למה אסור לבתר שוב את ירושלים

למה אסור לבתר שוב את ירושלים

מתוך החרדה מהטרור והחרדה לשמירת הרוב היהודי בירושלים, גוברים הקולות להיפרדות משכונות ערביות במזרח העיר. מהלך שיצמצם את שטחה של העיר ואכן יקטין דרמטית את כמות תושביה הערבים. השאלה העיקרית, שאינה מבוררת, היא מה מהלך כזה יחולל למעמדה של ירושלים כעיר.

הפילוסוף הצרפתי דלז (Deleuze) הבחין בין מגמות מנוגדות המכוננות אוריינטציה שונה בין עיר בירה במרכז הארץ לבין 'עיר נמל' (במובן הרחב של מרכז בעל כובד כלכלי־תרבותי), דוגמת המגמות המכוננות את המתחים והזיקות בין וושינגטון לניו יורק, בין מוסקבה לסנט פטרבורג, בין בייג'ינג לשנגחאי. משמעותן של ערי הבירה במרחב מובנית מתוך הזיקה הטריטוריאלית כלפיהן מפנים הארץ. ערי הנמל מבנות את משמעותן הכלכלית והתרבותית מתוך רשת הזיקות שהן מקיימות לערי נמל אחרות, ברשת בינלאומית. בהיבט התרבותי, ערי הנמל בזיקתן ההדדית פתוחות יותר למשבי רוח גלובליים, אוניברסליים. עיר הבירה, לעומתן, בזיקותיה לפנים הארץ, מגלמת דווקא את ייחודה המקומי של התרבות הלאומית. בממד הכלכלי ערי נמל עשירות ומבוססות יותר, אולם, מדגיש דלז, חשוב לשמר את כוחה המרכזי של הבירה באופן שיגן עליה מפני כוח המשיכה של עיר הנמל.

הורדוס המלך שיסד ובנה את קיסריה כעיר נמל, התאמץ במקביל לכונן את ירושלים כמוקד רוחני ותרבותי. קיסריה יכלה להתקיים, ברשת ערי הנמל, גם ללא ירושלים. אכן, ערי הנמל שלחוף ימה של ארץ ישראל, עכו, קיסריה, יפו, שגשגו מאות בשנים, גם במציאות של דלות ושממת חורבן שאפיינו את פנים הארץ באותן שנים. אבל הורדוס הבין שלא תיכון מלכותו בארץ ללא טיפוח ירושלים כבירה.

עתיד התפתחותה של ירושלים תלוי ועומד. על הפרק מאבק קריטי על מרחב הפוטנציאל להרחבתה. האם זה ימוצה בפנייה מערבה, להרי ירושלים? או שיופנה לדרום ולמזרח, לגוש עציון ולמעלה אדומים? מה שקובע כיום אם יישובי מבשרת ירושלים הם פרבר של ירושלים או של תל אביב אינו המרחק הפיזי לאחת מהן, אלא רשת הזיקות היומיות: היכן עובדים, היכן קונים, להיכן מתכנסים לאירועי תרבות. גם אם יסופחו פרברים אלה מוניציפלית לירושלים, לא יהיה בכך כדי לשנות את רשת הזיקות הלוכדת אותם בדומיננטיות המטרופולינית של תל אביב. על מנת לחזק את מעמד ירושלים כעיר ולא רק כאוסף בתי מגורים סביב כמה מונומנטים ממלכתיים רשמיים, על ירושלים להיות בעצמה מרכז מטרופוליני. בהיבט זה, מה שקובע את מעמדה כבירת ישראל אינו רק שאלת הרוב היהודי בין תושביה, אלא מערכת הזיקות ליישוביה ההופכים אותה למטרופולין.

במציאות המרחבית ההולכת ומתהווה, גוש עציון, יחד עם קריית ארבע, צור הדסה ובית"ר עילית מדרום, מעלה אדומים ממזרח וחבל בנימין מצפון, יחד עם בית שמש ממערב, מעניקים לירושלים רשת זיקות העושות אותה לעיר של ממש. במושגי תורת הרשתות, מתחולל כאן מאבק לא רק בין שתי ערים, אלא בין שתי רשתות. השאלה היא אם תתפתח ירושלים כעיר מטרופולינית, במרכזה של רשת זיקות מרחבית (כאלטרנטיבה חיונית לזו ההגמונית של תל אביב), או שסגירת מרחב הפוטנציאל להתפתחות ירושלים למרחב הסובב אותה יהפוך אותה לעיר פרברית הלכודה ברשת הזיקות הבלעדית של תל אביב. מבחינה זו, מגמת היפרדות בירושלים, גם כאשר תשמר את כל שכונותיה היהודיות שמחוץ לקו הירוק, תחזיר את ירושלים למעמדה המדוכא, לפני 1967, כעיר בקצה פרוזדור, כמבואה המסתעפת מהציר הדומיננטי המשתרע לאורך הים. מגמה כזו מסוכנת לא רק לירושלים כעיר, אלא לאיזון הנכון בין עיר נמל לעיר בירה שנדרשת מדינת ישראל לכונן.

 

פורסם לראשונה במגזין ליברל ב-14 במרץ 2016

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *