Browsed by
תגית: חמא"ס

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר הניצב איתן" (נחנא מעא אל חית אל וואקף) הוא פתגם ערבי ידוע. הוא צריך לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של מסכת השיקולים המנחים את השחקנים באזורנו, בהתנהלותם מול המערכת האזורית המתהווה מחדש. בממדיה הגלויים והסמויים, ההתנהלות בשאלת זיהוי הקיר האיתן, היא תמצית חכמת ההישרדות עתיקת היומין, במיוחד עבור קבוצות מיעוט הנדרשות לבריתות בזיהוי נכון של הכוח העולה, אליו כדאי להצטרף בברית נאמנות. בנקודת מבט זו אסביר את מסכת האירועים האזורית שהתרחשה לאחרונה.

קרבות חאדר

מנקודת מבט סורית, הקרבות שהתרחשו בשבוע האחרון בצפון הגולן הסורי סביב הכפר הדרוזי חאדר, היו עוד אירוע, במלחמה ארוכה מרובת תפניות. מבחינת מדינת ישראל, מדובר באירוע משמעותי פי כמה. לא שגרת הביטחון השוטף בגבול עמדה ביום שישי האחרון למבחן, אלא המגמה האסטרטגית הישראלית העקבית, להימנע ככל הניתן ממעורבות פעילה במלחמת האזרחים בסוריה. על כן נדרשה התערבותו המידית של ראש הממשלה, בשהותו בלונדון, בהצהרה חסרת תקדים על מחויבותה של מדינת ישראל להגנת הכפר חאדר. המצב לפי שעה, התייצב עד להתרחשות הבאה, אולם הגיון המתיחות שהתגלה כמניע את האירוע, צריך לשמש את הערכת המצב האסטרטגית הישראלית כציון דרך במיצובה של ישראל במערכת האזורית ההולכת ומתהווה מחדש בשלהי המלחמה. שאלת המפתח המאתגרת את מדינת ישראל בהתנהלותה מול המערכת המשתנה, היא האם כשחקן אזורי, היא יכולה להעניק משענת איתנה לבני בריתה מבית ומחוץ?

מבחן הקיר האיתן, הוא ההיגיון המסביר את שיתוף הפעולה שנוצר בשנים האחרונות בין אנשי הכפר חאדר לבין פעילי חיזבאללה, הרי הם אלה שהוכיחו בשנות המלחמה את מעמדם האיתן באזור. זה גם ההיגיון בצדו הישראלי של הגבול, בשמו תבעו הדרוזים אזרחי מדינת ישראל, את התערבותה הפעילה של מדינת ישראל להגנת אחיהם מעבר לגבול. אירועי חאדר הציבו בהיבט זה ססמוגרף מאתגר לממשלת ישראל, כדילמה אסטרטגית פנימית וחיצונית, במבחן תפקודה האקטיבי ודימויה כמשענת איתנה לבני בריתה.

הכישלון הכורדי בכירכוך

גם במאבק הכורדי לעצמאות, נבחנה מדינת ישראל בממדי השפעתה כקיר איתן אזורי, כמשענת תומכת בשעת משבר. נחישותו של המנהיג הכורדי ברזאני לקיים את משאל העם על עצמאות כורדיסטן, זכתה לתמיכה פומבית ישראלית. אבל הכורדים ציפו ליותר מזה. מול תגובת הנגד העירקית-איראנית, במתקפה המהירה לכירכוך, לא יכלו לעמוד לבדם. חלומם לעצמאות מדינית שנראה בשנה האחרונה כקרוב להתגשמות, נדחה גם הפעם. ברור היה להם כי במגבלות המרחק מישראל, יכולת הסיוע הצבאית הישראלית מוגבלת ביותר. אולם קיימים ממדים נוספים להשפעה ולתמיכה וגם בהם ישראל לא עמדה במבחן הציפיות הכורדיות. קרבתה של ישראל לארה"ב מכוננת בהקשרים רבים את דימוי עוצמתה. הכורדים בהחלט ציפו מישראל לגייס בעבורם את תמיכת ארה"ב, שהייתה יכולה לשמש בעבורם מגן בפני פעולת הנגד העירקית-איראנית. אלא שבהתרסה גלויה, בהכוונת משמרות המהפכה האיראנים, ובפעולת בזק של צבא עיראק החמוש בציוד אמריקאי חדיש, הועמדה ארה"ב בפני עובדה מוגמרת ששמטה ממנה את עמדת התיווך שביקשה למצות. לא במקרה אמר הרמטכ"ל האיראני בסיום הפעולה: "ארה"ב וישראל קשרו קשר להקים ישראל שניה בכורדיסטן". בפעולתם המוצלחת בכירכוך, הצליחו אפוא האיראנים לא רק לסכל את מימוש העצמאות הכורדית, אלא גם לפגוע במעמדן של ארה"ב וישראל כגורמי כוח אזוריים, המצליחים במערכת המתהווה לשמר את דימוי עוצמתם כקיר איתן.

הצורך בקיום חיכוך אקטיבי מעבר לגבולות המדינה

על רקע טראומת שקיעתה של ישראל בבוץ הלבנוני, ומתוך שיקול אסטרטגי ענייני, נמנעה ישראל בכל שנות המלחמה בסוריה, ממעורבות צבאית גלויה מעבר לגבולה. כשישראל בכל זאת פעלה בסוריה, באורח חשאי או גלוי, היה זה לצורך האינטרס הישיר של הגנתה. כמפקד הגיס הצפוני, הייתי שותף לדיונים בסוגיה זו והערכתי שהמדיניות הכוללת כפי שהתפתחה היתה נכונה.

אולם בשעה זו, לנוכח המערכת המתהווה לקראת סדר חדש, במבט לעתיד, מומלץ לבחון את האופן בו תמצב מדינת ישראל את דימויי עוצמתה לא רק ביכולתה להגן ביעילות על שטחה וגבולותיה, אלא גם ככוח בעל השפעה בעיצוב המערכת האזורית, באופן המתאים לציפיותינו.

הדיון על גבולות מדינתיים, הוא דיון אחר מהדיון על מרחבי ההתעניינות וטווחי הפעולה הצבאית הגלויה והחשאית, הנדרשים לקיום והגנת הריבונות. על הבחנה זו כתב האלוף הרכבי בספרו מלחמה ואסטרטגיה:

"למדינות יש 'גבולות משפטיים' של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות אסטרטגיים', שלהגנתם יהיו מוכנים לצאת למלחמה…אנגליה לדוגמה, טענה ש'גבולה האסטרטגי' הוא על הריין…" (שם, עמ' 531)

כמעט אלף שנה, שמלחמותיה של אנגליה מתנהלות מחוץ לגבולותיה. בתוך כך הניצחון על נפוליון בקרב ווטרלו, ומרחבי פעולתה בשתי מלחמות העולם.

ראש הממשלה בן גוריון ולאחריו לוי אשכול, פעלו מתוך הבנה זו בתמיכתם הצבאית בכורדים, לא רק בפעילות חשאית של אנשי המוסד, אלא גם בהשתתפות ובהדרכת קציני צנחנים ישראלים. העזה זו נבעה כמובן מחיפוש בריתות אזוריות שיחלצו את מדינת ישראל מן הבידוד שכפו עליה באותן שנים מדינות ערב. ברית משמעותית נבחנת בשעת מבחן והיא כרוכה לעיתים גם בשותפות לחיכוך. בהיענות למוכנות לפעול ואף להסתכן למען בן ברית, נבנה דימוי הקיר האיתן. בתפיסתה של ישראל את עצמה כ"ווילה בג'ונגל", נבנתה בניסיון מצטבר רב שנים, מערכת צבאית יעילה להגנת הגבולות. אולם עתה, למול מערכת אזורית המתהווה מחדש, בצורך לבסס את ביטחונה של ישראל גם מתוך מעמדה כשחקן אזורי בעל השפעה, נדרש שיח ביטחוני בעל ממדי הגיון נוספים.

מיהו הקיר האיתן במערכת החדשה?

לאחר טלטלה רבת תהפוכות במלחמת האזרחים בסוריה ובעירק, בלוב בתימן וגם במרחבי סיני, אנו חווים תזוזת יבשות במערכת אזורית המצויה עדין בשלבי התהוות פתוחים להשפעה. עוצמת הטלטלה אינה פחותה בהיקפה מזו שעבר האזור בסיום מלחמת העולם הראשונה, עם התמוטטות האימפריה העות'מנית וחלוקת המרחב למדינות במתווה סייקס-פיקו. זו המסגרת בה צריך לפרש את משמעות מסכת האירועים בה נכללים: הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס בהכוונה מצרית, התבוסה הכורדית בכירכוך, הקרבות בכפר חאדר והתפטרות ראש ממשלת לבנון אל חרירי בהכוונה סעודית. בכל אלה מתבררת מתוך החיכוך שאלת המפתח האזורית: מיהו הקיר האיתן במערכת המתפתחת? בריתות אזוריות, גלויות וחשאיות, יתארגנו רק סביב מי שיוכיח עצמו כקיר איתן בסדר האזורי החדש וזו כמובן סוגיה רבת השפעה לעתידה של מדינת ישראל.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום 10.11.2017

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

הקיץ מלאו עשר שנים לשלטון חמאס בעזה. מצוקת רצועת עזה נתפסה כבלתי פתורה כבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות. בהצגת מבצע סיני לממשלה, ב־28 באוקטובר 1956, בתשובה לשאלת השר מרדכי בן טוב למטרת המבצע, בהתייחסו לבעיית עזה, אמר דוד בן־גוריון: "אשר לרצועת עזה, אני חושש שהיא בשבילנו עומס כבד, אילו הייתי מאמין בנסים הייתי מתפלל שהיא תיבלע בים. אבל יש לעקור בסיסי ה'פדאיון' ולהבטיח לתושבי הספר חיים שלווים" ("מדינת ישראל המחודשת", עמ' 527).

המורכבות הבלתי פתורה של המצב בעזה הודגשה השבוע במשבר החשמל. מורכבות מתאפיינת בין היתר במצב שבו הטיעונים לכל אחת מדרכי הפעולה נראים נכונים, ובכל זאת, בכל אחת מן הדרכים טמון פוטנציאל להתהוות בלתי רצויה. גם גישתו המנומקת היטב של שר הביטחון אביגדור ליברמן מודעת למצוקת המורכבות. דרישתו לפירוז הרצועה מנשק כתנאי לשיקום, נראית על פניה מובנת מאליה ונכונה, אך מציאות האבסורד בוטאה היטב בשאלתו: למה שממשלת חמאס לא תשלם את מחיר החשמל? הם הרי גובים מסים מן האוכלוסייה ויכולים לעמוד בתשלום. הדגיש נכון שהם משקיעים את עיקר המשאבים בהתעצמות צבאית, ומשליכים את מצוקת האוכלוסייה האזרחית על מדינת ישראל והקהילה הבינלאומית. הכל נכון, אך חשוף לסיכון אובדן השליטה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז כי מדובר בסכסוך פנימי בין הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן לבין חמאס, ומוטב לנו שלא להיגרר לנטילת אחריות למצוקה ההומניטרית. לגבי האינטרס שלנו הדגיש כי איננו מעוניינים בהידרדרות למלחמה. אלוף (מיל') עמוס גלעד, המכיר מקרוב את המציאות לפרטיה, הסביר עד כמה חמאס, כישות מדינית וצבאית, אינו פרטנר למשא ומתן ולפשרה כלשהי. מסמך העקרונות החדש של חמאס שפורסם בחודש שעבר, אכן הדגיש מחדש את מחויבותם הבלתי מתפשרת לדרך ההתנגדות, ככתוב: "פלשתין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה… חמאס מתנגדת לכל אלטרנטיבה לשחרור מלא של פלשתין מהנהר ועד הים". אם זו דרכם, למה לשלם להם את החשמל ואיך אפשר להציע להם בניית נמל?

הכוח שבפיצול

מול הגלוי לעין קיימים ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם מציבים לדיון המלצות מעשיות אחרות.
ההתנתקות הישראלית מעזה בקיץ 2005, ונטילת השלטון בעזה על ידי חמאס בקיץ 2007, חוללו פיצול בין הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה. אמנם מוטב למדינת ישראל הרשמית לא להכריז בגלוי על עמדתה ביחס לפיצול זה, אולם מהיבטים רבים הפיצול שנוצר הוא אינטרס ישראלי הראוי לשימור.
אל"מ (מיל') ז'ק נריה, שהיה יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין בתהליך אוסלו, סיפר על החרדה שאחזה ברבין כשהבין את משמעות הדרישה הפלשתינית לחיבור ב"מעבר הבטוח" בין רצועת עזה להר חברון. מדובר בשתי ישויות שהזיקות ביניהן היו קלושות גם לפני הפיצול שחל ביניהן בסיום מלחמת העצמאות. חיבור מחודש בין שתי הישויות עלול לסכן את השליטה של צה"ל במרחבי יו"ש.
עם הפיכת רצועת עזה בעשר השנים האחרונות למרחב רווי אמצעי לחימה, פתיחה מחודשת של תנועה בין עזה לחברון תאפשר חדירת אמצעי לחימה וידע מבצעי עשיר למרחב יו"ש, שעלולים לחולל תמורה בדפוסי הפעולה של צה"ל. לדוגמה, יכולתו של צה"ל לפעול בגמישות מבצעית מלאה, גם במחנות הפליטים ובמרכזי הערים הפלשתיניות ביו"ש, ברכב קל, ללא טנקים, נובעת מהיעדרם של אמצעי לחימה מתקדמים בידי הפלשתינים ביו"ש. תנאי הבידוד שבהם נתון מרחב יו"ש, הם המונעים הצטיידות באמצעים חודרי שריון, כמו אר.פי.ג'י ומטעני צד מתוחכמים. תנאים אלו נחוצים לשימור.
גם בממד האסטרטגי, הפיצול בין עזה לרשות הפלשתינית ביו"ש הוא אינטרס ישראלי. מה שמסביר את הידרדרות עמדת מדינת ישראל ממתווה רבין, שייעד לפלשתינים מדינה מופחתת בעיקר בשטחי A ו־B, אל מתווה קלינטון, שדרש מדינה פלשתינית ריבונית בנסיגה ישראלית כמעט מלאה לגבולות 67', הוא כוח הסחיטה הפלשתיני, הטמון בחרדה הישראלית מהאיום הדמוגרפי.
בהיפרדות עזה מן הרשות הפלשתינית והפיכתה דה־פקטו למדינה ריבונית, כוח הסחיטה הזה הצטמצם ביותר. במצב שנוצר, בקיום מדינת חמאס ברצועת עזה כישות ריבונית נפרדת, יכולה ישראל להציע לפלשתינים, ללא מורא, אחת מן השתיים: או לממש את מלוא פוטנציאל שליטתם במרחבי הרשות ביו"ש, הנתונים בידם מאז ינואר 1996, כפי שהציע להם רבין, או להשתלב במדינת ישראל כמדינה אחת.
שמשון בשערי עזה
שמשון בשערי עזה

