Browsed by
תגית: אסטרטגיה

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

לאחר שנודע על הפיגוע בברצלונה, מומחים לטרור אסלאמי נקראו, כרגיל, להסביר את התופעה. הפעם ידעו במקרה להצביע על אימאם רדיקלי שהטיף ולכד ברשתו צעירים מהדור השני למהגרים, ארגן רשת טרור, הדריך והפעיל. תהייה אחת עיקרית נותרה ללא מענה. כמו ששואלים ילדים בשיא הפשטות: "אבל למה?" דורות של מחקר אקדמי יעסקו בכך. בינתיים כדאי להתבונן בכמה היבטים הנדרשים להתמודדות המעשית עם התופעה.

בהיבט התפעולי המיידי של מאמץ האבטחה והסיכול, לשאלה מדוע כל זה קורה אין משמעות מעשית. יש בכך דמיון להצלת אדם שעובר התקף לב: ברגע החירום תלויה הצלת החיים בסדרת פעולות טכניות, יעילות ומיידיות; אולם לאחר התייצבות המצב, נדרשת בחינה כוללת של מכלול הנסיבות ואורחות החיים שבהם נדרש שינוי. כאן השאלה "למה זה קרה?" הופכת מעשית. גם ההתמודדות עם תופעת הטרור נדרשת לבחינה בשתי מדרגות אלה: האחת – במבחן התפעולי של מערכת הסיכול והאבטחה, והאחרת – במבחן מכלול הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות והדתיות, המחוללות את התופעה ומניעות אותה.

אומרים שזה קורה בגלל הייאוש והניכור. נכון: מתוך מצוקת עוני ומחסור ברבות ממדינות האסלאם, נוצרה מגמת ההגירה. במחוזות ההגירה נוצרת מצוקת הניכור, בעיקר בקרב בני הדור השני, בשל תסכול מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין מצבם כמהגרים לבין החברה המבוססת. אלא שברצוני להעלות השערה אחרת: לא רק הייאוש והניכור שמחוללים את הטרור החדש, אלא גם התקווה.

ראוי לתשומת לב הנתון הבא, שיכול לעורר ספק בהנחה שהכל נובע מייאוש. פעמים רבות, דווקא אלה שהיתה בידם תקווה להשתלב בשגשוג המערבי הם שהובילו בהצטרפות לטרור. כמה מהטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב במתקפה ב־11 בספטמבר 2001, למדו באוניברסיטאות מובילות. במפגש בינלאומי שבו השתתפתי לאחרונה, למדתי מפי חוקרת ממלזיה כי המובילים בגיוס לדאעש בין הצעירים המלזים הם דווקא הסטודנטים המצטיינים, אלה שתקוות ההצלחה האירה להם את פניה.

אם משליכים הכל על ייאוש וניכור, עלולים להכחיש את קיומם של מניעים משמעותיים נוספים, חיוניים לא פחות להבנת התופעה. להבין את האחר פירושו להבין שהוא לא בהכרח כמוך. מלבד ביטחון ושגשוג, אדם מבקש גם משמעות. זו ליבת הדיון ההומניסטי בשאלת האדם: האם הוא יכול להסתפק בבשורת החיים הטובים שמציעים לו במערב?

המאמין הרציונלי

כאן נכנסת לתמונה הבשורה הדתית שהמערב המודרני אינו יודע להתמודד עימה. בספרו "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה", דן סם האריס בהתמודדות הנדרשת מצד העולם המערבי לנוכח הטרור החדש, המונע ממניעים דתיים. הוא מאשים את הדת בהיותה גורם בלתי רציונלי, "מעיין נובע של אלימות". בשל כך, לדעתו, יש להרחיק את הדת ולהפרידה מן המרחב הפוליטי־ציבורי. יש להודות, הטרור הג'יהאדיסטי אכן פועל בהשראה דתית. הפשטנות החילונית המודרנית תופסת את גורמי ההנעה הדתית כבלתי רציונליים. אך בדיוק כאן נדרשת הבנה לא דיכוטומית.

דווקא על מנת להתמודד בתבונה עם התופעה, מומלץ להניח כי האדם המאמין רציונלי בהתנהלותו. גם פעיל הטרור, על פי רוב, פועל מתוך נקודת מבט רציונלית, לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש ליצור בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעותה. כאדם מאמין הוא מבקש משמעות לחייו, שאותה הוא מבטא במוכנותו להתמסר למימוש חזון שעליו סיפרו נביאיו, חזון שיום יבוא ויתגשם. אלא שהנביאים לא סיפרו מתי תגיע העת, ובנקודה זו נדרש הבירור הגדול, העולה רק במפגש עם המציאות, בשאלת השאלות: האם הגיעה העת הנכונה?

נוטים לומר כי בלהט אמונתו בכוח ההקרבה, מתעלם האדם המאמין מן המציאות. ההפך הוא הנכון. המציאות בתנאי התהוותה היא שמלמדת אותו כי הגיעה השעה – ומעודדת אותו, בכוח אמונתו, לקום ולפעול. כאן טמון הוויכוח המפלג בין ארגוני הג'יהאד הרדיקליים – בין אל־קאעידה לבין דאעש. בין שני הארגונים קיימת מחלוקת על פירוש המציאות, על השאלה אם הגיעה העת. לשיטת אל־קאעידה, עדיין לא בשלו מלוא התנאים הנדרשים. לשיטת דאעש, עכשיו הגיע הרגע הגדול – "נפתחו שערי שמיים", ואסור להחמיץ את המועד. זו לא הדת, שאינה פרגמטית ומנותקת משיקול רציונלי; זו המציאות שמספרת להם כמה רציונלי לפעול דווקא כעת.
בניגוד לסברה הרווחת, גם פעילי הג'יהאד חפצי חיים, ולא ישליכו אותם מנגד סתם כך. גם האדרת המוות שלהם נובעת מתוך תודעת גודל השעה.

לדחות את הקץ

אם רק נדע לזרוע את הספק שמא עדיין לא הגיעה העת, אולי נמנע או נעכב את החלטת פעילי הג'יהאד לפעול. חובתנו, אם כן, לברר מה יוצר את הלך הרוח שבאה השעה.

במידה לא מועטה, תחושת ההזדמנות נובעת מהדרך שבה החברה המערבית מצטיירת בעיני האסלאם: כחברה במגמה של ניוון ושקיעה. מדובר בראש ובראשונה בירידה המשמעותית בילודה, תופעה הנראית כביטוי חולשה וחולי. כשאין ילדים אין עתיד, אין כוח עבודה ואין מאגר כוח אדם שימלא את שורות החיילים. במגמותיהן הליברליות, בהדגשת זכויות האדם כרעיון הגובר על כוחה של המדינה, נדמה שמדינות המערב ויתרו על הכורח לממש את ריבונותן. בכל מדינות המערב מלבד שווייץ בוטל גיוס החובה וצומצמו הצבאות, עד לסף אובדן היכולת הצבאית. גם ההסתייגות הגוברת מהפעלת כוח, וההעדפה להפעלת "כוח רך" מתוך אמונה שרצון חיובי יכול לפתור כל משבר, נתפסות כחולשה. במפגש בין המגמות התרבותיות המנוגדות, מה שנתפס כגילויי החולשה הוא שמחולל בקרב פעילי הטרור את התקווה.

כמו בטיפול בחולה הלב, הנדרש לאחר טיפול החירום לבחינת התנאים הנסיבתיים באורחות חייו, כך גם במאמץ למניעת הטרור: על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי טרם הגיעה העת. זה לא ישנה את חזונם של אנשי ג'יהאד רדיקליים, אך אולי יגרום, מתוך רגישותם לתנאי המציאות, לדחיית מאבקם האלים למועד אחר.


פורסם לראשונה ב'ישראל היום', 25.8.17.

צילום משותף ברישיון מתוך ויקי שיתוף. הועלה על ידי  Frankie Fouganthin.

בין שיקולים פוליטיים ושיקולים מקצועיים בדרגים האסטרטגיים – משדר יום העצמאות 2017 בתכנית הפטריוטים

בין שיקולים פוליטיים ושיקולים מקצועיים בדרגים האסטרטגיים – משדר יום העצמאות 2017 בתכנית הפטריוטים

מלחמה: בית הספר של החיים

מלחמה: בית הספר של החיים

ההתבוננות בשיח הציבורי הפוליטי המתנהל זה שבועות סביב סוגיות דו"ח מבקר המדינה, חשובה לנו כאומה יותר מעצם הדיון בדו"ח לגופו. בשתי סוגיות עיקריות הדיון על אודות מסקנות המבקר חרגו מפרופורציה. הסוגיה הראשונה ממוקדת במנהרות כ"איום אסטרטגי". הסוגיה השנייה ממוקדת בהתנהלות הקבינט בראשות ראש הממשלה.

באשר לסוגיית המנהרות, מדובר באתגר טקטי שגם היום, לאחר התקדמות משמעותית, המענה לגביו מורכב ולא מוחלט. נכון שהכלים שהיו בידי כוחותינו בימי צוק איתן היו רחוקים משלמות. התחקיר שערך בנושא אלוף יוסי בכר הוצג למטה הכללי סמוך לסיום המלחמה והצביע על הלקחים העיקריים לתיקון. לא בכך טמון פוטנציאל החרדה הציבורי סביב איום המנהרות.

לפנינו משהו עמוק יותר שראוי להכיר בו: אנו מתקשים להכיר כי יש איומים שאין בידינו להעניק להם מענה ביטחוני הרמטי. מותר לשאול כיצד הגענו אל ציפיית היתר מן ההנהגה הלאומית וכוחות הביטחון, לניהול מלחמה בתנאי מענה מוחלט לכל איום.

קולומבוס כמשל

קולומבוס מגלה את אמריק
גילוי אמריקה ככשלון במונחים של תכנון מול ביצוע

נביט לרגע במראה. במשך יותר משני עשורים עברה תפיסת הביטחון הישראלית שינוי מהותי: מביסוס עליונות צה"ל על רוח לוחמיו במסירותם הנעלה, השלכנו יהבנו על עליונות המבוססת על היתרון הטכנולוגי. איום המנהרות שהוצב בפנינו ביטא את המגמה ההפוכה שבה פועלים אויבינו זה שני עשורים, בהעצמת מוכנותם להקרבה ובמיצוי פוטנציאל המענה הפרימיטיבי הפשוט, כמו זה המתבטא בחפירת המנהרות.

בעיה זו קשה במיוחד למי שמבקש להציג את רעיון ההיפרדות המרחבית מהפלשתינים כבשורה אסטרטגית וביטחונית. חייבת להיות לו תשובה משכנעת כיצד יוכל בעתיד לתת מענה ביטחוני לאיומים המתהווים מסידור מרחבי, ברעיון ההפרדה המוכר: "הם שם ואנחנו כאן ובינינו גדר".

הרי מה שמאפשר את התפתחות איום המנהרות הוא התנאים שנוצרו במימוש היגיון ההפרדה המרחבית. בהיבט זה, איום המנהרות בעזה מבטא במשמעותו הסמלית איום על עצם רלוונטיות תפיסת הביטחון הישראלית.

גם באשר לליקויים בהתנהלות הקבינט, שעליהם מצביע דו"ח המבקר, הסוגיה חייבת להתברר מתוך התבוננות רחבה על מורכבות תופעת המלחמה. חבר הכנסת יאיר לפיד, שבתפקידו כשר אוצר שימש חבר קבינט במלחמה, כתב לאחרונה: "ישראל נכנסה לצוק איתן מבלי שהגדירה לעצמה מה התוצאה שהיא רוצה להשיג, מהי אסטרטגיית היציאה, ומהי מסגרת הזמן".

אכן לא אחראי להיכנס לניהול פרויקט בלי להציב מסגרת תכנון כוללת ומוגדרת. אלא שאנו נוטים להתעלם ממרכיבי אי־ודאות מהותיים הכרוכים בניהול המלחמה. בבתי הספר הגבוהים למלחמה מציבים דרישה להגדיר מראשית הדרך את מצב הסיום.

במושגי תכנון אסטרטגי מקובלים, קולומבוס היה נשפט ככישלון, שכן הוא לא השלים את מטרתו – להגיע להודו. האם נכשל? מלחמה, יותר מהפלגה אל מעבר לאופק, היא אירוע מחולל שינוי עד כדי טלטול המערכת הגלובלית במימדים שלא ניתן לחזות מראש. מתוך החיכוך משתנים תנאי התכנון, ועד שלא מתחילים – אין דרך לדעת כיצד נסיים.

במערכת המתהווה מחדש עם תחילת הפעולה יכולים להשתנות תנאי היסוד, אשר ביחס אליהם הוגדרו מצבי הסיום, ומִתְאָר התנאים למיצוי מדיני של הישגי המערכה. בהיבט זה, מלחמה היא תופעה שונה מכל מה שדומה לאתגר תכנון וניהול פס ייצור.

כאן בדיוק תפקיד הקבינט, בקשב הנדרש מחבריו לשינוי המתחולל בזמן המערכה. לשם כך הקבינט מחויב ללמידה ובחינת המערכה, לא רק במימדי התקדמות פעולת הכוחות במבחן תכנון מול ביצוע, אלא במאמץ לזיהוי תפניות מערכתיות בעלות השפעה במבחן המטרה האסטרטגית: במבחן היכולת להשיג מה שביקשנו להשיג וביכולת למנוע מה שביקשנו למנוע.

עזה על מגש של כסף?

בניהול מלחמה, נשיא ארה"ב מנהל דיון זה בקבוצה אינטימית שלא כוללת יריבים פוליטיים. המבנה השלטוני במדינת ישראל, לעומת זאת, סובל מאז המלחמה בתש"ח ממצב שבו ראש ממשלה מוצא עצמו מנוע מגילוי מלא של כל שיקוליו לחברי הקבינט. אין לנתח את התנהלות ראש הממשלה מול הקבינט בצוק איתן בלי להציב את מגבלת היסוד לקיום דיון אסטרטגי בגילוי לב. הרי גישת היסוד להתמודדות בשלטון חמאס בעזה, קשורה בטבורה לגישת היסוד לפתרון הסוגיה הפלשתינית.

דווקא לאלה החותרים לפתרון שתי המדינות במתווה קלינטון, קיים אינטרס במלחמה להכרעה מוחלטת של שלטון חמאס בעזה, באשר חמאס בעזה מהווה בעבורם מכשול לביסוס מדינה פלשתינית אחת בהנהגת הרשות הפלשתינית.

ממשלת ישראל בראשות בן גוריון
הקבינט איננו מרחב לבירור אסטרטגי נוקב

מנגד, למי שמבקש מתווה אחר, המטרה המבוקשת במלחמה בעזה תיראה בהתאם לגמרי אחרת. כאשר המצב שנוצר בעזה לאחר ההתנתקות – עם הניתוק שהתהווה בין עזה ליהודה ושומרון הנתפס כאינטרס ישראלי ראוי לשימור – מובן עד כמה רצוי להימנע מפעולה המבטלת הישג זה. האם רצוי לנו להגיש את רצועת עזה לאבו מאזן על מגש של כסף שנרכש בדם חיילינו?

זו שאלת היסוד לדיון קבינט המבקש החלטה על מטרת מלחמה בעזה, והיא העומדת ביסוד גיבוש רעיון המלחמה בדילמה בין הכרעת חמאס לבין השגת הרתעה בפעולה צבאית רחבה. בשאלה זו, עמדת נתניהו ויעלון היתה ברורה ועקבית: הם רצו לפעול בעוצמה להשגת הרתעה לכינון תנאי ביטחון טובים יותר, אך להימנע מכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס.

בהיבט זה, דיון על התנהלות הקבינט חייב לברר בין היתר את הציפיות המעשיות מהתנהלות קבינט. חייבים להכיר כי במורכבות הנסיבות המוסדיות שבהן מתנהל הקבינט, ראש ממשלה מנוע מלחשוף את מלוא הנחותיו האסטרטגיות. כך היה מאז ימי תש"ח, אלא שהדומיננטיות של בן־גוריון, בעיקר בהתנהלותו הביטחונית, חיפתה על חילוקי הדעות בממשלה.

הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות הדו"ח מבטא הנחות יסוד שראוי להעמיד לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים מהעולם האקדמי. מול הסדר האידיאלי המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות באקדמיה, נדרשת נקודת מבט אחרת המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא מימדי מורכבותה.


מאמר דעה זה התפרסם לראשונה בעיתון ישראל היום, 3 במרץ 2017

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו?  קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. שמונה מחלוציי תל חי בהם יוסף טרומפלדור, נפלו בקרב,  חצר תל חי ובתיה הועלו באש, הנקודה  ננטשה לשנים ארוכות.  בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון: ראשית  בעצם הכללת אצבע הגליל עד מטולה בגבולות המנדט הבריטי,  ושנית בממד התודעה, בכינון  אתוס תל חי כמופת לאומי לדורות.

האריה השואג, תל חי
תל חי – תבוסה בקרב, ניצחון במערכה (מתוך ויקי שיתוף)

מנהיגים והוגים  רבים עמדו על רזי הפער שבין ניצחון בקרב להפסד במלחמה. גנרל גיאפ מנהיג הוייטקונג, נהג  לספר כיצד חיילי ארה"ב  אמנם ניצחו ברוב הקרבות, ובכל זאת ארה"ב היא שהפסידה במלחמה. כיצד זה קורה? זה כמובן קשור באופן בו מעצבים את הסיפור ביום שאחרי, אבל הרבה מעבר לכך. מדובר במשהו ממשי, לא רק במניפולציה נרטיבית.  ההסבר טמון בהבדל המהותי שבין מלחמה ומאבק לבין אירוע ספורט כמו משחק כדורגל.  בכדורגל יש רק ניצחון אחד המוגדר בכללים וחוקים קבועים ומוכרים.  מי שניצח בשריקת הסיום ממשיך להיחשב מנצח גם למחרת.  בכדורגל כצורת עימות, בעצם התרחשות המשחק בתשעים דקותיו עד הסיום, רק הממד הגלוי לעין, קובע את התוצאה והיא בדרך כלל סופית. זו מערכת פשוטה, סגורה בהתרחשותה בזמן ובמרחב. אין למשחק ולתוצאתו, כיוון התפתחות בלתי צפוי ב"יום שאחרי". גם אם יש למשחק ממדים סמויים מן העין, הם אינם נספרים בקביעת התוצאה.

תוצאת מאבק או קרב לעומת זאת, נקבעת לא רק בממדים הגלויים לעין. זו להבנתי תכלית הציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". טמונה כאן הכוונה לאדם להכיר כי לממשות ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם משמעותיים לא פחות אם לא יותר, מאלה הגלויים לעין. בממד הגלוי, לתוצאת המאבק על עמונה מבחן תוצאה פשוט וברור: מבחן הקיום הפיזי בראש הגבעה. בממד הסמוי, לעומת זאת, התוצאה מורכבת ורחוקה מלהיות פשוטה. דווקא במגמות העומק ההולכות ומתהוות מתוך המאבק, יהיה תלוי גורל המערכה על עתיד מפעל ההתיישבות.

ובכן כיצד מעצבים הגיון מאבק הטומן בחובו  פוטנציאל ניצחון גם אם מפסידים? מבקשים את נקודת האיזון היצירתית בשיווי המשקל בין הממדים הגלויים לסמויים.

קודם כל ראוי להגדיר היטב על מה נאבקים בעמונה. לכאורה נאבקים על עצם קיום היישוב, זה נכון במידה רבה אבל לא זה העיקר. את המאבק הזה, צריך לנהל בהבנה שהוא משרת מטרה כוללת ולאורה הוא חייב להתנהל. המטרה היא להבטיח את עתיד ההתיישבות הקיימת ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן ואף  לאפשר את הרחבתה והתפשטותה. בתוך כך ראוי לסמן ממה ראוי בכל דרך להימנע.  מתנגדי ההתיישבות אורבים לטעויות העלולות להתפתח מתוך העימות עם כוחות הביטחון. הם ידעו להפיק תועלת  מפגיעה בלגיטימיות  של מפעל ההתנחלות ומקריסת האמפתיה שהעם רוחש למתיישבים. הם מבינים שעל מנת לממש נסיגה נוספת ביהודה ובשומרון הם זקוקים תחילה לבידוד המתנחלים מאהדת העם. טעויות בניהול המאבק ינוצלו עד תום בידי יריבי ההתיישבות. נגדיר במפורש:

  1. עם ישראל אוהב את חייליו ושוטריו. לא תהיה סליחה על פגיעה בגופו או בכבודו של אחד מהם.
  2. בדרכי המאבק ראוי להישמר מהתנהלות המתויגת בדימוי: "פורעי חוק". דימוי כזה יסייע ליריבינו להרחיקנו מאהדת העם. בכל הצעדים הננקטים חשוב לשמור חיבור אל רוב שכבות העם, לאלה הממשיכים להאמין  כי אנו פועלים לרשת את מולדתנו בזכות  הבטחת ה' לאברהם יצחק ויעקב.
  3. להימנע מהצגת המאבק כממוקד באינטרס נדל"ני מגזרי- ציוני דתי. לא על נכסי המגזר נאבקים, גם לא על עצם זכות הקניין של תושבי עמונה. ערכי זכות הקניין וזכויות אדם לא עמדו למפעל ההתנחלות בעומדו בפני בית המשפט העליון בימי המאבק בתכנית ההתנתקות ואף לא עתה. זכויות הקניין, עם כל חשיבותן, לא הן העיקר במאבק הזה. כאן מדובר על הרבה מעבר לכך. אנשי עמונה כחלוצים למען העם, נאבקים על עתיד הבית היהודי בארץ ישראל, למען עתידם של דורות יהודים מכל חלקי העם בארץ ובתפוצות, שימצאו בעתיד בית ונחלה ביהודה ושומרון.

בממד הפוזיטיבי, במפגש על גבעת עמונה, יש למצוא הזדמנות לחיבור שיעצים את מפעל ההתנחלות ואת הערכים החלוציים שהוא מייצג. ראוי לזכור כי החיילים והשוטרים שישלחו לעמונה הם הפוטנציאל לעוד מאות  אלפי יהודים שיכולים למצוא את עתידם,  במרחבים הפתוחים במעלה אדומים בואכה ים המלח, באריאל, מעלה אפרים ובקעת הירדן. הם כמו ההמונים שיגיעו לשם, קורבן משותף של התנהלות מדינתית שיצרה את הבעיה. רצוי לנו להקטין ולרסן בכל דרך את פוטנציאל הפיצול והשסע העלול להתפתח ממפגש אלים. אנשים אחים אנחנו ומן המפגש הזה צריכה לצמוח תודעת שותפות גורל ויעוד.

עמונה
כל בית שנהרס ניצחון לחמאס (האמנם?) מתוך ויקי שיתוף

מבקש להקשיב היטב למנגינת דבריי. היא שונה בתכלית מן המנגינה הצורמת שהדהדה בסיסמה: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". אנו נאבקים על שניהם. ולרגע איננו מוותרים על אחד מהם. לצורך המאבק על ירושת ארצנו אנו זקוקים לעם וכן להיפך: עתיד העם ושלמותו תלויים בישיבתנו בחלקיי ארץ זו ובירושתם. זו דרכם של מאמינים, מאבקם וחזונם נצחי. מה שנראה לרגע כפשרה, הוא גמישות תבונית מתוך אמונה, בראיית צרכי המאבק שבדרך. לא ויתור מתוך  חולשה,  אלא גילוי עוצמה, במיוחד עוצמה מנהיגותית המבקשת הרבה מעבר להגנה על זכויות מיעוט.  מדובר במאבק על הנהגת העם, על דרכו ועתידו בארץ אבותיו.

באהדה ובהערכה  לאנשי עמונה ולמאבקם, בציפייה לישועה וצמיחה חדשה דווקא מתוך המשבר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 16 בדצמבר 2016

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח). זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקורבן. אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר,  ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח. אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא, הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקורבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל.  בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים. בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.  בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות – כיסוד מכונן במפעל הציוני – נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג,  שהפעם יובהר לכל,  קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005 )  באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

  1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
  2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד…לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס…" (הארץ,10.6.2011 )

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

  1. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו:  "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.

מתי אינתיפדה מסתימת?

מתי אינתיפדה מסתימת?

האם הירידה בכמות הפיגועים מסמנת את דעיכת גל הפיגועים בו אנו מתמודדים מאז ראשית השנה? ליהודי עם ציצית בידו קיים קריטריון פשוט להכיר שהלילה הסתיים: הלילה מסתיים מרגע "שיכיר בין תכלת ללבן". למלחמות ולתקופות מאבק לעומת זאת, אין בידינו קריטריון לקבוע מתי הן מסתימות. חברי האלוף יוסי בן חנן מגדיר נישואים כתופעה שמסתיימת כמה שנים אחרי שהיא נגמרת, מלחמה או תקופת מערכה היא אירוע מורכב פי כמה ורק ימים יגידו.

בינתיים אפשר לבחון מאזן הישגים למחוללי הטרור מצד אחד ולמדינת ישראל מצד שני. גם כאן ההישגים אינם נתונים לבחינה כמותית. האמריקאים איבדו בווייטנאם  כ -50000 חיילים, הווייטנאמים איבדו כמליון וחצי. האמריקאים ניצחו ברוב הקרבות אבל הפסידו במלחמה. ההישגים החשובים ברי הקיימא , נמדדים במגמות ובאינטרסים האסטרטגיים שהושגו מתוך המלחמה. גם בהיבט זה, לא ניתן עדין לחרוץ משפט על אירועי החודשים האחרונים. רק הערה אחת חשובה, כהערת אזהרה: יש לבחון שמא הדעיכה בהיקף האירועים נובעת מכך שלפי שעה מבחינת המאבק הפלסטיני, הטרור השיג הישג בעל חשיבות המעניק להנהגת הרשות הפלסטינית עוצמה חדשה לקראת שלב חדש במערכה המדינית. ההישג מתמצה בעיני בחידוש תנופת התעמולה מבית מדרשם של מבקשי הנסיגות בחברה הישראלית, למימוש הפרדות חד צדדית נוספת והפעם בירושלים.

אמנם גל הטרור הנוכחי לא  נהגה והובל על ידי מנהיג גלוי שהגדיר במפורש יעדים ומטרות. אולם במגמה שהתפתחה מסתמן מבחינת  הפלסטינים, אופק להשגת יעד משמעותי: לדחוף את הישראלים לאובדן אמון באפשרות לדו-קיום בממשקי החיים היום יומיים בין יהודים לערבים ומתוך כך לדחוף את הישראלים לסבב נוסף של מהלכי היפרדות, במגמה סוחפת.

מראשית ימיו ובמיוחד בעת החדשה במגמותיו האסלאמיות, הטרור מופעל בהגיון חובת ההשתדלות הזוכה בספר הזוהר לכינוי "איתערותא דלתתא". הטרור לכשעצמו אינו יכול לחולל במציאות את מלוא השינוי שמבקשים פעיליו לחולל והם לגמרי מודעים לקוצר ידם. אולם הם פועלים בתקווה שפעולתם תצית תבערה גדולה ומאליה תתחולל המגמה הרצויה להם. אכן גם אם הרוח המפעמת במנהיגי הג'יהאד היא רוח הסיטרא אחרא, יסודות הגיונם עומדים על קרקע מוצקה של אמונה. מבחינתם, לעת הזאת, הם פעלו את פעולתם ומנחה אותם הבנת העיקרון הבסיסי המנחה כל פעיל רדיקלי: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". לפי שעה הצליחו בפעולתם לחולל גל ישראלי חדש של מבקשי הפרדות.

על פניה ההצעה להיפרדות יכולה להראות כמשרתת את האינטרס הישראלי. היא מוצגת כמענה ביטחוני  ומה כביכול מבקשים ישראלים פרט ליציבות ולביטחון. למנהיגינו מייסדי המדינה היה ברור שאנו מבקשים הרבה מעבר לכך, וכדברי בן גוריון הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ואינו היעוד המרכזי למפעלנו. אבל נניח כאן לשאלת המהות ונתמקד בסוגיית הביטחון. ובכן צעדי היפרדות ובניין גדרות הם מבחינת הישראלים רק צעד ביטחוני בעל הגיון טכני, מבחינת הפלסטינים לעומת זאת, מדובר בצעד אסטרטגי אשר למרות התנגדותם למימושו, משרת את מטרתם. מובן להם היטב עד כמה מי שלא יוכל לקיים תנאיי דו קיום בצומת גוש עציון או בין ארמון הנציב לשכונת ג'בל מוכבר, גם לא יוכל להבטיח המשך דו קיום ביפו, נצרת, עכו חיפה ובאר שבע.

ולגופו של עניין, בשאלת הכפרים והשכונות בירושלים (כפר עקב, מ.פ. שעפת, מ.פ. קלנדיה )שמצאו עצמם מחוץ לגדר ולחומת ההפרדה, שואלים אותי איך אני יכול להתנגד להזדמנות לשחרר מאחריותנו כמה עשרות אלפי פלסטינים, שממילא אינם מביעים נאמנות למדינת ישראל. עמדתי המתנגדת לביטול מעמדם כתושבי ירושלים, על מעמד התושבות הישראלית הכרוך בכך, נובעת מהבנת המסר הגלום בצעד כזה לכל אזרח החושש שמא מחר גם הוא ימצא עצמו מתגורר במרחב שמדינת ישראל בחרה משיקוליה לעוזבו. חשש זה עומד עשרות שנים ביסוד שימור הנאמנות של הדרוזים בגולן למשטר הסורי ולהסתייגותם מגילויי הזדהות פומבית עם מדינת ישראל. פתגם ערבי ידוע אומר: "אנחנו עם הקיר האיתן" (נחנא מע אל חייט אל וואקף). זו תמצית תבונת ההישרדות הבוחנת בכל יום מחדש על איזה "קיר" ראוי להישען.  שלטון שלא ישכיל לבטא במעשיו את איתנותו ולא יצליח לשכנע כי נוכחותו במרחב בת- קיימא, לא זו בלבד שלא יזכה באמון נתיניו, הוא אף ימצא אותם מעזים לחתור כנגדו. גם המרד הערבי כנגד האימפריה העות'מנית, במלחמת העולם הראשונה  לא פרץ לפני שמנהיגיו, פייצל ואביו חוסיין, נוכחו לדעת כי בריטניה היא כנראה הקיר האיתן לעידן החדש. מדינת ישראל שתבטל את מעמד התושבות של תושבי שכונות קצה בירושלים, תתקשה להבטיח לתושבי עכו יפו ונצרת שלא יבוא יום ומשיקולי תועלת ו"שמירת רוב יהודי", לא תפגע גם במעמדם.  ביסוסו של חשד כזה הוא שמן על מדורת הטרור.

פורסם לראשונה ב"עולם קטן", 15 אפריל 2016. (תמונה: דובר צה"ל)