מינויו של קולונל כריס באומן לאחראי על התיק הישראלי במועצה לביטחון הלאומי בארה"ב הוא אירוע ראוי לתשומת לב. הוא היה עוזרו של גנרל ג'ון אלן בגיבוש המלצות לסידורי הביטחון לישראל במגמה לפתיחת הדרך להסדר הקבע, שאותו ביקש להוביל שר החוץ דאז ג'ון קרי, ונקראה בשם "תוכנית אלן". תפיסתו של הגנרל בוטאה במסמך מקיף ומפורט שהוכן במכון מחקר אמריקני על ידי שני ישראלים ושני אמריקנים: אלוף (מיל') גדי שמני ונמרוד נוביק, ואילן גולדנברג וקולונל כריס באומן.
מדובר בתוכנית להקמתה של מדינה פלשתינית בריבונות מלאה, בקווי 67', עם תיקונים קלים של גושי התיישבות ובירה בירושלים המזרחית. בנקודת המוצא לתוכנית מונחת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלשתינית לריבונות שלמה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטח מדינתם, מקו המים בירדן ועד גבול 67'. כתחליף לדרישות מדינת ישראל לגבולות בני הגנה, ובהן הדרישה לנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן – להבטחת פירוז המדינה הפלשתינית מנשק – מציעה התוכנית מענה ביטחוני מגוון ומורכב: בין היתר באמצעות כוח צבאי אמריקני, שיפעל בקו המים בבקעת הירדן. במבוא למסמך נכתב: "המטרה היא להראות כי אמצעי ביטחון מחושבים היטב בהקשר של פתרון שתי המדינות, יכולים לתת לישראלים ולפלשתינים דרגת ביטחון השווה או גדולה מזו המתקבלת מפריסת כוחות ישראליים בגדה המערבית".
הבעיה המהותית הזועקת מהגיון המסמך היא ההכרה וההסכמה לכך שמדינת ישראל הולכת ונעשית תלויה לביטחונה בכוחות זרים. לא זו בלבד שקשה להבטיח כי יעמדו על משמרתם בהצלחה, אלא גם קשה לדעת אם ימשיכו לשהות שם, גם כאשר יסבלו אבידות דוגמת אלה שסבלו בעשור האחרון בשהותם באפגניסטן ובעיראק. יש להזכיר כיצד בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, ערבות הנשיא אייזנהאואר שניתנה לבן־גוריון לאחר מבצע סיני ב־1956, לא עמדה במבחן. עם דרישת הנשיא לנסיגה ישראלית ללא תנאי מחצי האי סיני, הבטיח התערבות אמריקנית אם המיצרים ייסגרו שנית. בהגיע שר החוץ הישראלי אבא אבן לוושינגטון, במאי 1967, הסביר לו בכנות הנשיא ג'ונסון, שעם כל הכבוד להבטחה, היא נבחנת בהתייחסות מעשית להקשר הנסיבתי. כשצבאו מעורב במלחמה בווייטנאם, גם אם ירצה, לא ישיג כנראה את תמיכת העם והקונגרס.
העניין העקרוני הוא שקיום גוש דן ושגרת יומה של מדינת ישראל, יהפכו להיות תלויים ברצונם הטוב של כוחות זרים. זו הסוגיה העקרונית: האם כל מבוקשנו כיהודים במדינת ישראל מסתכם בשקיקה למקלט מוגן ליהודים נרדפים, גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים – או שאנו מבקשים מקום של חירות ומולדת, באחריות עצמית לביטחוננו ולריבונותנו.
אכן, גם כותבי המסמך מדגישים כי ביטחון ישראל ימשיך להיות מושתת על עוצמת צה"ל. אלא שקשה לתאר כיצד ובאילו תנאים תימצא הלגיטימציה הבינלאומית למתקפה של צה"ל אל עומק המדינה הפלשתינית, לכשיידרש לכך. על התנאים שיכולים להצדיק פעולת כוחות צה"ל במרחב הפלשתיני נכתב: "הפלשתינים לעולם לא יסכימו לתת לישראל זכות כניסה מחדש, אך יש אפשרות שיהיה הסכם צדדי בין ישראל לארה"ב על התנאים שבהם ארה"ב תתמוך בפעולה חד־צדדית של ישראל. בסופו של דבר, ישראל היא מדינה ריבונית בעלת זכות להגנה עצמית. לפיכך היא יכולה להפר באורח חד־צדדי את הריבונות של מדינה אחרת, אך תוך הסתכנות בסיכונים הנלווים, שאותם המנהיגות הישראלית תצטרך לשקול".
