Browsed by
תגית: 929

על ההתהלכות

על ההתהלכות

בעומק המצוקה "אפפוני חבלי מוות, ומצרי שאול מצאוני" עולה התפילה הבסיסית: "אנא ה' מלטה נפשי". בבוא הישועה בחילוץ מן המוות, "חילצת נפשי ממוות, את עיני מדמעה" נאמרת אמירה הכוללת גם הבטחה והתחייבות אישית וגם תפילה בציפייה לעתיד: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

היכן הן ארצות החיים? הן מנוגדות כמובן למחוזות המוות והשאול. אבל מנקודת מבט נוצרית-יהודית שבאלפיים שנה אחרונות העלתה את הקדוש המתבודד לדרגת קדושה עליונה, ארצות החיים מנוגדות  לארצות הקודש.

ראוי לעיין בפרוש המאור-ושמש לפרשת נוח על הפסוק "נוח איש צדיק מים היה בדורותיו". הודגש  ההבדל בין "איש צדיק תמים", לבין הנאמר בהמשך: "בוא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני…" (בראשית ז, ב) ושואל מאור-ושמש, מדוע נלקח מנוח התואר תמים. ומסביר כי לאחר מאה עשרים שנה בהם נוח עסק בבניית התיבה, אכן  נותר נוח רק צדיק ולגמרי יצא מתמימותו. הקמת פרויקט בהיקף תיבת נוח, חייבה אותו להיות מעורב עם הבריות ומי שמצוי בחיכוך הפעיל בפעולה בין הבריות אינו יכול להיות תמים.

במבחן חיי המעשה, זקוקים גם להתחכמות ולעורמה שהם בלשון הזוהר: "חוכמא עילאה" (חוכמה עליונה). "וזה דבר יותר גבוה ממדרגת תמימים ללא שכל" (עיין שם) מכאן עולה ההבחנה בין האיש הצדיק תמים, המתהלך לפני ה' בארצות הקודש לבין הצדיק הנעלה יותר, מנקודת מבט חסידית קבלית, המתהלך לפני ה' בארצות החיים.

באותה מגמה, בפרשת קדושים, בהתייחסות לקריאת פרשה זו במעמד הקהל, הודגשה בפירוש "מאור ושמש", חשיבות ההשתתפות של הצדיק בהתכנסות הכוללת במעמד הקהל: "אם ירצה אדם לפרוש מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד, בלתי אפשרי שישיג הקדושה העליונה, שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד… לכן צריך אדם לדבק עצמו עם עובדי ה' ולהיות בכנסיה יחד עמם ולזה מדייק רש"י שפרשה זו נקראת בהקהל" (ויקרא יט, מאור ושמש).

כאן הבשורה הגדולה: התהלכות לפני ה' בארצות החיים, לא יכולה להתממש אלא במעורבות אדם במבחניי החיים במלוא היבטיהם האנושיים. רק למתהלכים בארצות החיים מוכרת חווית "גם כי אלך בגיא צלמוות" רק הם חווים  קבלת החלטות במצרי שאול, וככל הנראה רק להם מוכרת התגלות ישועת ה'.

גם השימוש בפועל "אתהלך" מזמין עיון. המילה ל"התהלך" מבטאת פועל חזק, אקטיבי פי כמה מ"ללכת". בתרגומי תנך לאנגלית (מענין כיצד תורגם בתרגום השבעים) הממד האקטיבי הטמון בהתהלכות פשוט נמוג. המתהלכים הם חנוך, נוח ואברהם (בראשית ו, ט; בראשית יג, יז; בראשית יז, א). גם דוד במתהלכים, "ויהי לעת ערב ויקום דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת" (שמואל ב יא, ב). גם השטן מתהלך באקטיביות זוממת רוע כנאמר בתשובתו לשאלה מאין תבוא? "משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א, ו).

באופן ייחודי רק אברהם מצווה במילים: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה…" (בראשית יג, יז) וכן בציווי נוסף רב משמעות: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א).

על המילים "אני אל שדי" פרשו חז"ל, אני אל שאמר די לבריאת העולם וצמצמם עצמו. מרגע הצמצום מצוי האדם במבוכי החיים, בתודעת מצוקת ההעדר, ללא גילוי ברור של רצון האל. כאן מוקד הדרישה בהתהלכות לפני ה' ללא הדרכה ברורה, בהבנה שלעיתים רק מתוך חיכוך ההתהלכות, בחרדת ההתקדמות אל הבלתי נודע, שם נדרשת עוצמתה האקטיבית של ההתהלכות,  שם מתממשת הנאמנות הגדולה של המתהלך לפני ה' בארצות החיים.

לכולנו מומלץ לבחון עד כמה אנו אם בכלל מתהלכים בחיינו, והאם באמת סובבים חיינו במבחנייארצות החיים.


פורסם לראשונה במיזם 929 על הפרק קט"ז בתהלים.