הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הסוגיה הדמוגרפית ביחס ליושבי המרחב שבין הים לירדן ניצבת בעשור האחרון כאחת הסוגיות המרכזיות, בשאלת ההסדרה הנדרשת בינינו לבין הפלסטינים. אבדן האמונה בציבוריות הישראלית ביכולתנו להגיע לשלום עם הפלסטינים (כפועל יוצא מן ההתנסות של אוסלו ושל ההתנתקות) הפכו את הסוגיה הזו לטיעון המרכזי מצד מצדדי גישת שתי המדינות. ניתן לשמוע את הטיעון הזה רבות מצד מי שאינם רואים עצמם כאבירי זכויות האדם (גישה הנתפסת כשמאל מובהק), אלא כמי שהאינטרס הלאומי הישראלי נמצא בראש מעייניהם, ובמידה רבה היא נתפסת כגישת המרכז בישראל. בין אלו המקדמים את הדיון בכיוון זה ניתן למנות דוברים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים.

הדיון הדמוגרפי מוצג כטיעון עובדתי, נטול פניות, שאיננו חוסה תחת גישה אידאולוגית. אלא שגם הסוגיה הדמוגרפית כרוכה בנקודת מוצא של החזון הלאומי. בניגוד למתחייב בגישת היסוד לכל דיון מדעי, בו המתדיינים מתבקשים להניח את הנתונים על השולחן בשקיפות מלאה וגם את מתודת איסוף הנתונים ועיבודם, בסוגיה הזו המתדיינים מסרבים לכך – הם גם מסרבים להתדיין זה מול זה במפגש שיח פומבי. במשך שנים. כמפקד המכללה לביטחון לאומי פרופסור ארנון סופר המתריע שנים מפני איום דמוגרפי סרב להתדיין בכיתה אחת עם יורם אטינגר המציג פער של מליון פלסטינים בין הספירה שלו לספירה של ארנון סופר והדמוגרף דה-לה-פרגולה. אם הם באמת מדענים מדוע שיסרבו לדיון פומבי?

ויותר מכך – גם אם המספרים שלהם נכונים, לגבי המצב הקיים השאלה הגדולה היא הניבוי שלהם לגבי המצב המתהווה לעתיד וכאן הסטטיסטיקה אינה יכולה להתמודד עם התהוויות בלתי צפויות.

מאז 1994 במהלכה יצאו כוחות צה״ל מעיקר השטח ברצועת עזה, וביתר מובהקות מאז חדלה לחלוטין שליטת מדינת ישראל על מרבית האוכלוסייה שם בעקבות תכנית ההתנתקות שלאחריה לא נותר יהודי אחד בכל הרצועה, קיימת בעזה מדינה דה פקטו. על כן, את הדיון הדמוגרפי במספר היושבים בין הירדן והים יש להתחיל פחות כשני מליון פלסטינים המתגוררים בעזה. לכן, בגישתי, המשך שלטון חמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי.

באשר לשאלת יהודה ושומרון. ביו"ש החל מינואר 1996 יצאו כוחות צה״ל מכל הערים ומריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים המרוכזים בשטחי A ו-B. מאז הכיבוש אינו חל על כ-90 אחוז מהפלסטינים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית. נותרה שאלת הערבים בשטחי c וערביי ירושלים. עם אלה אין בעיית רוב יהודי.

אלא שהפלסטינים שקלטו את חרדתנו מן האיום הדמוגרפי יודעים כיצד לסחוט מהיהודים וויתורים נוספים בירושלים ובדרישתם לנסיגה כוללת לקווי 67 עם הסכמה לכאורה, לחילופי שטחים על גושיי התיישבות שאינם עולים על 3 אחוז משטחי הגדה.
לאלו, צריך להסביר בפשטות כי לפניהם שתי אפשרויות: לקבל את מה שהציע להם יצחק רבין – מדינה מופחתת בשטחי AB. או אם אין להם חפץ בכך ומאיימים להחזיר מפתחות, אז אין לנו מורא. נדע לשלוט בהם. למי שירצה ויתחייב לנאמנות כמו כל אזרח בארה״ב, ניתן
אזרחות מלאה ומי שלא יתאים לו יחייה עמנו בדו קיום כתושב בעל זכויות מלאות בביטוח לאומי ובביטוח בריאות. זה נראה הוגן למדי ולמי שלא מתאים שימשיך להאבק. נדע להכיל גם את זה.

כבר בשנות ה-90 פירסם פרופסור יובל פורטוגלי ספר פורץ דרך בכותרת: ״יחסים מוכלים״. שם נטען שבכל דרך מדינת ישראל היא מדינה המכילה שני לאומים יהודי ופלסטיני. גם בנסיגה לקווי 67' מדינת ישראל תמשיך לכלול שני לאומים. השאלה הנתונה להכרעה היא הפרופורציה בין יהודים לפלסטינים ביחס למרחב ולשטח. ממכלול שיקולים רחב, גם ביטחוני, גם גיאוגרפי, גם תרבותי מורשתי וגם אקולוגי, אני מעדיף יחס קטן יותר מספרית בין יהודים לערבים על יותר שטח מאשר יחס גדול מספרית לטובת יהודים אבל בשטח מצומצם. כלומר, דמוגרפיה חייבת להבחן ביחס לשטח ופיזור על פני שטח רחב יותר מאפשר דו קיום יציב יותר.

הדמוגרפים המתריעים מפני אפרטהייד מתעלמים לחלוטין משיקוליי המרחב בו נדרשים להתקיים תשתיות חשמל מים תחבורה ושטחים פנויים המשרתים את כל המתגוררים בין הים לירדן ואף את אלה שמעבר לירדן. בקיצור איום דמוגרפי אינו מפלצת – זו סוגיה בת פנים רבות הנתונות בידינו. השאלה, שוב, איננה מה כמה יולידו הפלסטינים, ואף לא כמה יולידו היהודים במרחב, אלא האופן שבו נעצב את המרחב העתידי. בהיבט זה הדיון, לצערי, טרם החל, ונביאי הדמוגרפיה מקשים עליו להתקיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *