Browsed by
תגית: יצחק רבין

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

בשנה שעברה, בצאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", הבהרתי את יסודות המחלוקת שלי עם הניתוח שלו ועם המלצותיו. היה נראה שהעניין מוצה. משבחר גודמן בתום שנה לפרסום ספרו, לסכם תובנותיו בשני מאמרים כמעט זהים, במוסף הארץ (14.2.2018) ובמקור ראשון (5.4.2018), מצאתי חובה להתריע מפני הסכנה הטמונה בהמלצותיו.

מתוך אי היכולת לשמר את מה שנראה בעיני חלק מהישראלים כסטטוס קוו רצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצביע גודמן על הכורח ב"אקטיביות של צעדים קטנים". הוא ממליץ על גישה פרגמטית שתשמר את שליטת הרשות הפלסטינית: "רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ". הוא אמנם מבהיר כי "לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים", אך בשתי המלצות מעשיות הרות אסון בעיני, מתמצה סלע המחלוקת: הראשונה כרוכה במסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הרשות הפלסטינית, ההמלצה השנייה "הפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים". בשתי המלצותיו אלה, מתגלה גודמן כשבוי בפרדיגמה הביטחונית טכנית של בכירי מערכת הביטחון שאותם פגש במהלך כתיבת הספר. העניין העיקרי הוא שאחיזתנו ביהודה ושומרון אינה מונעת רק מצרכים ביטחוניים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, וגודמן אכן נתן לו משקל מרכזי, הוא אינטרס ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון. בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, כבר בראשית תהליך אוסלו. במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש.  90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. במציאות זו, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום שליטתנו בהם, לאחר ששליטתנו בהם הצטמצמה מכבר, פירושו למעשה, מניפולציה לנסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן. ראוי להדגיש: גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים הלאומיים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. פריסת ההתיישבות היהודית ביו"ש, בתמיכת המאחזים, צמודה להגיון אסטרטגי זה במלואו.

כאן המפתח להבנת מגמות הפעולה החתרניות המובלות בשנים האחרונות בשטחי C, על ידי האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית. בתכנון אסטרטגי מתואם, בבנייה מואצת ובפיתוח חקלאי נרחב, חותרת הרשות הפלסטינית בתמיכה אירופית גלויה, למנוע ממדינת ישראל את מימוש האינטרסים הלאומיים שלה ביו"ש. מדובר לא רק במאבק להרחבת מרחב המחיה הפלסטיני, אלא על מגמה לביתור ובידוד ההתיישבות היהודית. המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? באופן אישי עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם יישובי גוש עציון, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני. מאבק זה יכריע גם את מעמדה של ירושלים: האם השכונות הפלסטיניות, כמו א-טור ועיסוויה, תהיינה מובלעות פלסטיניות במרחב ישראלי, או שגוש אדומים יהיה מובלעת במרחב פלסטיני. זה מה שמסביר את ההתנגדות העקבית האמריקאית להכרזת גן לאומי במורדות הר הצופים מזרח, בשאיפתם להותיר את מעלה אדומים כמובלעת ישראלית בתוך מרחב פלסטיני. במאבק הזה המלצות גודמן משתלבות למעשה במגמות המובלות בשטח על ידי האיחוד האירופי במאבק לצמצום האחיזה הישראלית במרחבי  C. בפרדיגמת הצעדים הקטנים- גם אם יוותרו בידינו גושי ההתנחלויות- גודמן מוביל למעשה, לנסיגה ישראלית זוחלת אל הקו הירוק.

