מלחמה: בית הספר של החיים

מלחמה: בית הספר של החיים

ההתבוננות בשיח הציבורי הפוליטי המתנהל זה שבועות סביב סוגיות דו"ח מבקר המדינה, חשובה לנו כאומה יותר מעצם הדיון בדו"ח לגופו. בשתי סוגיות עיקריות הדיון על אודות מסקנות המבקר חרגו מפרופורציה. הסוגיה הראשונה ממוקדת במנהרות כ"איום אסטרטגי". הסוגיה השנייה ממוקדת בהתנהלות הקבינט בראשות ראש הממשלה.

באשר לסוגיית המנהרות, מדובר באתגר טקטי שגם היום, לאחר התקדמות משמעותית, המענה לגביו מורכב ולא מוחלט. נכון שהכלים שהיו בידי כוחותינו בימי צוק איתן היו רחוקים משלמות. התחקיר שערך בנושא אלוף יוסי בכר הוצג למטה הכללי סמוך לסיום המלחמה והצביע על הלקחים העיקריים לתיקון. לא בכך טמון פוטנציאל החרדה הציבורי סביב איום המנהרות.

לפנינו משהו עמוק יותר שראוי להכיר בו: אנו מתקשים להכיר כי יש איומים שאין בידינו להעניק להם מענה ביטחוני הרמטי. מותר לשאול כיצד הגענו אל ציפיית היתר מן ההנהגה הלאומית וכוחות הביטחון, לניהול מלחמה בתנאי מענה מוחלט לכל איום.

קולומבוס כמשל

קולומבוס מגלה את אמריק
גילוי אמריקה ככשלון במונחים של תכנון מול ביצוע

נביט לרגע במראה. במשך יותר משני עשורים עברה תפיסת הביטחון הישראלית שינוי מהותי: מביסוס עליונות צה"ל על רוח לוחמיו במסירותם הנעלה, השלכנו יהבנו על עליונות המבוססת על היתרון הטכנולוגי. איום המנהרות שהוצב בפנינו ביטא את המגמה ההפוכה שבה פועלים אויבינו זה שני עשורים, בהעצמת מוכנותם להקרבה ובמיצוי פוטנציאל המענה הפרימיטיבי הפשוט, כמו זה המתבטא בחפירת המנהרות.

בעיה זו קשה במיוחד למי שמבקש להציג את רעיון ההיפרדות המרחבית מהפלשתינים כבשורה אסטרטגית וביטחונית. חייבת להיות לו תשובה משכנעת כיצד יוכל בעתיד לתת מענה ביטחוני לאיומים המתהווים מסידור מרחבי, ברעיון ההפרדה המוכר: "הם שם ואנחנו כאן ובינינו גדר".

הרי מה שמאפשר את התפתחות איום המנהרות הוא התנאים שנוצרו במימוש היגיון ההפרדה המרחבית. בהיבט זה, איום המנהרות בעזה מבטא במשמעותו הסמלית איום על עצם רלוונטיות תפיסת הביטחון הישראלית.

גם באשר לליקויים בהתנהלות הקבינט, שעליהם מצביע דו"ח המבקר, הסוגיה חייבת להתברר מתוך התבוננות רחבה על מורכבות תופעת המלחמה. חבר הכנסת יאיר לפיד, שבתפקידו כשר אוצר שימש חבר קבינט במלחמה, כתב לאחרונה: "ישראל נכנסה לצוק איתן מבלי שהגדירה לעצמה מה התוצאה שהיא רוצה להשיג, מהי אסטרטגיית היציאה, ומהי מסגרת הזמן".

אכן לא אחראי להיכנס לניהול פרויקט בלי להציב מסגרת תכנון כוללת ומוגדרת. אלא שאנו נוטים להתעלם ממרכיבי אי־ודאות מהותיים הכרוכים בניהול המלחמה. בבתי הספר הגבוהים למלחמה מציבים דרישה להגדיר מראשית הדרך את מצב הסיום.

במושגי תכנון אסטרטגי מקובלים, קולומבוס היה נשפט ככישלון, שכן הוא לא השלים את מטרתו – להגיע להודו. האם נכשל? מלחמה, יותר מהפלגה אל מעבר לאופק, היא אירוע מחולל שינוי עד כדי טלטול המערכת הגלובלית במימדים שלא ניתן לחזות מראש. מתוך החיכוך משתנים תנאי התכנון, ועד שלא מתחילים – אין דרך לדעת כיצד נסיים.

