רעיון שתי המדינות? רק לא במתווה קלינטון

רעיון שתי המדינות? רק לא במתווה קלינטון

מבט מחודש על גישת רבין – חשיבות שימור ופיתוח שטחי ביהודה ושומרון בשליטת ישראל, כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה

כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן, מסמנת בארה"ב ובעולם, עידן חדש. צפויות טלטלות, משברים והזדמנויות חדשות. גם דרישותיה של מדינת ישראל, במכלול האינטרסים החיוניים לה במרחב, יעברו בחינה מחודשת ומיצוב מחודש.  גיבוש עמדה ישראלית ברורה בנושאים המרכזיים, כעמדה מחודשת בעלת בסיס תמיכה ציבורי רחב, הוא צו השעה. בנסיבות אלה , כצעד ראשון, על מדינת ישראל להשתחרר מתפיסת שתי המדינות במתווה קלינטון.

הגיעה השעה לברר: כשראש הממשלה נתניהו מדבר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, למה הוא מתכוון? כאשר מוסכם גם על מנהיגי השמאל הציוני, כי גושי התיישבות יישארו בריבונות ישראלית, כדאי לדרוש הבהרה לציבור, מהם בדיוק הגושים? האם יש בהם כדי לספק משהו מדרישותיה של ישראל לגבולות בני הגנה?

בכל דרך, גם בלי הכורח לבירור מחודש המתחייב לקראת עידן טראמפ, דרכה של מדינת ישראל מאז ראשית אוסלו נדרשת לבחינה ביקורתית. מאז סתיו 1993, כמעט הכל השתנה. מעל לכל התהוו איומים חדשים, בעלי הגיון צבאי שלא הוכר עד כה.

גם בסוגיה הישראלית-פלסטינית התרחשו תהליכים משמעותיים: רעיון אוסלו בחתירתו לסיום שליטת מדינת ישראל באזרחים הפלסטינים, מומש למעשה ברובו הגדול, והושלם כבר בינואר 1996, עת סיימה ישראל את הסגת כוחותיה מהשטחים המאוכלסים ביהודה ובשומרון. כל האוכלוסייה הפלסטינית הכלולה בשטחי A ,B, כ-90% מכלל אוכלוסיית יהודה ושומרון הפלסטינית, מצויה מאז, בשליטת הרשות הפלסטינית. כיצד בתנאים אלה אפשר לדבר על אפרטהייד?

בקיץ 2005, תמה לחלוטין הנוכחות הישראלית ברצועת עזה. עם נטילת השלטון בידי חמא"ס, בקיץ 2007, מתקיימת שם למעשה, ישות ריבונית בשליטת חמא"ס. נותרו המחלוקת והמאבק על ירושלים המזרחית ועל המרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C, בהם כל ההתנחלויות מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה, באחיזתם בידינו, הם כרגע, המינימום הנדרש לשימור מרחב ישראלי בר הגנה. הם מעניקים לישראל שני תנאים הכרחיים לביטחונה: הראשון הוא מרחב הבידוד שמעניקה בקעת הירדן, בלעדיה לא יהיה ניתן למנוע התחמשות מהירה של גורמי טרור פלסטיניים במרחב יהודה ושומרון. השני הוא היתרון הטמון בשליטה ישראלית בצירי אורך ורוחב ראשיים, אשר יחד עם אחיזה בשטחים השולטים, מאפשרים גישה צבאית מהירה של כוחות צה"ל לפעולה בעומק הריכוזים הפלסטיניים. בתוצאת הוויתור על תנאים אלה ברצועת עזה, התאפשרה התהוותו של האיום הצבאי החמא"סי, המוכר משלושה סבביי לחימה ומאז ממשיך להתעצם.

החלטת מועצת הביטחון 2334, יחד עם ועידת פריז, חיזקו בקיבוע נוסף את רעיון שתי המדינות כמחייב חפיפה מוחלטת בין שתי מגמות שאינן בהכרח זהות: 

  1. סיום השליטה הישראלית על הפלסטינים;
  2. הקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67 ונסיגה ישראלית מלאה.

ראש הממשלה יצחק רבין, לעומת זאת, כפי שביטא בנאומו האחרון בכנסת, (אוקטובר 1995) לא נטה לחפיפה כזו. ביטוי לכך ניתן בעמידתו הנחרצת על שלמות ירושלים ובהדגשת חיוניות האחיזה הישראלית בבקעת הירדן ובצירי הרוחב המובילים אליה. מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, שהונח בקיץ 2000 היווה למעשה נסיגה מעמדת רבין. התפנית התמצתה בשתי הנחות שלא נכללו בתפיסת רבין. ההנחה הראשונה קבעה כי הפתרון מחייב הקמתה של מדינה פלסטינית רציפה בריבונות מלאה. השנייה קבעה כי הגבול בין ישראל לפלסטין צריך להתבסס, בתיקונים קלים, על קווי 67, ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הנחות אלה יצרו מרחב מאוד מוגבל למשא ומתן. התבוננות ביקורתית בהנחות אלה, מחייב לברר כיצד התדרדרה העמדה הישראלית ממתווה רבין למתווה קלינטון. רבין ככל הנראה, לא היה נותן ידו למתווה קלינטון.

