Browsed by
תגית: מתנחלים

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

לתומכים בפתרון שתי המדינות הצטרף אלוף מיל' יעקב עמידרור. במחקר שפרסם על "הגישות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" (מרכז בגין –סאדאת מספר 129) , אמנם הדגיש כי התנאים לכך רחוקים לפי שעה ממימוש, ואף הזהיר מפני צעדים חד צדדיים בטרם עת. אולם על מנת לשמר את האפשרות לפתרון חלוקת הארץ בעתיד ועל מנת לשכנע בזירה הבינלאומית כי מדינת ישראל כנה בשאיפתה לפתרון שתי המדינות, המליץ: "לצמצם את הבנייה לגושי ההתנחלויות".

עמידרור אינו הראשון הממליץ להקפיא בניה מחוץ לגושיי התנחלויות. המלצתו זהה למדי להמלצתם השגורה של מנהיגי המחנה הציוני. אולם לעמדת עמידרור משמעות מיוחדת כראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר בשרות ראש הממשלה נתניהו, וכאדם שמעבר למומחיותו הביטחונית רבת השנים, מזוהה כמייצג עמדת ימין לאומי מסורתית. דווקא בשל כך מסקנותיו צריכות להדהד כסיכון למפעל ההתנחלות. דעתו כמובן לגיטימית, אך רצוי ללמוד ממנה את פוטנציאל האיום לעתיד ההתיישבות.

בנייה בגושי ההתנחלויות
בתים בישוב אפרת

הסיכון המידי בעמדת עמידרור טמון בעצם קבלתו העקרונית את העמדה הפלסטינית הנתמכת על ידי הקהילה הבינלאומית כי פתרון שתי המדינות דורש נסיגה ישראלית מכל השטח שנכבש ביוני 67, בחילופי שטחים תמורת גושי ההתנחלויות, המתכנסים לכדי לא יותר מ-5% מהשטח. ההתיישבות מחוץ לגושים, פרוסה ברובה המכריע בשני מרחבים: הראשון בבקעת הירדן המורחבת המשתרעת על פי תכנית אלון מקו הירדן ועד קווי הרכס המזרחיים בשומרון ביישובים: אלון מורה, איתמר, מגדלים, קידה, כוכב השחר, רימונים. המרחב השני, בפרוזדורים המובילים אל בקעת הירדן במישור אדומים ובציר חוצה שומרון. הפסקת הבניה ביישובים מחוץ לגושים, מבטאת הלכה למעשה מסר מובהק לקבלת מתווה קלינטון כנקודת מוצא להסדר.

יתר על כן, כאשר מדובר על הקפאת בנייה מחוץ לגושים בשטחיי C, מדובר רק על ההתיישבות היהודית. בינתיים, הבנייה הפלסטינית במרחב זה, המתבצעת בחלקה בתמיכה ישירה של האיחוד האירופי, תמשיך לשגשג וליצור עובדות מרחביות חדשות. על אף שעמידרור שולל צעדי נסיגה חד צדדיים, המלצתו יוצרת למעשה ויתור ישראלי חד צדדי: ויתור מראש במאבק על עתידו של המרחב הפתוח. בכך, כהנחת יסוד לגבי קווי המתאר להסדר הקבע, עמידרור קיבל למעשה את ההנחה כי בסופו של יום, היישובים מחוץ לגושי ההתיישבות, לא יוותרו בידינו. זהו סלע המחלוקת, שאלת הדיון בניסוח זה, ממש לא ברורה לציבור ומעולם לא הוכרעה.

יגאל אלון
יגאל אלון ואבות הציונות חשבו אחרת

יגאל אלון שהבין אחרת מעמידרור את אופיו הדינמי של המאבק על המרחב, הסביר:

"אני מסתייג מן הדעה, שאין להעלות יישובים חדשים בגולן ובבקעת הירדן, משום שאין התנועה מסוגלת להבטיח מראש שאמנם לא יינטש אף לא אחד מהם…עם יישובים גדל הסיכוי במאבק המדיני, עם היישובים אולי גם תגדל נחישותנו לעמוד על גבולות בני הגנה."

יגאל אלון, מוקדים, עמ' 83-64.

מדינמיקה זו של מציאות המתהווה מתוך המעשה ההתיישבותי, עמידרור מעדיף להתעלם. באצטלת מומחה לתמונת המציאות קבע:

"כשבוחנים לעומק את ההצעות של הימין לטיפול בבעיה (הדמוגרפית), מסתבר שהם אינם מבחינים בין הרצוי למצוי, בין חלומות לבין העולם האמיתי."

(עמ' 41).

רצוי להזכיר כיצד כל המעשה הציוני מראשיתו, התבסס על האמונה כי במעשה החלוצי טמונים הכוח והיכולת לחולל שינוי, גם במה שנראה כקבוע במציאות ה"אמיתית". השאיפה היתה להפוך רצוי למצוי. לא בהתעלמות מן המציאות, אלא דווקא בחיבור אליה, במיצוי אקטיבי של הפוטנציאל הגלום בה. בנאומו בקונגרס העשרים, אוגוסט 1937, תיאר בן גוריון את המתח בו ראוי להתנהל:

"בכוח האמונה ובכישרון הראיה המפוכחת: עלינו לנקוט בבת אחת גם בריאליות וגם ב'מיסטיקה'. וב'מיסטיקה' אני מתכוון לאמונה ורצון…עלינו להיות בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא חת, ביחס לעתיד עתידנו."

במערכה א', עמ' 242.

בהרכנת ראש בפני המציאות, על האיום הדמוגרפי שהיא מציבה לקיום המדינה היהודית, בתוספת עמדת הקהילה הבינלאומית, עמידרור מקבל את כורח פתרון שתי המדינות. בנוסף קבע כי הוויכוח האידאולוגי בחברה הישראלית, מתרחש בין שתי קבוצות מיעוט, כאשר "במרכזה של החברה היהודית בארץ יש רוב גדול אשר רוצה פתרון ומוכן לשם כך לוותר על הזכות בחלקי ארץ נרחבים, אך רק תמורת הסכם אשר יבטיח את הביטחון והשקט." גם אם מסכימים לתיאורו, ואלה המגמות המאפיינות במציאות הנתונה, מי אמר שהן קבועות?

