מה לאומי בביטחון הלאומי?

שלטון החמאס מציין שנה למהומות "צעדת השיבה" בגדר רצועת עזה. לא מדובר במשהו שקרה לפני שנה והפך לזיכרון היסטורי. מדובר בציון דרך לתהליך מתפתח, למגמה חדשה ולעידן חדש.

כאשר רקטה אחת ששוגרה מרפיח אל לב השרון, מאלצת את ראש ממשלת ישראל לשוב בחופזה מוושינגטון ולבטל תכנית מפגשים משמעותית בסדר יומו המדיני, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל האיום שהתהווה ברצועת עזה. גם למטה הכללי של צה"ל ברור שמדובר באיום ביטחוני שמציב אתגר גדול בהרבה ממטרד טרור בר הכלה.

תיאורי השבוע למהלומות האש, התמקדו בתיאור ההתרחשות. השיח הרווח נלכד בכוח המשיכה של השאלה המעשית – לאן לכוון את פעולת צה"ל? ההמלצות נעו כרגיל במנעד שבין מכה קשה "להשבת ההרתעה שאבדה", לבין מערכה להכרעת החמאס. הפיקוד הבכיר של צה"ל ממוקד היטב בשאלה זו ורצוי לסמוך עליו. בתוך כך, מומלץ להעיף מבט מחודש בשורשי התהוותה של צרת עזה.

כיצד הכל התחיל?

את בעייתה של עזה בעת הנוכחית, נוהגים לראות כמתחילה עם ריכוז הפליטים שהצטבר בשטחה בסיום מלחמת העצמאות. אולם בעייתה של עזה מתחילה הרבה קודם, מתוך מיקומה הגיאוגרפי. היא התהוותה לעיר מכוח היותה תחנת ביניים בדרך הראשית – דרך הים העתיקה בין אסיה לאפריקה, בין מסופוטמיה למצרים. ללא הדרך הראשית כמקור חיותה, עזה אינה יכולה לשוב להיות מה שהייתה. גם לאחר הצבת גבול בינלאומי בין מצרים למנדט הבריטי בראשית המאה העשרים, התנועה דרך עזה, לא פסקה. הקמת מדינת ישראל, היא שחסמה את התנועה בדרך העתיקה וכך הפכה רצועת עזה לריכוז אוכלוסייה הלכוד בצפיפות על דרך ללא מוצא בקצה הטריטוריה המצרית.

הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהשבוע מציינים לחתימתו ארבעים שנים, אחראי במידה לא מבוטלת להאצת בעייתה של עזה. אנואר סאדת בתבונתו מרחיקת הראות, העביר את בעיית עזה לאחריותה הבלעדית של מדינת ישראל. עם החרבת יישובי פיתחת ימית והשבת כל סיני לריבונות מצרית על בסיס הגבול הבינלאומי, נשללה מרצועת עזה היכולת להתפתח אל מרחב הפוטנציאל הפתוח מערבה בין רפיח לאל-עריש. רצועת עזה נסגרה לכיוון מצרים, והוצבה לפתחה של מדינת ישראל כסיר לחץ אורבני על סף פיצוץ. הנשיא סאדת חולל כך את הדינמיקה לאיחוד הישות הפלסטינית בין מרחבי עזה למרחבי יו"ש ולהטלת מלוא האחריות לפתרון הסוגיה הפלסטינית על ישראל בשטחים הנתונים בידיה. בציון עשור להסכם השלום עם מצרים אמר עזר ויצמן על מצוקת מנחם בגין: "יש לי הערכה שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים, אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיוויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה."

גם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, הותירו את עזה בשוליים, למול המרכז השלטוני והכלכלי שהתמקם ברמאללה. דיון על הצעדים הצבאיים לפתרון אסטרטגי של האיום מעזה, חייב להתחיל מבחינה זו מתמונת הרקע הגיאוגרפית המחוללת את מצוקת עזה כעיר על דרך ללא מוצא. גם לאחר שצה"ל יכריע את שלטון החמאס, מצוקת עזה, תמשיך להתקיים ולבקש מענה שאינו יכול להתקיים רק במרחבי אחריותה של מדינת ישראל.

תכלית המתקפה היבשתית לעזה

סוגית התכלית לפעולת הכוח היבשתי למתקפה למול עזה נעשתה לדילמה מורכבת. עד כמה השתנו הדברים, ניתן להיווכח מתוך קריאה פשוטה של הגדרת היסוד למתקפה בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל: "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית-אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש…" (תורה בסיסית –מבצעים, עמוד 205)

כאן שאלת היסוד הבלתי פתורה: האם רצוי למדינת ישראל לכבוש את עזה ולהחיל עליה מחדש את שלטונה כבימים שלפני הסכמי אוסלו? בכל דרך אחרת, הכרעת חמאס מבחינה צבאית מחייבת מענה לשאלה לידי מי נעביר אותה? האם בדם בנינו נגיש את עזה על מגש של כסף לאבו מאזן? האם יש בכך הבטחה ליציבות נכונה לעתיד?

זו אינה מצוקתו הייחודית של צה"ל. צבא ארה"ב בתגובה למתקפת הטרור ב- 11.9.2001, היכה את כוחות הטליבאן באפגניסטאן מכה נחרצת בתוך שבועות ספורים. מאז, יחד עם כוחות נאט"ו, פועלים שם במבוך לא פתור לבניית שלטון יציב .

ובכן, צה"ל יכול בהחלט להכריע את חמאס. אולם מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מנצחת בקרבות, אך מסתבכת בתהליך מורכב שקשה לשלוט בהתפתחותו.

הקונספציה הכוזבת

מעניין להיווכח עד כמה אלה הדוחפים למהלכי הכרעה בעזה הם אלה המבקשים נסיגה והיפרדות ביהודה ושומרון. את המוכנות לנטילת הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיגה נוספת ביו"ש, הם מבססים על קונספציה בת ארבע הנחות יסוד:

1. ההיפרדות המרחבית, ובכללה פינוי מסיבי של ישובים יהודיים, תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך, ותחולל מגמת יציבות.
2. היה ותתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ממשלת ישראל תדע לקבל את ההחלטה ההכרחית ותשלח את צה"ל למתקפה לסיכול ולהכרעת האיום ממרחבי המדינה הפלסטינית.
3. צה"ל בעליונותו המתמדת יוכל להסיר איום ביטחוני זה ביממות ספורות.
4. הנסיגה משטחי יו"ש וסיום ה"כיבוש" יעניקו לפעולה צבאית ישראלית מעין זו גיבוי בינלאומי נרחב.

אירועי השנה האחרונה בעזה מלמדים עד כמה הנחות אלה מופרכות. יתכן והדחף להכרעת חמאס בעזה נובע אצל שוחרי הנסיגה הנוספת, ממבוכת הפער המתגלה בגבול עזה בין הנחות הקונספציה לבין המציאות, כאילו שמהלך לניצחון על חמאס נחוץ למען אישוש הנחות הקונספציה. להכרה במופרכות הנחות יסוד אלו, יש כמובן תפקיד בהבנה ממה רצוי להימנע ביהודה ושומרון. בנוסף לכך, להכרה כזו קיימות השלכות לעיצוב הגיון המערכה למול רצועת עזה. המענה לדילמת תכלית המערכה הצבאית בעזה, טמון בהכרה ישראלית שפתרון לעזה לא יבוא מרמאללה. את מרכז הכובד לטיפול בבעיה הפלסטינית רצוי אפוא להסיט מרמאללה לעזה, בבקשת זיקה כלכלית ותשתיתית מעזה למרחב המצרי.

---

פורסם לראשונה בישראל היום, 29.3.2019.

תמונת הנושא משותפת ברישיון CC BY-SA 4.0 מויקי-שיתוף. הועלתה על ידי המשתמש מינוזיג – MinoZig 

אירועי הגדר לאורך גבול רצועת עזה, הפכו בשבועות האחרונים את הגדר לזירת מערכה. אירועים אלה מציבים את קונספציית ההיפרדות מהפלסטינים מבית מדרשם של אהוד ברק, חיים רמון, ציפי לבני, בפני קריסה. נכון שבבסיס  החתירה להיפרדות מן הפלסטינים, הוצב האיום הדמוגרפי, בהעצמת האיום שאם לא ניפרד נאבד את הרוב היהודי: או שלא נוכל להמשיך לקיים מדינה יהודית או שלא נוכל להמשיך להיות מדינה דמוקרטית. אלא שמאז ינואר 1996, תמה שליטת מדינת ישראל ברוב האזרחים הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון. עם ביטול המנהל האזרחי באזורי A,B, ביהודה ושומרון בינואר 1996, הכריז אחמד טיבי : "היום הסתיים הכיבוש". ההיפרדות בהיבטי השליטה האזרחית מומשה אז בהיקף כמעט מלא, למעט שטחי C ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים. מכאן קודמה קונספציית ההיפרדות על ההנחה שעצם הפרדה מרחבית-פיזית בין שני העמים מומחשת על ידי גדר ומשטר גבול, תקטין את ממשקי החיכוך היומי ותחולל בכך תהליך של התפייסות ויציבות.  הרגיעו אותנו שאם בכל זאת תתערער היציבות ופעילות הטרור תימשך, צה"ל ידע לתת לזה מענה מבצעי יעיל בלגיטימציה מלאה.

הנחות אלה כמכוננות את הקונספציה מסבירות מדוע אהוד ברק המודע היטב להנחות אלה, תוקף את השמאל הקיצוני המבקר בחודש האחרון את פעולת צה"ל. הוא מדגיש להם כי מה שמתחולל ברצועת עזה הוא ההיפרדות אליה ייחלו ואם לאחר שמומשה, אין לצה"ל לגיטימציה לפעול להגנת הגבול , איך אפשר יהיה לשכנע להמשיך ולבצע מגמה זו גם ביהודה ושומרון?

בראשית שלטון ראש הממשלה אהוד אולמרט, באביב 2006, לקראת מימוש תכנית התכנסות ביו"ש, בדיאלוג עם ארי שביט, הציג חיים רמון טענה השגורה בפי רבים מהמצדדים בנסיגה:

"אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 3000-4000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלשתינים יוצרים עלי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב"חומת-מגן"… כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה". (הארץ, "על החיים ועל המוות",18.6.2006)

זו כמובן אמירה הרחוקה מדיוק. גם ב"חומת-מגן" – ב-24 שעות ראשונות, צה"ל רק התחיל להתניע מערכה וגם לאחר שבוע, לא השלים את השגת ההכרעה. המערכה נמשכה למעלה משבועיים, במתקפה מדורגת, בהעתקת כוחות העילית והמאמץ העיקרי מעיר לעיר. מעבר לכך, ללא ניהול מערכה עוקבת שנדרשה עם סיום המבצע ונמשכה ברצף למעלה משנתיים, בכל מרחבי יהודה ושומרון, בפעילות חוזרת ונשנית מידי לילה, בתוך עומק השטח, לא הייתה מושגת מגמת הכרעה בעלת ממשות אסטרטגית.

הגדר כאשליה

גדר היא עוד אמצעי במערך הכלים הביטחוניים. היא לכשעצמה, איננה מסדירה יציבות. ההיפרדות המיוחלת על ידי חסידי ההיפרדות: ברק ליבני רמון מוצאת עצמה מאותגרת. מאז ההתנתקות ברצועת עזה בקיץ 2005, התפתחו שני מודלים שראוי לתת עליהם את דעתנו. האחד מייצג את הגיון ההיפרדות בשלמותו המונוליטית במה שהתרחש ברצועת עזה, השני ביהודה ושומרון שם המרחב מאורגן בסדר היברידי ובחיכוך יומי.

מה שהתפתח בעזה ראוי להילמד ביקורתית.

בהשלכת יהבנו על גדר, כפתרון מערכתי, יכולנו ללמוד מניסיונם של אחרים. עם תחילת בניית גדר ההפרדה ביו"ש הייתי במטכ"ל בתפקיד רח"ט תורה והדרכה. ראש מחלקת היסטוריה באותם ימים פרסם תזכיר מקצועי על קו הגדר שבנו הצרפתים בגבול אלגיריה תוניסיה שנקרא "קו מוריס". כמה מהאתגרים המוכרים כיום בעיות גדר עזה הופיעו באותה גדר.

המלחמה באלג'יריה היתה רב ממדית וממושכת ותוארה היטב בספרו של אליסטר הורן. מרכיב אחד במכלול הלחימה הכולל היה המערכה סביב גדר הביטחון שהקימו הצרפתים בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה. קו שזכה לכינוי "קו מוריס". מתוך מגמה לחסום את זרימת אמצעי הלחימה והלוחמים מתוניסיה לאלג'יריה, הקים הצבא הצרפתי גדר באורך 300 ק"מ מהים התיכון ועד לחולות הבלתי עבירים של מדבר סהרה. הקו היה בנוי ממכלול מרכיבים שכללו  גדר חשמלית, שדות מוקשים, מערך איסוף וכוחות אבטחה ועתודה ניידת.

כמה לקחים שאפשר ללמוד מקו מוריס:

מרחב הגדר שבנו הצרפתים, במכלול הפעילות שנכרכה סביבו, הפך לזירת מערכה בפני עצמה. היא מיקדה את מאמצי היריב בחדירות בהיקפים משתנים מחדירת חוליות עד חדירת גדודים. מערך הכוחות להגנת הגדר אותגר במיוחד באי יכולת לריכוז מאמץ לנוכח התפתחות ניהול החדירות למאמצים סימולטניים בכמה מוקדים. במסגרת המאמצים להתגברות על הגדר, התפתחו טכניקות משופרות להתגברות על מערכי המכשול וההתרעה, לרבות חפירת מנהרות.

הפעילות הצרפתית לאורך קו הגדר שהייתה ביסודה הגנתית, נדרשה מעת לעת לפעילות התקפית למרחב שמעבר לגדר, לתחומה של תוניסיה, מה שהיה כרוך באובדן לגיטימציה. מה שמלמד שקו גדר לעולם אינו יכול להתקיים ללא זיקה למרחב בו הוא ממוקם ולפעילות מתמדת במרחב התפר משני צדי הגדר מה שהופך את הגדר מקו גבול למרחב ספר.  בעיצומה של המערכה בזירת הגדר בגבול תוניסיה, הפעילו הצרפתים מעל 80,000 חיילים, סבלו אבדות ואיבדו לגיטימציה, באורח שהאיץ את המאבק הפוליטי בצרפת לנסיגה מאלג'יריה.

מה ניתן להסיק מתפקוד הגדר ברצועת עזה

בתכנון פריסת צה"ל המחודשת לאורך גבול רצועת עזה, המתכננים הציגו לשר הביטחון מופז את ההנחה שבדיוק כמו בגדר בגבול לבנון, גם לאורך רצועת עזה יתפתחו איומי מטעני צד לאורך הגדר. על כן הניחו כבר בתכנון, שתידרש סלילת דרך פטרולים נוספת רחוקה יותר מן הגדר.

בחסות החקלאים הפלסטינים, בחזות חקלאית, הצליחו מחבלים לגשת לגדר להניח מטענים, לחפור מנהרות, כמו זו שאפשרה את חטיפת גלעד שליט, ולירות לשטחנו ירי צלפים. לשם כך, על מנת להבטיח את חיילי צה"ל והחקלאים הישראלים בשגרת יומם בסמוך לגדר, נדרשה פעולה שגרתית מונעת גם מצידה השני של הגדר. מכאן נקבעה דרישת מערכת הביטחון להגבלת הגעת חקלאים פלסטינים למרחב הסמוך לגדר, מרחב שהוגדר כ'פרימטר ביטחוני'.

בדיוני הפסקת האש בקהיר, במבצע עמוד ענן, העמידו החמאס שתי דרישות להסכמתם להפסקת אש: אחת דרשה הרחבת טווח הדייג בים, השנייה דרשה לבטל את מגבלות הפרימטר הביטחוני, בסמוך לגדר. שתי הדרישות מייצגות היטב את משמעות הלחימה בסביבת אוכלוסייה. על פניהן הדרישות נושאות אופי הומניטרי תמים. למה באמת לא לאפשר דייג חופשי לדייגים כמו שרצוי לאפשר לחקלאים לעבד שדותיהם בסמוך לגדר. אלא שלשתי הדרישות נילווה גם ממד ביטחוני. הרחבת תחום הדיג מקשה על חיל הים הישראלי במניעת הברחת הנשק בדרך הים לחמא"ס. באותו האופן, ביטול המגבלות לחקלאים בצידה הפלסטיני של הגדר, הציב מחדש פוטנציאל איומים כנגד כוחותינו ואזרחנו, בצידה הישראלי של הגדר. במסמך ההבנות שהובא מקהיר, שתי דרישות חמאס אלה התקבלו במלואן. במצב זה הגדר מוכרת בצה"ל כמרחב מאויים, היוצר -בכפוף להערכת מצב – מגבלות פעולה לחיילינו ולחקלאנו, בנוכחותם במרחב הריבוני של מדינת ישראל. פעולת העפיפונים בהצתת שדות החיטה בצידה הישראלי של הגדר, היא תוצאתה הישירה של הבנות עמוד ענן, לנוכחות אזרחית פלסטינית עד קו הגדר.

שורה תחתונה: מלבד עלותה היקרה של גדר, היא גם תובעת לאורכה משטר פעילות ביטחון שוטף הכרוך בסדר כוחות גדול. במקום שאין לצה"ל אבטחה שוטפת, לאורך הגדר, הגדר עצמה נפגעת ולפעמים אף נגנבת, כפי שקרה יותר מפעם במערב הר חברון, למול מזרח לכיש.

הגדר מבטאת פתרון טכני אשר מטבע יצירתו ממריץ את היריב למציאת פתרונות עוקפים. מי שציפה מהגדר ומההיפרדות שהיא מסמנת, לחולל תנאיי יציבות חייב להודות כי ציפיותיו התבדו. גם מי שהבטיח כי יהיה לצה"ל מענה לאיומי טרור שיתפתחו מעבר לגדר, ושתגובת צה"ל תזכה ללגיטימיות פנימית ובינלאומית, חייב להכיר בכך שהאירועים מטילים ספק בהבטחה זו.

ראוי להתבונן מחדש בהבדל בין המודל העזתי המבטא היפרדות מוחלטת, לבין המודל שהתפתח ביהודה ושומרון המבטא היפרדות חלקית ולשאול באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל.

כותרת ראשית היום במעריב: "מתווה טראמפ: ישראל תוותר על שכונות במזרח ירושלים" (מעריב, 4.5.2018) כדאי לדמיין כיצד מתפתחת שגרת ביטחון שוטף בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לשכונת ג'בל מוכבר הפלסטינית, המופרדות  בגדר גבול. כדאי לדמיין אירועי גדר בדפוס אירועי הגדר בעזה בקו תפר עירוני בתוככי ירושלים ולשאול אם אפשר לקיים כך שגרת חיים של עיר בירה?

---

מתוך דברים שנאמרו בכנס בס״א על אירועי הגדר ב-23 אפריל 2018