Browsed by
תגית: מהלך חד-צדדי

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

לתומכים בפתרון שתי המדינות הצטרף אלוף מיל' יעקב עמידרור. במחקר שפרסם על "הגישות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" (מרכז בגין –סאדאת מספר 129) , אמנם הדגיש כי התנאים לכך רחוקים לפי שעה ממימוש, ואף הזהיר מפני צעדים חד צדדיים בטרם עת. אולם על מנת לשמר את האפשרות לפתרון חלוקת הארץ בעתיד ועל מנת לשכנע בזירה הבינלאומית כי מדינת ישראל כנה בשאיפתה לפתרון שתי המדינות, המליץ: "לצמצם את הבנייה לגושי ההתנחלויות".

עמידרור אינו הראשון הממליץ להקפיא בניה מחוץ לגושיי התנחלויות. המלצתו זהה למדי להמלצתם השגורה של מנהיגי המחנה הציוני. אולם לעמדת עמידרור משמעות מיוחדת כראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר בשרות ראש הממשלה נתניהו, וכאדם שמעבר למומחיותו הביטחונית רבת השנים, מזוהה כמייצג עמדת ימין לאומי מסורתית. דווקא בשל כך מסקנותיו צריכות להדהד כסיכון למפעל ההתנחלות. דעתו כמובן לגיטימית, אך רצוי ללמוד ממנה את פוטנציאל האיום לעתיד ההתיישבות.

בנייה בגושי ההתנחלויות
בתים בישוב אפרת

הסיכון המידי בעמדת עמידרור טמון בעצם קבלתו העקרונית את העמדה הפלסטינית הנתמכת על ידי הקהילה הבינלאומית כי פתרון שתי המדינות דורש נסיגה ישראלית מכל השטח שנכבש ביוני 67, בחילופי שטחים תמורת גושי ההתנחלויות, המתכנסים לכדי לא יותר מ-5% מהשטח. ההתיישבות מחוץ לגושים, פרוסה ברובה המכריע בשני מרחבים: הראשון בבקעת הירדן המורחבת המשתרעת על פי תכנית אלון מקו הירדן ועד קווי הרכס המזרחיים בשומרון ביישובים: אלון מורה, איתמר, מגדלים, קידה, כוכב השחר, רימונים. המרחב השני, בפרוזדורים המובילים אל בקעת הירדן במישור אדומים ובציר חוצה שומרון. הפסקת הבניה ביישובים מחוץ לגושים, מבטאת הלכה למעשה מסר מובהק לקבלת מתווה קלינטון כנקודת מוצא להסדר.

יתר על כן, כאשר מדובר על הקפאת בנייה מחוץ לגושים בשטחיי C, מדובר רק על ההתיישבות היהודית. בינתיים, הבנייה הפלסטינית במרחב זה, המתבצעת בחלקה בתמיכה ישירה של האיחוד האירופי, תמשיך לשגשג וליצור עובדות מרחביות חדשות. על אף שעמידרור שולל צעדי נסיגה חד צדדיים, המלצתו יוצרת למעשה ויתור ישראלי חד צדדי: ויתור מראש במאבק על עתידו של המרחב הפתוח. בכך, כהנחת יסוד לגבי קווי המתאר להסדר הקבע, עמידרור קיבל למעשה את ההנחה כי בסופו של יום, היישובים מחוץ לגושי ההתיישבות, לא יוותרו בידינו. זהו סלע המחלוקת, שאלת הדיון בניסוח זה, ממש לא ברורה לציבור ומעולם לא הוכרעה.

יגאל אלון
יגאל אלון ואבות הציונות חשבו אחרת

יגאל אלון שהבין אחרת מעמידרור את אופיו הדינמי של המאבק על המרחב, הסביר:

"אני מסתייג מן הדעה, שאין להעלות יישובים חדשים בגולן ובבקעת הירדן, משום שאין התנועה מסוגלת להבטיח מראש שאמנם לא יינטש אף לא אחד מהם…עם יישובים גדל הסיכוי במאבק המדיני, עם היישובים אולי גם תגדל נחישותנו לעמוד על גבולות בני הגנה."

יגאל אלון, מוקדים, עמ' 83-64.

מדינמיקה זו של מציאות המתהווה מתוך המעשה ההתיישבותי, עמידרור מעדיף להתעלם. באצטלת מומחה לתמונת המציאות קבע:

"כשבוחנים לעומק את ההצעות של הימין לטיפול בבעיה (הדמוגרפית), מסתבר שהם אינם מבחינים בין הרצוי למצוי, בין חלומות לבין העולם האמיתי."

(עמ' 41).

רצוי להזכיר כיצד כל המעשה הציוני מראשיתו, התבסס על האמונה כי במעשה החלוצי טמונים הכוח והיכולת לחולל שינוי, גם במה שנראה כקבוע במציאות ה"אמיתית". השאיפה היתה להפוך רצוי למצוי. לא בהתעלמות מן המציאות, אלא דווקא בחיבור אליה, במיצוי אקטיבי של הפוטנציאל הגלום בה. בנאומו בקונגרס העשרים, אוגוסט 1937, תיאר בן גוריון את המתח בו ראוי להתנהל:

"בכוח האמונה ובכישרון הראיה המפוכחת: עלינו לנקוט בבת אחת גם בריאליות וגם ב'מיסטיקה'. וב'מיסטיקה' אני מתכוון לאמונה ורצון…עלינו להיות בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא חת, ביחס לעתיד עתידנו."

במערכה א', עמ' 242.

בהרכנת ראש בפני המציאות, על האיום הדמוגרפי שהיא מציבה לקיום המדינה היהודית, בתוספת עמדת הקהילה הבינלאומית, עמידרור מקבל את כורח פתרון שתי המדינות. בנוסף קבע כי הוויכוח האידאולוגי בחברה הישראלית, מתרחש בין שתי קבוצות מיעוט, כאשר "במרכזה של החברה היהודית בארץ יש רוב גדול אשר רוצה פתרון ומוכן לשם כך לוותר על הזכות בחלקי ארץ נרחבים, אך רק תמורת הסכם אשר יבטיח את הביטחון והשקט." גם אם מסכימים לתיאורו, ואלה המגמות המאפיינות במציאות הנתונה, מי אמר שהן קבועות?

הסיכון הגדול בהמלצת עמידרור נובע מן המגמה לחולל פיצול בין המתנחלים לסוגיהם, בין המתגוררים בגושים לבין המתגוררים מחוץ להם. המגמה להפריד בין קבוצות המתנחלים, בוטאה לראשונה בהסכם ביילין-אבו מאזן. לראשונה הוצבה מחיצה בין מתיישבים בגוש עציון המערבי, שיזכו להישאר בבתיהם בכל הסכם, לבין מתנחלים ביישובים האחרים. הפירוד פגע בכוח המאבק המלוכד והעצים את בידוד הקבוצה האידיאולוגית. בכל תנועה חלוצית החותרת לשינוי המציאות, קיים יסוד ראדיקלי והוא מובל תמיד בידי מעטים המוכנים לשאת קשיי מאבק, אך זקוקים לתמיכת ההמונים.

הטלת פירוד בין המיעוט החלוצי לבין ההמונים, יוצרת את התנאים לדיכוי כוח הפעולה החלוצי. לשם חותרת המגמה להקפאת ההתיישבות מחוץ לגושים וראוי להכיר בהגיונה המאיים. הבטחת עתיד תושבי מעלה אדומים ואריאל, הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, גם מחוץ למגזר האידאולוגי של תנועת ההתנחלות, כמו הבטחת עתיד הערים החרדיות, ביתר עילית, קריית ספר, הזוכות לתמיכת הציבור החרדי הרחב, נולדה כנראה לא רק משיקולים כלכליים הכרוכים במחיר עקירת יישובים עירוניים גדולים. בשם קונצנזוס מדומיין, מכינים תודעה ציבורית שתאפשר עקירת מעל מאה אלף מתיישבים. בהיבט זה, ההמלצה למיקוד מאמציי הבנייה רק בגושי ההתיישבות, טומנת בחובה סכנה לבידול חברתי ותודעתי הולך ומעמיק של יתר היישובים.

לנוכח איום הבידול, הציווי האופרטיבי המידי הוא להרחיב את תמיכת ההמונים בהתיישבות במלוא המרחב. קהל היעד למשימה זו הוא אותו גוש מרכזי, בתווך שבין האליטות היריבות. מול קבוצה רחבה זו, השואפת ביסוד אמונתה לגאולת ציון, ראוי למקד מאמץ להביאה לידי שותפות למפעל ההתיישבות, ביצירת הכרה ציבורית רחבה כי במרחב הפתוח ממזרח לקו הירוק, טמון עתידנו: לא רק משיקולי ביטחון, אלא גם מצרכי מרחב הקיום הצפוף ברצועת החוף, ההולך וקורס מצפיפות יתר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 7 ביולי 2017.