הסיכון הגדול בהמלצת עמידרור נובע מן המגמה לחולל פיצול בין המתנחלים לסוגיהם, בין המתגוררים בגושים לבין המתגוררים מחוץ להם. המגמה להפריד בין קבוצות המתנחלים, בוטאה לראשונה בהסכם ביילין-אבו מאזן. לראשונה הוצבה מחיצה בין מתיישבים בגוש עציון המערבי, שיזכו להישאר בבתיהם בכל הסכם, לבין מתנחלים ביישובים האחרים. הפירוד פגע בכוח המאבק המלוכד והעצים את בידוד הקבוצה האידיאולוגית. בכל תנועה חלוצית החותרת לשינוי המציאות, קיים יסוד ראדיקלי והוא מובל תמיד בידי מעטים המוכנים לשאת קשיי מאבק, אך זקוקים לתמיכת ההמונים.

הטלת פירוד בין המיעוט החלוצי לבין ההמונים, יוצרת את התנאים לדיכוי כוח הפעולה החלוצי. לשם חותרת המגמה להקפאת ההתיישבות מחוץ לגושים וראוי להכיר בהגיונה המאיים. הבטחת עתיד תושבי מעלה אדומים ואריאל, הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, גם מחוץ למגזר האידאולוגי של תנועת ההתנחלות, כמו הבטחת עתיד הערים החרדיות, ביתר עילית, קריית ספר, הזוכות לתמיכת הציבור החרדי הרחב, נולדה כנראה לא רק משיקולים כלכליים הכרוכים במחיר עקירת יישובים עירוניים גדולים. בשם קונצנזוס מדומיין, מכינים תודעה ציבורית שתאפשר עקירת מעל מאה אלף מתיישבים. בהיבט זה, ההמלצה למיקוד מאמציי הבנייה רק בגושי ההתיישבות, טומנת בחובה סכנה לבידול חברתי ותודעתי הולך ומעמיק של יתר היישובים.

לנוכח איום הבידול, הציווי האופרטיבי המידי הוא להרחיב את תמיכת ההמונים בהתיישבות במלוא המרחב. קהל היעד למשימה זו הוא אותו גוש מרכזי, בתווך שבין האליטות היריבות. מול קבוצה רחבה זו, השואפת ביסוד אמונתה לגאולת ציון, ראוי למקד מאמץ להביאה לידי שותפות למפעל ההתיישבות, ביצירת הכרה ציבורית רחבה כי במרחב הפתוח ממזרח לקו הירוק, טמון עתידנו: לא רק משיקולי ביטחון, אלא גם מצרכי מרחב הקיום הצפוף ברצועת החוף, ההולך וקורס מצפיפות יתר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 7 ביולי 2017.

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מבוא

בעשורים האחרונים הולכת ומתגבשת גישה ביקורתית למלחמת ששת הימים. בשנת הארבעים למלחמה, טען חבר הכנסת יוסי שריד כי לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל לא רצה מלחמה, גם נאצר נשיא מצרים לא רצה מלחמה. להבנתו, המלחמה הייתה ניתנת למניעה ואלופי צה"ל הם שדחפו לקראתה. (בראיון לסרט דוקומנטרי, שודר בערוץ 1, יוני 2007, עלמא הפקות ) טענה דומה עלתה במחקרו רחב היריעה של אל"מ מיל' עמנואל גלוסקא, שפורסם בספרו: "אשכול, תן פקודה!". הספר התמקד בשאלה: "כיצד קרה שמדינת ישראל מצאה עצמה לפתע במלחמה, בניגוד מוחלט לכוונותיה של ממשלת ישראל? כיצד השתבשו הדברים?" (שם עמ' 10) בהתבוננות מאוחרת, חוקרים, הוגים ומנהיגים פוליטיים, מצביעים על מה שנראה בעיניהם כ"כשל הימשכות הכיבוש", והוא נראה להם כטמון בראשיתו בשורשי התהוותה של המלחמה. הביקורת הרווחת ממוקדת בעיקרה לשני היבטים: לסוגית ההתדרדרות למלחמה, האמנם היתה בלתי נמנעת? ולאורח התנהלותה, שחרג לטענת המבקרים, הרחק מעבר לכוונות הדרג המדיני.

בדבריי הבאים, אטען כנגד ביקורת זו, כי היא נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה. למרכיבי תודעה לאומית, גם אלה הסמויים והבלתי מוצהרים, היה מאז ימי קדם, תפקיד בעל השפעה בתהליכי קבלת החלטות בעניינים אישיים ולאומיים. להבנת הדינמיקה שהובילה אל פריצת המלחמה והשפיעה על דפוסי התנהלותה מרגע פתיחתה, נדרש בהתאם לכך, מאמץ להבניית ההקשר הכולל בו התקבלו ההחלטות. התעלמות ממסגרת ההתייחסות התודעתית ששררה באותם ימים בהנהגת הצבא והמדינה, מונעת למעשה את התנאים לדיון ביקורתי באיכותן של ההחלטות.

ובכן, בין מרכיבי התודעה הישראלית באותן שנים ראשונות בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, ניתן היה לזהות כמיהה אל מרחבי מולדת שנותרו בתום מלחמת העצמאות, מעבר לגבול. לגבי רבים בהנהגה הפוליטית והצבאית, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת אי השלמה, עד כדי תודעת החמצה. אמנם הלכה והתייצבה בשנים אלה, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, מערכת חיים בעלת שאיפה גלויה לכינון נורמליות תרבותית וכלכלית באורח חיים אירופי מערבי; למרות זאת, היא היתה שלובה בכמיהות עומק אל משהו נוסף שעדין לא הושג. עוצמת כמיהות אלה, שהייתה בחלקה מודחקת, פעלה כמבנה עומק סמוי של הקיום הישראלי, וכוננה במידה לא מבוטלת, את תשתית קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני.

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב". בהופעת שולי נתן בבניני האומה ביום העצמאות 1967, נתן באותם ימים ביטוי גלוי לאווירה הכללית טעונת הכמיהות. מרגע ביצועו, השיר התקבל, בהתרגשות סוחפת ובלתי צפויה. שולי נתן, שכבר ירדה לחדר ההלבשה, נקראה על ידי ראש עריית ירושלים טדי קולק, לשוב לבמה לביצוע חוזר של השיר. במילותיו, פרט השיר על נימי אותו מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעוצמה מטלטלת מן התת מודע אל המודע הקולקטיבי.

מתוך רקע זה, אבקש להסביר בדבריי הבאים כיצד התבוננות במה שהתרחש באותם הימים, מתוך הפריזמה של אותה כמיהה לאומית, מטילה אור אחר, על הדינמיקה הלאומית שהובילה אל המלחמה והניעה את התפתחותה והתנהלותה.

נכון כי מבנה עומק תודעתי בהיותו סמוי ברובו, כתוכן שלא נוסח בביטוי מוסדי שיטתי גלוי ומוצהר, מהווה מבחינה מתודולוגית, מושג בעייתי למחקר היסטורי פוזיטיביסטי. אולם תרומתו ההסברית של מרכיב תודעתי זה, להבנה כוללת של התהוות האירוע, מצדיקה לטענתי, ואף הופכת לחיונית, את שילובו במאמץ הביקורתי להבנת האופן בו הגיעה מדינת ישראל לפתיחת המלחמה ולהבנת אורח ההתנהלות שקבע את תוצאותיה, במגמות הממשיכות מאז להשפיע על חיינו.

 

ניצחון ששת הימים כתחנה במגמת גאולה מתמשכת

במשך השנים שחלפו מאז סיום המלחמה, נעשה מאמץ תודעתי עקבי, לטעת בנו את המוסכמה כי טלטלת המלחמה עם הניצחון המרשים, פתחו שער לחלומות חדשים. בערגה לאותן "שנים שפויות" שקדמו לימי יוני 67, מבקשים לספר שעד אז התנהלה הישראליות בנורמליות חילונית מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת וצודקת ואז נפרץ לפתע סכר תודעתי שדחף את החברה הישראלית לעבר סחרור משיחי-לאומני ולאובדן דרך. "התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים," כתב דוד אוחנה, "היתה תקופת החולין של המדינה, ואולי בשל כך הציונית ביותר: אחרים לא שלטו בנו ואנו לא שלטנו על אחרים." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הקיבוץ המאוחד,1998, עמ' 79) "כל זה התחיל ב-1967…הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים." (גדעון לוי, "הנכבה שלנו", הארץ 16.4.2017 ) המגע המחודש עם ארץ התנ"ך, יחד עם הכיבוש המתמשך, היו לטענתם מקור הליבוי לתשוקות הלאומיות ולרעיונות משיחיים, שיצרו ישראליות אחרת, כמו הציונות הדתית המתנחלת.

אין ספק, מלחמת ששת הימים, כצומת דרכים, חוללה התהוות משמעותית בהתפתחות המפעל הציוני. המלחמה, טען גלוסקא במשפט הפתיחה לספרו: "שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה, ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטינית." (גלוסקא, עמ' 9). אולם מבחינת הגיונה עבור המפעל הציוני, המלחמה היתה רק תחנה בתהליך שהיה אמור מראשיתו להתפתח בהגיון תורת השלבים. עיגון המלחמה כשלב בדינמיקה ארוכת טווח, מטיל על האירועים פרספקטיבה אחרת מזו המוטלת עליה, על ידי אלה המבקשים לראות בקווי שביתת הנשק ששררו עד בוקר ה-5 ביוני 67, כמצב אידיאלי שהיה אמור להתקבל ולהתקבע כסופי.

 

בן גוריון כוירטואוז פרגמטי של חזון המתפתח בתורת השלבים

תומכי רעיון הנסיגה לקווי 67, מבקשים להציג עצמם כממשיכי תבונת המעשה הבן גוריונית. בעבורם, דוד בן גוריון, הוא המנהיג שהסכים ב-1937 למתווה וועדת פיל לחלוקת הארץ, והסכים בנובמבר 1947 להחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית בלא יותר מכמחצית שטחה של ארץ ישראל המערבית. מיכה גודמן בספרו החדש: "מלכוד 67", מציג את ויתורו של בן גוריון, כמופת פרגמטי: "הוא גרס שעדיף לוותר על החלום של ריבונות בכל הארץ, כדי להבטיח כינון מדינה בחלק מן הארץ… המנהיגות של בן גוריון הפכה אידיאות לעובדות וחלומות למציאות, אך כדי לקבוע עובדות הוא היה צריך לוותר על חלק מהחלומות. הוא וויתר על שלמות הארץ כשהסכים לתוכנית החלוקה." (מיכה גודמן, מלכוד 67, דביר, 2017, עמ' 130)

אלא שתהום פעורה בין הפרגמטיזם האידיאולוגי המהפכני של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן. גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בן גוריון, בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (דוד בן גוריון, במערכה א', מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1950, עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. כמו רב חובל שהפליג מיפו למרסיי, ותנאי ים קשים הכתיבו לו עגינת ביניים באלכסנדריה, בהמתנה לתנאים המתאימים להמשך ההפלגה ליעד שלרגע לא ננטש. העיקר טמון בשימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי. במילים פשוטות: בין אפס ריבונות בארץ ישראל, לבין ריבונות בחלק מארץ ישראל, עדיפה ריבונות חלקית. בכל דרך לא מסתיימות בכך השאיפות. כהגיון מהפכני, הגיון תורת שלבים קובע למעשה, כי עצם שימור המומנטום הוא הדבר החשוב. הוויתור הוא כורח הנכון לשעתו, אך לרגע אינו סופי. קיום תודעתי כזה, מצוי בהמתנה מתמדת לשעת כושר למהלך נוסף. מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו, היא תחנה ברצף תהליכי, שהחל מראשית ימי שיבת ציון, דרך מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמאמץ רחב ההיקף שבא בעקבותיה. כך גם מלחמת העצמאות שהסתימה עבור רבים בתחושה של אי השלמה, לוותה בהמתנה להזדמנות הבאה. נכון שהתקיימה בין 1948 ל 1967 מגמה לביסוס יציבות ונורמליות, אלא שלרגע לא תמה הציפיה אל המרחבים שנותרו מעבר לגבול.

תא"ל דב תמרי הצביע במחקריו, על ביטויה של תפיסה זו, בגילומה בתכניות האופרטיביות של המטה הכללי, משנות החמישים ועד לפריצת מלחמת ששת הימים. הוא תלה בכך את ההסבר לחתירתה של תפיסת הביטחון באותן שנים, לקצר ככל הניתן את תקופת המגננה ולהעביר את המלחמה במתקפה אל עומק שטח האויב.

לדוגמה: בישיבת המטכ"ל של צה"ל, שהתקיימה בראשות בן-גוריון, בהשתתפות הרמטכ"ל דיין, האלופים ומוזמנים נוספים ב– 09.04.56. הוצגה לרוה"מ ושר הביטחון תכנית המגננה – "קטורה". אל"ם עוזי נרקיס, עוזר ראש אג"מ, פתח ואמר:

"אני רוצה להציג עכשיו תכנון הגנה. תכנון אב להגנה בפני התקפת פתע, וזה התכנון המכונה "קטורה".

התכנון הזה כוונתו כפי שנוסחה בפקודת המבצע, להגן על שלמות גבולות המדינה ע"י מתקפות יזומות לתיקון גבולות המדינה". לכאורה, מצויה כאן בעיה מושגית: אם "קטורה" היא תכנית למגננה, כיצד היא מקבלת ביטוי כתוכנית למתקפה יזומה לתיקון גבולות המדינה? לדברי תמרי:

"בקרב צמרת צה"ל חילחלה ההכרה כי מלחמת העצמאות לא סיפקה את הנכסים הקרקעיים ההכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל והדרושים לצורכי התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית בעתיד. הכרה זו הלכה והעמיקה משום שהקצונה הבכירה העריכה כי ניתן היה להשיג הרבה יותר בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות…"

(דב תמרי, "השלכות מלחמת ששת הימים על צה"ל", דפי אלעזר, יום עיון בנושא: ישראל, 1967-1997, השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל, הוצאת יד דוד אלעזר ומרכז יפה, תל אביב, 1998, עמ' 23-24)

תפיסת מלחמת העצמאות כשלב בתהליך תקומת ישראל, כמצב ביניים שאינו סופי, היתה משותפת במידה רבה גם לבן גוריון, ובוטאה במפורש במגמת עיצוב מלחמת קדש בנובמבר 1956, בציפייתו ממנה להזדמנות לשינוי גבולות. (עיין דב תמרי שם, עמ' 24 )

 

מדוע נמנע בן גוריון מכיבוש יהודה ושומרון בסיום מלחמת העצמאות ? פרגמטיזים אידיאולוגי בין שני מצפנים

לא רק עבור יגאל אלון מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. אולם הוא יותר מאחרים, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי שאכן עלה לו, בהחלטת בן גוריון, בסיום שירותו המפואר בצה"ל.

במבצע ההר, כשהוביל את כוחותיו לאחר מבצע יואב (אוקטובר 1948 )לכיבוש אגפו הדרומי של פרוזדור ירושלים, בהגיעו לפאתי הכפר חוסאן, נדרש בפקודה לעצור את התקדמות כוחותיו. יישובי גוש עציון החרבים נותרו מנגד, לא היה אויב שיעצור את כוחותיו מהגעה אליהם. בצו פקודה שהיה להם בלתי מובן, עצרו במקום בו ניצב כיום מחסום חוסאן. בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב יגאל אלון: "עם התעצמות כוחנו (בחזית הדרום לאחר מבצע יואב), נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו…חיל ורעדה אחזו את אנשי הכפרים ותושבי העיר חברון, לשמע מפלותיו של צבא מצרים. שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות, (חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8) זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." (גוש עציון במלחמתו, כינס וערך דב קנוהל, המדור הדתי המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד, עמ' כ"ח-כ"ט)

באדר תש"ט, בהשלמתו המוצלחת של מבצע עובדה, שחתם למעשה את מלחמת העצמאות, פנה יגאל אלון, מצביא חזית הדרום, במכתב אישי לבן גוריון. בניתוח אסטרטגי מנומק להפליא, המליץ אלון להמשיך את תנופת המלחמה לכיבוש כל מרחבי יהודה ושומרון. בין היתר נימק:

"אין צורך בהשכלה צבאית מושלמת כדי לעמוד על מידת הסכנה המתמדת אשר תארוב לשלום ישראל נוכח כוחות עוינים חזקים בחלק המערבי של ארץ ישראל. ..אין לראות את פתרון הגנת הארץ רק על ידי שיפור טופוגרפי של קו ההגנה שלנו. עלינו לחתור להשגת עומק מתקבל על הדעת, אשר יחד עם עריכה נכונה של הכוח והתבצרות מתאימה, יוכל להוות ערובה מספיקה לביטחון המדינה, גם נגד צבאות העולים בכוחם על צבאות עבר הירדן ועיראק."

(יגאל אלון לבן גוריון (27.3.1949)

בן גוריון עצמו ניסה קודם לכן, עוד לפני מבצע יואב, בדיון ממשלה שנערך ב- 26.9.1948 , להעביר בממשלה החלטה לאישור מבצע התקפי ל"שחרר חבל חברון ובית לחם וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים המלח." (דוד בן גוריון מדינת ישראל המחודשת, עם עובד 1969, עמ' 288) רק מיעוט בממשלה תמך בהצעתו ואת ההחמצה כינה לימים "בכיה לדורות". שניות זו, מעוררת את השאלה, מדוע אם כן עצר בן גוריון את יגאל אלון בעיצומה של התקדמותו לעבר הר חברון חודש לאחר מכן?

היסטוריונים של מלחמת העצמאות עסקו בשאלה זו וברוח תודעת מצוקת "נטל הכיבוש" שהתפתחה לאחר מלחמת ששת הימים, הסבירו את עצירת מבצע ההר, בהבנתו של בן גוריון את הקושי הכרוך ב"שליטה על עם אחר". אולם יגאל אלון במכתבו לבן גוריון במרץ 1949, התייחס לסוגיה זו והציע לה מענה: "אין להתעלם" ציין במכתבו, "מהמעמסה הכבירה אשר עלולה ליפול על שכמנו בצירוף כברת ארץ גדולה לאחריותנו, המאוכלסת בצפיפות יחסית בערבים מקומיים ופליטים. ועל זה ישנן שתי תשובות: (א) חלק ניכר וביחוד הפליטים, ייסוג מזרחה מחמת הפעולות הצבאיות. (ב) לחלק שיישאר נמצא בוודאי פתרון אשר יניח להם להתקיים בכבוד." כמי שידע לדאוג לתזוזת האוכלוסייה הפלסטינית בכל כיבושיו במרחב הדרום, הוא יכול היה לדאוג לכך גם במרחב הר חברון. בעדות אישית סיפר לי אלוף מיל' מנדי מרון שהיה במבצע ההר מ"פ בחטיבת הראל, כי אכן תכננו להגיע לחברון באופן שלא יסגור לתושבי חברון את דרך ההימלטות מזרחה.

נכון שעניין האוכלוסייה הערבית היה שיקול בהחלטת בן גוריון, אולם להבנתי לא זה היה עבורו השיקול המכריע. הבלטת שיקול זה לכדי שיקול עיקרי, היא בעיני היטל מאוחר, מתוך המאבק המתרחש בחברה הישראלית מאז יוני 1967, על עתיד מרחבי יהודה ושומרון.

כאן המקום להשערה הסברית אחרת: בן גוריון כמנהיג אחראי, בחן בכל צעד מצעדיו בניהול המלחמה, עד כמה הוא מותח עד מעבר לקצה האפשרי את מרחב ההסכמה הבינלאומי למהלכיו. התנהלותו מציגה מופת של התקדמות אל הבלתי נודע, בהתנהלות מושכלת על סף הכאוס. עם הצטברות ההישגים בשדה הקרב, ליוותה אותו חרדה הולכת וגוברת מפני התערבות בכוח של האו"ם.

"לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה, (למשל ממשלת ארה"ב) לבין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. "

(דוד בן גוריון, בהילחם ישראל , הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י, עמ' 266 )

בדיון במועצת המדינה, על הצעות ברנדוט, לקראת דיון בעצרת האו"ם, 27.9.1948 אמר:

"משימתי בעצרת האו"ם תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל…בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ"ט בנובמבר, תהיה עמדה של הערצה כדבר שבקדושה שאין לנגוע בו… אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו."

(דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 290 )

כאן טמון ההסבר להתנהלות של בן גוריון, גם במניעת משה דיין מפקד מחוז ירושלים, מכיבוש העיר העתיקה, וגם בעצירת יגאל אלון במבצע ההר. בעת ההיא, לאחר מבצע יואב בדרום ומבצע חירם בגליל, היו בידי מדינת ישראל מרחבים משמעותיים, מעבר למה שיועד לה בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. במקום הזה בן גוריון הבין כי אם יכבוש את כל ארץ ישראל המערבית, כולל ירושלים, לא יהיה בכוחה של ישראל לבדה למנוע את הטלת מלוא סמכות האו"ם למימוש תכנית החלוקה 191, על פי הגבולות שנקבעו באותה החלטה. באופן דומה הבין בסוגיית ירושלים, כי לנוכח המלצת הרוזן ברנדוט להטלת שליטה בינלאומית על ירושלים, אם יכבוש צה"ל את כל ירושלים, מדינת ישראל לבדה לא תוכל לעמוד בפני הדרישה הבינלאומית למימוש הבינאום. כאן היתה לו להערכתי, התגלות של תחבולה אסטרטגית מן המעלה העליונה: על מנת לשמר את ההישגים המצויים כבר בידיו, הוא מצא עצמו נזקק למלך ההאשמי עבדאללה שיחזיק בחלקה המזרחי של ירושלים ובגב ההר ביהודה, עליו יהיה קשה לכפות את נסיגה מהמרחב ובינאום ירושלים. בהיבט זה, נוצרה ברית מורכבת: בממד הגלוי הממלכה ההאשמית בירדן וממשלת ישראל היו יריבים במלחמה, בממד הסמוי שיתפו פעולה, בברית בלתי כתובה כנגד האיום הבינלאומי, בעיקר בכל הקשור למגמת בינאום ירושלים.

להשערתי, באותה תבונה אסטרטגית, מנע בן גוריון את כיבושו מחדש של גוש עציון, מתוך מאמץ למיצוי אסטרטגי של הפוטנציאל הטמון בגירוש וחורבן יישובי גוש עציון. באותה עת, לאחר התהוות תופעת הפליטות הפלסטינית, הכיר בן גוריון בקושי העלול להיווצר עם הדרישה להשבת הפליטים לבתיהם. חורבן גוש עציון, העניק למדינת ישראל, פוטנציאל להעמדת מצג סימטרי – מלחמה מחוללת פליטות והיא נוצרה בשני הצדדים.

זו הפרגמאטיקה הבן גוריונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון גאולה נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון לפעולת האדם במכלול תנאי הקיום והפעולה, המתקיימים בממד הזמן הריאלי, כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות. במתח בין שני המצפנים, על מנת שלא להיקלע לפעולה פזיזה חסרת זהירות, כצעד אחד רחוק מידי, או מוקדם מידי, מנהיג לאומי נדרש בעדכון יומי, ליצירת נקודת שיווי המשקל.

כאן טמון בעיני ההסבר, לשניות שהתקיימה בהתנהלות בן גוריון ביחסו לרעיון חלוקת ארץ ישראל המערבית. בתבונתו המעשית, נתן למצפן המציאות את מלוא הקשב, במלוא גמישות התמרון האפשרית. מצד שני, בכל הקשור למצפן החזון לא רק שלא נטשו לרגע, אלא אף הציבו כציווי עליון, המכוון ללא עוררין את כיוון פעולותיו. גם כאשר הצדיק בתום מלחמת העצמאות את הימנעותו מהצעת יגאל אלון למיצוי תנופת המלחמה לכיבוש יהודה ושומרון, באמירה:

"בין שלמות הארץ או מדינה יהודית בחרנו במדינה יהודית" ( מתוך נאום בכנסת, 4.4.1949 ) היתה זו אמירה בכורח הנסיבות, שלרגע לא ביטאה וויתור סופי על כמיהת היסוד למרחבי הארץ שנותרו מעבר. כך יכול היה לאחר מלחמת ששת הימים, גם להמליץ על השבת שטחי יהודה ושומרון במשא ומתן לשלום, מתוך התבוננותו במצפן המציאות, וגם בהכוונת מצפן חזונו, לתרום מכספו בעין נדיבה לישיבת מתנחלי חברון, בתוספת ברכה אישית אוהדת לפעולתם החיונית. (בידי אחי, אלישיב הכהן, מצוי מכתבו של בן גוריון לסבא שלנו ר' שמואל הכהן וינגרטן, שניהל קרן צדקה לתמיכה במתנחלי חברון) נקודת שיווי המשקל הציונית שלו, בוטאה לאחר מלחמת ששת הימים במלוא מחויבותו לעניין ירושלים המורחבת: "תפקידה של ירושלים הוגדר בשלמות בפרק ב' של ישעיהו מפסוק ב' עד ד'…אין הופכים עיר למרכז של שלום על ידי הכרזה. מזימות שליטי ערב להשמיד את ישראל בעינן עומדות. בלי ישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים, במזרח בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד"

(מתוך מכתבו של בן גוריון אל יצחק נחום, שדה בוקר, 12.6.1968, מתוך הזקן והעם-מבחר אגרות אישיות של דוד בן גוריון ,ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2001 , עמ' 197)

קיצורו של דבר, לא הכרעת הדיון בדבר עמדתו המדויקת של בן גוריון, בסוגיית חלוקת הארץ, עומדת במרכז ענייננו, אם בכלל ניתן להגיע בסוגיות אלה להכרעה מחקרית מוסכמת ושלמה. הדבר החשוב הוא הלך הרוח הכללי שחולל את הווית התקופה והוא מקיף הרבה מעבר למה שנתון בתודעת אדם יחיד, גם זה המצוי בעמדת ההנהגה. לענייננו, כתנאי רקע נדרשים להבנת ההתרחשות, חשובה כאן ההתבוננות במערכת המתחים והכמיהות שחוללו מאז סיום מלחמת העצמאות, את הלך הרוח הכללי, שכנראה הניע את הגיון ההתנהלות בימי המבחן של מלחמת ששת הימים. כמסד משותף להנהגה הצבאית והמדינית, למערכת כמיהות זו היה לטענתי, תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות במהלך ניהול המלחמה.

כוחה ההסברי של עוצמת הכמיהה הלאומית להבנת קבלת ההחלטות

כוחה המתודולוגי של השערה גדל, ככל שהיא מעניקה מענה ליותר שאלות. שאלה ביקורתית מרכזית על הגיון התנהלות מלחמת ששת הימים, מוקדה בשנים האחרונות, לברור סיבת התרחבותה של המלחמה, למהלכים התקפיים רחבי היקף גם בזירה הירדנית והסורית. לנוכח תפיסות הלחימה החדשות, שהתגבשו בצה"ל מאז שנות ה- 90, בדומיננטיות האש המערכתית שהובילה את צה"ל למערכות מוגבלות ממוקדות להישג הרתעתי, הוטלה על מלחמת ששת הימים השאלה, מדוע לא ניתן היה לסיים את המלחמה עם המהלומה האווירית – "מבצע מוקד"- אשר כבר בשלוש השעות הראשונות למלחמה, הצליחה להשמיד את חילות האוויר של מדינות האזור? דב תמרי העלה שאלה זו בכינוס לשנת השלושים למלחמה. בנוסף לשאלה זו, הצביע בדבריו באותו כנס, על הקושי להצדיק את התכלית למבצעים ההתקפיים שהוביל צה"ל, בזירות ירדן וסוריה, לאחר שהזירה המצרית הוכרעה כבר בבוקר היום השני למלחמה. להבנתו, לאחר ההישג המובהק שהושג בזירה המצרית, לא נדרש צה"ל, בזירה הירדנית והסורית, ליותר "מתגובות מגננתיות מוגבלות". ביקורתו מבקשת למעשה הסבר מדוע צה"ל הגיב בזירות אלה בעוצמה רחבה, עד לכיבוש מלא של הגדה המערבית וחלק ניכר מרמת הגולן בשעה ש"לא היו לכך החלטות ממשלה קודמות וגם המטכ"ל לא תכנן זאת מראש…" (דב תמרי, דפי אלעזר, עמ'25-26 )

כאן מתגלית במלוא חיוניותה ההזדקקות להבניית ההקשר התודעתי הקולקטיבי בו התרחשה המלחמה, בתשומת לב לתפקיד המניע שהיה טמון בעוצמת הכמיהה והכיסופים למרחבי הארץ שנותרו בתום מלחמת העצמאות מעבר לגבול. תפיסת המהפכה הציונית כמתפתחת בדינמיקה מתמדת של תורת שלבים, פעלה בשעת המלחמה, כדחף מתפרץ שיצא לנוכח ההזדמנות, מן הכוח אל הפועל. בהרצאה לסטודנטים כמה שבועות לאחר המלחמה, הודה משה דיין בגילוי לב במשמעותה הפרקטית של כמיהה זו:

"אילו ירדן לא היתה נכנסת למלחמה, לא היינו נכנסים למלחמה, למרות כל הגעגועים ההיסטוריים לירושלים. אבל לאחר שירדן נכנסה למלחמה, אי אפשר לומר שהמניעים הישראליים לא כללו גם את ירושלים. לא הפטונים של הירדנים היו הסיבה בגללה נכנסנו לקרב בירושלים. "

(צוטט בסרט "מלחמת ששת הימים", אריק ברנשטיין , עלמא הפקות 2007 )

עדין נותרת השאלה ומה עם המתקפה לכיבוש הגולן, הרי שם לא מדובר לכאורה, בקדושת ירושלים וחברון? אמיר אורן במאמרו ידע לפסוק: "הגולן שטח ריבוני סורי שלא היה שנוי במחלוקת. לא הופיע מעולם במפת השאיפות המדיניות של ישראל. הגולן היה יעד לתכנונים צבאיים מוגבלים, מרחיקי איום, רק מתוקף שליטתו באש על יישובי העמקים." (אמיר אורן, "והיכן יום השלום?" הארץ, 16.4.2017 )

גם כאן מדובר במאמץ להעלים מסכת ארוכת ימים של ניסיונות התיישבות בגולן, וכמיהה בלתי ממומשת להתיישבות חלוצית באדמות הברון רוטשילד שנקנו בחורן בסוף המאה ה- 19. גם בהיבט המדיני, חיים ויצמן במסגרת השפעתו על גיבוש הצהרת בלפור ומימושה המעשי, פעל ללא לאות להכללת מרחבי הגולן והחורן בשטחי הבית הלאומי היהודי. בטרם מותו בפברואר 1919, הבטיח סייקס הבריטי לוויצמן כי בדעת הבריטים לכלול בבית הלאומי היהודי את כל עבר הירדן, בואכה המסילה החיג'אזית, בכלל זה כל הגולן ומרבית החורן. (הרחבה בסוגיה זו בספרו של ישעיהו פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1915-1922, הוצאת מגנס, 2012, עמ' 155) מחקרו המקיף של צבי אילן, הוקדש כולו לתיאור הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל. (צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871-1947, יד יצחק בן צבי, 1984 ) במסגרת המאמצים להתיישב בחורן פעלו מאז הקמת המנדט הבריטי והצרפתי, בעיקר חלוציי מפלגות הפועלים, אם כי בשנות השלושים היה שותף למאמץ גם גרעין חלוצי של בית"ר. הכמיהה למרחבי הגולן, לא נולדה אם כן ביוני 67. צבי אילן בספרו מתאר כי "מנהל הקרן הקיימת בגליל שטרח בשיקום בני-יהודה, י' נחמני, כתב ב- 1928 בתזכיר אודות החורן: גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים, אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית."  (צבי אילן, שם, עמ' 288) עוצמת הכמיהות שלא זכו למימוש, מסבירה את הדחף ההתנחלותי של צעירי אחדות העבודה בהם: איתן סט ויהודה הראל, מיד בתום הקרבות עלו לגולן והובילו מאמץ התיישבותי מחודש.

בסיפורי "שיח לוחמים", מצוי ביטוי לכמיהה פשוטה לשוב לגעת באדמה שנעבדה ובכורח מלחמת העצמאות ננטשה:

"אחד הקצינים בן בית הערבה, נסע להביא את אביו מקיבוץ כברי והוא הצטרף אלינו. כשהגענו אל בית הערבה, עמד אביו על אחד הג'יפים והתחיל לספר איך הוא עזב את המקום. תשע עשרה שנה הוא לא ביקר במקום והוא זכר כל שעל אדמה…ממש רעד כשהחזיק את האדמה בידיו… ואמר: נלחמתי פה מספיק ואתם ביומיים כבשתם. אני לא יודע איך להודות לכם."

 (שיח לוחמים, תל אביב מערכת האיחוד, 1968 עמ' 232)

לעוצמת נוכחותו של מסד הכמיהות, ניתנו בימי המלחמה ולאחריה ביטויים רבים, בשירים, בדברי המנהיגים ובנאומי מפקדי צה"ל. כזה היה לדוגמא שירו של שמואל רוזן בהלחנת אפי נצר ובביצוע להקת חיל הים:

"ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם…ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם… שוב לא נלך רחל מיני שדמות בית לחם". כזה היה נאומו של מוטה גור מח"ט הצנחנים במסדר הניצחון על הר הבית: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים והחזרתם אותו לחיק האומה…בידיכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו הנצחית ומרכז קודשו."

מי היה היום מעז?

סיכום – מלחמת ששת הימים כצומת לעתיד קיומנו

מסכת הכמיהות שעמדה ברקע למלחמת ששת הימים חיונית לשני תחומי דיון: להבנת קבלת ההחלטות בדרך למלחמה ובאורח ניהולה ולהבנת דרכנו מאז.