הפלשתינים ישכילו ככל הנראה להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינות אותם, בכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שהשתכללו במימושם, באופן שלא יאפשר להעמיד את המדינה הפלשתינית כישות אויבת שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת". בין שבמתכוון ובין שלא במתכוון, הם יוכלו לפעול באמצעות כוחות חתרניים "סוררים", חוץ־מדינתיים, ועדיין להתחמק מנשיאה באחריות. ומה אז?
יותר מחרדה ביטחונית
ראוי גם להטיל ספק ביכולת לקיום תנאי הפירוז. בעידן תפוצת הנשק הגלובלית, וביכולת ההברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון, יחד עם כושר הייצור המקומי ההולך ומשתכלל, אין יכולת להבטיח פירוז ממשי ללא קיום מאמץ מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב ובמאמץ מתמיד בפעולה מתוך השטח.
ראוי לתת דעתנו לתרחיש מלחמה ביותר מזירה אחת במקביל. אם תפרוץ מלחמה, למול מדינת פלשתין ביהודה ושומרון, היא יכולה להתרחש במקביל ללחימה בזירות נוספות: לבנון, עזה וכו'. מצב זה לא יאפשר ריכוז מאמץ צה"לי לזירת יהודה ושומרון, אשר מעצם קרבתה הגיאוגרפית למרכז האוכלוסייה של מדינת ישראל, עלולה לפגוע בו פגיעה קשה. בתנאי המלחמה החדשה, השונים מהותית מאלה שהיו בשטח ביוני 1967, הקשיים לכיבוש השטח מחדש יועצמו שבעתיים.
תוקף המסמך לאור שינוי הנסיבות: את תקפות שיטת המענה הביטחוני המוצע במסמך יש לבחון בממד הזמן ובהקשרים הנסיבתיים הנתונים לשינוי. כאשר מדברים על מענה אחראי ובר מימוש, ראוי לשאול על טווח איזה זמן מדובר? עשר שנים? חמישים שנים? מי יודע מה תהיה אז ההתרחשות הנסיבתית שבהקשרה תיבחן היכולת להעניק הגנה למדינת ישראל שהצטמצמה לשפלת החוף. האם לא נדרשת אחריות ניהול סיכונים גם לגבי התרחשות נסיבתית המצויה עדיין מעבר לאופק?
הערה עקרונית לסיכום: ראוי לבחון עד כמה אנו עצמנו, בהדגשת היתר שבה הדגשנו במשך העשורים האחרונים את החרדה לביטחוננו, כעמוד תווך מרכזי לבחינת כל הצעת פתרון, יצרנו את הרקע לתוכנית של הגנרל אלן. הרי לכך נועד מסמך הסידורים הביטחוניים: להצבת מענה טכני לכל סוגיות הביטחון המוכרות, עד שלא ייוותר ביד הנהגת מדינת ישראל שמץ אפשרות לחמיקה באמתלה ביטחונית, מ"פתרון השלום".
בתיאור מאמצי קרי ציין תומס פרידמן ("הניו יורק טיימס", 17.2.2013) כי עם המענה הביטחוני שהציג גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל, ממשלת ישראל הולכת ומגיעה לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידיאולוגיה.
אולי שכחנו שהגנה על הקיום הלאומי, כפי שנובע מהגדרת הביטחון הלאומי של צה"ל, אינה מחויבת רק לעצם הגנה על הקיום הפיזי של האזרחים במדינה, אלא גם להגנה על האינטרסים הלאומיים. מה שנחשב לאינטרס לאומי, דוגמת ריבונות עם ישראל בבירתו ירושלים, רחב בהרבה מתוכני המלצות טכניות של תוכנית סידורי ביטחון, טובה ככל שתהיה. הביטחון הוא רק אמצעי, לא תכלית לעצמה. גם בהיבט המקצועי הענייני, תוכנית גנרל אלן רחוקה מלהניח את הדעת. אבל ברמה העקרונית, היא מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שעם ישראל בחידוש חייו במולדתו, מונע על ידי משהו עצום פי כמה, מעצם הצורך במענה טכני לחרדת הביטחון.
