Browsed by
תגית: ציונות

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

בדיונים חוזרים, בוחנים עד לעייפה, מה היתה התפנית ומי סטה מן הדרך. "היתה זו מלחמת ששת הימים שפתחה מחדש את הוויכוח על חלוקת הארץ" – טען פרופסור שלמה אבינרי, בתארו את השינוי שהתחולל עם מלחמת ששת הימים והוביל להערכתו, גם למהפך הפוליטי של 1977. לדבריו, בכל אותן שנים עד יוני 67, חברי הליכוד לא היו מעלים על דעתם לדרוש פתיחת מלחמה למען שחרור הכותל ואיחוד ירושלים. המחלוקת נראתה כבאה אל סופה. ואז עם ניצחון מלחמת ששת הימים, המחלוקת נולדה מחדש (רשת ב' ,07:53 17.5.2017).

יגאל אלון
יגאל אלון: "עיני הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." מתוך ויקי-שיתוף

מה שאבינרי לא הציג הוא האפשרות שאמנם נדמה היה באותן שנים עד יוני 67', כי המחלוקת באה אל סופה, אלא שזה נראה כך רק למתבונן מעל פני השטח. מתחת לפני השטח, במבנה העומק התודעתי בחברה הישראלית, במיוחד בקרב מפלגות הפועלים החלוציות, רחשו זרמי תודעה אחרים. התשוקה למרחבים שנותרו מעבר לקווי שביתת הנשק ב-1949, לא נמוגה. היא המשיכה לפעול, כמו אש כבושה תחת האפר, בשרפת יער שנראית לרגע ככבויה. שיעור מעניין לאלה המבקשים להאמין שחוזה שלום בין מנהיגים, משכך חלומות לאומיים ויכול לממש כמו בעסקת נדל"ן, מצב סופי בר קיימא.

מעטים יודעים עד כמה עבור רבים, בעיקר בין מפקדי צה"ל, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. יגאל אלון, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי.

בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב אלון בשנת 1954:

"עם התעצמות כוחנו, נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו… שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות: חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8, זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות."

גוש עציון במלחמתו, עמ' כ"ח-כ"ט

כמיהה זו להזדמנות נוספת לתיקון גבולות הארץ, נתנה אותותיה לא רק בהתנהלות מלחמת ששת הימים, אלא בתכנונים המבצעיים של צה"ל, שבכל אותן שנים, החל משנות החמישים, הציגו מפורשות גם לדרג המדיני, שאיפה לתיקון גבולות. הגיון זה הוצג כמטרת המלחמה בנימוקים ביטחוניים, בצורך בעומק אסטרטגי, בכמיהה לא מוסתרת, למרחבי מולדת שנותרו מעבר לגבול.

משה דיין הסביר אחרי מלחמת ששת הימים:

"דומה שמידי פעם צריך להזכיר גם ליהודים, מהו בעצם 'הקו הירוק'. פרצה מלחמה ב-1948, הערבים נלחמו ואנחנו נלחמנו, הם זזו ואנחנו זזנו ובשנת 1949 נקבעו קווי שביתת הנשק. הקווים שבהם נגמרה המלחמה, היו לגבולות מדינת ישראל. זהו ה'קו הירוק' שהיום כה רבה הצעקה עליו – שמיים וארץ והקו הירוק!"

מפה חדשה-יחסים אחרים, עמ' 56

בשיח השולט בחברה הישראלית, בהתכחשות לאותה כמיהה למרחביי מולדת, מבקשים להציג כי עד יוני 67, הישראליות התנהלה כביכול, בנורמליות מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת. מבכים את התפנית לעבר סחרור משיחי-לאומני: "הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים."

אלא שלא ניתן להכחיש כי משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בתשובתו לביקורתו של פרופסור נתן רוטנשטרייך שהזהיר מפני מגמות משיחיות- בדרישה למדינה המתנהלת בדפוסי הגיון שגרתיים – ענה בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה – לא יהיה לנו קיום." (מדברי דוד בו גוריון בישיבת מרכז מפא"י, 1.3.1961 ,ב' ניסן תשכ"א)

כשאני מציג עד כמה המשיחיות היתה שזורה בהגות מפעלם של מנהיגי תנועת הפועלים אומרים לי: "כן אבל זו היתה משיחיות חילונית". אלא שמבחינה מעשית, כהגיון מניע פעולה, אין הבדל בין משיחיות דתית לחילונית.

בין משיחיות תנועת הפועלים לבין משיחיות מפעל ההתנחלות מתקיים רצף תפיסתי. בתהליך טיהור מתמשך, רעיונות בעלי גוון משיחי אכן הוצאו אל מחוץ לגדר, הוגחכו כהזיה מנותקת. אלא שכאן לב הסיפור, המשיחיות מעולם לא היתה הזויה בעיניי הנהגתה המייסדת של תנועת העבודה לגווניה. ממש להיפך. דווקא בשל כך, יסודותיו של מפעל ההתנחלות שזורים בעומק הגותם של א. ד. גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי וכמובן בן גוריון.

כאן צריך להציג את תמציתה של פעולה במציאות מתוך הגיון משיחי: זו התנהלות מתוך הכרת תנאיי המציאות בפער המתקיים בה בין רצוי למצוי, בציפייה להפוך את הרצוי המופשט, למצב ממשי. משיחיות היא האמונה שמה שקורה אינו בהכרח מה שימשיך לקרות. משיחיות מעשית מטילה על האדם את החובה לקום ולפעול, למען הגשמת השינוי המבוקש.

יצחק טבנקין
יצחק טבנקין, ויקי-שיתוף

"הפילוסופים מפרשים את העולם, אך העיקר הוא לשנות את העולם." זו היתה ביקורתו של מארקס על מוריו. בהספדו של יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם, על יצחק טבנקין אמר על דרכם החלוצית: "אנו מרדנו במציאות הקיימת הן הלאומית והן הסוציאלית." בתפיסת מרקס, בה היו נטועים אנשי העלייה השנייה והשלישית, שהיא לא במקרה גם תמצית תורת האר"י הקדוש, הודגש הרעיון המבדיל בין אדם המתבונן במציאות מחוץ לחיכוך הפעולה, לבין אדם אקטיבי, המתערב במציאות במאבק לתיקונה – רעיון המוכר בקבלה במושג "איתערותא דלתתא".

לאחר מלחמת ששת הימים, בדיון על "הסכנה הדמוגרפית", נתן יצחק טבנקין ביטוי לתפיסה זו: "יש מצבים אשר מעלים בעיות שאין להיפטר מהן, אלא יש לפתור אותן על ידי פעילות המשנה את המצב…כל פתרון חיובי הנשען על סטטיסטיקה של ה'יש הריאלי' בלבד, ללא מאמץ לחולל תמורות, לא יצלח." מתוך הגיון זה טען טבנקין בלהט שהתיישבות במלוא מרחביי הארץ, הכרחית למען עתידה של הציונות והשלום באזור.

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.


המאמר פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 2.6.17.

תמונת השער שייכת ליוזר zeevez (זאב ברקן) באתר פליקר ופורסמה מחדש ללא שינוי תחת רשיון CC.
מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח). זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקורבן. אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר,  ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח. אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא, הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקורבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל.  בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים. בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.  בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות – כיסוד מכונן במפעל הציוני – נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג,  שהפעם יובהר לכל,  קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005 )  באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

  1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
  2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד…לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס…" (הארץ,10.6.2011 )

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

  1. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו:  "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.