 תהליכי קבלת ההחלטות

הביקורת המועלת כיום על ניהול המלחמה, לוקה בשיפוט המתעלם מן ההקשר הכולל בו התקיימה. מצביאות וניהול מלחמה כאירוע לאומי הרה גורל, אינם יכולים להבחן במתכונת תחקור קבלת החלטות בניהול פס יצור. מלחמה היא אירוע המתבטא בעולם הפיזיקאלי, בהתנגשות כוחות הצבא בפעולותיהם במרחב הפיזי. אולם כתופעה אנושית, מלחמה היא הרבה מעבר לכך. היא ביטוי לתשוקות ולכמיהות חברתיות, דתיות ולאומיות, המצויות בעולם הרוח והתרבות ומונעות ממשבי רוח וכיסופיי דורות, בחיבור תודעות עבר ועתיד, לשעת מבחן גורלית. בהיבט זה ספרו החשוב של עמנואל גלוסקא: "אשכול, תן פקודה!" היה יכול להגיע למסקנות אחרות, אילו העמיד את ממצאיו לברור לאור מסכת הכמיהות שכוננה את התקופה. לטענתו ההתדרדרות למלחמה וגם אורח ניהולה, שכביכול יצא משליטת הדרג המדיני, ביטאו בקרה רופפת של הדרג המדיני על הצבא. הוא ביקר מצד אחד את ניהולו הרופף של לוי אשכול ראש הממשלה – שהיה גם שר הביטחון עד ימים ספורים לפני פריצת המלחמה – ומצד שני את להט היתר של הדרג הצבאי, שניצל כביכול, את חולשתו של הדרג המדיני. נקודת מבטי, המשלבת את ההתרחשות בהקשר הכמיהות הלאומי, שכלל מרכיבי הנעה משמעותיים שמעבר לעצם חרדת הקיום, עליה הצביע גלוסקא, משנה את התמונה. לאור מסכת הכמיהות, כמסד עומק משותף לדרג הצבאי והמדיני, התיעוד ההיסטורי המפורט שמציג גלוסקא, יכול להתפרש לגמרי אחרת: כמופת לשיח דינמי פתוח ופורה בין שני הדרגים. בהכוונת הפרספקטיבה הזו, התקופה שאותה חקר גלוסקא – שלוש השנים שקדמו למלחמה והמלחמה עצמה – היא שיר הלל להנהגתו הנבונה של ראש הממשלה לוי אשכול בדרג המדיני, ולהנהגתו המצביאותית של יצחק רבין כראש המטה הכללי.

הנהגתו של לוי אשכול בימים שקדמו למלחמה ובמהלכה, הם בעיני דוגמא מובהקת לתבונת ההתנהלות באיזון רגיש בין שני מצפנים: בין הכוונת חזון לבין חובת החיבור לקרקע המציאות המתהווה. גם בהתנגשותו עם חברי המטה הכללי, שדרשו לצאת למתקפה, הכיל אשכול את המתחים בדרכו המיוחדת שאותה ביטא באמירתו הידועה: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שדעתי מתקבלת". (על כך פרטתי בהרחבה בספרי: מה לאומי בביטחון הלאומי? פרק רביעי).

לתבונתו המעשית, ראוי לזקוף לא רק את הישגי המלחמה, באורח בו תרם לבניין צה"ל, בשנים שקדמו למלחמה, אלא בעיקר את העובדה שמרבית הישגי המלחמה נותרו בידינו במשך חמישים השנים האחרונות. מה שנראה בשבועות שקדמו למלחמה כגילוי הססנות, חולל למעשה את התנאים למיצוי מלוא הפוטנציאל האסטרטגי מהמבוי הסתום שנוצר בזירה הבינלאומית-מדינית, במשך שבועות ההמתנה עד לפריצת המלחמה.

מפת דרכים לברור דרכנו מאז המלחמה

המלחמה היתה נקודת תפנית להתהוות גדולה. אולם בכל הקשור למגמת ההתנחלות, ולתכנים משיחיים במפעל הציוני, המלחמה רק האיצה תהליכי המשך, למגמה הציונית שהובלה הרבה קודם לכן על ידי מפלגות הפועלים החלוציות. משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בסיכומו למבצע סיני, בחר להזכיר בהקשר המלחמה, את תמצית חזוננו:

"את תקומת ישראל ראינו בכל הדורות , ואנו רואים גם עכשיו, כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם, ליכודם כאומה אחידה, מושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשת הרוחנית של האומה בכל הדורות…זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנה בלב העם היהודי, ולפי אמונתי העמוקה הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק אם נישאר נאמנים לו כל חיינו, תקום תוחלתנו ההיסטורית במלואה."

(ההדגשה במקור, דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, 1969, עמ' 524).

היכן אם כן ועל ידי איזה קבוצה בחברה הישראלית, החלה להתבטא החשיבה המשיחית?

התפנית שחוללה המלחמה, כשינוי כיוון בתודעת החזון ובמבנה העומק התודעתי הישראלי, חלה כנראה, הרבה יותר בבני הדור השני והשלישי למפלגות הפועלים החלוציות, שביקשו מפלט מחלוציותם, מאשר בבני הציונות הדתית. בהיבט זה, הביקורת הרווחת בין בני מפלגות הפועלים, באגף השמאלי של החברה הישראלית, על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, נובעת במידה לא מבוטלת מתוך הפניית עורפם לחזון שכונן את מפעלם, במאמץ להביא לדעיכתו. החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם לא כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שביקשו בעשורים שלאחר המלחמה, את החלפת האתוס החלוצי בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית.

מרבים לאחרונה לבחון מי סטה מן הדרך ומי האחראי לחילול התפנית? יצחק בן אהרון תקף את דברי יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם שטען כי גוש אמונים ממשיך את מפעל ההתיישבות העובדת והאשים: "מלחמת העצמאות לא נסתיימה עבור גוש אמונים, ואילו אנחנו קיבלנו את צו המציאות, שמדינת ישראל מתגשמת רק בחלקה של ארץ ישראל." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998 עמ' 71 )

זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? לאור התפנית שחלה בעשורים שלאחר מלחמת ששת הימים בחזון בני מפלגות הפועלים, מצבה של הציונות הדתית המתנחלת, דומה לפי מה שהצגתי בדבריי עד כה, למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת, כשלפתע קרס כוכב הלכת. כאן החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכנו בצמתי ההחלטה העומדים לקראתנו, כה נחוצה לנו התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלות עתידנו בארץ ישראל.


מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת האומה, יוני 2017.