זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?
כשיתכנסו השנה יהודים־ישראלים לתפילת ראש השנה, בשמיעת קול שופר ובדממת "ונתנה תוקף", תלווה אותם מצוקה שהתעצמה בשנה האחרונה: המאבק על זהותנו הישראלית. לשאלה זו היבטים פנימיים וחיצוניים הנתונים בזיקה הדדית. איומים חיצוניים המרחפים מעל קיומנו, מכוננים תודעת אחדות גורל. נוח להתמקד בהם. הם מחוללים את מרחב הנוחות המתמסר לשאלה המוכרת המזמינה כתמיד דיון מומחים ביטחוני־מדיני: כיצד נמשיך להגן על קיומנו גם בשנה הבאה? זו היתה דרכנו להדחיק שאלות יסוד פנימיות על מה שקורה בתוכנו, במה שאנו מחוללים לעצמנו.
מעבר לחרדת הגורל המשותף לתושביי ארץ זו, ממתינה שאלת הייעוד: האם יש לנו ייעוד משותף? הדיון שהתעצם בשנה האחרונה בשאלה זו מזמין התבוננות מחודשת: מי אנו ולמה אנו מצפים מקיומנו המשותף כאומה? למצוקת הזהות הישראלית ניתנו בשנה האחרונה ביטויים חדשים בשיח הציבורי. נשיא המדינה אפיין אותה בדיבורו על ארבעת שבטי מדינת ישראל: הדתיים, החילונים, החרדים והערבים. אמנון רובינשטיין התייחס לנושא בספרו: "שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד – ליברליזם ורב־תרבותיות בישראל". עיתון "הארץ" הקדיש לסוגיה מאמרים רבים.
לזהותנו כחברה פנים רבות, ואכן קיימים מתחים ומאפייני שונות. אולם, בניגוד לגישת נשיא המדינה, התמקדות במבנה העומק של החברה הישראלית, במיוחד בין היהודים, יכולה לגלות מכנה משותף משמעותי הטמון במשמעות ייעודנו כיהודים. המכנה המשותף היהודי מתגלה במידה גוברת במתרחש בבתי הכנסת. בין יהודי עדות המזרח לבין יהודי עדות אשכנז קיימים הבדלי נוסח, לא הבדלי מהות. זה מה שמחולל מגמה חדשה שניתן לזהותה גם במתרחש בבתי כנסת גדולים בתל אביב – מניינים רבים מתמזגים ונוסחים הולכים ומשתלבים זה בזה. לא רק שילוב עדות מתקיים במגמה החדשה, אלא גם שילוב הממזג לקהילה אחת דתיים וחילונים.
את נקודת מבטי האחרת אני מבסס על הסתכלות ביקורתית על הגבולות שנוהגים לסמן בין קבוצות בחברה הישראלית. סוציולוגים ישראלים מסכימים כי "החילונים היהודים הם רובה של החברה הישראלית". את המסה הגדולה המזוהה כמסורתית הם נוטים לסווג כ"חילונים־לייט". בהתאם קבע הסוציולוג עוז אלמוג: "רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים". אלא שעל בסיס אותם נתונים אפשר להציע הסתכלות אחרת ומסקנה מנוגדת. אם רק נשנה את נקודת המוצא להבחנה בין חילוני לדתי, אם נסכים שלא כל מי שנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני, דוגמת מה שמבטא שלום אסייג בסדרת הטלוויזיה המרתקת "שנות השמונים", נוכל לטעון כי רוב החברה הישראלית־יהודית הם דתיים ומסורתיים. החילונים המובהקים הם קבוצת מיעוט.
מומלץ להתבונן בתפילת ליל שבת בבתי הכנסת בבתי המלון בארץ. הם תמיד מלאים בהמוני עם ישראל המתכנסים לתפילה בהתלהבות אותנטית. רובם ילכו אחרי ארוחת הערב – ללא התייסרות ובאותה ההתלהבות – לבילוי "חילוני" בדיסקוטק. האדם הדתי ההלכתי ישאל אותם: אם באתם לתפילה, למה הלכתם אחר כך לרקוד בדיסקוטק? ואילו ה"חילוני־ההלכתי" ישאל, אם באתם לדיסקוטק אתם הרי כמוני, מה חיפשתם בבית הכנסת? זו גישה דיכוטומית להבחנה בין דתיים לחילונים, והיא מקיימת ברית סמויה בין שני הקצוות הנוקשים, במאמציהם להתעלם מן המגמה הרחבה שאינה מצייתת לכללי הסיווג המקובעים להבחנה בין דתי לחילוני.
השאלה החשובה מי כאן הרוב אינה רק שאלת מחקר סוציולוגית. היא שאלת מפתח עקרונית במאבק המתחולל על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי. דרישת הקבוצה החילונית למרחב ציבורי ישראלי בעל אופי חילוני, מבוססת על טענתם כי הם מבטאים דעת רוב. לפנינו מיעוט שמתנהג כמו רוב ולעומתו רוב שנלכד בתודעה כוזבת כאילו הוא מיעוט. מכלול מאבקים שהתעצמו, החל במאבק על דמותה של השבת הישראלית וכלה בתוכני הלימוד בבתי הספר, מתכנס למאבק אחד מרכזי: מאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל כמדינה יהודית. זו בדיוק המחלוקת; לא רק מיהו הרוב ומה מאחד את זהותו, אלא גם מה אופיו הרצוי של המרחב הציבורי.
זהו הרקע למאבק החדש על תוכני הלימוד היהודיים בבתי הספר הממלכתיים, כממד נוסף בזירת המאבק על שליטה במרחב הציבורי. כאן נדרש בירור אם בית ספר ממלכתי הוא בהכרח בית ספר חילוני, או שהוא קודם כל ישראלי־יהודי. יש להדגיש, עצם בחירת ההורים להפקיד ילדם בבית ספר ממלכתי אינה מלמדת כי ביקשו עבורו חינוך חילוני. אין בידי נתונים מחקריים, אך ביכולתי לשער כי מרבית ההורים, במיוחד אלה המשתייכים לרוב המסורתי, שמחים במגמת שר החינוך לשילוב מורשת יהודית בתוכנית הלימודים.
כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביקרתי עם חניכיי במוסקבה. בליל שבת התארחנו בבית הכנסת הגדול. לחלק מהחניכים, שהם קצינים בכירים במערכות הביטחון, האירוע היה די זר. כשהגיעו בקבלת שבת לשירת "לכה דודי", שאל אותי קצין מצטיין רב־זכויות: "תגיד, מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?" האם לכך שאפנו במערכת החינוך הישראלית?
לא להתרפק, אלא לקבל הכוונה
ברל כצנלסון, ממנהיגיה הרוחניים של מפלגת העבודה, בסיום שירותו בגדוד העברי ב־1919, הגיע לירושלים וכתב על חוויית עלייתו להר הבית:
"היום הכי חשוב בשבילי בירושלים היה יום לכתי להר הבית. היום שעוזר לי להבין את כל דבר ההתנדבות, הוא המפעם את הלב ומעבירו על גדותיו".
לעומתו, מאיר שלו בהתייחסו לשקיקת החיבור לעבר ההיסטורי אמר לאחרונה: "כל הפוליטיקה של המזרח התיכון מבוססת על פייק היסטורי". חוויית כצנלסון היתה כנראה מתקבלת היום כביטוי להדתה. מהו, אם כן, הדבר שהשתנה? לא בהתרפקות על זיכרון העבר עסק כצנלסון, אלא במשמעותו האקטואלית של העבר היהודי להכוונת דרכנו לעתיד. גם כיום, הרוב היהודי מזדהה להערכתי עם חוויית הר הבית של כצנלסון.
את המתח בין השאיפה שלנו לכינונה של אומה מלוכדת, לבין שימור העושר הטמון במאפייני גיוון רב־תרבותיים, מומלץ לתפוס כיתרון מבורך. במתח מתמיד זה, המתקיים בעם ישראל מאז היווצרו, מצוי גם ייחודו, כפי שהיטיב להסביר הרב יהודה ליאון אשכנזי: "היהודים אוחזים בזהותם הייחודית, ויחד עם זאת מלקטים את הזהויות של כל מקום ועוטים אותן על עצמן. הם בעת ובעונה אחת בני אדם לפי דרכו של אברהם ובני אדם לפי דרכן של צרפת, ליטא ומרוקו. כאשר הם מתקבצים לירושלים, הם מאחדים את כל הזהויות האנושיות, ומאחדים את האנושות כולה מחדש על פי דרכו של אברהם" (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 23). לו יהי.
מאמר זה התפרסם לראשונה במוסף ישראל היום, ערב ראש השנה תשע"ח