Browsed by
תגית: פלסטינים

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

פרשנים מבקשים לצנן את הצהרת טראמפ כבשורה ואף להתריע על הסכנה הטמונה בה. צבי בראל טען כי:

החלטתו של טראמפ והתבוסה הקשה באו"ם משאירה את ישראל עם ירושלים ביד אבל עם לא כלום באופק.

הארץ, ירושלים של סחיטה, 27.12.12.

איתן הבר המשיך – "החבר בבית הלבן לא עובד אצלנו" (ידיעות אחרונות, 27.12.12). להערכתו, בעוד זמן מה, התוכנית הגדולה תונח על השולחן וכשפרטיה יודלפו תשתרר בירושלים מבוכה גדולה.

שואלים מה בכלל הבשורה שבהכרזה, הרי קדמו לה הרוסים בהכרתם בירושלים המערבית כבירת ישראל, בצד ירושלים המזרחית בירת פלסטין. ההבנה הרווחת מתארת את ההצהרה כמכוונת לומר לישראל: "עכשיו קבלתם מתנה, מכאן והלאה אל תכשילו את העסקה הגדולה".

מבט אחר

הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. גישות מערביות- בשעבוד למודל ניהול פס הייצור- מצפות מתכנון אסטרטגי לסמן יעד כמצב סיום מבוקש ולכוון לשם את צעדי הפעולה בתכנון מפורט וקבוע מראש. באמות מידה אלה, הצהרת טראמפ על מה שחוללה, אכן יכולה להתפרש כצעד מסוכן: כפתיחה מפתה לתהליך כפוי שסופו קבוע מראש, או כצעד פזיז בלתי מחושב לקראת הבלתי נודע. אלא שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי להבנתי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי.

לאחר כשנה בתפקידו, והגישוש שביצעו שליחיו למזרח התיכון, גרינבלט וקושנר, טראמפ הבין ככל הנראה, כי מערכת היחסים הישראלית פלסטינית נקלעה לשיתוק ולמבוי סתום. בהכרה זו גייס צורת חשיבה רוסית, המתאימה במידה רבה גם לניסיונו כאיש עסקים. לנוכח המצב החסום, ביקש במודע לטלטל את המערכת על מנת לחולל בה התרחשות חדשה, ביחס אליה לחשב את צעדיו הבאים. זו תכליתה של ההצהרה, כמכוונת מעיקרה ללא יותר מחילול טלטלה, כמו לזרוק אבן לשלולית ולהתבונן בגלי הבוץ המתהווים בקרקעית. תכלית זו הושגה במלואה.

 אסטרטגיה רוסית כתהליך דינמי

גישה רוסית לתכנון אסטרטגי מניחה במודע שעם תחילת הפעולה המערכת בה פועלים משתנה ומיטלטלת, עד כדי התהוות מחודשת. משמעות ההכרה בשינוי המערכתי, מאלצת להניח כי עם הפעולה, התכנית עמה יצאנו לדרך, מחויבת לבחינה מחודשת ולא רק להתאמות קלות. קיימת כמובן מטרת על אסטרטגית, כמצפן מכוון מראשית הדרך, אלא שבמודע, יוצאים לדרך ללא תכנית סופית ומוגדרת לגבי כל שלב בדרך אל היעד. פועלים בהכרה שממילא מדובר בתהליך, ברצף מערכות דינמי, באמצעותו תתברר לא רק הדרך להשגת מטרת העל, אלא גם מידת היכולת להשיגה. בגישה רציונלית מערבית לא מתחילים במסע עד שלא הובטחה היכולת להגיע ליעד. בהיבט זה צעדו של טראמפ נראה חסר אחריות. בגישה הרוסית לעומת זאת, מתחילים לפעול על אף הידיעה שלפי שעה אין דרך להעריך את יכולת המימוש והיא למעשה תתברר רק במעלה הדרך. במתכונת תבונית זו צעדו של טראמפ מקבל משמעות אחרת.

התנהלות כזו מגששת אל הבלתי נודע, בצעדים מחושבים, כמו בקרב התקדמות כאשר כוח סיור נשלח אל תא שטח מאויים על מנת למשוך אש ולאתר את הערכות האויב. בינתיים עיקר הכוח נותר מאובטח מאחור, בהמתנה להתבהרות תמונת המצב. עם ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, אכן הודגשו הסייגים, בבחינת שמירת רגל יציבה המאפשרת בגילוי מצוקה גם נסיגה לאחור. בתוך כך, הוזכרה במפורש תכנית שתי המדינות כמו גם ההדגשה שגבולות ירושלים יקבעו במשא ומתן. למעשה בכוונת מכוון לא נאמר דבר חדש ודווקא בשל כך המהומה שהתחוללה כה משמעותית בחשיפת מבנה העומק של המגמות הפלסטיניות בקווי המתאר לדרישותיהם.

פוטנציאל היתרונות לישראל

למייחלים להסדר ישראלי פלסטיני כמעט בכל מחיר, התגובה הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, בכלל זה הטלת הדופי בארה"ב כמתווך הוגן, נראית כמכשול נוסף, עד כדי אובדן התקווה.

לבשורת השלום בהגיון שתי המדינות, אין דרך להסביר מה מנע מאבו מאזן לקבל את ההכרזה בהשלמה מחושבת, בהדגשה שמדובר בירושלים המערבית שגם הוא מכיר בה, כל עוד ברור ומוסכם כי ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית.

כאן מצד שני, טמון הפוטנציאל להנהגה הישראלית המעוניינת להיחלץ ממתכונת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, כפי שהוסכם על ידי ראש הממשלה ברק ואומץ בגרסה נדיבה על ידי אולמרט בהצעתו האחרונה לאבו מאזן ב-2008. בדיוק על זה נאבק נתניהו מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-2008. מול אבו מאזן שתבע להמשיך במו"מ מן המקום בו נפסק עם אולמרט, הציג נתניהו מוכנות למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. ההבדל בין מתווה רבין כפי שהוצג בנאומו האחרון בכנסת אוקטובר 1995, לבין מתווה ברק אולמרט מתמצה בשלושה מרכיבים מהותיים: רבין עמד על שלימות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, על שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כגבול ביטחון מזרחי ועל הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא "פחות ממדינה". ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת מרכיבים אלה והוסיפו תנאי נוסף שלא הוסכם מעולם בתפיסת רבין והוא חילופי שטחים: הענקת שטח ישראלי בתמורה עבור כל פיסת אדמה שתישאר בידי ישראל בגושי ההתיישבות.

האבן שזרק טראמפ לשלולית יכולה ללמד על המתחולל בקרקעית. כאן מצוי פוטנציאל המשמעות האסטרטגית של הצהרת טראמפ כטלטלה המחוללת הזדמנות לברור מחודש של מערכת התביעות הפלסטיניות, במגמה קודם כל ולפני הכל להיחלץ ממלכודת מתווה קלינטון-ברק.


פורסם במקור ראשון, 5.1.18.

סכנת תכנית אלן

סכנת תכנית אלן

מינויו של קולונל כריס באומן לאחראי על התיק הישראלי במועצה לביטחון הלאומי בארה"ב הוא אירוע ראוי לתשומת לב. הוא היה עוזרו של גנרל ג'ון אלן בגיבוש המלצות לסידורי הביטחון לישראל במגמה לפתיחת הדרך להסדר הקבע, שאותו ביקש להוביל שר החוץ דאז ג'ון קרי, ונקראה בשם "תוכנית אלן". תפיסתו של הגנרל בוטאה במסמך מקיף ומפורט שהוכן במכון מחקר אמריקני על ידי שני ישראלים ושני אמריקנים: אלוף (מיל') גדי שמני ונמרוד נוביק, ואילן גולדנברג וקולונל כריס באומן.
מדובר בתוכנית להקמתה של מדינה פלשתינית בריבונות מלאה, בקווי 67', עם תיקונים קלים של גושי התיישבות ובירה בירושלים המזרחית. בנקודת המוצא לתוכנית מונחת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלשתינית לריבונות שלמה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטח מדינתם, מקו המים בירדן ועד גבול 67'. כתחליף לדרישות מדינת ישראל לגבולות בני הגנה, ובהן הדרישה לנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן – להבטחת פירוז המדינה הפלשתינית מנשק – מציעה התוכנית מענה ביטחוני מגוון ומורכב: בין היתר באמצעות כוח צבאי אמריקני, שיפעל בקו המים בבקעת הירדן. במבוא למסמך נכתב: "המטרה היא להראות כי אמצעי ביטחון מחושבים היטב בהקשר של פתרון שתי המדינות, יכולים לתת לישראלים ולפלשתינים דרגת ביטחון השווה או גדולה מזו המתקבלת מפריסת כוחות ישראליים בגדה המערבית".
הבעיה המהותית הזועקת מהגיון המסמך היא ההכרה וההסכמה לכך שמדינת ישראל הולכת ונעשית תלויה לביטחונה בכוחות זרים. לא זו בלבד שקשה להבטיח כי יעמדו על משמרתם בהצלחה, אלא גם קשה לדעת אם ימשיכו לשהות שם, גם כאשר יסבלו אבידות דוגמת אלה שסבלו בעשור האחרון בשהותם באפגניסטן ובעיראק. יש להזכיר כיצד בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, ערבות הנשיא אייזנהאואר שניתנה לבן־גוריון לאחר מבצע סיני ב־1956, לא עמדה במבחן. עם דרישת הנשיא לנסיגה ישראלית ללא תנאי מחצי האי סיני, הבטיח התערבות אמריקנית אם המיצרים ייסגרו שנית. בהגיע שר החוץ הישראלי אבא אבן לוושינגטון, במאי 1967, הסביר לו בכנות הנשיא ג'ונסון, שעם כל הכבוד להבטחה, היא נבחנת בהתייחסות מעשית להקשר הנסיבתי. כשצבאו מעורב במלחמה בווייטנאם, גם אם ירצה, לא ישיג כנראה את תמיכת העם והקונגרס.
העניין העקרוני הוא שקיום גוש דן ושגרת יומה של מדינת ישראל, יהפכו להיות תלויים ברצונם הטוב של כוחות זרים. זו הסוגיה העקרונית: האם כל מבוקשנו כיהודים במדינת ישראל מסתכם בשקיקה למקלט מוגן ליהודים נרדפים, גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים – או שאנו מבקשים מקום של חירות ומולדת, באחריות עצמית לביטחוננו ולריבונותנו.
אכן, גם כותבי המסמך מדגישים כי ביטחון ישראל ימשיך להיות מושתת על עוצמת צה"ל. אלא שקשה לתאר כיצד ובאילו תנאים תימצא הלגיטימציה הבינלאומית למתקפה של צה"ל אל עומק המדינה הפלשתינית, לכשיידרש לכך. על התנאים שיכולים להצדיק פעולת כוחות צה"ל במרחב הפלשתיני נכתב: "הפלשתינים לעולם לא יסכימו לתת לישראל זכות כניסה מחדש, אך יש אפשרות שיהיה הסכם צדדי בין ישראל לארה"ב על התנאים שבהם ארה"ב תתמוך בפעולה חד־צדדית של ישראל. בסופו של דבר, ישראל היא מדינה ריבונית בעלת זכות להגנה עצמית. לפיכך היא יכולה להפר באורח חד־צדדי את הריבונות של מדינה אחרת, אך תוך הסתכנות בסיכונים הנלווים, שאותם המנהיגות הישראלית תצטרך לשקול".
הפלשתינים ישכילו ככל הנראה להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינות אותם, בכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שהשתכללו במימושם, באופן שלא יאפשר להעמיד את המדינה הפלשתינית כישות אויבת שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת". בין שבמתכוון ובין שלא במתכוון, הם יוכלו לפעול באמצעות כוחות חתרניים "סוררים", חוץ־מדינתיים, ועדיין להתחמק מנשיאה באחריות. ומה אז?

יותר מחרדה ביטחונית

ראוי גם להטיל ספק ביכולת לקיום תנאי הפירוז. בעידן תפוצת הנשק הגלובלית, וביכולת ההברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון, יחד עם כושר הייצור המקומי ההולך ומשתכלל, אין יכולת להבטיח פירוז ממשי ללא קיום מאמץ מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב ובמאמץ מתמיד בפעולה מתוך השטח.
ראוי לתת דעתנו לתרחיש מלחמה ביותר מזירה אחת במקביל. אם תפרוץ מלחמה, למול מדינת פלשתין ביהודה ושומרון, היא יכולה להתרחש במקביל ללחימה בזירות נוספות: לבנון, עזה וכו'. מצב זה לא יאפשר ריכוז מאמץ צה"לי לזירת יהודה ושומרון, אשר מעצם קרבתה הגיאוגרפית למרכז האוכלוסייה של מדינת ישראל, עלולה לפגוע בו פגיעה קשה. בתנאי המלחמה החדשה, השונים מהותית מאלה שהיו בשטח ביוני 1967, הקשיים לכיבוש השטח מחדש יועצמו שבעתיים.
תוקף המסמך לאור שינוי הנסיבות: את תקפות שיטת המענה הביטחוני המוצע במסמך יש לבחון בממד הזמן ובהקשרים הנסיבתיים הנתונים לשינוי. כאשר מדברים על מענה אחראי ובר מימוש, ראוי לשאול על טווח איזה זמן מדובר? עשר שנים? חמישים שנים? מי יודע מה תהיה אז ההתרחשות הנסיבתית שבהקשרה תיבחן היכולת להעניק הגנה למדינת ישראל שהצטמצמה לשפלת החוף. האם לא נדרשת אחריות ניהול סיכונים גם לגבי התרחשות נסיבתית המצויה עדיין מעבר לאופק?
הערה עקרונית לסיכום: ראוי לבחון עד כמה אנו עצמנו, בהדגשת היתר שבה הדגשנו במשך העשורים האחרונים את החרדה לביטחוננו, כעמוד תווך מרכזי לבחינת כל הצעת פתרון, יצרנו את הרקע לתוכנית של הגנרל אלן. הרי לכך נועד מסמך הסידורים הביטחוניים: להצבת מענה טכני לכל סוגיות הביטחון המוכרות, עד שלא ייוותר ביד הנהגת מדינת ישראל שמץ אפשרות לחמיקה באמתלה ביטחונית, מ"פתרון השלום".
בתיאור מאמצי קרי ציין תומס פרידמן ("הניו יורק טיימס", 17.2.2013) כי עם המענה הביטחוני שהציג גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל, ממשלת ישראל הולכת ומגיעה לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידיאולוגיה.
אולי שכחנו שהגנה על הקיום הלאומי, כפי שנובע מהגדרת הביטחון הלאומי של צה"ל, אינה מחויבת רק לעצם הגנה על הקיום הפיזי של האזרחים במדינה, אלא גם להגנה על האינטרסים הלאומיים. מה שנחשב לאינטרס לאומי, דוגמת ריבונות עם ישראל בבירתו ירושלים, רחב בהרבה מתוכני המלצות טכניות של תוכנית סידורי ביטחון, טובה ככל שתהיה. הביטחון הוא רק אמצעי, לא תכלית לעצמה. גם בהיבט המקצועי הענייני, תוכנית גנרל אלן רחוקה מלהניח את הדעת. אבל ברמה העקרונית, היא מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שעם ישראל בחידוש חייו במולדתו, מונע על ידי משהו עצום פי כמה, מעצם הצורך במענה טכני לחרדת הביטחון.

פורסם לראשונה בישראל היום, 9.6.17.