פוטנציאל האיום גדל

בינתיים, מאז הפיצול שחל במערכת הפלשתינית, היא ממצה את מלוא היתרונות מפעולה בשתי דרכים: המרכיב החמאסי מוביל במגמת ההתנגדות, והמרכיב השלטוני ברמאללה פועל להשיג מטרותיו בהיגיון מדיני. האינטרס של מדינת ישראל הוא לחסום את רשת הזיקות הסמויות בין המרכיבים.
כאשר ישראל פעלה, לדוגמה, לעצירת משט המרמרה, היא שירתה למעשה אינטרס אמריקני, שהוגדר בשאיפה לחזק את אבו מאזן ולהחליש את חמאס. אכן ברקע הטיעונים שעלו לאחר מבצע צוק איתן כנגד סיוע לבניית נמל בעזה, שלטה ההנחה שלא רצוי לחזק את חמאס. זה יחליש את אבו מאזן. הגיעה השעה להכיר כי האינטרס הסמוי של מדינת ישראל הוא ממש הפוך.
במסגרת התייחסות זו, מוצב הקשר אחר לדיון בשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה. למדינת ישראל בהקשר רחב זה שני אינטרסים: הראשון לשמר יציבות בעזה והשני לשמר את מצב הבידוד עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית.
נכון כי פוטנציאל האיום הביטחוני המתפתח בעזה כנראה ילך ויתעצם. סיוע בבניית נמל בעזה לא יגמיש את עמדות חמאס כלפי ישראל, אולם הוא יכול לחולל מומנטום שבהיבטים רבים ישרת אינטרסים ישראליים. לישראל כמעצמה אזורית מומלץ בעניין זה לפעול באורח המשרת נכון יותר את מכלול האינטרסים שלה, הגלויים והסמויים.

פורסם לראשונה בישראל היום 16.06.12

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

 

אם הכל משתנה והכל פתוח בכל יום להתהוות חדשה, מדוע שגם חמאס לא ישתנה? נכון, גם חמאס משתנה, מנהיגיו קשובים והיו תמיד קשובים למציאות המשתנה. מסמך העקרונות שפורסם בשבוע שעבר, אכן מבטא התאמה לנסיבות המשתנות. אלא שאדם המתבונן בשינוי בעיניים מערביות, מתוך המסגרת התפיסתית המוכרת לו, עלול לשגות מהותית.

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם – בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי. מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי. בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידיאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה. במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן רוחאני בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעיתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד". לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

כך אני מציע לפרש את השינוי במסמך החמאס: כשינוי שמבחינה עקרונית, אינו מסמן תפנית ממשית . בממד הסמנטי, לעומת זאת, המסמך מבטא שינוי עליו עמד מתי שטיינברג במאמרו: "מה חדש במסמך החדש של חמאס", ( הארץ, 4.5.2017 ). להבנתו השינוי מתבטא "במשקל היחסי של הממד האסלאמי לעומת הממד הפלסטיני הלאומי", כאשר, במסמך החדש, הממד הלאומי של התנועה הפלסטינית, דומיננטי יותר ואילו "האסלאם נדחק לרקע כמקור סמכות בלבד". אלא שהמתח הדיאלקטי בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי -המוכל באסלאם באורח מובנה – כולל להבנתי גם את הדינמיקה המתמדת הקיימת בהגדרת הזהות הפלסטינית, במיוחד החמאסית, בין הממד הלאומי לבין הממד האסלאמי.

זו הפרגמאטיקה האמונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, בתנאי המציאות הנוכחים כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכונים להשגתו. כאן מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה, להיות קשוב יום יום למתח הנוצר בין שני המצפנים, ולכונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו מסמך העקרונות הוא גילום ראוי להערכה של חובת ההנהגה להצבה מחודשת ורלבנטית של שיווי המשקל בין שני המצפנים. במצפן החזון לא חל כל שינוי כמודגש במסמך: "פלסטין היא אדמת העם הפלסטיני הערבי, אשר ממנה צמח שבה הוא דבק, שאליה הוא השתייך, שבה הוא התפשט ואליה הוא נקשר… פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה…פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב, מראש הנקרה מצפון ועד אילת מדרום. היא יחידה טריטוריאלית שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני…" במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס, על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

לפנינו למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים שאותו אימץ ח'אלד משעל בהסבירו (טלוויזיה אל-אקצה, נובמבר 2012 בתום מבצע עמוד ענן) כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, אותו מוביל אבו מאזן, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות הדרגתית לקראת החזון השלם אליו ימשיך לכוון מאמץ ההתנגדות ללא כל וויתור. בהיבט זה, דבר לא השתנה.

 


גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה לראשונה בישראל היום, 7 מאי 2017.

מלחמה: בית הספר של החיים

מלחמה: בית הספר של החיים

ההתבוננות בשיח הציבורי הפוליטי המתנהל זה שבועות סביב סוגיות דו"ח מבקר המדינה, חשובה לנו כאומה יותר מעצם הדיון בדו"ח לגופו. בשתי סוגיות עיקריות הדיון על אודות מסקנות המבקר חרגו מפרופורציה. הסוגיה הראשונה ממוקדת במנהרות כ"איום אסטרטגי". הסוגיה השנייה ממוקדת בהתנהלות הקבינט בראשות ראש הממשלה.

באשר לסוגיית המנהרות, מדובר באתגר טקטי שגם היום, לאחר התקדמות משמעותית, המענה לגביו מורכב ולא מוחלט. נכון שהכלים שהיו בידי כוחותינו בימי צוק איתן היו רחוקים משלמות. התחקיר שערך בנושא אלוף יוסי בכר הוצג למטה הכללי סמוך לסיום המלחמה והצביע על הלקחים העיקריים לתיקון. לא בכך טמון פוטנציאל החרדה הציבורי סביב איום המנהרות.

לפנינו משהו עמוק יותר שראוי להכיר בו: אנו מתקשים להכיר כי יש איומים שאין בידינו להעניק להם מענה ביטחוני הרמטי. מותר לשאול כיצד הגענו אל ציפיית היתר מן ההנהגה הלאומית וכוחות הביטחון, לניהול מלחמה בתנאי מענה מוחלט לכל איום.

קולומבוס כמשל

קולומבוס מגלה את אמריק
גילוי אמריקה ככשלון במונחים של תכנון מול ביצוע

נביט לרגע במראה. במשך יותר משני עשורים עברה תפיסת הביטחון הישראלית שינוי מהותי: מביסוס עליונות צה"ל על רוח לוחמיו במסירותם הנעלה, השלכנו יהבנו על עליונות המבוססת על היתרון הטכנולוגי. איום המנהרות שהוצב בפנינו ביטא את המגמה ההפוכה שבה פועלים אויבינו זה שני עשורים, בהעצמת מוכנותם להקרבה ובמיצוי פוטנציאל המענה הפרימיטיבי הפשוט, כמו זה המתבטא בחפירת המנהרות.

בעיה זו קשה במיוחד למי שמבקש להציג את רעיון ההיפרדות המרחבית מהפלשתינים כבשורה אסטרטגית וביטחונית. חייבת להיות לו תשובה משכנעת כיצד יוכל בעתיד לתת מענה ביטחוני לאיומים המתהווים מסידור מרחבי, ברעיון ההפרדה המוכר: "הם שם ואנחנו כאן ובינינו גדר".

הרי מה שמאפשר את התפתחות איום המנהרות הוא התנאים שנוצרו במימוש היגיון ההפרדה המרחבית. בהיבט זה, איום המנהרות בעזה מבטא במשמעותו הסמלית איום על עצם רלוונטיות תפיסת הביטחון הישראלית.

גם באשר לליקויים בהתנהלות הקבינט, שעליהם מצביע דו"ח המבקר, הסוגיה חייבת להתברר מתוך התבוננות רחבה על מורכבות תופעת המלחמה. חבר הכנסת יאיר לפיד, שבתפקידו כשר אוצר שימש חבר קבינט במלחמה, כתב לאחרונה: "ישראל נכנסה לצוק איתן מבלי שהגדירה לעצמה מה התוצאה שהיא רוצה להשיג, מהי אסטרטגיית היציאה, ומהי מסגרת הזמן".

אכן לא אחראי להיכנס לניהול פרויקט בלי להציב מסגרת תכנון כוללת ומוגדרת. אלא שאנו נוטים להתעלם ממרכיבי אי־ודאות מהותיים הכרוכים בניהול המלחמה. בבתי הספר הגבוהים למלחמה מציבים דרישה להגדיר מראשית הדרך את מצב הסיום.

במושגי תכנון אסטרטגי מקובלים, קולומבוס היה נשפט ככישלון, שכן הוא לא השלים את מטרתו – להגיע להודו. האם נכשל? מלחמה, יותר מהפלגה אל מעבר לאופק, היא אירוע מחולל שינוי עד כדי טלטול המערכת הגלובלית במימדים שלא ניתן לחזות מראש. מתוך החיכוך משתנים תנאי התכנון, ועד שלא מתחילים – אין דרך לדעת כיצד נסיים.

במערכת המתהווה מחדש עם תחילת הפעולה יכולים להשתנות תנאי היסוד, אשר ביחס אליהם הוגדרו מצבי הסיום, ומִתְאָר התנאים למיצוי מדיני של הישגי המערכה. בהיבט זה, מלחמה היא תופעה שונה מכל מה שדומה לאתגר תכנון וניהול פס ייצור.

כאן בדיוק תפקיד הקבינט, בקשב הנדרש מחבריו לשינוי המתחולל בזמן המערכה. לשם כך הקבינט מחויב ללמידה ובחינת המערכה, לא רק במימדי התקדמות פעולת הכוחות במבחן תכנון מול ביצוע, אלא במאמץ לזיהוי תפניות מערכתיות בעלות השפעה במבחן המטרה האסטרטגית: במבחן היכולת להשיג מה שביקשנו להשיג וביכולת למנוע מה שביקשנו למנוע.

עזה על מגש של כסף?

בניהול מלחמה, נשיא ארה"ב מנהל דיון זה בקבוצה אינטימית שלא כוללת יריבים פוליטיים. המבנה השלטוני במדינת ישראל, לעומת זאת, סובל מאז המלחמה בתש"ח ממצב שבו ראש ממשלה מוצא עצמו מנוע מגילוי מלא של כל שיקוליו לחברי הקבינט. אין לנתח את התנהלות ראש הממשלה מול הקבינט בצוק איתן בלי להציב את מגבלת היסוד לקיום דיון אסטרטגי בגילוי לב. הרי גישת היסוד להתמודדות בשלטון חמאס בעזה, קשורה בטבורה לגישת היסוד לפתרון הסוגיה הפלשתינית.

דווקא לאלה החותרים לפתרון שתי המדינות במתווה קלינטון, קיים אינטרס במלחמה להכרעה מוחלטת של שלטון חמאס בעזה, באשר חמאס בעזה מהווה בעבורם מכשול לביסוס מדינה פלשתינית אחת בהנהגת הרשות הפלשתינית.

ממשלת ישראל בראשות בן גוריון
הקבינט איננו מרחב לבירור אסטרטגי נוקב

מנגד, למי שמבקש מתווה אחר, המטרה המבוקשת במלחמה בעזה תיראה בהתאם לגמרי אחרת. כאשר המצב שנוצר בעזה לאחר ההתנתקות – עם הניתוק שהתהווה בין עזה ליהודה ושומרון הנתפס כאינטרס ישראלי ראוי לשימור – מובן עד כמה רצוי להימנע מפעולה המבטלת הישג זה. האם רצוי לנו להגיש את רצועת עזה לאבו מאזן על מגש של כסף שנרכש בדם חיילינו?

זו שאלת היסוד לדיון קבינט המבקש החלטה על מטרת מלחמה בעזה, והיא העומדת ביסוד גיבוש רעיון המלחמה בדילמה בין הכרעת חמאס לבין השגת הרתעה בפעולה צבאית רחבה. בשאלה זו, עמדת נתניהו ויעלון היתה ברורה ועקבית: הם רצו לפעול בעוצמה להשגת הרתעה לכינון תנאי ביטחון טובים יותר, אך להימנע מכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס.

בהיבט זה, דיון על התנהלות הקבינט חייב לברר בין היתר את הציפיות המעשיות מהתנהלות קבינט. חייבים להכיר כי במורכבות הנסיבות המוסדיות שבהן מתנהל הקבינט, ראש ממשלה מנוע מלחשוף את מלוא הנחותיו האסטרטגיות. כך היה מאז ימי תש"ח, אלא שהדומיננטיות של בן־גוריון, בעיקר בהתנהלותו הביטחונית, חיפתה על חילוקי הדעות בממשלה.

הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות הדו"ח מבטא הנחות יסוד שראוי להעמיד לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים מהעולם האקדמי. מול הסדר האידיאלי המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות באקדמיה, נדרשת נקודת מבט אחרת המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא מימדי מורכבותה.


מאמר דעה זה התפרסם לראשונה בעיתון ישראל היום, 3 במרץ 2017

רעיון שתי המדינות? רק לא במתווה קלינטון

רעיון שתי המדינות? רק לא במתווה קלינטון

מבט מחודש על גישת רבין – חשיבות שימור ופיתוח שטחי ביהודה ושומרון בשליטת ישראל, כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה

כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן, מסמנת בארה"ב ובעולם, עידן חדש. צפויות טלטלות, משברים והזדמנויות חדשות. גם דרישותיה של מדינת ישראל, במכלול האינטרסים החיוניים לה במרחב, יעברו בחינה מחודשת ומיצוב מחודש.  גיבוש עמדה ישראלית ברורה בנושאים המרכזיים, כעמדה מחודשת בעלת בסיס תמיכה ציבורי רחב, הוא צו השעה. בנסיבות אלה , כצעד ראשון, על מדינת ישראל להשתחרר מתפיסת שתי המדינות במתווה קלינטון.

הגיעה השעה לברר: כשראש הממשלה נתניהו מדבר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, למה הוא מתכוון? כאשר מוסכם גם על מנהיגי השמאל הציוני, כי גושי התיישבות יישארו בריבונות ישראלית, כדאי לדרוש הבהרה לציבור, מהם בדיוק הגושים? האם יש בהם כדי לספק משהו מדרישותיה של ישראל לגבולות בני הגנה?

בכל דרך, גם בלי הכורח לבירור מחודש המתחייב לקראת עידן טראמפ, דרכה של מדינת ישראל מאז ראשית אוסלו נדרשת לבחינה ביקורתית. מאז סתיו 1993, כמעט הכל השתנה. מעל לכל התהוו איומים חדשים, בעלי הגיון צבאי שלא הוכר עד כה.

גם בסוגיה הישראלית-פלסטינית התרחשו תהליכים משמעותיים: רעיון אוסלו בחתירתו לסיום שליטת מדינת ישראל באזרחים הפלסטינים, מומש למעשה ברובו הגדול, והושלם כבר בינואר 1996, עת סיימה ישראל את הסגת כוחותיה מהשטחים המאוכלסים ביהודה ובשומרון. כל האוכלוסייה הפלסטינית הכלולה בשטחי A ,B, כ-90% מכלל אוכלוסיית יהודה ושומרון הפלסטינית, מצויה מאז, בשליטת הרשות הפלסטינית. כיצד בתנאים אלה אפשר לדבר על אפרטהייד?

בקיץ 2005, תמה לחלוטין הנוכחות הישראלית ברצועת עזה. עם נטילת השלטון בידי חמא"ס, בקיץ 2007, מתקיימת שם למעשה, ישות ריבונית בשליטת חמא"ס. נותרו המחלוקת והמאבק על ירושלים המזרחית ועל המרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C, בהם כל ההתנחלויות מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה, באחיזתם בידינו, הם כרגע, המינימום הנדרש לשימור מרחב ישראלי בר הגנה. הם מעניקים לישראל שני תנאים הכרחיים לביטחונה: הראשון הוא מרחב הבידוד שמעניקה בקעת הירדן, בלעדיה לא יהיה ניתן למנוע התחמשות מהירה של גורמי טרור פלסטיניים במרחב יהודה ושומרון. השני הוא היתרון הטמון בשליטה ישראלית בצירי אורך ורוחב ראשיים, אשר יחד עם אחיזה בשטחים השולטים, מאפשרים גישה צבאית מהירה של כוחות צה"ל לפעולה בעומק הריכוזים הפלסטיניים. בתוצאת הוויתור על תנאים אלה ברצועת עזה, התאפשרה התהוותו של האיום הצבאי החמא"סי, המוכר משלושה סבביי לחימה ומאז ממשיך להתעצם.

החלטת מועצת הביטחון 2334, יחד עם ועידת פריז, חיזקו בקיבוע נוסף את רעיון שתי המדינות כמחייב חפיפה מוחלטת בין שתי מגמות שאינן בהכרח זהות: 

  1. סיום השליטה הישראלית על הפלסטינים;
  2. הקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67 ונסיגה ישראלית מלאה.

ראש הממשלה יצחק רבין, לעומת זאת, כפי שביטא בנאומו האחרון בכנסת, (אוקטובר 1995) לא נטה לחפיפה כזו. ביטוי לכך ניתן בעמידתו הנחרצת על שלמות ירושלים ובהדגשת חיוניות האחיזה הישראלית בבקעת הירדן ובצירי הרוחב המובילים אליה. מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, שהונח בקיץ 2000 היווה למעשה נסיגה מעמדת רבין. התפנית התמצתה בשתי הנחות שלא נכללו בתפיסת רבין. ההנחה הראשונה קבעה כי הפתרון מחייב הקמתה של מדינה פלסטינית רציפה בריבונות מלאה. השנייה קבעה כי הגבול בין ישראל לפלסטין צריך להתבסס, בתיקונים קלים, על קווי 67, ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הנחות אלה יצרו מרחב מאוד מוגבל למשא ומתן. התבוננות ביקורתית בהנחות אלה, מחייב לברר כיצד התדרדרה העמדה הישראלית ממתווה רבין למתווה קלינטון. רבין ככל הנראה, לא היה נותן ידו למתווה קלינטון.

ראוי להזכיר כיצד רבין ניצל היטב את תהליך מימוש אוסלו, לעיצוב מחודש של המרחב בהתאם למתאר האינטרסים הביטחוניים הישראלים. במסגרת זו הוביל מאמץ מערכתי שהתבטא בסלילת רשת דרכים עוקפות במרחב C, בלעדיהן צה"ל היה מתקשה מאוד בקידום כוחותיו לשטחי הערכות במהלך מבצע 'חומת מגן'. חטיבת טנקים על גבי מובילים לא היתה מגיעה לדוגמה, ממחנה ענתות לשכם, אם היתה צריכה לנוע דרך כיכר השוטר ברמאללה. רשת הכבישים המהירה והמתקדמת שהתווה רבין, העניקה לצה"ל שליטה בצירים וגמישות בהפעלת הכוחות, גילמה בימי 'חומת מגן' את משמעותו האופרטיבית של מיצוי מרחב בר הגנה. מהלכים מעצבי מרחב אלה, בוצעו על ידי רבין במשולב עם ההתקדמות במימוש הסכם אוסלו ובכל זאת בקהילה הבינלאומית לא נשמעו כלפיו טענות כי הוא מוליך שולל. כלפי נתניהו לעומת זאת, כל קידום בניה ולו בניה קטנה בירושלים, מעלה חשד שמא לא באמת התכוון לשתי מדינות. הפער טמון בנסיבות רבות. אחת החשובות בהן היא שרבין לא התחייב למדינה פלסטינית רציפה בדפוס מתווה קלינטון.  נתניהו לעומת זאת, במיוחד בתקופת שלטונו שלאחר 2008, מצא עצמו כבול למסגרת הייחוס שקיבעה את הגיון שתי המדינות במתווה קלינטון ואנאפוליס..

באופן מעשי, בצומת האסטרטגית בה אנו ניצבים בשעה זו, על ממשלת ישראל להבהיר לעצמה מחדש את מכלול האינטרסים הביטחוניים הגלומים באחיזה הישראלית במרחב C. בבירור זה יהיה עליה להיפרד מרעיון שתי המדינות במתכונת הפירוש המיוצגת לדוגמה על ידי האלוף במיל' עמידרור, ראש המל"ל לשעבר. הוא טען וממשיך לטעון כי אמנם לפי שעה התנאים אינם מאפשרים הגעה להסכם קבע, ומסוכן להיחפז לנסיגה חד צדדית, אולם הרעיון של חלוקת המרחב לשתי מדינות על בסיס קווי 67, בתיקון "גושי ההתיישבות המוכרים", הוא האפשרות הסבירה היחידה מבחינה בינלאומית. לפיכך יש להימנע להבנתו, מכל פעולה התיישבותית בכל יתר המרחב האמור ביום מן הימים להיכלל במדינה הפלסטינית. דברים בלשון זו, וברוח זו נאמרו על ידי דניס רוס. (רשת ב' , 10:15, 14.1.17)  כאן המחלוקת המעשית המרכזית בשאלה מה נכון לנו לעשות בעת הזו במרחבי C ?

בברור הזה טמון הפוטנציאל לשינוי כיוון בעמדה הישראלית. בחידוש תביעתה לשימור מרחב בר הגנה, התלוי באחיזה ישראלית מתמדת בשטחי C.

השיח הישראלי והבינלאומי הדומיננטי, הציב את מדינת ישראל בצומת מדומיינת בת שתי אפשרויות בלבד: שימור המדינה היהודית דמוקרטית מתוך התכנסות לשטחי 67, או היקלעות למדינה דו לאומית מסוכסכת, שלא תוכל להימנע מאפרטהייד. זו כמובן מלכודת תפיסתית שאינה חפה ממניפולציה, הרי הצומת מאפשרת יותר משתי דרכים אלה. בינתיים, בהילכדות השיח הישראלי בין שתי האפשרויות הדיכוטומיות, התעלמו מפוטנציאל האיום הביטחוני הכרוך באובדן שליטתנו בעומק המרחב ובבקעת הירדן.

בכירי מערכות הביטחון התומכים במהלכי נסיגה, מבטיחים לציבור כי צה"ל יוכל לתת מענה לאתגרי הביטחון גם בנסיגה לקוי 67. עמדתם מתעלמת מן השינויים שהתפתחו בעולם המלחמה. אם לאחר נסיגה, תתפתח ביהודה ושומרון התארגנות דומה לחמא"ס בעזה, בהגיון חיזבאללה, באפשרות לתקיפת מדינת ישראל בו זמנית בכמה זירות, צה"ל יתקשה ביותר להעמיד לכך מענה ממשי. הבכירים מציגים כי ככל שיידרש, גם לאחר עקירת התושבים היהודים, צה"ל יוכל להמשיך לפעול בעומק המרחב. אלא שהם מתעלמים מהחסך הגדול בסדר הכוחות הנדרש לכך. ללא מסת נוכחות האוכלוסייה היהודית, צה"ל ימצא עצמו מוכה וייסוג כפי שנסוג במאי 2000 מדרום לבנון. במלחמה החדשה, המתקיימת בהגיון חדש, לאזרחים מיועד תפקיד משמעותי במאמץ הכולל. כמו בלחימה בדונייצק, בקרים ובאפחזייה. כך פועלים הסינים בהתפשטותם בים הסיני באמצעות אלפי ספינות דיג אזרחיות. זה  הכורח המוכר מראשית ימי הציונות למצות שילוב אחיזה אזרחית עם אחיזה צבאית. קיצורו של דבר, ללא אחיזה מתמדת בשטחי C במלואם, אין למדינת ישראל גבולות בני הגנה.  האופן האישי בו התווה רבין את מרחבי C מגלם את הבנתו מרחיקת הראות, לחיוניות אותם מרחבים שמעבר לקוי 67, בהם מתחייבת אחיזה ישראלית מלאה.

לעומת מתווה קלינטון, הגיע עת להדגיש כי יש יותר מדרך אחת למימוש הגיון שתי המדינות. מתוך הבנה מחודשת של האינטרס הביטחוני הישראלי במרחב C, מדינת ישראל צריכה לפעול שם, למימוש הפוטנציאל הנחוץ לה, במלוא תנופת הבניה.


פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון, ערב שבת שמות תשע"ז