ראוי להעמיד את המחלוקת על מקומה המדויק. המחלוקת שלי עם גודמן רחבה. היא מתחילה בהבנה שונה של תפיסת חזוננו הלאומי, בשאלת החתירה המתמדת לירושת ארצנו, ונמשכת בגישה שונה למרכיבי הערכת המצב הביטחונית. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית לבין הנאחזים בחזון אידיאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת. עם תפיסת הביטחון המסורתית של תנועות ההתיישבות החלוציות, הניווט הפרגמטי שלי מניח שביסוסה של מגמת התיישבות נרחבת, בכל מרחבי שטח C, הוא המפתח ליציבות אסטרטגית. בהרחבת האחיזה ההתיישבותית שלנו, תלויה התודעה שנוכחותנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו. בשל כך בחר האיחוד האירופי להתערב באורח כה גלוי בעיצובו של מרחב זה לטובת הצד הפלסטיני. מן המקום הזה ראוי להתריע כי המלצות גודמן מנוגדות לא רק לחזון מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, אלא גם לאופן בו תפס ראש הממשלה יצחק רבין את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחב זה.

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה בהן סיכם גודמן את מאמרו. אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה שומרון ובקעת הירדן.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 13.04.2018

 

 

 

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

הקיץ מלאו עשר שנים לשלטון חמאס בעזה. מצוקת רצועת עזה נתפסה כבלתי פתורה כבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות. בהצגת מבצע סיני לממשלה, ב־28 באוקטובר 1956, בתשובה לשאלת השר מרדכי בן טוב למטרת המבצע, בהתייחסו לבעיית עזה, אמר דוד בן־גוריון: "אשר לרצועת עזה, אני חושש שהיא בשבילנו עומס כבד, אילו הייתי מאמין בנסים הייתי מתפלל שהיא תיבלע בים. אבל יש לעקור בסיסי ה'פדאיון' ולהבטיח לתושבי הספר חיים שלווים" ("מדינת ישראל המחודשת", עמ' 527).

המורכבות הבלתי פתורה של המצב בעזה הודגשה השבוע במשבר החשמל. מורכבות מתאפיינת בין היתר במצב שבו הטיעונים לכל אחת מדרכי הפעולה נראים נכונים, ובכל זאת, בכל אחת מן הדרכים טמון פוטנציאל להתהוות בלתי רצויה. גם גישתו המנומקת היטב של שר הביטחון אביגדור ליברמן מודעת למצוקת המורכבות. דרישתו לפירוז הרצועה מנשק כתנאי לשיקום, נראית על פניה מובנת מאליה ונכונה, אך מציאות האבסורד בוטאה היטב בשאלתו: למה שממשלת חמאס לא תשלם את מחיר החשמל? הם הרי גובים מסים מן האוכלוסייה ויכולים לעמוד בתשלום. הדגיש נכון שהם משקיעים את עיקר המשאבים בהתעצמות צבאית, ומשליכים את מצוקת האוכלוסייה האזרחית על מדינת ישראל והקהילה הבינלאומית. הכל נכון, אך חשוף לסיכון אובדן השליטה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז כי מדובר בסכסוך פנימי בין הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן לבין חמאס, ומוטב לנו שלא להיגרר לנטילת אחריות למצוקה ההומניטרית. לגבי האינטרס שלנו הדגיש כי איננו מעוניינים בהידרדרות למלחמה. אלוף (מיל') עמוס גלעד, המכיר מקרוב את המציאות לפרטיה, הסביר עד כמה חמאס, כישות מדינית וצבאית, אינו פרטנר למשא ומתן ולפשרה כלשהי. מסמך העקרונות החדש של חמאס שפורסם בחודש שעבר, אכן הדגיש מחדש את מחויבותם הבלתי מתפשרת לדרך ההתנגדות, ככתוב: "פלשתין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה… חמאס מתנגדת לכל אלטרנטיבה לשחרור מלא של פלשתין מהנהר ועד הים". אם זו דרכם, למה לשלם להם את החשמל ואיך אפשר להציע להם בניית נמל?

הכוח שבפיצול

מול הגלוי לעין קיימים ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם מציבים לדיון המלצות מעשיות אחרות.
ההתנתקות הישראלית מעזה בקיץ 2005, ונטילת השלטון בעזה על ידי חמאס בקיץ 2007, חוללו פיצול בין הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה. אמנם מוטב למדינת ישראל הרשמית לא להכריז בגלוי על עמדתה ביחס לפיצול זה, אולם מהיבטים רבים הפיצול שנוצר הוא אינטרס ישראלי הראוי לשימור.
אל"מ (מיל') ז'ק נריה, שהיה יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין בתהליך אוסלו, סיפר על החרדה שאחזה ברבין כשהבין את משמעות הדרישה הפלשתינית לחיבור ב"מעבר הבטוח" בין רצועת עזה להר חברון. מדובר בשתי ישויות שהזיקות ביניהן היו קלושות גם לפני הפיצול שחל ביניהן בסיום מלחמת העצמאות. חיבור מחודש בין שתי הישויות עלול לסכן את השליטה של צה"ל במרחבי יו"ש.
עם הפיכת רצועת עזה בעשר השנים האחרונות למרחב רווי אמצעי לחימה, פתיחה מחודשת של תנועה בין עזה לחברון תאפשר חדירת אמצעי לחימה וידע מבצעי עשיר למרחב יו"ש, שעלולים לחולל תמורה בדפוסי הפעולה של צה"ל. לדוגמה, יכולתו של צה"ל לפעול בגמישות מבצעית מלאה, גם במחנות הפליטים ובמרכזי הערים הפלשתיניות ביו"ש, ברכב קל, ללא טנקים, נובעת מהיעדרם של אמצעי לחימה מתקדמים בידי הפלשתינים ביו"ש. תנאי הבידוד שבהם נתון מרחב יו"ש, הם המונעים הצטיידות באמצעים חודרי שריון, כמו אר.פי.ג'י ומטעני צד מתוחכמים. תנאים אלו נחוצים לשימור.
גם בממד האסטרטגי, הפיצול בין עזה לרשות הפלשתינית ביו"ש הוא אינטרס ישראלי. מה שמסביר את הידרדרות עמדת מדינת ישראל ממתווה רבין, שייעד לפלשתינים מדינה מופחתת בעיקר בשטחי A ו־B, אל מתווה קלינטון, שדרש מדינה פלשתינית ריבונית בנסיגה ישראלית כמעט מלאה לגבולות 67', הוא כוח הסחיטה הפלשתיני, הטמון בחרדה הישראלית מהאיום הדמוגרפי.
בהיפרדות עזה מן הרשות הפלשתינית והפיכתה דה־פקטו למדינה ריבונית, כוח הסחיטה הזה הצטמצם ביותר. במצב שנוצר, בקיום מדינת חמאס ברצועת עזה כישות ריבונית נפרדת, יכולה ישראל להציע לפלשתינים, ללא מורא, אחת מן השתיים: או לממש את מלוא פוטנציאל שליטתם במרחבי הרשות ביו"ש, הנתונים בידם מאז ינואר 1996, כפי שהציע להם רבין, או להשתלב במדינת ישראל כמדינה אחת.
שמשון בשערי עזה
שמשון בשערי עזה

פוטנציאל האיום גדל

בינתיים, מאז הפיצול שחל במערכת הפלשתינית, היא ממצה את מלוא היתרונות מפעולה בשתי דרכים: המרכיב החמאסי מוביל במגמת ההתנגדות, והמרכיב השלטוני ברמאללה פועל להשיג מטרותיו בהיגיון מדיני. האינטרס של מדינת ישראל הוא לחסום את רשת הזיקות הסמויות בין המרכיבים.
כאשר ישראל פעלה, לדוגמה, לעצירת משט המרמרה, היא שירתה למעשה אינטרס אמריקני, שהוגדר בשאיפה לחזק את אבו מאזן ולהחליש את חמאס. אכן ברקע הטיעונים שעלו לאחר מבצע צוק איתן כנגד סיוע לבניית נמל בעזה, שלטה ההנחה שלא רצוי לחזק את חמאס. זה יחליש את אבו מאזן. הגיעה השעה להכיר כי האינטרס הסמוי של מדינת ישראל הוא ממש הפוך.
במסגרת התייחסות זו, מוצב הקשר אחר לדיון בשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה. למדינת ישראל בהקשר רחב זה שני אינטרסים: הראשון לשמר יציבות בעזה והשני לשמר את מצב הבידוד עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית.
נכון כי פוטנציאל האיום הביטחוני המתפתח בעזה כנראה ילך ויתעצם. סיוע בבניית נמל בעזה לא יגמיש את עמדות חמאס כלפי ישראל, אולם הוא יכול לחולל מומנטום שבהיבטים רבים ישרת אינטרסים ישראליים. לישראל כמעצמה אזורית מומלץ בעניין זה לפעול באורח המשרת נכון יותר את מכלול האינטרסים שלה, הגלויים והסמויים.

פורסם לראשונה בישראל היום 16.06.12

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכל. מאז סתיו 1993, עולמנו השתנה. ואם מפליגים אל אוסלו, כדאי לשוב אל נכונותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין להפליג בעצמו אל מגמת ההסכמים ההם. בבסיסה ניצבו כמה הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי. בואו ננסה לבחון את תקפותן אל מול תמורות הזמן.

  • ברית המועצות ועמה ברית ורשה קרסו. תם איום המלחמה הקרה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי.  בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
  • הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי, בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל־דמוקרטית במערב אירופה, נראה כמנצח. השגשוג במערב, בשילובו בערכי חירות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה לאנושות.
  • התהוות האיחוד האירופי, בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות, עיצבו ביבשת תודעת מרחב חדשה. ציפו לחולל בכך מיזוג רב־לאומי ורב־תרבותי, בתקוות מזור ופיוס לסכסוכים עתיקי יומין. הסדר החדש נתפס כביטוי מוחשי לאידיאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית. הכיוון נראה מבטיח מתוך ההנחה, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור, לא ירצה לשוב אל החושך. ההיגיון דאז ניסח את הצפי כי במוקדם או במאוחר יצטרפו למגמת היציאה אל האור כל יתר תושבי תבל.
  • הערבים היו בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם שותפות מקומיות: מצרים, סעודיה וסוריה. יאסר עראפת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסדאם חוסיין, נקלעו למצב משברי. המאמין המוסלמי יודע להכיר מצבי חולשה והוא מצווה להכיל אותם, בהסתגלות לתנאי החולשה. זוהי תודעה מסורתית של ממש. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"ף לתהליך אוסלו.
  • החברה הישראלית באותן שנים עברה שינויים משמעותיים. בהיפתחות מואצת למגמות הכפר הגלובלי, עברנו מתודעת חברה מגויסת אל חברה ליברלית, בחתירה למימוש עצמי.  נוצרה הכרה בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שרוח ההקרבה הלאומית תימוג.

ובכן, די במבט ביקורתי חפוז כדי  לגלות עד כמה תקפותן של הנחות יסוד אלו הלכה ונמוגה מאז 1993.

עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה. רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי ומשפיע.  מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית (כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה), אך מטלטל בלי הרף את היציבות. אירופה מאוימת מן הלחימה באוקראינה. כוחות אסלאמיים רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוחה, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה. הטלטלה במזה"ת חוללה גל פליטים ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי האיחוד שלה.

ומשהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר, שכיוונה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו  בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי הצטמצמה. רעיון השלום ההדדי הוחלף באופק הציפיות הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".

הבקיא בשיח הגרמני יודע שגם בענקית האירופאית השלווה הזו מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה".  כן, ראוי כנראה לחשב דרכנו מחדש, בעיניים פקוחות.

 


פורסם לראשונה בליברל, 13 בנובמבר 2016