ראוי להזכיר כיצד רבין ניצל היטב את תהליך מימוש אוסלו, לעיצוב מחודש של המרחב בהתאם למתאר האינטרסים הביטחוניים הישראלים. במסגרת זו הוביל מאמץ מערכתי שהתבטא בסלילת רשת דרכים עוקפות במרחב C, בלעדיהן צה"ל היה מתקשה מאוד בקידום כוחותיו לשטחי הערכות במהלך מבצע 'חומת מגן'. חטיבת טנקים על גבי מובילים לא היתה מגיעה לדוגמה, ממחנה ענתות לשכם, אם היתה צריכה לנוע דרך כיכר השוטר ברמאללה. רשת הכבישים המהירה והמתקדמת שהתווה רבין, העניקה לצה"ל שליטה בצירים וגמישות בהפעלת הכוחות, גילמה בימי 'חומת מגן' את משמעותו האופרטיבית של מיצוי מרחב בר הגנה. מהלכים מעצבי מרחב אלה, בוצעו על ידי רבין במשולב עם ההתקדמות במימוש הסכם אוסלו ובכל זאת בקהילה הבינלאומית לא נשמעו כלפיו טענות כי הוא מוליך שולל. כלפי נתניהו לעומת זאת, כל קידום בניה ולו בניה קטנה בירושלים, מעלה חשד שמא לא באמת התכוון לשתי מדינות. הפער טמון בנסיבות רבות. אחת החשובות בהן היא שרבין לא התחייב למדינה פלסטינית רציפה בדפוס מתווה קלינטון.  נתניהו לעומת זאת, במיוחד בתקופת שלטונו שלאחר 2008, מצא עצמו כבול למסגרת הייחוס שקיבעה את הגיון שתי המדינות במתווה קלינטון ואנאפוליס..

באופן מעשי, בצומת האסטרטגית בה אנו ניצבים בשעה זו, על ממשלת ישראל להבהיר לעצמה מחדש את מכלול האינטרסים הביטחוניים הגלומים באחיזה הישראלית במרחב C. בבירור זה יהיה עליה להיפרד מרעיון שתי המדינות במתכונת הפירוש המיוצגת לדוגמה על ידי האלוף במיל' עמידרור, ראש המל"ל לשעבר. הוא טען וממשיך לטעון כי אמנם לפי שעה התנאים אינם מאפשרים הגעה להסכם קבע, ומסוכן להיחפז לנסיגה חד צדדית, אולם הרעיון של חלוקת המרחב לשתי מדינות על בסיס קווי 67, בתיקון "גושי ההתיישבות המוכרים", הוא האפשרות הסבירה היחידה מבחינה בינלאומית. לפיכך יש להימנע להבנתו, מכל פעולה התיישבותית בכל יתר המרחב האמור ביום מן הימים להיכלל במדינה הפלסטינית. דברים בלשון זו, וברוח זו נאמרו על ידי דניס רוס. (רשת ב' , 10:15, 14.1.17)  כאן המחלוקת המעשית המרכזית בשאלה מה נכון לנו לעשות בעת הזו במרחבי C ?

בברור הזה טמון הפוטנציאל לשינוי כיוון בעמדה הישראלית. בחידוש תביעתה לשימור מרחב בר הגנה, התלוי באחיזה ישראלית מתמדת בשטחי C.

השיח הישראלי והבינלאומי הדומיננטי, הציב את מדינת ישראל בצומת מדומיינת בת שתי אפשרויות בלבד: שימור המדינה היהודית דמוקרטית מתוך התכנסות לשטחי 67, או היקלעות למדינה דו לאומית מסוכסכת, שלא תוכל להימנע מאפרטהייד. זו כמובן מלכודת תפיסתית שאינה חפה ממניפולציה, הרי הצומת מאפשרת יותר משתי דרכים אלה. בינתיים, בהילכדות השיח הישראלי בין שתי האפשרויות הדיכוטומיות, התעלמו מפוטנציאל האיום הביטחוני הכרוך באובדן שליטתנו בעומק המרחב ובבקעת הירדן.

בכירי מערכות הביטחון התומכים במהלכי נסיגה, מבטיחים לציבור כי צה"ל יוכל לתת מענה לאתגרי הביטחון גם בנסיגה לקוי 67. עמדתם מתעלמת מן השינויים שהתפתחו בעולם המלחמה. אם לאחר נסיגה, תתפתח ביהודה ושומרון התארגנות דומה לחמא"ס בעזה, בהגיון חיזבאללה, באפשרות לתקיפת מדינת ישראל בו זמנית בכמה זירות, צה"ל יתקשה ביותר להעמיד לכך מענה ממשי. הבכירים מציגים כי ככל שיידרש, גם לאחר עקירת התושבים היהודים, צה"ל יוכל להמשיך לפעול בעומק המרחב. אלא שהם מתעלמים מהחסך הגדול בסדר הכוחות הנדרש לכך. ללא מסת נוכחות האוכלוסייה היהודית, צה"ל ימצא עצמו מוכה וייסוג כפי שנסוג במאי 2000 מדרום לבנון. במלחמה החדשה, המתקיימת בהגיון חדש, לאזרחים מיועד תפקיד משמעותי במאמץ הכולל. כמו בלחימה בדונייצק, בקרים ובאפחזייה. כך פועלים הסינים בהתפשטותם בים הסיני באמצעות אלפי ספינות דיג אזרחיות. זה  הכורח המוכר מראשית ימי הציונות למצות שילוב אחיזה אזרחית עם אחיזה צבאית. קיצורו של דבר, ללא אחיזה מתמדת בשטחי C במלואם, אין למדינת ישראל גבולות בני הגנה.  האופן האישי בו התווה רבין את מרחבי C מגלם את הבנתו מרחיקת הראות, לחיוניות אותם מרחבים שמעבר לקוי 67, בהם מתחייבת אחיזה ישראלית מלאה.

לעומת מתווה קלינטון, הגיע עת להדגיש כי יש יותר מדרך אחת למימוש הגיון שתי המדינות. מתוך הבנה מחודשת של האינטרס הביטחוני הישראלי במרחב C, מדינת ישראל צריכה לפעול שם, למימוש הפוטנציאל הנחוץ לה, במלוא תנופת הבניה.


פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון, ערב שבת שמות תשע"ז

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *