מה לאומי בביטחון הלאומי?

אירועי הגדר לאורך גבול רצועת עזה, הפכו בשבועות האחרונים את הגדר לזירת מערכה. אירועים אלה מציבים את קונספציית ההיפרדות מהפלסטינים מבית מדרשם של אהוד ברק, חיים רמון, ציפי לבני, בפני קריסה. נכון שבבסיס  החתירה להיפרדות מן הפלסטינים, הוצב האיום הדמוגרפי, בהעצמת האיום שאם לא ניפרד נאבד את הרוב היהודי: או שלא נוכל להמשיך לקיים מדינה יהודית או שלא נוכל להמשיך להיות מדינה דמוקרטית. אלא שמאז ינואר 1996, תמה שליטת מדינת ישראל ברוב האזרחים הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון. עם ביטול המנהל האזרחי באזורי A,B, ביהודה ושומרון בינואר 1996, הכריז אחמד טיבי : "היום הסתיים הכיבוש". ההיפרדות בהיבטי השליטה האזרחית מומשה אז בהיקף כמעט מלא, למעט שטחי C ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים. מכאן קודמה קונספציית ההיפרדות על ההנחה שעצם הפרדה מרחבית-פיזית בין שני העמים מומחשת על ידי גדר ומשטר גבול, תקטין את ממשקי החיכוך היומי ותחולל בכך תהליך של התפייסות ויציבות.  הרגיעו אותנו שאם בכל זאת תתערער היציבות ופעילות הטרור תימשך, צה"ל ידע לתת לזה מענה מבצעי יעיל בלגיטימציה מלאה.

הנחות אלה כמכוננות את הקונספציה מסבירות מדוע אהוד ברק המודע היטב להנחות אלה, תוקף את השמאל הקיצוני המבקר בחודש האחרון את פעולת צה"ל. הוא מדגיש להם כי מה שמתחולל ברצועת עזה הוא ההיפרדות אליה ייחלו ואם לאחר שמומשה, אין לצה"ל לגיטימציה לפעול להגנת הגבול , איך אפשר יהיה לשכנע להמשיך ולבצע מגמה זו גם ביהודה ושומרון?

בראשית שלטון ראש הממשלה אהוד אולמרט, באביב 2006, לקראת מימוש תכנית התכנסות ביו"ש, בדיאלוג עם ארי שביט, הציג חיים רמון טענה השגורה בפי רבים מהמצדדים בנסיגה:

"אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 3000-4000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלשתינים יוצרים עלי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב"חומת-מגן"… כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה". (הארץ, "על החיים ועל המוות",18.6.2006)

זו כמובן אמירה הרחוקה מדיוק. גם ב"חומת-מגן" – ב-24 שעות ראשונות, צה"ל רק התחיל להתניע מערכה וגם לאחר שבוע, לא השלים את השגת ההכרעה. המערכה נמשכה למעלה משבועיים, במתקפה מדורגת, בהעתקת כוחות העילית והמאמץ העיקרי מעיר לעיר. מעבר לכך, ללא ניהול מערכה עוקבת שנדרשה עם סיום המבצע ונמשכה ברצף למעלה משנתיים, בכל מרחבי יהודה ושומרון, בפעילות חוזרת ונשנית מידי לילה, בתוך עומק השטח, לא הייתה מושגת מגמת הכרעה בעלת ממשות אסטרטגית.

הגדר כאשליה

גדר היא עוד אמצעי במערך הכלים הביטחוניים. היא לכשעצמה, איננה מסדירה יציבות. ההיפרדות המיוחלת על ידי חסידי ההיפרדות: ברק ליבני רמון מוצאת עצמה מאותגרת. מאז ההתנתקות ברצועת עזה בקיץ 2005, התפתחו שני מודלים שראוי לתת עליהם את דעתנו. האחד מייצג את הגיון ההיפרדות בשלמותו המונוליטית במה שהתרחש ברצועת עזה, השני ביהודה ושומרון שם המרחב מאורגן בסדר היברידי ובחיכוך יומי.

מה שהתפתח בעזה ראוי להילמד ביקורתית.

בהשלכת יהבנו על גדר, כפתרון מערכתי, יכולנו ללמוד מניסיונם של אחרים. עם תחילת בניית גדר ההפרדה ביו"ש הייתי במטכ"ל בתפקיד רח"ט תורה והדרכה. ראש מחלקת היסטוריה באותם ימים פרסם תזכיר מקצועי על קו הגדר שבנו הצרפתים בגבול אלגיריה תוניסיה שנקרא "קו מוריס". כמה מהאתגרים המוכרים כיום בעיות גדר עזה הופיעו באותה גדר.

המלחמה באלג'יריה היתה רב ממדית וממושכת ותוארה היטב בספרו של אליסטר הורן. מרכיב אחד במכלול הלחימה הכולל היה המערכה סביב גדר הביטחון שהקימו הצרפתים בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה. קו שזכה לכינוי "קו מוריס". מתוך מגמה לחסום את זרימת אמצעי הלחימה והלוחמים מתוניסיה לאלג'יריה, הקים הצבא הצרפתי גדר באורך 300 ק"מ מהים התיכון ועד לחולות הבלתי עבירים של מדבר סהרה. הקו היה בנוי ממכלול מרכיבים שכללו  גדר חשמלית, שדות מוקשים, מערך איסוף וכוחות אבטחה ועתודה ניידת.

כמה לקחים שאפשר ללמוד מקו מוריס:

מרחב הגדר שבנו הצרפתים, במכלול הפעילות שנכרכה סביבו, הפך לזירת מערכה בפני עצמה. היא מיקדה את מאמצי היריב בחדירות בהיקפים משתנים מחדירת חוליות עד חדירת גדודים. מערך הכוחות להגנת הגדר אותגר במיוחד באי יכולת לריכוז מאמץ לנוכח התפתחות ניהול החדירות למאמצים סימולטניים בכמה מוקדים. במסגרת המאמצים להתגברות על הגדר, התפתחו טכניקות משופרות להתגברות על מערכי המכשול וההתרעה, לרבות חפירת מנהרות.

הפעילות הצרפתית לאורך קו הגדר שהייתה ביסודה הגנתית, נדרשה מעת לעת לפעילות התקפית למרחב שמעבר לגדר, לתחומה של תוניסיה, מה שהיה כרוך באובדן לגיטימציה. מה שמלמד שקו גדר לעולם אינו יכול להתקיים ללא זיקה למרחב בו הוא ממוקם ולפעילות מתמדת במרחב התפר משני צדי הגדר מה שהופך את הגדר מקו גבול למרחב ספר.  בעיצומה של המערכה בזירת הגדר בגבול תוניסיה, הפעילו הצרפתים מעל 80,000 חיילים, סבלו אבדות ואיבדו לגיטימציה, באורח שהאיץ את המאבק הפוליטי בצרפת לנסיגה מאלג'יריה.

מה ניתן להסיק מתפקוד הגדר ברצועת עזה

בתכנון פריסת צה"ל המחודשת לאורך גבול רצועת עזה, המתכננים הציגו לשר הביטחון מופז את ההנחה שבדיוק כמו בגדר בגבול לבנון, גם לאורך רצועת עזה יתפתחו איומי מטעני צד לאורך הגדר. על כן הניחו כבר בתכנון, שתידרש סלילת דרך פטרולים נוספת רחוקה יותר מן הגדר.

בחסות החקלאים הפלסטינים, בחזות חקלאית, הצליחו מחבלים לגשת לגדר להניח מטענים, לחפור מנהרות, כמו זו שאפשרה את חטיפת גלעד שליט, ולירות לשטחנו ירי צלפים. לשם כך, על מנת להבטיח את חיילי צה"ל והחקלאים הישראלים בשגרת יומם בסמוך לגדר, נדרשה פעולה שגרתית מונעת גם מצידה השני של הגדר. מכאן נקבעה דרישת מערכת הביטחון להגבלת הגעת חקלאים פלסטינים למרחב הסמוך לגדר, מרחב שהוגדר כ'פרימטר ביטחוני'.

בדיוני הפסקת האש בקהיר, במבצע עמוד ענן, העמידו החמאס שתי דרישות להסכמתם להפסקת אש: אחת דרשה הרחבת טווח הדייג בים, השנייה דרשה לבטל את מגבלות הפרימטר הביטחוני, בסמוך לגדר. שתי הדרישות מייצגות היטב את משמעות הלחימה בסביבת אוכלוסייה. על פניהן הדרישות נושאות אופי הומניטרי תמים. למה באמת לא לאפשר דייג חופשי לדייגים כמו שרצוי לאפשר לחקלאים לעבד שדותיהם בסמוך לגדר. אלא שלשתי הדרישות נילווה גם ממד ביטחוני. הרחבת תחום הדיג מקשה על חיל הים הישראלי במניעת הברחת הנשק בדרך הים לחמא"ס. באותו האופן, ביטול המגבלות לחקלאים בצידה הפלסטיני של הגדר, הציב מחדש פוטנציאל איומים כנגד כוחותינו ואזרחנו, בצידה הישראלי של הגדר. במסמך ההבנות שהובא מקהיר, שתי דרישות חמאס אלה התקבלו במלואן. במצב זה הגדר מוכרת בצה"ל כמרחב מאויים, היוצר -בכפוף להערכת מצב – מגבלות פעולה לחיילינו ולחקלאנו, בנוכחותם במרחב הריבוני של מדינת ישראל. פעולת העפיפונים בהצתת שדות החיטה בצידה הישראלי של הגדר, היא תוצאתה הישירה של הבנות עמוד ענן, לנוכחות אזרחית פלסטינית עד קו הגדר.

שורה תחתונה: מלבד עלותה היקרה של גדר, היא גם תובעת לאורכה משטר פעילות ביטחון שוטף הכרוך בסדר כוחות גדול. במקום שאין לצה"ל אבטחה שוטפת, לאורך הגדר, הגדר עצמה נפגעת ולפעמים אף נגנבת, כפי שקרה יותר מפעם במערב הר חברון, למול מזרח לכיש.

הגדר מבטאת פתרון טכני אשר מטבע יצירתו ממריץ את היריב למציאת פתרונות עוקפים. מי שציפה מהגדר ומההיפרדות שהיא מסמנת, לחולל תנאיי יציבות חייב להודות כי ציפיותיו התבדו. גם מי שהבטיח כי יהיה לצה"ל מענה לאיומי טרור שיתפתחו מעבר לגדר, ושתגובת צה"ל תזכה ללגיטימיות פנימית ובינלאומית, חייב להכיר בכך שהאירועים מטילים ספק בהבטחה זו.

ראוי להתבונן מחדש בהבדל בין המודל העזתי המבטא היפרדות מוחלטת, לבין המודל שהתפתח ביהודה ושומרון המבטא היפרדות חלקית ולשאול באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל.

כותרת ראשית היום במעריב: "מתווה טראמפ: ישראל תוותר על שכונות במזרח ירושלים" (מעריב, 4.5.2018) כדאי לדמיין כיצד מתפתחת שגרת ביטחון שוטף בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לשכונת ג'בל מוכבר הפלסטינית, המופרדות  בגדר גבול. כדאי לדמיין אירועי גדר בדפוס אירועי הגדר בעזה בקו תפר עירוני בתוככי ירושלים ולשאול אם אפשר לקיים כך שגרת חיים של עיר בירה?

---

מתוך דברים שנאמרו בכנס בס״א על אירועי הגדר ב-23 אפריל 2018

פרשנים מבקשים לצנן את הצהרת טראמפ כבשורה ואף להתריע על הסכנה הטמונה בה. צבי בראל טען כי:

החלטתו של טראמפ והתבוסה הקשה באו"ם משאירה את ישראל עם ירושלים ביד אבל עם לא כלום באופק.

הארץ, ירושלים של סחיטה, 27.12.12.

איתן הבר המשיך – "החבר בבית הלבן לא עובד אצלנו" (ידיעות אחרונות, 27.12.12). להערכתו, בעוד זמן מה, התוכנית הגדולה תונח על השולחן וכשפרטיה יודלפו תשתרר בירושלים מבוכה גדולה.

שואלים מה בכלל הבשורה שבהכרזה, הרי קדמו לה הרוסים בהכרתם בירושלים המערבית כבירת ישראל, בצד ירושלים המזרחית בירת פלסטין. ההבנה הרווחת מתארת את ההצהרה כמכוונת לומר לישראל: "עכשיו קבלתם מתנה, מכאן והלאה אל תכשילו את העסקה הגדולה".

מבט אחר

הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. גישות מערביות- בשעבוד למודל ניהול פס הייצור- מצפות מתכנון אסטרטגי לסמן יעד כמצב סיום מבוקש ולכוון לשם את צעדי הפעולה בתכנון מפורט וקבוע מראש. באמות מידה אלה, הצהרת טראמפ על מה שחוללה, אכן יכולה להתפרש כצעד מסוכן: כפתיחה מפתה לתהליך כפוי שסופו קבוע מראש, או כצעד פזיז בלתי מחושב לקראת הבלתי נודע. אלא שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי להבנתי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי.

לאחר כשנה בתפקידו, והגישוש שביצעו שליחיו למזרח התיכון, גרינבלט וקושנר, טראמפ הבין ככל הנראה, כי מערכת היחסים הישראלית פלסטינית נקלעה לשיתוק ולמבוי סתום. בהכרה זו גייס צורת חשיבה רוסית, המתאימה במידה רבה גם לניסיונו כאיש עסקים. לנוכח המצב החסום, ביקש במודע לטלטל את המערכת על מנת לחולל בה התרחשות חדשה, ביחס אליה לחשב את צעדיו הבאים. זו תכליתה של ההצהרה, כמכוונת מעיקרה ללא יותר מחילול טלטלה, כמו לזרוק אבן לשלולית ולהתבונן בגלי הבוץ המתהווים בקרקעית. תכלית זו הושגה במלואה.

 אסטרטגיה רוסית כתהליך דינמי

גישה רוסית לתכנון אסטרטגי מניחה במודע שעם תחילת הפעולה המערכת בה פועלים משתנה ומיטלטלת, עד כדי התהוות מחודשת. משמעות ההכרה בשינוי המערכתי, מאלצת להניח כי עם הפעולה, התכנית עמה יצאנו לדרך, מחויבת לבחינה מחודשת ולא רק להתאמות קלות. קיימת כמובן מטרת על אסטרטגית, כמצפן מכוון מראשית הדרך, אלא שבמודע, יוצאים לדרך ללא תכנית סופית ומוגדרת לגבי כל שלב בדרך אל היעד. פועלים בהכרה שממילא מדובר בתהליך, ברצף מערכות דינמי, באמצעותו תתברר לא רק הדרך להשגת מטרת העל, אלא גם מידת היכולת להשיגה. בגישה רציונלית מערבית לא מתחילים במסע עד שלא הובטחה היכולת להגיע ליעד. בהיבט זה צעדו של טראמפ נראה חסר אחריות. בגישה הרוסית לעומת זאת, מתחילים לפעול על אף הידיעה שלפי שעה אין דרך להעריך את יכולת המימוש והיא למעשה תתברר רק במעלה הדרך. במתכונת תבונית זו צעדו של טראמפ מקבל משמעות אחרת.

התנהלות כזו מגששת אל הבלתי נודע, בצעדים מחושבים, כמו בקרב התקדמות כאשר כוח סיור נשלח אל תא שטח מאויים על מנת למשוך אש ולאתר את הערכות האויב. בינתיים עיקר הכוח נותר מאובטח מאחור, בהמתנה להתבהרות תמונת המצב. עם ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, אכן הודגשו הסייגים, בבחינת שמירת רגל יציבה המאפשרת בגילוי מצוקה גם נסיגה לאחור. בתוך כך, הוזכרה במפורש תכנית שתי המדינות כמו גם ההדגשה שגבולות ירושלים יקבעו במשא ומתן. למעשה בכוונת מכוון לא נאמר דבר חדש ודווקא בשל כך המהומה שהתחוללה כה משמעותית בחשיפת מבנה העומק של המגמות הפלסטיניות בקווי המתאר לדרישותיהם.

פוטנציאל היתרונות לישראל

למייחלים להסדר ישראלי פלסטיני כמעט בכל מחיר, התגובה הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, בכלל זה הטלת הדופי בארה"ב כמתווך הוגן, נראית כמכשול נוסף, עד כדי אובדן התקווה.

לבשורת השלום בהגיון שתי המדינות, אין דרך להסביר מה מנע מאבו מאזן לקבל את ההכרזה בהשלמה מחושבת, בהדגשה שמדובר בירושלים המערבית שגם הוא מכיר בה, כל עוד ברור ומוסכם כי ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית.

כאן מצד שני, טמון הפוטנציאל להנהגה הישראלית המעוניינת להיחלץ ממתכונת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, כפי שהוסכם על ידי ראש הממשלה ברק ואומץ בגרסה נדיבה על ידי אולמרט בהצעתו האחרונה לאבו מאזן ב-2008. בדיוק על זה נאבק נתניהו מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-2008. מול אבו מאזן שתבע להמשיך במו"מ מן המקום בו נפסק עם אולמרט, הציג נתניהו מוכנות למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. ההבדל בין מתווה רבין כפי שהוצג בנאומו האחרון בכנסת אוקטובר 1995, לבין מתווה ברק אולמרט מתמצה בשלושה מרכיבים מהותיים: רבין עמד על שלימות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, על שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כגבול ביטחון מזרחי ועל הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא "פחות ממדינה". ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת מרכיבים אלה והוסיפו תנאי נוסף שלא הוסכם מעולם בתפיסת רבין והוא חילופי שטחים: הענקת שטח ישראלי בתמורה עבור כל פיסת אדמה שתישאר בידי ישראל בגושי ההתיישבות.

האבן שזרק טראמפ לשלולית יכולה ללמד על המתחולל בקרקעית. כאן מצוי פוטנציאל המשמעות האסטרטגית של הצהרת טראמפ כטלטלה המחוללת הזדמנות לברור מחודש של מערכת התביעות הפלסטיניות, במגמה קודם כל ולפני הכל להיחלץ ממלכודת מתווה קלינטון-ברק.

---

פורסם במקור ראשון, 5.1.18.

לפני כשלושה שבועות, נוספו ארבעה בתי קבע במדרון המערבי של היישוב שדה בעז. תוך יומיים הוגשה לבג"צ תביעה פלסטינית, לעצירת הבניה והרס הבתים, בטענת בעלות לקרקע. טענות הפלסטינים חסרות בסיס אך לצערנו, מתוך אכיפה סלקטיבית נגד בנייה יהודית, לפי שעה, הורה שר הביטחון על הריסת הבתים.

המאבק על בעלות הקרקע במרחב אינו חדש. היישוב נבנה בקו שדרת ההר על דרך האבות, מצפון לנווה דניאל, על בסיס קרקעות שאותרו בהתכנות גבוהה להכרזה כאדמות מדינה. העלייה לקרקע נעשתה בראשית שנות 2000, בתקופת העימות בעידודו המלא של ראש הממשלה שרון., בהתאם, ערכה המדינה סקר מקיף לאיתור מלוא פוטנציאל אדמות המדינה במרחב. לסקר זה הוענקה עדיפות במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי, בהבנה שאחיזה התיישבותית במרחב זה מצויה בלב הקונצנזוס הישראלי, ומוכרת ללא עוררין כחיונית לחיבור רציף של גוש עציון המערבי לירושלים. לאחר בג"צ קודם שהוגש כנגד מבנים אחרים ביישוב, הגיעו היישוב ומשרד הביטחון להסכם אשר כלל התחייבות מוצהרת של שר הביטחון הקודם רא"ל מיל' משה יעלון, למתיישבי שדה בעז ולמועצה אזורית גוש עציון, להסדרת היישוב תכנונית וקניינית.
בתורת צה"ל הבסיסית למושג ביטחון לאומי הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים."
בהיסטוריה רצופת המאבקים של מדינת ישראל, ידועות דוגמאות מובהקות למאמץ שקיים צה"ל יחד עם ההתיישבות בספר, להגנת אינטרסים לאומיים חיוניים, כמו למשל המאבק על המים בזירת הצפון, והמאבק לגישת חקלאים לעיבוד השטחים המפורזים בגבול סוריה. מאמצים נחושים אלה היו כרוכים לא פעם בתקריות גבול רחבות היקף, שצה"ל מיצה בהם הזדמנות למימוש ריבונות מדינת ישראל במרחב.
הגיון זה, מסביר כיצד ארבעה בתים בשיפולי שדה בעז, ברצף ההתיישבותי מנווה דניאל עד צומת אל-חאדר, מבטאים בשעה זו אינטרס לאומי.

אריאל שרון כראש ממשלה שהכיר היטב את מרחב צפון גוש עציון בואכה צומת אל חאדר- כפר חוסאן – ידע להסביר את הגיון תמיכתו בעליית מאחז שדה בעז לקרקע. לא רק שהכיר במרחב כל ערוץ וגבעה, עוד מימי היותו מג"ד הצנחנים בתקופת פעולות התגמול (בפשיטה על משטרת חוסאן מבצע "לולב", 1955), גם בהיותו ראש ממשלה עבר שם מידי בוקר בדרכו מחוות השקמים אל משרדו בירושלים, בנסיעה דרך בית ג'וברין, עמק האלה, צור הדסה וכביש המנהרות. מדובר בציר ראשי המחבר את דרום מערב הארץ לירושלים ומרבית הישראלים הנוסעים בו, כמו בכביש 443, אינם מתנחלים. כביש זה מדרום מערב ירושלים, מציל את בירת ישראל מתלות בכביש כניסה יחיד ובלעדי ובכך תורם תרומה מכרעת להפיכת ירושלים מעיר קצה ממזרח לתל אביב, לעיר ראשה המתקיימת כמטרופולין במרחבה.
הפלסטינים בהגיון מאבקם, המגובה על ידי ארגוני זכויות אדם ומדינות זרות, מודעים לחשיבותו של ציר זה למעמדה של ירושלים. מהכרה זו, נובע גם הדחף לפעילות העוינת והבלתי נפסקת בכביש עוקף חוסאן. כמו קרבות שער הגיא בתש"ח, שהיו מכוונים בהגיונם למערכה על ירושלים, כך יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכביש עוקף חוסאן, מונע בהתמדתו מתוך חיוניותו של ציר זה למעמדה של ישראל בירושלים רבתי. תצפית מבתי שדה בעז מסבירה בלי מילים, את חשיבות התצפית והשליטה על צומת אל חאדר ועל כביש עוקף חוסאן, לכיוון צפון מערב, וחשיבות השליטה על כביש 60 למזרח. עצם המיקום בצומת זו, מסביר את ערכה של נקודת התיישבות זו כאינטרס לאומי במרקם התנאים להגנת מעמדה של בירת ישראל כעיר מטרופולינית .
בנקודה זו במרחב, בשדה בעז, מתמקד בשעה זו מאבק ישראלי פלסטיני, משמעותי פי כמה משאלת גורלם של ארבעה מבנים: המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? האם גוש עציון על אשכול יישוביו, יוותר גוש מבודד התלוי בחיבורו לירושלים, בציר תנועה מפותל וצפוף הנשלט על ידי פלסטינים, כמו ציר הכניסה מכיסופים לגוש קטיף, או שייווצר רצף מרחבי התיישבותי מאלון שבות לדרך האבות, ומשם לנווה דניאל, שדה בעז, הר גילה.
בשאלה זו, בדיוק כמו בתש"ח, בזיקה ההדדית בין גוש עציון לירושלים, תלוי לא רק גורל יישובי גוש עציון, אלא גורלה של ירושלים כולה. כפי שילדינו הם העושים אותנו להורים, כך בזיקת העיר לבנותיה, העיר תלויה ביישובים סביבה המכוננים אותה לעיר. כלל ממדי הפעילות המתקיימים ברשת הזיקות בין העיר לבנותיה קובעים את מעמדה של עיר כמרכז מטרופוליני. בהיבט זה, היישוב שדה בעז, באחיזתו בשטח מפתח בשליטה על עורקי התחבורה הראשיים לירושלים מדרומה וממערבה, ראוי להיות מוכר כאינטרס לאומי משמעותי במערכה על ירושלים.

התמקדות בהגיון המאבק על שדה בעז, מטילה אור על סוגיית המאחזים ביהודה ושומרון. רובם נבנו בתקופת מאבק, מתוך הבנת הדרג המדיני את האינטרס הלאומי בבניית רצף התיישבותי לאורך הצירים הראשיים. זה לדוגמא תפקידו של מאחז ברוכין, על אם הדרך מראש העין לאריאל. כך גם במאחזים רבים אחרים כמו קידה ועדי עד, בגוש שילה, המקיימים רצף יישובי מאריאל אל בקעת הירדן. לא מדובר במאבק קפריזי על גבעה שכוחת אל וכמה קראוונים , אלא במאמץ מערכתי לכינון תנאיי קיומה של מדינת ישראל במרחב.
למול המומנטום הפלסטיני, הממוקד למאבק בשטחים חיוניים אלה בהכוונת הרשות הפלסטינית ובסיוע האיחוד האירופי וארה"ב, ארבעה בתים בשדה בעז הם קומץ קטן אך משמעותי שהפלסטינים במאבקם מיטיבים ברגע זה להכיר את מלוא משמעותו למערכה. למעשה, בשדה בעז מתנהל בשעה זו קרב על הדרך לירושלים. קרב נוסף ברצף מערכות, המתנהל מעל מאה שנים, כנגד שיבת ציון.
הבהרה זו של תמונת המצב נדרשת לא רק למקבלי ההחלטות ברמה הלאומית, אלא גם לעם ישראל הרשאי לדרוש דין וחשבון ממנהיגיו.

---

פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 4 באוגוסט 2017.

האם הירידה בכמות הפיגועים מסמנת את דעיכת גל הפיגועים בו אנו מתמודדים מאז ראשית השנה? ליהודי עם ציצית בידו קיים קריטריון פשוט להכיר שהלילה הסתיים: הלילה מסתיים מרגע "שיכיר בין תכלת ללבן". למלחמות ולתקופות מאבק לעומת זאת, אין בידינו קריטריון לקבוע מתי הן מסתימות. חברי האלוף יוסי בן חנן מגדיר נישואים כתופעה שמסתיימת כמה שנים אחרי שהיא נגמרת, מלחמה או תקופת מערכה היא אירוע מורכב פי כמה ורק ימים יגידו.

בינתיים אפשר לבחון מאזן הישגים למחוללי הטרור מצד אחד ולמדינת ישראל מצד שני. גם כאן ההישגים אינם נתונים לבחינה כמותית. האמריקאים איבדו בווייטנאם  כ -50000 חיילים, הווייטנאמים איבדו כמליון וחצי. האמריקאים ניצחו ברוב הקרבות אבל הפסידו במלחמה. ההישגים החשובים ברי הקיימא , נמדדים במגמות ובאינטרסים האסטרטגיים שהושגו מתוך המלחמה. גם בהיבט זה, לא ניתן עדין לחרוץ משפט על אירועי החודשים האחרונים. רק הערה אחת חשובה, כהערת אזהרה: יש לבחון שמא הדעיכה בהיקף האירועים נובעת מכך שלפי שעה מבחינת המאבק הפלסטיני, הטרור השיג הישג בעל חשיבות המעניק להנהגת הרשות הפלסטינית עוצמה חדשה לקראת שלב חדש במערכה המדינית. ההישג מתמצה בעיני בחידוש תנופת התעמולה מבית מדרשם של מבקשי הנסיגות בחברה הישראלית, למימוש הפרדות חד צדדית נוספת והפעם בירושלים.

אמנם גל הטרור הנוכחי לא  נהגה והובל על ידי מנהיג גלוי שהגדיר במפורש יעדים ומטרות. אולם במגמה שהתפתחה מסתמן מבחינת  הפלסטינים, אופק להשגת יעד משמעותי: לדחוף את הישראלים לאובדן אמון באפשרות לדו-קיום בממשקי החיים היום יומיים בין יהודים לערבים ומתוך כך לדחוף את הישראלים לסבב נוסף של מהלכי היפרדות, במגמה סוחפת.

מראשית ימיו ובמיוחד בעת החדשה במגמותיו האסלאמיות, הטרור מופעל בהגיון חובת ההשתדלות הזוכה בספר הזוהר לכינוי "איתערותא דלתתא". הטרור לכשעצמו אינו יכול לחולל במציאות את מלוא השינוי שמבקשים פעיליו לחולל והם לגמרי מודעים לקוצר ידם. אולם הם פועלים בתקווה שפעולתם תצית תבערה גדולה ומאליה תתחולל המגמה הרצויה להם. אכן גם אם הרוח המפעמת במנהיגי הג'יהאד היא רוח הסיטרא אחרא, יסודות הגיונם עומדים על קרקע מוצקה של אמונה. מבחינתם, לעת הזאת, הם פעלו את פעולתם ומנחה אותם הבנת העיקרון הבסיסי המנחה כל פעיל רדיקלי: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". לפי שעה הצליחו בפעולתם לחולל גל ישראלי חדש של מבקשי הפרדות.

על פניה ההצעה להיפרדות יכולה להראות כמשרתת את האינטרס הישראלי. היא מוצגת כמענה ביטחוני  ומה כביכול מבקשים ישראלים פרט ליציבות ולביטחון. למנהיגינו מייסדי המדינה היה ברור שאנו מבקשים הרבה מעבר לכך, וכדברי בן גוריון הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ואינו היעוד המרכזי למפעלנו. אבל נניח כאן לשאלת המהות ונתמקד בסוגיית הביטחון. ובכן צעדי היפרדות ובניין גדרות הם מבחינת הישראלים רק צעד ביטחוני בעל הגיון טכני, מבחינת הפלסטינים לעומת זאת, מדובר בצעד אסטרטגי אשר למרות התנגדותם למימושו, משרת את מטרתם. מובן להם היטב עד כמה מי שלא יוכל לקיים תנאיי דו קיום בצומת גוש עציון או בין ארמון הנציב לשכונת ג'בל מוכבר, גם לא יוכל להבטיח המשך דו קיום ביפו, נצרת, עכו חיפה ובאר שבע.

ולגופו של עניין, בשאלת הכפרים והשכונות בירושלים (כפר עקב, מ.פ. שעפת, מ.פ. קלנדיה )שמצאו עצמם מחוץ לגדר ולחומת ההפרדה, שואלים אותי איך אני יכול להתנגד להזדמנות לשחרר מאחריותנו כמה עשרות אלפי פלסטינים, שממילא אינם מביעים נאמנות למדינת ישראל. עמדתי המתנגדת לביטול מעמדם כתושבי ירושלים, על מעמד התושבות הישראלית הכרוך בכך, נובעת מהבנת המסר הגלום בצעד כזה לכל אזרח החושש שמא מחר גם הוא ימצא עצמו מתגורר במרחב שמדינת ישראל בחרה משיקוליה לעוזבו. חשש זה עומד עשרות שנים ביסוד שימור הנאמנות של הדרוזים בגולן למשטר הסורי ולהסתייגותם מגילויי הזדהות פומבית עם מדינת ישראל. פתגם ערבי ידוע אומר: "אנחנו עם הקיר האיתן" (נחנא מע אל חייט אל וואקף). זו תמצית תבונת ההישרדות הבוחנת בכל יום מחדש על איזה "קיר" ראוי להישען.  שלטון שלא ישכיל לבטא במעשיו את איתנותו ולא יצליח לשכנע כי נוכחותו במרחב בת- קיימא, לא זו בלבד שלא יזכה באמון נתיניו, הוא אף ימצא אותם מעזים לחתור כנגדו. גם המרד הערבי כנגד האימפריה העות'מנית, במלחמת העולם הראשונה  לא פרץ לפני שמנהיגיו, פייצל ואביו חוסיין, נוכחו לדעת כי בריטניה היא כנראה הקיר האיתן לעידן החדש. מדינת ישראל שתבטל את מעמד התושבות של תושבי שכונות קצה בירושלים, תתקשה להבטיח לתושבי עכו יפו ונצרת שלא יבוא יום ומשיקולי תועלת ו"שמירת רוב יהודי", לא תפגע גם במעמדם.  ביסוסו של חשד כזה הוא שמן על מדורת הטרור.

פורסם לראשונה ב"עולם קטן", 15 אפריל 2016. (תמונה: דובר צה"ל)

מתוך החרדה מהטרור והחרדה לשמירת הרוב היהודי בירושלים, גוברים הקולות להיפרדות משכונות ערביות במזרח העיר. מהלך שיצמצם את שטחה של העיר ואכן יקטין דרמטית את כמות תושביה הערבים. השאלה העיקרית, שאינה מבוררת, היא מה מהלך כזה יחולל למעמדה של ירושלים כעיר.

הפילוסוף הצרפתי דלז (Deleuze) הבחין בין מגמות מנוגדות המכוננות אוריינטציה שונה בין עיר בירה במרכז הארץ לבין 'עיר נמל' (במובן הרחב של מרכז בעל כובד כלכלי־תרבותי), דוגמת המגמות המכוננות את המתחים והזיקות בין וושינגטון לניו יורק, בין מוסקבה לסנט פטרבורג, בין בייג'ינג לשנגחאי. משמעותן של ערי הבירה במרחב מובנית מתוך הזיקה הטריטוריאלית כלפיהן מפנים הארץ. ערי הנמל מבנות את משמעותן הכלכלית והתרבותית מתוך רשת הזיקות שהן מקיימות לערי נמל אחרות, ברשת בינלאומית. בהיבט התרבותי, ערי הנמל בזיקתן ההדדית פתוחות יותר למשבי רוח גלובליים, אוניברסליים. עיר הבירה, לעומתן, בזיקותיה לפנים הארץ, מגלמת דווקא את ייחודה המקומי של התרבות הלאומית. בממד הכלכלי ערי נמל עשירות ומבוססות יותר, אולם, מדגיש דלז, חשוב לשמר את כוחה המרכזי של הבירה באופן שיגן עליה מפני כוח המשיכה של עיר הנמל.

הורדוס המלך שיסד ובנה את קיסריה כעיר נמל, התאמץ במקביל לכונן את ירושלים כמוקד רוחני ותרבותי. קיסריה יכלה להתקיים, ברשת ערי הנמל, גם ללא ירושלים. אכן, ערי הנמל שלחוף ימה של ארץ ישראל, עכו, קיסריה, יפו, שגשגו מאות בשנים, גם במציאות של דלות ושממת חורבן שאפיינו את פנים הארץ באותן שנים. אבל הורדוס הבין שלא תיכון מלכותו בארץ ללא טיפוח ירושלים כבירה.

עתיד התפתחותה של ירושלים תלוי ועומד. על הפרק מאבק קריטי על מרחב הפוטנציאל להרחבתה. האם זה ימוצה בפנייה מערבה, להרי ירושלים? או שיופנה לדרום ולמזרח, לגוש עציון ולמעלה אדומים? מה שקובע כיום אם יישובי מבשרת ירושלים הם פרבר של ירושלים או של תל אביב אינו המרחק הפיזי לאחת מהן, אלא רשת הזיקות היומיות: היכן עובדים, היכן קונים, להיכן מתכנסים לאירועי תרבות. גם אם יסופחו פרברים אלה מוניציפלית לירושלים, לא יהיה בכך כדי לשנות את רשת הזיקות הלוכדת אותם בדומיננטיות המטרופולינית של תל אביב. על מנת לחזק את מעמד ירושלים כעיר ולא רק כאוסף בתי מגורים סביב כמה מונומנטים ממלכתיים רשמיים, על ירושלים להיות בעצמה מרכז מטרופוליני. בהיבט זה, מה שקובע את מעמדה כבירת ישראל אינו רק שאלת הרוב היהודי בין תושביה, אלא מערכת הזיקות ליישוביה ההופכים אותה למטרופולין.

במציאות המרחבית ההולכת ומתהווה, גוש עציון, יחד עם קריית ארבע, צור הדסה ובית"ר עילית מדרום, מעלה אדומים ממזרח וחבל בנימין מצפון, יחד עם בית שמש ממערב, מעניקים לירושלים רשת זיקות העושות אותה לעיר של ממש. במושגי תורת הרשתות, מתחולל כאן מאבק לא רק בין שתי ערים, אלא בין שתי רשתות. השאלה היא אם תתפתח ירושלים כעיר מטרופולינית, במרכזה של רשת זיקות מרחבית (כאלטרנטיבה חיונית לזו ההגמונית של תל אביב), או שסגירת מרחב הפוטנציאל להתפתחות ירושלים למרחב הסובב אותה יהפוך אותה לעיר פרברית הלכודה ברשת הזיקות הבלעדית של תל אביב. מבחינה זו, מגמת היפרדות בירושלים, גם כאשר תשמר את כל שכונותיה היהודיות שמחוץ לקו הירוק, תחזיר את ירושלים למעמדה המדוכא, לפני 1967, כעיר בקצה פרוזדור, כמבואה המסתעפת מהציר הדומיננטי המשתרע לאורך הים. מגמה כזו מסוכנת לא רק לירושלים כעיר, אלא לאיזון הנכון בין עיר נמל לעיר בירה שנדרשת מדינת ישראל לכונן.

 

פורסם לראשונה במגזין ליברל ב-14 במרץ 2016