במערכת המתהווה מחדש עם תחילת הפעולה יכולים להשתנות תנאי היסוד, אשר ביחס אליהם הוגדרו מצבי הסיום, ומִתְאָר התנאים למיצוי מדיני של הישגי המערכה. בהיבט זה, מלחמה היא תופעה שונה מכל מה שדומה לאתגר תכנון וניהול פס ייצור.

כאן בדיוק תפקיד הקבינט, בקשב הנדרש מחבריו לשינוי המתחולל בזמן המערכה. לשם כך הקבינט מחויב ללמידה ובחינת המערכה, לא רק במימדי התקדמות פעולת הכוחות במבחן תכנון מול ביצוע, אלא במאמץ לזיהוי תפניות מערכתיות בעלות השפעה במבחן המטרה האסטרטגית: במבחן היכולת להשיג מה שביקשנו להשיג וביכולת למנוע מה שביקשנו למנוע.

עזה על מגש של כסף?

בניהול מלחמה, נשיא ארה"ב מנהל דיון זה בקבוצה אינטימית שלא כוללת יריבים פוליטיים. המבנה השלטוני במדינת ישראל, לעומת זאת, סובל מאז המלחמה בתש"ח ממצב שבו ראש ממשלה מוצא עצמו מנוע מגילוי מלא של כל שיקוליו לחברי הקבינט. אין לנתח את התנהלות ראש הממשלה מול הקבינט בצוק איתן בלי להציב את מגבלת היסוד לקיום דיון אסטרטגי בגילוי לב. הרי גישת היסוד להתמודדות בשלטון חמאס בעזה, קשורה בטבורה לגישת היסוד לפתרון הסוגיה הפלשתינית.

דווקא לאלה החותרים לפתרון שתי המדינות במתווה קלינטון, קיים אינטרס במלחמה להכרעה מוחלטת של שלטון חמאס בעזה, באשר חמאס בעזה מהווה בעבורם מכשול לביסוס מדינה פלשתינית אחת בהנהגת הרשות הפלשתינית.

ממשלת ישראל בראשות בן גוריון
הקבינט איננו מרחב לבירור אסטרטגי נוקב

מנגד, למי שמבקש מתווה אחר, המטרה המבוקשת במלחמה בעזה תיראה בהתאם לגמרי אחרת. כאשר המצב שנוצר בעזה לאחר ההתנתקות – עם הניתוק שהתהווה בין עזה ליהודה ושומרון הנתפס כאינטרס ישראלי ראוי לשימור – מובן עד כמה רצוי להימנע מפעולה המבטלת הישג זה. האם רצוי לנו להגיש את רצועת עזה לאבו מאזן על מגש של כסף שנרכש בדם חיילינו?

זו שאלת היסוד לדיון קבינט המבקש החלטה על מטרת מלחמה בעזה, והיא העומדת ביסוד גיבוש רעיון המלחמה בדילמה בין הכרעת חמאס לבין השגת הרתעה בפעולה צבאית רחבה. בשאלה זו, עמדת נתניהו ויעלון היתה ברורה ועקבית: הם רצו לפעול בעוצמה להשגת הרתעה לכינון תנאי ביטחון טובים יותר, אך להימנע מכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס.

בהיבט זה, דיון על התנהלות הקבינט חייב לברר בין היתר את הציפיות המעשיות מהתנהלות קבינט. חייבים להכיר כי במורכבות הנסיבות המוסדיות שבהן מתנהל הקבינט, ראש ממשלה מנוע מלחשוף את מלוא הנחותיו האסטרטגיות. כך היה מאז ימי תש"ח, אלא שהדומיננטיות של בן־גוריון, בעיקר בהתנהלותו הביטחונית, חיפתה על חילוקי הדעות בממשלה.

הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות הדו"ח מבטא הנחות יסוד שראוי להעמיד לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים מהעולם האקדמי. מול הסדר האידיאלי המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות באקדמיה, נדרשת נקודת מבט אחרת המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא מימדי מורכבותה.


מאמר דעה זה התפרסם לראשונה בעיתון ישראל היום, 3 במרץ 2017

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *