Browsed by
תגית: סוריה

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל SA-5 סורי כנגד מטוסי חיל האוויר עוררו בשיח הישראלי קריאות אזהרה מפני מגמת הסלמה והידרדרות בלתי רצויה בזירה הצפונית. בממד הגלוי והמוצהר מדיניות ישראל מוסברת כמובלת על ידי הכורח למנוע העברת נשק "שובר שוויון" לידי חזבאללה בלבנון. נימוק זה כשלעצמו אינו יכול לספק הסבר אסטרטגי למוכנות הישראלית להתנהלות עקבית על סף איום ההידרדרות למלחמה. מעבר להגיון המניעה שהוא טקטי ביסודו, שוכן ככל הנראה היגיון אסטרטגי הראוי להתבוננות.

לישראל אכן לא היה אינטרס להיות מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה, ובמשך שנות הלחימה שם הצליחה בתבונה להתנהל לאורו של אינטרס זה. אלא שלא די בכך, גם לישיבה מתמשכת על הגדר יש מחיר. האינטרס הישראלי במתרחש בסוריה רחב יותר מעצם שימור השקט ביישובי הגבול: ישראל מעוניינת לדוגמה למנוע את הפיכתה של סוריה למדינת חסות איראנית, ובוודאי חשוב לה למנוע התבססות כוחות איראניים רדיקליים או כוחות חזבאללה בגבול רמת הגולן. לשם כך עליה לכונן את מעמדה כשותפה בעלת עניין בעיצוב הסדר החדש בסוריה.

בספרו 'מלחמה ואסטרטגיה' הסביר האלוף יהושפט הרכבי: "למדינות יש גבולות משפטיים של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות קריטיים' או 'גבולות אסטרטגיים' שלהגנתם יהיו מוכנות לצאת למלחמה". אנגליה לדוגמה טענה שגבולה האסטרטגי המזרחי הוא על נהר הריין בלב גרמניה. לא תביעה לריבונות כרוכה בתפיסה זו, אלא הדגשת חשיבות המתרחש במרחב שבין הריין לאוקיינוס – כמרחב התעניינות בעל משמעות ישירה להגנת בריטניה. תשומת הלב הנדרשת ל"מרחב התעניינות" זה מתבטאת גם בהגדרת הצורך להפעיל כוח במרחב זה, אם יידרש. בדומה, חרדה ישראלית למתרחש בגולן הסורי היא עניין מוכר במפת האינטרסים שיש למדינות במתרחש במדינות הסמוכות להן.

ומראשית מלחמת האזרחים בסוריה, כל המדינות השכנות – לבנון, טורקיה, עיראק וירדן – מצאו עצמן נדרשות להשתתפות צבאית, גלויה וסמויה, במרחבי סוריה הסמוכים לגבולותיהן. בזיקתן הפעילה, מתוך מעורבות בחיכוך הלחימה, הן סימנו את מרחבי האינטרסים שלהן במגמות המתהוות בעיצוב הסדר החדש בסוריה. ברור למדינות אלה כי מי שפועל שם ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר העתידי. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי. מה שנכון לגבי ירדן נכון גם לישראל: אם לא ניצור את "וקטור החיכוך" האקטיבי כנדרש, לא יספרו אותנו ואת האינטרס שלנו בהמשך.

את מעמד השותפות קונים מתוך עצם ההעזה להתערב, המתקיימת למרות הסיכון הכרוך בהתנהלות על סף הכאוס. למעורבות פעילה, בתנאי שתהיה משכנעת בנחישותה ובמשמעותה, צפויה תמורה – בצורת מעמד של גורם במערכת שיש להתחשב בו. צורת ההתערבות הישראלית במובהקות הישגיה אמורה בהגיון זה להביא את כל הנוגעים לגיבוש סדר בסוריה, בראש ובראשונה רוסיה וארה"ב, לידי ההכרה שלא רק שגם לישראל יש עניין בסדר המתהווה, אלא שיש ביכולתה להפריע להתהוותו של שיווי המשקל האזורי הרצוי להם. ישראל זקוקה לנקודת התערבות, כדי שמעצם החיכוך יובן שאת דרישותיה כדאי לשלב במשוואת השיקולים לגיבוש הסדר החדש בסוריה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח יש פוטנציאל הידרדרות, אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי הזה.


פורסם לראשונה בליברל, 3 באפריל 2017