Browsed by
תגית: חזבאללה

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר הניצב איתן" (נחנא מעא אל חית אל וואקף) הוא פתגם ערבי ידוע. הוא צריך לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של מסכת השיקולים המנחים את השחקנים באזורנו, בהתנהלותם מול המערכת האזורית המתהווה מחדש. בממדיה הגלויים והסמויים, ההתנהלות בשאלת זיהוי הקיר האיתן, היא תמצית חכמת ההישרדות עתיקת היומין, במיוחד עבור קבוצות מיעוט הנדרשות לבריתות בזיהוי נכון של הכוח העולה, אליו כדאי להצטרף בברית נאמנות. בנקודת מבט זו אסביר את מסכת האירועים האזורית שהתרחשה לאחרונה.

קרבות חאדר

מנקודת מבט סורית, הקרבות שהתרחשו בשבוע האחרון בצפון הגולן הסורי סביב הכפר הדרוזי חאדר, היו עוד אירוע, במלחמה ארוכה מרובת תפניות. מבחינת מדינת ישראל, מדובר באירוע משמעותי פי כמה. לא שגרת הביטחון השוטף בגבול עמדה ביום שישי האחרון למבחן, אלא המגמה האסטרטגית הישראלית העקבית, להימנע ככל הניתן ממעורבות פעילה במלחמת האזרחים בסוריה. על כן נדרשה התערבותו המידית של ראש הממשלה, בשהותו בלונדון, בהצהרה חסרת תקדים על מחויבותה של מדינת ישראל להגנת הכפר חאדר. המצב לפי שעה, התייצב עד להתרחשות הבאה, אולם הגיון המתיחות שהתגלה כמניע את האירוע, צריך לשמש את הערכת המצב האסטרטגית הישראלית כציון דרך במיצובה של ישראל במערכת האזורית ההולכת ומתהווה מחדש בשלהי המלחמה. שאלת המפתח המאתגרת את מדינת ישראל בהתנהלותה מול המערכת המשתנה, היא האם כשחקן אזורי, היא יכולה להעניק משענת איתנה לבני בריתה מבית ומחוץ?

מבחן הקיר האיתן, הוא ההיגיון המסביר את שיתוף הפעולה שנוצר בשנים האחרונות בין אנשי הכפר חאדר לבין פעילי חיזבאללה, הרי הם אלה שהוכיחו בשנות המלחמה את מעמדם האיתן באזור. זה גם ההיגיון בצדו הישראלי של הגבול, בשמו תבעו הדרוזים אזרחי מדינת ישראל, את התערבותה הפעילה של מדינת ישראל להגנת אחיהם מעבר לגבול. אירועי חאדר הציבו בהיבט זה ססמוגרף מאתגר לממשלת ישראל, כדילמה אסטרטגית פנימית וחיצונית, במבחן תפקודה האקטיבי ודימויה כמשענת איתנה לבני בריתה.

הכישלון הכורדי בכירכוך

גם במאבק הכורדי לעצמאות, נבחנה מדינת ישראל בממדי השפעתה כקיר איתן אזורי, כמשענת תומכת בשעת משבר. נחישותו של המנהיג הכורדי ברזאני לקיים את משאל העם על עצמאות כורדיסטן, זכתה לתמיכה פומבית ישראלית. אבל הכורדים ציפו ליותר מזה. מול תגובת הנגד העירקית-איראנית, במתקפה המהירה לכירכוך, לא יכלו לעמוד לבדם. חלומם לעצמאות מדינית שנראה בשנה האחרונה כקרוב להתגשמות, נדחה גם הפעם. ברור היה להם כי במגבלות המרחק מישראל, יכולת הסיוע הצבאית הישראלית מוגבלת ביותר. אולם קיימים ממדים נוספים להשפעה ולתמיכה וגם בהם ישראל לא עמדה במבחן הציפיות הכורדיות. קרבתה של ישראל לארה"ב מכוננת בהקשרים רבים את דימוי עוצמתה. הכורדים בהחלט ציפו מישראל לגייס בעבורם את תמיכת ארה"ב, שהייתה יכולה לשמש בעבורם מגן בפני פעולת הנגד העירקית-איראנית. אלא שבהתרסה גלויה, בהכוונת משמרות המהפכה האיראנים, ובפעולת בזק של צבא עיראק החמוש בציוד אמריקאי חדיש, הועמדה ארה"ב בפני עובדה מוגמרת ששמטה ממנה את עמדת התיווך שביקשה למצות. לא במקרה אמר הרמטכ"ל האיראני בסיום הפעולה: "ארה"ב וישראל קשרו קשר להקים ישראל שניה בכורדיסטן". בפעולתם המוצלחת בכירכוך, הצליחו אפוא האיראנים לא רק לסכל את מימוש העצמאות הכורדית, אלא גם לפגוע במעמדן של ארה"ב וישראל כגורמי כוח אזוריים, המצליחים במערכת המתהווה לשמר את דימוי עוצמתם כקיר איתן.

הצורך בקיום חיכוך אקטיבי מעבר לגבולות המדינה

על רקע טראומת שקיעתה של ישראל בבוץ הלבנוני, ומתוך שיקול אסטרטגי ענייני, נמנעה ישראל בכל שנות המלחמה בסוריה, ממעורבות צבאית גלויה מעבר לגבולה. כשישראל בכל זאת פעלה בסוריה, באורח חשאי או גלוי, היה זה לצורך האינטרס הישיר של הגנתה. כמפקד הגיס הצפוני, הייתי שותף לדיונים בסוגיה זו והערכתי שהמדיניות הכוללת כפי שהתפתחה היתה נכונה.

אולם בשעה זו, לנוכח המערכת המתהווה לקראת סדר חדש, במבט לעתיד, מומלץ לבחון את האופן בו תמצב מדינת ישראל את דימויי עוצמתה לא רק ביכולתה להגן ביעילות על שטחה וגבולותיה, אלא גם ככוח בעל השפעה בעיצוב המערכת האזורית, באופן המתאים לציפיותינו.

הדיון על גבולות מדינתיים, הוא דיון אחר מהדיון על מרחבי ההתעניינות וטווחי הפעולה הצבאית הגלויה והחשאית, הנדרשים לקיום והגנת הריבונות. על הבחנה זו כתב האלוף הרכבי בספרו מלחמה ואסטרטגיה:

"למדינות יש 'גבולות משפטיים' של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות אסטרטגיים', שלהגנתם יהיו מוכנים לצאת למלחמה…אנגליה לדוגמה, טענה ש'גבולה האסטרטגי' הוא על הריין…" (שם, עמ' 531)

כמעט אלף שנה, שמלחמותיה של אנגליה מתנהלות מחוץ לגבולותיה. בתוך כך הניצחון על נפוליון בקרב ווטרלו, ומרחבי פעולתה בשתי מלחמות העולם.

ראש הממשלה בן גוריון ולאחריו לוי אשכול, פעלו מתוך הבנה זו בתמיכתם הצבאית בכורדים, לא רק בפעילות חשאית של אנשי המוסד, אלא גם בהשתתפות ובהדרכת קציני צנחנים ישראלים. העזה זו נבעה כמובן מחיפוש בריתות אזוריות שיחלצו את מדינת ישראל מן הבידוד שכפו עליה באותן שנים מדינות ערב. ברית משמעותית נבחנת בשעת מבחן והיא כרוכה לעיתים גם בשותפות לחיכוך. בהיענות למוכנות לפעול ואף להסתכן למען בן ברית, נבנה דימוי הקיר האיתן. בתפיסתה של ישראל את עצמה כ"ווילה בג'ונגל", נבנתה בניסיון מצטבר רב שנים, מערכת צבאית יעילה להגנת הגבולות. אולם עתה, למול מערכת אזורית המתהווה מחדש, בצורך לבסס את ביטחונה של ישראל גם מתוך מעמדה כשחקן אזורי בעל השפעה, נדרש שיח ביטחוני בעל ממדי הגיון נוספים.

מיהו הקיר האיתן במערכת החדשה?

לאחר טלטלה רבת תהפוכות במלחמת האזרחים בסוריה ובעירק, בלוב בתימן וגם במרחבי סיני, אנו חווים תזוזת יבשות במערכת אזורית המצויה עדין בשלבי התהוות פתוחים להשפעה. עוצמת הטלטלה אינה פחותה בהיקפה מזו שעבר האזור בסיום מלחמת העולם הראשונה, עם התמוטטות האימפריה העות'מנית וחלוקת המרחב למדינות במתווה סייקס-פיקו. זו המסגרת בה צריך לפרש את משמעות מסכת האירועים בה נכללים: הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס בהכוונה מצרית, התבוסה הכורדית בכירכוך, הקרבות בכפר חאדר והתפטרות ראש ממשלת לבנון אל חרירי בהכוונה סעודית. בכל אלה מתבררת מתוך החיכוך שאלת המפתח האזורית: מיהו הקיר האיתן במערכת המתפתחת? בריתות אזוריות, גלויות וחשאיות, יתארגנו רק סביב מי שיוכיח עצמו כקיר איתן בסדר האזורי החדש וזו כמובן סוגיה רבת השפעה לעתידה של מדינת ישראל.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום 10.11.2017

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

שנות המלחמה בסוריה, מיקדו תשומת לב בתפקידם של כוחות מליציוניים. מרבים לדבר על מליציות שיעיות איראניות, עיראקיות, גם הכוחות הכורדים וכוחות האופוזיציה למשטר אסאד הם למעשה כוחות מליציה.
לכאורה אין בתופעה זו חידוש. מאז ימי העולם העתיק, היה לכוחות מליציה תפקיד משמעותי. בתקופת השופטים, לא עמד לשבטי ישראל כוח צבאי סדיר וקבוע, ההתארגנות למלחמה היתה בעיקרה שבטית ומקומית. כזו היתה המלחמה בין סיסרא לבין דבורה וברק בן אבינועם: צבא סדיר מצויד בתשע מאות רכב ברזל, התייצב למלחמה מול צבא איכרים שהתלכד לפעולה על בסיס שבטי. גם בעת החדשה היו לכוחות מליציוניים הישגים משמעותיים. גריבלדי, גיבור תקופת התחייה ("לה-ריסורג'מנטו") האיטלקית במאה ה- 19 כבש את סיציליה עם מליציה שלא מנתה יותר מאלף איש- אזרחים מתנדבים.

ובכל זאת משהו התחדש: אם בעבר הפעלת כוח מליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.

היתרונות הטמונים בכוח מליציוני:

שני יתרונות הוכרו מסורתית כעומדים לצדם של כוחות מליציוניים: האחד כרוך בגמישות ובזריזות ההתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה. היתרון השני כרוך בכוח ההנעה המונע מתוך תודעת שליחות ואמונה, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות, המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית והציות לחוק. שני יתרונות אלה המאפיינים כוחות מליציוניים, התגלו כמועילים גם בשנות הלחימה בסוריה.

בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים בסוריה, נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות ומרוח לחימה רופסת. המענה המידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה וללא עכבות. בהמשך הצטרפו ללחימה כוחות חיזבאללה, שהוסיפו למערכה עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. עם המסירות וההקרבה הדתיים באופיים, ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.

בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה – צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים – היתה השפעה עקרונית לעיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם הקיימת מכבר של כוחות מקומיים בחיכוך הלחימה, חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי אפקטיבי, שארגונו והכנתו דורשים זמן והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות. בנסיבות שהתפתחו, גם ארה"ב ובנות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאיי המוכנות של הכוח הצבאי היבשתי , לצרכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי שהיה זמין לפעולה מידית, לבין לחימה קרקעית שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים, שהיו מעורים בסביבה ומוכנים לפעולה. מהגיון דומה, נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקאים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאע"ש. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא בארה"ב וברוסיה, שתי המעצמות נמנעו עד כה משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק. מגמה זו נובעת בראש ובראשונה, משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת נפגעים. אולם היא מונעת לא מעט, גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח. בתנאים אלה, בצומת ההחלטה על הפעלת הכוח הצבאי, קברניטים נוטים להפעלת כוחות מליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי הוודאות.

פוטנציאל העמימות האסטרטגית

הגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי, צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע, חוסך לפוטין את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: "מה יש לנו לחפש בדונייצק?" מנקודת מבט חיצונית, למול ביקורת הקהילה הבינלאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות: זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק, ממצה את יתרונם כבני-כלאיים. הם לגמרי אזרחים אוקראיניים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי. שימור מעמדם המליציוני, מאפשר לנשיא פוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.

ככל שמתחזקת הדרישה הבינלאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית יחד עם הפיקוח הבינלאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה גלויה וישירה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר.

מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק, ניתן להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה בשנתיים האחרונות את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת אש בין המעצמות, התקבלו לא פעם במשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, באותה עת, הכוחות המליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד והשליטה המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.

התבוננות בדפוסי המיצוי של הגיון זה, יכול ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים, יחד עם כוחות מליציוניים חוץ מוסדיים. כך לדוגמה הרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות, בין הכוחות המנגנוניים – כוחות דייטון – העומדים תחת סמכותו המלאה של היו"ר אבו-מאזן, ומופעלים בפיקוח אמריקאי, לבין כוחות אחרים, כקבוצות התנזים, שאף הן חמושות אך צביונן מליציוני.

הממד החיובי בתופעת המליציה

ציור: החילוץ מדנקרק
ציור: החילוץ מדנקרק

התבוננות במליציות שיעיות איראניות וכוחות בדלנים בדונייצק, עלולה לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה עד כדי שלילתה המוחלטת. אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו. הסרט המוצג לאחרונה "דנקירק", ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חרום. אלפי ימאים אזרחים עם סירותיהם הקטנות, שנקראו לדגל והפליגו מזרחה תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, הם שהצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטים, היא גיבורת הסרט. מעבר למאמץ להצגת אירוע היסטורי כחוויה קולנועית מטלטלת, בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו ליברליזם, אנטי פטריוטי. המסר פשוט והרואי: לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויים ברוח העם, אלא אף בשעת משבר, דוגמת אירוע דנקירק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים, מעניקים לצבא רשת ביטחון. זו היתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום. על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו כמו במדינות המערב, מגמות ניאו-ליברליות , דוגמת אלה המתבטאות בדו"ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות להפריד בין אחריות כוחות הביטחון עליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים "לישון בשקט" גם ביישובי הספר, ולהתמקד במיצוי חייהם האזרחיים.

באופן קונקרטי, ראוי לדון בתכניות מערכת הביטחון לפנות בשעת חרום עשרות אלפים מתושבי קו העימות בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. זאת בניגוד לגישתה המורשתית של מערכת הביטחון עד תקופת הרמטכ"ל רפאל איתן, ששילבה את המערכת היישובים במערכת ההגנה במסגרת תפיסת ההגנה המרחבית. תושבי מלכיה, מנרה אביבים וחניתה אכן התלוננו בפניי על הציווי לנטוש את ביתם בשעת חירום, במקום להתגייס להגנת הגבול מתוך ביתם. הם מצפים מצה"ל לחמשם בנשק ולשתפם במאמץ ההגנה. גם אדם בן 80 , גבר או אישה, בהיותו חמוש, ומכוח היותו בן המקום. יכול להביא תועלת רבה במצב חירום.

כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות משותפת לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה.

*

סכנת אובדן המונופול של המדינה בהפעלת הכוח החמוש

להפעלת כוחות מקומיים מליציוניים ישנו מחיר. מאז הסכם ווסטפליה במאה ה-17, הפעלת כוח חמוש במדינות ריבוניות באירופה נעשתה לזכות בלעדית של שלטון המדינה. מתוקף הגיון זה, עמדה ממשלת ישראל על דרישתה מן הרשות הפלשתינית למימוש מונופול בלעדי על הפעלת הכוח החמוש- "ריבון אחד, חוק אחד ,נשק אחד".
בנטייתם הגוברת של מדינות מתוקנות ומעצמות להפעיל לצרכיהן האסטרטגיים, כוחות מקומיים שאינם כוחות מדינתיים, נותקה שרשרת הפיקוד באמצעותה אמורה להתממש שליטתה המוחלטת של הסמכות הריבונית המדינית, בצורות הגילום של הפעלת הכוח.

כאשר ברוני מלחמה מקומיים נשכרים על ידי סמכות שלטון מדינתית להפעלת כוח, הם באים לעבודה מתוך האינטרס המקומי שלהם והוא המנחה אותם במגמות שיתופי הפעולה ובדפוסי פעולתם. מדובר במערכת שיקולים ואילוצים המתקיימת מראשיתה מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית והיא פתוחה מיסודה ליציאה משליטה. זה מה שעמד באובדן השליטה של צה"ל בסתיו 1982 בפעולת הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה. זה גם מה שמאיים על האמריקאים בנטייתם הגוברת להפעלת כוחות מקומיים.

היתרון הטמון בהעברת נטל הלחימה לכוחות מקומיים, הדריך ככל הנראה את אמירתו של ראש הממשלה יצחק רבין על מגמת אוסלו: "ג'יבריל רג'וב יעשה את העבודה בלי בג"צ ובלי בצלם". רבין ציפה כנראה לסוג של שיתוף פעולה כמו זה שהתקיים עם צבא דרום לבנון- צד"ל, שפעל באותן שנים ברצועת הביטחון בלבנון בתיאום עם צה"ל תחת פיקודו של גנרל לאחד. אלא שגם במקרה זה, ג'יבריל רג'וב כמפעיל כוח מקומי, "ברון מלחמה" (War-Lord) הגיע להבנות הסכם אוסלו מתוך האינטרסים שלו ואין להתפלא על המשך ההתהוות שהתפתח מנקודת מבטה של מדינת ישראל לכדי אובדן שליטה.

להרחבת קריאה על התופעה במשמעויותיה הגלובליות- ראו מאמרי על הפרטת המלחמה.


מאמר זה הוא גרסה מורחבת לטור הדעה שפורסם לראשונה בישראל היום, 15.9.17
תמונת הנושא משותפת ברישיון: By Mstyslav Chernov (Own work) CC BY-SA 4.0, באמצעות ויקי שיתוף