Browsed by
קטגוריה: ציונות ויהדות

לדעת להשתנות

לדעת להשתנות

השאלה 'מה נשתנה?' בפתיחת ההגדה של פסח, ידועה כשאלת מפתח בכל ניווט אסטרטגי. הכישלונות הגדולים בעסקים, באהבה, בפוליטיקה, כמו גם בענייני המלחמה, מתחילים בהתעלמות משינוי המתחולל. בני אדם וארגונים מתרסקים בהתכחשות לחובה לברר בכל יום מחדש מה השתנה. את כישלון מפלגת הימין החדש, ילמדו עוד שנים ככרוך באי היכולת לזהות בתוך כדי ההתהוות את מגמות השינוי. מרגע שהתייצבו כנגד נתניהו שלושה רמטכ"לים, במאבק ישיר וממוקד, המערכת השתנתה והתארגנה מחדש. נתניהו ובוחריו, הפנימו כי במאבק הזה נדרש ניצחון אישי מוחלט. לנוכח השינוי, שתיית הקולות מיתר מפלגות הימין, הפכה לבלתי נמנעת. כאשר נתניהו הגדיר עצמו מחדש כימין מובהק. פוטנציאל הכישלון של בנט ושקד, כצפוי מראש הועצם.

בהצבת השאלה 'מה נשתנה' במרכז הערב, מתבטא ההבדל הגדול בין מה שנדרש מיהודי ביום הכיפורים, כיום של חשבון נפש, לבין מה שנדרש מיהודי בליל הסדר. את חשבון הנפש המוסרי ביום הכיפורים עורך כל אדם לעצמו, בינו לבין אלוהיו. את סיפור יציאת מצרים, המתמקד לאור מה שקרה אז, בבירור מה שקורה עכשיו, בציפייה לגאולה עתידית, לא יכול אדם לערוך רק עם עצמו. משוואה במתמטיקה ניתן לפתור לבד, אלה שפתרו אותה בקבוצה יגיעו בדיוק לאותה התוצאה. השאלה על מגמות המציאות ומצב החרות, היא שאלה אחרת. הבירור שלה על ידי אדם לבדו, או על ידי קבוצה בדיון משותף, יכול להוביל לסיפור שונה ולמסקנות שונות. מכאן ההכרח בהתכנסות המשפחה. הבירור הזה, הכרוך בסיפור יציאת מצרים כרקע לסיפור אודות המציאות המתהווה, חייב להתרחש בצוותא משפחתית.

ההגדה כהזמנה לסיפור חדש

זו המתכונת הפתוחה של ההגדה של פסח: יותר משהיא באה לספר סיפור מוכר, על מה שהיה, היא פותחת פתח להזמנת המשתתפים לספר את סיפורם המתחדש, במבט מן העבר, אל מצוקות ההווה והעתיד. כזה היה לפי ההגדה ליל הסדר של רבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי עקיבא ורבי טרפון "שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה , עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

כשהכל משתנה, השאלה איננה רק מה משתנה, אלא גם כיצד מתארגנים בהתאם לשינוי וכיצד משתנים. זה מבחן החרות בדרישה לנהל באופן יזום את ההתמודדות במציאות המשתנה. כאן מתחיל מבחן המנהיגות. כשהכל זורם ביציבות במתכונת המוכרת, בערכים המוסכמים, ההנהגה מתנהלת כמו קטר על מסילה. כשמציאות משתנה, מתגלים מתחים חדשים, מתבקש בירור לדרך חדשה מחוץ למסילה הקיימת. במקום הזה חייבים להתכנס ולספר סיפור חדש. על רקע סיפור יציאת מצרים, עם בירור השאלה מה נשתנה, מוצבת על שולחן הסדר זיקה ישירה בין חרותו של אדם לבין המודעות הנדרשת לו לכל מה שהולך ומשתנה סביבו. לנוכח השינוי, בן החורין מבקש לשלוט במצבו ובזהותו, להצליח לא להיסחף בבלי דעת וללא שליטה בזרמי השינוי.

המאמינים תולים תקוותם בפוטנציאל השינוי

בראיון הרחב שהעניק יחיא סינואר לידיעות אחרונות (יום שישי 5 אוקטובר 2018) בתשובה לשאלה המסיימת: "נראה שיש לך המון אמונה" ענה סינואר: "אני רק יודע שהגיע הזמן לשינוי." האדם המאמין מזכיר לעצמו בכל יום מחדש כי גם זריחת החמה בכל בוקר מחדש הייתה יכולה שלא לקרות. מנקודת מבט ביקורתית, ולא רק מכוח האמונה, מה שנראה לאדם כחוקיות יציבה של חוקי שמיים וארץ אינו אלא אשליה. המציאות ביסודה משתנה ולא בהכרח זורמת ומתפתחת בחוקיות יציבה. יש בכך איום לאדם המבקש יציבות אבל גם תקווה. האיום טמון בחרדת האדם לאבד מה שהשיג – איום למול ציפייתו שהישגיו ונכסיו ימשיכו לעמוד על מקומם. מצד שני, פוטנציאל השינוי הוא מקור התקווה עבור מי שמייחל לשנות את מצבו לטובה. האמונה בכוח השינוי היא מקור תקוות הגאולה. זה תפקידו האקטואלי של סיפור יציאת מצרים כמקור ההשראה למאמינים כי הבלתי אפשרי היום יכול מחר להיות אפשרי.

כיצד ראוי להשתנות?

באביב 2009, לאחר כינון ממשלת נתניהו הגעתי כמפקד המכללה לביטחון לאומי לביקור לימודים בוושינגטון. היו אלה שבועות ראשונים של ממשל אובמה. בסקירה שנתן גנרל אמריקאי לקבוצת הקצינים הישראליים שהיו עמי אמר: "הכל הולך ומשתנה. מדיניות הממשל ביחסו למזרח התיכון משתנה, גם יהדות ארה"ב משתנה. אנו נכתיב פתרון ואתם תאלצו להסתגל לשינוי." בסיום דבריו הענקתי לו חנוכיית כסף שהבאתי עמי מהארץ, והסברתי: "החנוכייה מסמלת עבורנו את המאבק שניהלו המכבים כנגד השינוי ההלניסטי הגלובלי. בכל שנה בחנוכה, אנו מנחילים את מורשת המאבק, בתקווה שנמשיך לעמוד ולהתמודד מול כוחות שינוי בלתי רצויים."

כשהכל משתנה משתנים גם כלי המדידה

יהודה עמיחי בשיר ידוע, מספר על אביו שהנחיל לו בצוואה את עשרת הדברות והוסיף עוד שתיים: "הדיבר האחד עשר: לא תשתנה. הדיבר השנים עשר: השתנה, תשתנה." כנראה שכדי להצליח לא להשתנות צריכים לדעת היכן ובמה כן להשתנות. את האיזון בין שני הציוויים המנוגדים צריך אדם בן חורין לברר מידי יום מחדש. אי היכולת להסתגל לשינויים נדרשים עלולה להוביל אדם, ארגונים וגם מדינה עד כדי התפרקות. זה מבחנה של מנהיגות ביכולת לנווט את ההשתנות הנדרשת באורח המשמר נאמנות לחזון המורשת, תוך גילומו בצורות פעולה מתחדשות. זהו בימים אלה האתגר המרכזי למפעל הציוני ולמדינת ישראל. ארגונים כמו התנועה הקיבוצית, שאיחרו להסתגל לכורח להשתנות תוך שימור ערכי היסוד, יכולים ללמד על חיוניות האתגר.

כשמתרחש שינוי כולל, במיוחד כאשר גם כלי המדידה לבחינת השינוי הולכים ומשתנים, אפשר לאבד גם את עצם היכולת לתאר את השינוי. כאן מתחיל הבירור הרציני בשאלה מה השתנה, בהכרת הצורך לבירור מחודש גם לגבי אמות המידה ומושגי היסוד הבוחנים ומתארים את השינוי. לשם כך, כה נדרשת התכנסות המשפחה. במצווה 'והגדת לבנך', מונח פוטנציאל המתח המתהווה במשפחה, בין האב המופקד על הנחלת מורשתו לבין הדור הצעיר הפתוח אל האופק החדש. במפגש הטעון הזה, בעימות בין זהות האב לזהות הבן, מתבקש משהו משמעותי פי כמה מעצם הנחלת סיפור העבר. מתוך המפגש, במציאות המשפחתית סביב לשולחן הסדר, מתהווה הבירור המחודש למשמעותו הנוכחת של הסיפור. במפגש הבין דורי, על רקע סיפור הגאולה הקדום, נוצרים התנאים המאפשרים את ברור העומק בשאלה מה השתנה?

הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) הסביר כך את תפקיד מורי הדרך לעם ישראל המכונים 'אבות' בניגוד לכינוי 'רב' – 'אברהם אבינו' לדוגמה למול 'משה רבנו':

"הם זוכים להיקרא אבות לא רק משום שקיבלו את שנמסר להם, אלא משום שהם מסוגלים להכיל את כל מה שהוכתר בהצלחה בדורות הקודמים ולסכם אותו לשם מסירה הלאה." (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 106)

זו נבואת הנביא מלאכי הנקראת בשבת לפני הפסח:

"הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."

למול הכורח המתמיד בהסתגלות נכונה לאתגרי שינוי והשתנות, נקודת חיבור חדשה בזיקת שיבה הדדית בין דורית, היא בשורת גאולה. התהליך הזה לא רק זקוק ביסודו להתכנסות המשפחה הוא גם מכונן את משמעותה.


גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה בעיתון ישראל היום בערב פסח תשע"ט.

שנה לאירועי הגדר בעזה

שנה לאירועי הגדר בעזה

שלטון החמאס מציין שנה למהומות "צעדת השיבה" בגדר רצועת עזה. לא מדובר במשהו שקרה לפני שנה והפך לזיכרון היסטורי. מדובר בציון דרך לתהליך מתפתח, למגמה חדשה ולעידן חדש.

כאשר רקטה אחת ששוגרה מרפיח אל לב השרון, מאלצת את ראש ממשלת ישראל לשוב בחופזה מוושינגטון ולבטל תכנית מפגשים משמעותית בסדר יומו המדיני, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל האיום שהתהווה ברצועת עזה. גם למטה הכללי של צה"ל ברור שמדובר באיום ביטחוני שמציב אתגר גדול בהרבה ממטרד טרור בר הכלה.

תיאורי השבוע למהלומות האש, התמקדו בתיאור ההתרחשות. השיח הרווח נלכד בכוח המשיכה של השאלה המעשית – לאן לכוון את פעולת צה"ל? ההמלצות נעו כרגיל במנעד שבין מכה קשה "להשבת ההרתעה שאבדה", לבין מערכה להכרעת החמאס. הפיקוד הבכיר של צה"ל ממוקד היטב בשאלה זו ורצוי לסמוך עליו. בתוך כך, מומלץ להעיף מבט מחודש בשורשי התהוותה של צרת עזה.

כיצד הכל התחיל?

את בעייתה של עזה בעת הנוכחית, נוהגים לראות כמתחילה עם ריכוז הפליטים שהצטבר בשטחה בסיום מלחמת העצמאות. אולם בעייתה של עזה מתחילה הרבה קודם, מתוך מיקומה הגיאוגרפי. היא התהוותה לעיר מכוח היותה תחנת ביניים בדרך הראשית – דרך הים העתיקה בין אסיה לאפריקה, בין מסופוטמיה למצרים. ללא הדרך הראשית כמקור חיותה, עזה אינה יכולה לשוב להיות מה שהייתה. גם לאחר הצבת גבול בינלאומי בין מצרים למנדט הבריטי בראשית המאה העשרים, התנועה דרך עזה, לא פסקה. הקמת מדינת ישראל, היא שחסמה את התנועה בדרך העתיקה וכך הפכה רצועת עזה לריכוז אוכלוסייה הלכוד בצפיפות על דרך ללא מוצא בקצה הטריטוריה המצרית.

הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהשבוע מציינים לחתימתו ארבעים שנים, אחראי במידה לא מבוטלת להאצת בעייתה של עזה. אנואר סאדת בתבונתו מרחיקת הראות, העביר את בעיית עזה לאחריותה הבלעדית של מדינת ישראל. עם החרבת יישובי פיתחת ימית והשבת כל סיני לריבונות מצרית על בסיס הגבול הבינלאומי, נשללה מרצועת עזה היכולת להתפתח אל מרחב הפוטנציאל הפתוח מערבה בין רפיח לאל-עריש. רצועת עזה נסגרה לכיוון מצרים, והוצבה לפתחה של מדינת ישראל כסיר לחץ אורבני על סף פיצוץ. הנשיא סאדת חולל כך את הדינמיקה לאיחוד הישות הפלסטינית בין מרחבי עזה למרחבי יו"ש ולהטלת מלוא האחריות לפתרון הסוגיה הפלסטינית על ישראל בשטחים הנתונים בידיה. בציון עשור להסכם השלום עם מצרים אמר עזר ויצמן על מצוקת מנחם בגין: "יש לי הערכה שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים, אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיוויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה."

גם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, הותירו את עזה בשוליים, למול המרכז השלטוני והכלכלי שהתמקם ברמאללה. דיון על הצעדים הצבאיים לפתרון אסטרטגי של האיום מעזה, חייב להתחיל מבחינה זו מתמונת הרקע הגיאוגרפית המחוללת את מצוקת עזה כעיר על דרך ללא מוצא. גם לאחר שצה"ל יכריע את שלטון החמאס, מצוקת עזה, תמשיך להתקיים ולבקש מענה שאינו יכול להתקיים רק במרחבי אחריותה של מדינת ישראל.

תכלית המתקפה היבשתית לעזה

סוגית התכלית לפעולת הכוח היבשתי למתקפה למול עזה נעשתה לדילמה מורכבת. עד כמה השתנו הדברים, ניתן להיווכח מתוך קריאה פשוטה של הגדרת היסוד למתקפה בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל: "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית-אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש…" (תורה בסיסית –מבצעים, עמוד 205)

כאן שאלת היסוד הבלתי פתורה: האם רצוי למדינת ישראל לכבוש את עזה ולהחיל עליה מחדש את שלטונה כבימים שלפני הסכמי אוסלו? בכל דרך אחרת, הכרעת חמאס מבחינה צבאית מחייבת מענה לשאלה לידי מי נעביר אותה? האם בדם בנינו נגיש את עזה על מגש של כסף לאבו מאזן? האם יש בכך הבטחה ליציבות נכונה לעתיד?

זו אינה מצוקתו הייחודית של צה"ל. צבא ארה"ב בתגובה למתקפת הטרור ב- 11.9.2001, היכה את כוחות הטליבאן באפגניסטאן מכה נחרצת בתוך שבועות ספורים. מאז, יחד עם כוחות נאט"ו, פועלים שם במבוך לא פתור לבניית שלטון יציב .

ובכן, צה"ל יכול בהחלט להכריע את חמאס. אולם מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מנצחת בקרבות, אך מסתבכת בתהליך מורכב שקשה לשלוט בהתפתחותו.

הקונספציה הכוזבת

מעניין להיווכח עד כמה אלה הדוחפים למהלכי הכרעה בעזה הם אלה המבקשים נסיגה והיפרדות ביהודה ושומרון. את המוכנות לנטילת הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיגה נוספת ביו"ש, הם מבססים על קונספציה בת ארבע הנחות יסוד:

  1. ההיפרדות המרחבית, ובכללה פינוי מסיבי של ישובים יהודיים, תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך, ותחולל מגמת יציבות.
  2. היה ותתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ממשלת ישראל תדע לקבל את ההחלטה ההכרחית ותשלח את צה"ל למתקפה לסיכול ולהכרעת האיום ממרחבי המדינה הפלסטינית.
  3. צה"ל בעליונותו המתמדת יוכל להסיר איום ביטחוני זה ביממות ספורות.
  4. הנסיגה משטחי יו"ש וסיום ה"כיבוש" יעניקו לפעולה צבאית ישראלית מעין זו גיבוי בינלאומי נרחב.

אירועי השנה האחרונה בעזה מלמדים עד כמה הנחות אלה מופרכות. יתכן והדחף להכרעת חמאס בעזה נובע אצל שוחרי הנסיגה הנוספת, ממבוכת הפער המתגלה בגבול עזה בין הנחות הקונספציה לבין המציאות, כאילו שמהלך לניצחון על חמאס נחוץ למען אישוש הנחות הקונספציה. להכרה במופרכות הנחות יסוד אלו, יש כמובן תפקיד בהבנה ממה רצוי להימנע ביהודה ושומרון. בנוסף לכך, להכרה כזו קיימות השלכות לעיצוב הגיון המערכה למול רצועת עזה. המענה לדילמת תכלית המערכה הצבאית בעזה, טמון בהכרה ישראלית שפתרון לעזה לא יבוא מרמאללה. את מרכז הכובד לטיפול בבעיה הפלסטינית רצוי אפוא להסיט מרמאללה לעזה, בבקשת זיקה כלכלית ותשתיתית מעזה למרחב המצרי.


פורסם לראשונה בישראל היום, 29.3.2019.

תמונת הנושא משותפת ברישיון CC BY-SA 4.0 מויקי-שיתוף. הועלתה על ידי המשתמש מינוזיג – MinoZig 

הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית

הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית

סקירה זו מבקשת להבהיר מדוע ההיפרדות מן הפלסטינים ביהודה ושומרון על בסיס קווי 67’, גם בתוספת התיקונים הקלים של “גושי ההתיישבות”, עלולה להציב בפני מדינת ישראל פוטנציאל לאיום קיומי. טענתה המרכזית היא שלא זו בלבד שנסיגה כוללת של כוחות צה”ל משטחי יו”ש תדחק את ישראל לגבולות שאינם
ברי הגנה, אלא שקרוב לוודאי שהיא אף תביא להיווצרותה של ישות טרור בדומה לזו שצמחה ברצועת עזה בתקופת תהליך אוסלו, בהבדל הקריטי שקרבתם של יהודה ושומרון לעיקר נכסיה של מדינת ישראל ברצועת החוף מעצימה פי כמה את גודל הסיכון הטמון בפינוי שטחים אלו.

“מתווה פעולה אסטרטגי לזירה הישראלית פלסטינית” שפורסם בימים אלה על-ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS , בהנהגת אלוף מיל’ עמוס ידלין, אמנם לא התעלם מאיום זה, אך נתן לו מענה ארעי וחלקי. לאורו ולאור לקחי ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה בקיץ 2005 , הציע מתווה במתכונת פעולה בשלבים:
מצד אחד חתירה להתכנסות לגבול מדיני על בסיס גדר הביטחון, ומצד שני הדגשה כי עד לפתרון בהסכם קבע, אם יושג, ימשיכו כוחות צה”ל לפעול בכל המרחב כעמוד התווך לביטחונה של ישראל. מתווה דומה מיוצג בשנים האחרונות על-ידי “מפקדים למען ביטחון ישראל”.

בסקירה זו יובהרו נקודות המחלוקת עם מתווים אלה, בטענה כי הם לא הפנימו באורח ביקורתי את השינויים הגלובליים שחלו בשני העשורים האחרונים בתופעת המלחמה. טענת היסוד היא כי הערכתם את עוצמת צה”ל במבחן היעילות והרלבנטיות למול האיומים המתהווים, לוקה בהערכת יתר. בתוך כך יובהר לדוגמה, כי בניגוד למוסכמה הרווחת, תפקידה של מסת ההתיישבות האזרחית במלוא המרחב, נעשה מרכזי יותר, עד כדי תנאי הכרחי ליעילות הפעולה של כוחות הביטחון.

לחצו לקריאת הסקירה המלאה

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

'קופסא שחורה' של עמוס עוז שיצא לאור  בדצמבר 1986, נראה כספר שהופיע טרם זמנו. הסיפור נארג ביד אמן ברצף מכתבים בין הדמויות,  חלוץ ראשוני בביטוי  מערכת המתחים המוכרת כיום בחברה הישראלית כמאבק ההגמוניה בין האליטות. את המתח הביא עמוס עוז לביטוי מלא עוצמה במאבק המתהווה בין שני  גברים – האחד בעלה הראשון של אילנה,  ד"ר אלכסנדר גדעון, והשני בעלה השני מישל אנרי סומו עמו התחתנה לאחר גירושיה. הראשון, ד"ר אלכס, בן לחלוצי העלייה הראשונה, נולד באחוזה רחבת ידיים על גבעה ליד בנימינה.  קצין שריון בקבע לשעבר, מפקד גדוד טנקים, גיבור קרבות השריון בסיני, המשיך בקריירה אקדמית בארה"ב, חוקר בעל שם לתופעות קנאות דתית. נטש את אשתו אילנה ואת בנו בועז, הותיר אותם בחוסר כל בגירושים אכזריים בגיבוי בית המשפט ועזב את הארץ. השני, מישל, נולד באוראן אלג'יריה. כנער עבר עם הוריו לפריס, למד ספרות בסורבון אך לא סיים, עלה לארץ ב-1960, מורה לצרפתית, חי בדירה דלה בירושלים, דתי מסורתי, ימני. ביניהם בועז, בנם המשותף הנטוש של אילנה ואלכסנדר, נער שוליים שאינו מוצא את מקומו, וילדה בת שלוש יפעת מדלן, בתם המשותפת של אילנה ומישל. בסבך המתחים,  גם דמותה של אילנה, בסבלה ומאבקי חייה בהתנהלותה בין שני בעליה, ראויה כמובן לקריאה פמיניסטית מחודשת.

אלכסנדר שחלה בסרטן, שב מאילינוי לבית אביו הריק. הצטרף שם לבנו בועז שהקים באחוזה קומונה חקלאית קטנה, עם כמה צעירות מחו"ל. בניגוד לרצון בעלה, אילנה הצטרפה אליהם, לטיפול באלכסנדר החולה מה שמביא את הדרמה לשיאה. בנקודה הזו הפליא עמוס עוז בביטוי העלבון של מישל סומו. מכתבו של מישל סומו הנבגד לאלכסנדר, ומכתב התשובה, ראויים לעיון עמוק. בחרתי משפטים נבחרים ממכתבו של מישל סומו:

"למר א. גדעון: מכתב זה תקבל על ידי שליח עוד לפני כניסת השבת… אשר לאשה האומללה השרויה במחיצתך (אילנה) היא תעמוד לגורלה. איך אראה את פניה וליבי חלל בקרבי? על פי מה שהואיל להבהיר לי לי אמש כבוד הרב בוסקילה, מעמדה הוא עדין בצריך עיון… שמעתי פה בירושלים מדברים עליך שאתה חסיד גדול מאוד של הערבים… אולי אם היית חושב אותי לערבי, אולי לפחות היית מתנהג אלי לפי העקרונות הנחמדים שלך כלפי הערבים? מה אתה היית לוקח לערבי את אשתו? את כבשת הרש? האמת שאתה אולי פרקליט גדול של הערבים, אבל את דם הערבים אתה שפכת כמים במלחמות ובטח גם בין המלחמות. בעוד שאני הבן אדם הלאומני והקיצוני כביכול, כל החיים שלי לא שפכתי דם. אפילו טיפה אחת. ולא הפלתי שערה מראש ערבי ארצה. אבל מה? אתה נחשב וותרן והומני ואני קנאי, אתה איש העולם ואני המוגבל צר האופק. אתה מחנה השלום ואני מעגל הדמים…

אתמול בערב בא אחי הביא בקבוק קוניאק וחיבק ונישק אותי, וככה אמר בעצב: אסור לנו להתחתן בהם. אלה נגועים באיזה משהו גרוע שאנחנו לא מבינים ולא מכירים ואנחנו צריכים להישאר בתוך שלנו שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם.

למה אתחנן לפניך. אתם מלח הארץ, לכם הרכוש והשררה לכם החכמה והמשפט ואנחנו עפר תחת רגליכם. אתם הלוויים והכהנים ואנחנו שואבי המים. לכם התואר וההדר ויפי הקומה כל העולם משתאה לכם, ולנו נמיכות הרוח ונמיכות הקומה ורק בקושי כפשע ביננו לבין הערבי. אולי עלינו להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחטוב בשבילכם עצים ולאכול בבושת פנים משיירי סעודתכם. לגור בבתים שאתם מאסתם ולעשות לכם כל מלאכה שכבר נמבזה בעיניכם לרבות בנין הארץ ולפעמים לשאת את גרושותיכם שהשלכתם מאחורי גבכם…"

במכתב התשובה אלכסנדר מכיר במצוקת תמורות הזמן:

"הרהרתי בתלונות שבמכתבך. לו נותר לי עוד זמן, הייתי שולף אותך מבקתת השין-גימל שלך, עושה ממך גנרל, מוסר לך את המפתחות והולך להתפלסף במדבר. התרצה להתחלף מר סומו?

אתה מטיח בי שגזלתי ממך את "כבשת הרש"  ואת פירורי סעודתך. אבל בעצם אני הוא המלקט עכשיו פירורים מהשולחן הכשר שלך. אתה מאיים עלי ש"בקרוב אעמוד לגורלי, ואני כבר בקושי עומד. אתה שומע פעמונים והפעמונים הם כאן, בדיוק מעלי. מה עוד תבקש אדוני לאכול זבחי מתים?

אנחנו משמידים את עצמנו דווקא בגלל  "הכמיהות האצילות" אשר בנו. בגלל המחלה הרליגיוזית, בגלל הצורך היוקד "להיוושע". בגלל טירופי הגאולה. מהם טירופי הגאולה? רק מסווה להעדר כללי של כשרון בסיסי לחיים. זה הכישרון אשר כל חתול ניחן בו. ואילו אנחנו, בדומה ללווייתנים המנפצים עצמם אל החוף בדחף התאבדות המוני, סובלים מהתנוונותו המתקדמת של הכישרון לחיים…" (עמ' 184-205)

עמוס עוז בקופסא שחורה הציב סיסמוגרף. סימן ברגישות קווי מתאר לתהליך שינוי ההולך ומעצב את החברה הישראלית: "משפחת ד"ר גלעד" הולכת ומפנה מקומה ל"משפחת מישל סומו". מתוך יגעות ודעיכה האליטה הישנה – למרות מקורות עוצמה שעדין בידיה – הולכת ומאבדת את מרכזיותה. קבוצות חדשות דתיות מסורתיות, שהגיעו מרקע תרבותי אחר הולכות ומתערות בהשפעתן על סדר היום הציבורי הישראלי.  במצוקות ימינו, 'קופסא שחורה'  כנבואה ספרותית מזמין קריאה מחודשת.

.

גדר "ההפרדה": גבול מדיני במסווה ביטחוני

גדר "ההפרדה": גבול מדיני במסווה ביטחוני

חוברת זו מציגה את גדר ההפרדה ומניעי הקמתה כפרויקט לאומי שיסודו בתרמית: בגיוס חרדת הציבור ובמצג שווא של צורך ביטחוני יצרו גדר מדינית שמחלקת את ארץ ישראל על בסיס הקו הירוק.
לאחר שרובו של הפרויקט נבנה בהשקעה רבתי של מעל 15 מילארד שקל, המאבק להמשכת הפרויקט עד לסגירה רציפה והרמטית בגדר שמקיפה גם את גוש עציון ומעלה אדומים גם את מדבר יהודה, מוצג בחוברת כמונע על ידי מגמת ההיפרדות החותרת להצבת גבול מדיני כעובדה מוגמרת.

לחצו לקריאה:

חוברת גדר הפרדה - כריכה

ארועי הגדר בעזה: מסמר אחרון בארון קבורת קונספציית ההיפרדות

ארועי הגדר בעזה: מסמר אחרון בארון קבורת קונספציית ההיפרדות

אירועי הגדר לאורך גבול רצועת עזה, הפכו בשבועות האחרונים את הגדר לזירת מערכה. אירועים אלה מציבים את קונספציית ההיפרדות מהפלסטינים מבית מדרשם של אהוד ברק, חיים רמון, ציפי לבני, בפני קריסה. נכון שבבסיס  החתירה להיפרדות מן הפלסטינים, הוצב האיום הדמוגרפי, בהעצמת האיום שאם לא ניפרד נאבד את הרוב היהודי: או שלא נוכל להמשיך לקיים מדינה יהודית או שלא נוכל להמשיך להיות מדינה דמוקרטית. אלא שמאז ינואר 1996, תמה שליטת מדינת ישראל ברוב האזרחים הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון. עם ביטול המנהל האזרחי באזורי A,B, ביהודה ושומרון בינואר 1996, הכריז אחמד טיבי : "היום הסתיים הכיבוש". ההיפרדות בהיבטי השליטה האזרחית מומשה אז בהיקף כמעט מלא, למעט שטחי C ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים. מכאן קודמה קונספציית ההיפרדות על ההנחה שעצם הפרדה מרחבית-פיזית בין שני העמים מומחשת על ידי גדר ומשטר גבול, תקטין את ממשקי החיכוך היומי ותחולל בכך תהליך של התפייסות ויציבות.  הרגיעו אותנו שאם בכל זאת תתערער היציבות ופעילות הטרור תימשך, צה"ל ידע לתת לזה מענה מבצעי יעיל בלגיטימציה מלאה.

הנחות אלה כמכוננות את הקונספציה מסבירות מדוע אהוד ברק המודע היטב להנחות אלה, תוקף את השמאל הקיצוני המבקר בחודש האחרון את פעולת צה"ל. הוא מדגיש להם כי מה שמתחולל ברצועת עזה הוא ההיפרדות אליה ייחלו ואם לאחר שמומשה, אין לצה"ל לגיטימציה לפעול להגנת הגבול , איך אפשר יהיה לשכנע להמשיך ולבצע מגמה זו גם ביהודה ושומרון?

בראשית שלטון ראש הממשלה אהוד אולמרט, באביב 2006, לקראת מימוש תכנית התכנסות ביו"ש, בדיאלוג עם ארי שביט, הציג חיים רמון טענה השגורה בפי רבים מהמצדדים בנסיגה:

"אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 3000-4000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלשתינים יוצרים עלי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב"חומת-מגן"… כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה". (הארץ, "על החיים ועל המוות",18.6.2006)

זו כמובן אמירה הרחוקה מדיוק. גם ב"חומת-מגן" – ב-24 שעות ראשונות, צה"ל רק התחיל להתניע מערכה וגם לאחר שבוע, לא השלים את השגת ההכרעה. המערכה נמשכה למעלה משבועיים, במתקפה מדורגת, בהעתקת כוחות העילית והמאמץ העיקרי מעיר לעיר. מעבר לכך, ללא ניהול מערכה עוקבת שנדרשה עם סיום המבצע ונמשכה ברצף למעלה משנתיים, בכל מרחבי יהודה ושומרון, בפעילות חוזרת ונשנית מידי לילה, בתוך עומק השטח, לא הייתה מושגת מגמת הכרעה בעלת ממשות אסטרטגית.

הגדר כאשליה

גדר היא עוד אמצעי במערך הכלים הביטחוניים. היא לכשעצמה, איננה מסדירה יציבות. ההיפרדות המיוחלת על ידי חסידי ההיפרדות: ברק ליבני רמון מוצאת עצמה מאותגרת. מאז ההתנתקות ברצועת עזה בקיץ 2005, התפתחו שני מודלים שראוי לתת עליהם את דעתנו. האחד מייצג את הגיון ההיפרדות בשלמותו המונוליטית במה שהתרחש ברצועת עזה, השני ביהודה ושומרון שם המרחב מאורגן בסדר היברידי ובחיכוך יומי.

מה שהתפתח בעזה ראוי להילמד ביקורתית.

בהשלכת יהבנו על גדר, כפתרון מערכתי, יכולנו ללמוד מניסיונם של אחרים. עם תחילת בניית גדר ההפרדה ביו"ש הייתי במטכ"ל בתפקיד רח"ט תורה והדרכה. ראש מחלקת היסטוריה באותם ימים פרסם תזכיר מקצועי על קו הגדר שבנו הצרפתים בגבול אלגיריה תוניסיה שנקרא "קו מוריס". כמה מהאתגרים המוכרים כיום בעיות גדר עזה הופיעו באותה גדר.

המלחמה באלג'יריה היתה רב ממדית וממושכת ותוארה היטב בספרו של אליסטר הורן. מרכיב אחד במכלול הלחימה הכולל היה המערכה סביב גדר הביטחון שהקימו הצרפתים בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה. קו שזכה לכינוי "קו מוריס". מתוך מגמה לחסום את זרימת אמצעי הלחימה והלוחמים מתוניסיה לאלג'יריה, הקים הצבא הצרפתי גדר באורך 300 ק"מ מהים התיכון ועד לחולות הבלתי עבירים של מדבר סהרה. הקו היה בנוי ממכלול מרכיבים שכללו  גדר חשמלית, שדות מוקשים, מערך איסוף וכוחות אבטחה ועתודה ניידת.

כמה לקחים שאפשר ללמוד מקו מוריס:

קו מוריס
קו מוריס (מתוך ויקי שיתוף, על ידי Djelloul Khatib)

מרחב הגדר שבנו הצרפתים, במכלול הפעילות שנכרכה סביבו, הפך לזירת מערכה בפני עצמה. היא מיקדה את מאמצי היריב בחדירות בהיקפים משתנים מחדירת חוליות עד חדירת גדודים. מערך הכוחות להגנת הגדר אותגר במיוחד באי יכולת לריכוז מאמץ לנוכח התפתחות ניהול החדירות למאמצים סימולטניים בכמה מוקדים. במסגרת המאמצים להתגברות על הגדר, התפתחו טכניקות משופרות להתגברות על מערכי המכשול וההתרעה, לרבות חפירת מנהרות.

הפעילות הצרפתית לאורך קו הגדר שהייתה ביסודה הגנתית, נדרשה מעת לעת לפעילות התקפית למרחב שמעבר לגדר, לתחומה של תוניסיה, מה שהיה כרוך באובדן לגיטימציה. מה שמלמד שקו גדר לעולם אינו יכול להתקיים ללא זיקה למרחב בו הוא ממוקם ולפעילות מתמדת במרחב התפר משני צדי הגדר מה שהופך את הגדר מקו גבול למרחב ספר.  בעיצומה של המערכה בזירת הגדר בגבול תוניסיה, הפעילו הצרפתים מעל 80,000 חיילים, סבלו אבדות ואיבדו לגיטימציה, באורח שהאיץ את המאבק הפוליטי בצרפת לנסיגה מאלג'יריה.

מה ניתן להסיק מתפקוד הגדר ברצועת עזה

בתכנון פריסת צה"ל המחודשת לאורך גבול רצועת עזה, המתכננים הציגו לשר הביטחון מופז את ההנחה שבדיוק כמו בגדר בגבול לבנון, גם לאורך רצועת עזה יתפתחו איומי מטעני צד לאורך הגדר. על כן הניחו כבר בתכנון, שתידרש סלילת דרך פטרולים נוספת רחוקה יותר מן הגדר.

בחסות החקלאים הפלסטינים, בחזות חקלאית, הצליחו מחבלים לגשת לגדר להניח מטענים, לחפור מנהרות, כמו זו שאפשרה את חטיפת גלעד שליט, ולירות לשטחנו ירי צלפים. לשם כך, על מנת להבטיח את חיילי צה"ל והחקלאים הישראלים בשגרת יומם בסמוך לגדר, נדרשה פעולה שגרתית מונעת גם מצידה השני של הגדר. מכאן נקבעה דרישת מערכת הביטחון להגבלת הגעת חקלאים פלסטינים למרחב הסמוך לגדר, מרחב שהוגדר כ'פרימטר ביטחוני'.

בדיוני הפסקת האש בקהיר, במבצע עמוד ענן, העמידו החמאס שתי דרישות להסכמתם להפסקת אש: אחת דרשה הרחבת טווח הדייג בים, השנייה דרשה לבטל את מגבלות הפרימטר הביטחוני, בסמוך לגדר. שתי הדרישות מייצגות היטב את משמעות הלחימה בסביבת אוכלוסייה. על פניהן הדרישות נושאות אופי הומניטרי תמים. למה באמת לא לאפשר דייג חופשי לדייגים כמו שרצוי לאפשר לחקלאים לעבד שדותיהם בסמוך לגדר. אלא שלשתי הדרישות נילווה גם ממד ביטחוני. הרחבת תחום הדיג מקשה על חיל הים הישראלי במניעת הברחת הנשק בדרך הים לחמא"ס. באותו האופן, ביטול המגבלות לחקלאים בצידה הפלסטיני של הגדר, הציב מחדש פוטנציאל איומים כנגד כוחותינו ואזרחנו, בצידה הישראלי של הגדר. במסמך ההבנות שהובא מקהיר, שתי דרישות חמאס אלה התקבלו במלואן. במצב זה הגדר מוכרת בצה"ל כמרחב מאויים, היוצר -בכפוף להערכת מצב – מגבלות פעולה לחיילינו ולחקלאנו, בנוכחותם במרחב הריבוני של מדינת ישראל. פעולת העפיפונים בהצתת שדות החיטה בצידה הישראלי של הגדר, היא תוצאתה הישירה של הבנות עמוד ענן, לנוכחות אזרחית פלסטינית עד קו הגדר.

שורה תחתונה: מלבד עלותה היקרה של גדר, היא גם תובעת לאורכה משטר פעילות ביטחון שוטף הכרוך בסדר כוחות גדול. במקום שאין לצה"ל אבטחה שוטפת, לאורך הגדר, הגדר עצמה נפגעת ולפעמים אף נגנבת, כפי שקרה יותר מפעם במערב הר חברון, למול מזרח לכיש.

הגדר מבטאת פתרון טכני אשר מטבע יצירתו ממריץ את היריב למציאת פתרונות עוקפים. מי שציפה מהגדר ומההיפרדות שהיא מסמנת, לחולל תנאיי יציבות חייב להודות כי ציפיותיו התבדו. גם מי שהבטיח כי יהיה לצה"ל מענה לאיומי טרור שיתפתחו מעבר לגדר, ושתגובת צה"ל תזכה ללגיטימיות פנימית ובינלאומית, חייב להכיר בכך שהאירועים מטילים ספק בהבטחה זו.

ראוי להתבונן מחדש בהבדל בין המודל העזתי המבטא היפרדות מוחלטת, לבין המודל שהתפתח ביהודה ושומרון המבטא היפרדות חלקית ולשאול באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל.

כותרת ראשית היום במעריב: "מתווה טראמפ: ישראל תוותר על שכונות במזרח ירושלים" (מעריב, 4.5.2018) כדאי לדמיין כיצד מתפתחת שגרת ביטחון שוטף בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לשכונת ג'בל מוכבר הפלסטינית, המופרדות  בגדר גבול. כדאי לדמיין אירועי גדר בדפוס אירועי הגדר בעזה בקו תפר עירוני בתוככי ירושלים ולשאול אם אפשר לקיים כך שגרת חיים של עיר בירה?


מתוך דברים שנאמרו בכנס בס״א על אירועי הגדר ב-23 אפריל 2018

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

המכתב שלהלן פורסם כחלק מגיליון מיוחד של מקור ראשון לרגל יום העצמאות ה-70 של ישראל: דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים


סבא יקר

בפעם האחרונה כתבתי אליך ממערב התעלה יום אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור. סיפרתי לך איך בטיהור החיץ החקלאי, על גדת תעלת המים המתוקים, בדרך לסואץ, נקלענו לדרך ללא מוצא. המפקד פקד להסתובב לאחור. שדות תירס בשיא קומתם, לבלבו משני צדי הדרך הצרה. פלאח מצרי יצא מסוכה קטנה, נעמד בשדה, התחנן שלא נרמוס  את גבעולי התירס בזחלי הזחל"מ. צעקתי על המפקד שניסע מאה מטר לאחור ברברס. היה שקט ולא ירו, אז למה להרוס שדה? במכתבך אלי סיפרת בגאווה איך לקחת את המכתב שלי לבית הכנסת בכפר אברהם, הסברת שם שמי שלמד אצלך עבודת כפיים בחום הקיץ, עם טוריה מתחת לעצים בפרדס, למד לכבד ולהעריך עבודה של אחרים – גם בארץ אויב באמצע מלחמה. מה נגיד ואיך נספר לך? הפרדס שלך נעקר מזמן. במקומו נבנו קוטג'ים בורגניים חסרי חן. גם אני מתקשה להגיע לשם.

עוד כשהיית במלוא כוחך, הזהרת את החברים בכפר מפני העיר פתח תקווה ההולכת ומקיפה את הכפר. שכנעת אותם שעלו ארצה כחלוצים לא על מנת לספסר באדמה חקלאית לנדל"ן. את נחלת 20 הדונם שהיה לכל אחד בשטח הפתוח בין פתח תקווה לראש העין, בחרתם להשיב לקרן הקיימת. חשבתם לשמר כך את האדמה החקלאית ממגרסת הפיתוח העירוני. אם תשוב לרגע לא תכיר. המושבה פתח תקווה הולכת ומתפשטת במגדלי דירות צפופים עד גדת הירקון.

סבא יקר. מאז שעלית ארצה לפני מאה שנים הכל השתנה. היית מאמין שחיים כאן כמעט שבעה מיליון יהודים ומתחיל להיות כאן ממש צפוף? חלומכם התגשם מעבר לכל דמיון, אבל הלך והתפתח למקומות שלא תוכלו להכיר. ביקשתם ליצור בארץ יהודי חדש. לא סוחר או מלווה בריבית. לפחות בכמה מנכדיך הצלחת לטעת את ההבנה הפשוטה, אותה היטיב לבטא א.ד. גורדון:

"אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו… אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה."

(גורדון, האומה והעבודה, עמ' 150)

נתן גרדי (משמאל) בכפר חיטים

אבל היהודים עם קשה עורף, מהר מאוד חזרו לסורם, מתרחקים מעבודת כפיים. קושרים לזה הסבר מנומק, על הצורך להסתגל לעולם המשתנה. לא רק פקידי האוצר, גם חברי פורום קהלת – מכון מחקר דתי לאומי המזוהה כימין שמרני – מציגים את החקלאות כלא יותר מעוד ענף כלכלי הנדרש להצדיק את קיומו במבחן עלות תועלת. לסלילת כביש 6 נדרשה הפקעה רחבה של קרקע חקלאית. מה היית אומר? יהודים בעלי הקרקע, הסכימו לפיצוי כספי. הערבים לעומתם תבעו קרקע חלופית וסרבו לכל הצעת פיצוי כספי. על כמה יהודים בארץ אפשר באמת לומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו." אלה המבקשים בתמימות לחונן את עפר הארץ, נמצאים ברובם בגבעות יהודה ושומרון. הייתי רוצה לבקר יחד עמך ברכס הגדעונים. היית מתרגש לפגוש את אברי רן ונעריו. שם מתקיימת עבודה עברית במלוא תפארתה. ברחבי ההתיישבות החדשה, התארגנו גם קבוצות עבודה לבניין, הן ממש יזכירו לך ימים של עבודת בניין אותה הובלת באהבתך לזיעת אפיים של פועל עברי, בסנהדריה בירושלים, ובפתח תקווה.

רציתי לספר שיש לנו שרת משפטים נמרצת שבאמת עושה חייל בעבודתה. במאמר שפרסמה בגיליון הראשון של כתב העת 'השילוח' הסבירה כי תחרות שוק חופשי בהגיון מילטון פרידמן, היא תנאי לחרות. בוודאי היית שואל אותה, איך גאולת ישראל יכולה להתפתח רק על בסיס תחרות שוק חופשי? שר החקלאות שלנו הוא בן טירת צבי, קיבוץ שכה התגאית בארגון גרעין ההכשרה המייסד שעלה בעזרתך על הקרקע בימי חומה ומגדל. כחקלאי וותיק ואיש התיישבות היה לך בוודאי עניין רב לפגוש אותו. מה היית אומר לו על הצעתו למגדלי הביצים במושבי גבול הצפון לחסל את הלולים תמורת גמלה לשארית חייהם. את הביצים אפשר מבחינתו, לייבא בתחרות שוק חופשי, מתורכיה או ספרד. "הורדת יוקר המחייה", היא עכשיו סיסמא מובילה. בשמה, נפתח שוק המזון ליבוא מתחרה. דגים מסין מאיימים על מגדלי הדגים בטירת צבי, תפוחים מארה"ב מאיימים על מגדלי התפוחים, גם מגדלי הזיתים בקושי שורדים. מטעים נעקרים, משקים בכל הארץ הולכים ונסגרים. המשק המשפחתי מתמודד שנים במאבק הישרדות. זוכר איך אבי חישב לך את עלויות החזקת הלול והראה שזה לא רווחי להמשיך. אמרת בעקשנות שנתן גרדי עלה לארץ להיות איכר ואין על מה לדבר.

קראתי לאחרונה שוב את ספרך: "פרקי חיים של חלוץ דתי". מצאתי בו השראה לשאלות היסוד הממשיכות ללוות אותנו. בהתכנסות המועצה הארצית הראשונה של הפועל המזרחי – שבט תרפ"א – כתבת בפנקסך:

"הפועל המזרחי זוהי ברייה חדשה בעמנו. אין אנחנו פועלים שבמקרה הם דתיים, או דתיים שבמקרה הם פועלים. אלא שאיפתנו היא לחיים חדשים בארצנו כפועלים דתיים ויצירת חברה חדשה על יסוד הצדק והיושר הסוציאלי שבתורתנו."

נתן גרדי, פרקי חיים של חלוץ דתי, חלק א' עמ' 106

הבנתי עד כמה הייתם תנועה מהפכנית בממדים כפולים: בממד הראשון פעלתם בהזדהות מלאה עם מהפכת המפעל החלוצי של תנועות הפועלים, בממד השני שאפתם למשהו נוסף. לא רק לשמר את האפשרות להשתלב במפעל הכללי מתוך אפשרות לקיום אורח חיים דתי עבורכם, אלא אף לשזור ביסודותיו של המפעל כולו את תורת ישראל. ריתקה אותי ההתלבטות שלכם בשאלת השיוך הפוליטי והארגוני של התנועה החדשה שהקמתם, הפועל המזרחי.

הדילמה שלכם מאותם ימים בדרך בה אבחנתם אותה, מרגשת:

"העתיד בארץ הוא לציבור הפועלים. כי הם בונים את ארץ ישראל החדשה. לתנועת העבודה הכללית תהיה ההשפעה המכרעת על כל צביון החיים בארץ. על כן עלינו להיות בתוך תנועת העבודה הכללית. ורק בהיותנו בפנים כחברים שווים, נוכל להשפיע על ציבור הפועלים. מצד שני טענו החברים שכארגון צעיר בלי אמצעים, סופנו שנתבטל ונתבולל בתוך ציבור הפועלים. עלינו קודם כל להתגבש כציבור מאורגן היטב עם הייחוד שלנו בכל אורחות חיינו."

שם, עמ' 106

הדילמה הזו ממשיכה להיות שאלת היסוד בזהותה הפוליטית של הציונות הדתית. אבל היכן היום ציבור הפועלים?

במה שקשור לאותם ימים בחירתכם מעוררת בי הזדהות גמורה. באקטיביות של תנועות הפועלים היתה באמת אמונה גדולה, כפי שכתב יעקב חזן: "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו." אבל מה נותר ממנה?

בתפקידו כראש השירות הדתי בצה"ל
בתפקידו כראש השירות הדתי בצה"ל

בכל זאת, במשך עשרות שנים מכוננות, היה מצוי בתנועה זו מצפן חיוני להמשך מאבקנו. לא במקרה לא בחרתם להצטרף לאנשי ז'בוטינסקי. בין רעיון קיר הברזל לבין תפיסת הגאולה של בן גוריון המתפתחת כתהליך- 'קמעא קמעא' – במומנטום מתמיד של מאבק חלוצי, קיים הבדל עקרוני. בתהליך המתרחש בהגיון הגאולה, קיימים מתחים מתמידים שהובילו אל מה שכונה אז 'פשרה מפא"יניקית'. לוי אשכול נהג לומר: "אני מתפשר ומתפשר… עד שדעתי מתקבלת". בדינמיקה הזו של פשרה לא היה צורך בוויתור על חלום נצחי, רק השהיות קלות ומעקפים. בדיאלקטיקה המתמדת של פשרה במתחים, חמקתם בתבונה ובאמונה מהכרעות דיכוטומיות. כך נהגתם גם בשאלת ימינו האם עדיפה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק, רק בחלק מארץ ישראל או להפך, בהגיון מפא"י חמקתם מהכרעה עקרונית והתמקדתם בעשייה האקטיבית בציפייה שתשנה את תנאיי הדילמה. כפי שאמר בן גוריון:

"יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות. האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158

בחירתכם בנתיב שהתווה אז בן גוריון שובה את ליבי. אבל מי ממנהיגינו כיום יכול להתבטא באורח הזה?

בין כה וכה, צריכים ברור מחודש. משהו משמעותי השתנה מאז וצריך מעתה לבקש יותר מאשר את מקומנו הראוי כלוויין למפלגה מובילה. אולי הגיעה השעה לשאוף להנהגת האומה כקבוצה מובילה? סבא יקר, כל כך הצלחתם באסטרטגיית הלוויין ,עד שנראה כי קשה כיום להשתחרר ממנה. ובינתיים מפלגת הבית היהודי, עומדת על פרשת דרכים: בין שימור זהות מפלגתית מגזרית דתית לאומית, לבין מגמת שילוב, בשאיפה להנהגה לאומית, מה היית מציע להם?

לא יודע מה היית ממליץ, כמה מהפכות יכול להכיל אדם אחד? אבל בוודאי היית מסכים שהתנאים להגשמת חזונך השתנו לטובה, לבלי הכר.

שלך, בהערכה רבה נכדך גרשון הכהן


נתן נטע גרדי לבית גורודסקי, נולד בעיירה מיר ברוסיה הלבנה, למד בישיבת מיר הידועה, הצטרף ב- 1919 לתנועת "החלוץ" מייסודו של יוסף טרומפלדור. עלה לארץ ב-1920, כחלוץ דתי יחיד בקבוצת 170 חלוצים. עם עלייתו, היה מיוזמיה וממייסדיה הראשונים של תנועת הפועל המזרחי. השתתף בהגנת פתח תקוה במאורעות תרפ"א, עלה להתיישבות בגליל בכפר חיטים, כהתארגנות חקלאית ראשונה של חלוצים שומרי תורה ומצוות מתנועת המזרחי והפועל המזרחי. בתחילת תר"צ, עם נטישת כפר חיטים, ייסד את מושב הפועל המזרחי כפר אברהם. בשנים אלה היה פעיל במוסדות תנועת הפועל המזרחי ויצא לשנת שליחות לארגון קבוצות ההכשרה בפולין, שחבריהן השתתפו עם עלייתם ארצה בהקמת הקיבוצים הראשונים של הקיבוץ הדתי: יבנה וטירת צבי. בימי מלחמת העולם השנייה הקים את לשכת הקשר עם הרבנים הצבאיים בחיילות בנות הברית והיה איש הקשר לחיילים הדתיים בבריגדה העברית. עם הקמת צה"ל מונה על ידי בן גוריון לראש השרות הדתי, וייסד בדרגת סא"ל, את הגוף שלימים היה לרבנות הצבאית. בכל שנותיו לא פסק מפעילות ציבורית ועם העלייה הגדולה בשנים שלאחר הקמת המדינה פעל רבות בסיוע לעולים החדשים במושבים שהשתייכו לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.

מטה השירות הדתי
מטה השירות הדתי, נתן גרדי במרכז

היסטריית החוק הפולני וייעוד הציונות

היסטריית החוק הפולני וייעוד הציונות

עוצמת התגובות בישראל לחוק הפולני החדש, חשפה עצב רגיש בזהותה של מדינת ישראל. זיכרון השואה משותף כמובן לכולנו. אבל הקולות מצידה השמאלי של המפה החברתית היו בסוגיה זו דומיננטיים יותר. בתוך כך עלתה שוב הטענה כי השואה היא ציר מרכזי במדיניות החוץ הישראלית ובסיס להצדקת קיומה. ללא עוררין, השואה היתה אירוע מרכזי ותפנית משמעותית בחיי העם היהודי. למרות זאת, מנקודת מבט ציונית, היא לא היתה ואינה צריכה להיות בסיס הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.

"מה היתה המילה שואה שנתיים לפני השואה?" שאל המשורר מאיר ויזלטיר. הכמיהה לציון לעומת זאת הייתה קיימת הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. בנאום הנעילה של הקונגרס השישי בבאזל, אוגוסט 1903, בהתייחסות הרצל לדחיית הצעת אוגנדה אמר: "אני רוצה לומר עכשיו בלשון אבותינו דבר נחמה עתיק יומין שהוא גם התחייבות לעצמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."

אלא שבהוויית המעשה, כפי שדברים מתבטאים גם בסדר הטקסים לאורחים רשמיים של מדינת ישראל, הביקור ההכרחי ביד ושם מחזק את הרושם שמדינת ישראל נולדה כביכול מתוך השואה. גם צה"ל נוהג כך וידידי אל"מ מיל' איתמר יער, שעסק רבות בקשרי החוץ של צה"ל, ערער על כך והציע ביקור חליפי בבית התפוצות. לפני כמה שנים השתתפתי בארוחת ערב למשלחת גנרלים מצבא ארה"ב. האלוף המארח ברך ואמר להם: "מחר תבקרו ביד ושם ותבינו את סיפורה של מדינת ישראל." ערערתי בפומבי, בטענה שאם כל הסיפור מתמצה בבקשת מקלט בטוח ליהודים במצוקה, אז למה לא בברוקלין?

בצדק מתקשה ישראל החילונית להצדיק את בקשת היהודים ל'מקלט בטוח' דווקא כאן, ב"נישול" הפלסטינים שהתגוררו כאן מאות שנים. הסופר א. ב. יהושוע, בספרו: "בזכות הנורמליות", דן בשאלה זו באופן מרתק. הוא שלל את טענת הזכות הדתית בקביעה שהיא "יכולה להיות בעלת תוקף לאדם הדתי עצמו, אבל היא חסרת כל משמעות מוסרית לתובע שלא רק שאינו דתי אלא אף אינו יהודי." (עמ' 87) בהגיון דומה שלל גם את טענת הזכות ההיסטורית בהסבר שזיקה היסטורית לארץ אינה יכולה להקנות זכות לשוב פתאום ולנשל את מי שכבר יושב עליה. כל שנותר להצדקת מפעלנו כאן במאה השנים האחרונות הוא לדעתו, זכות מצוקת הקיום היהודי. מבחינת הסיפור הישראלי החילוני, השואה משתלבת בנקודה זו, בתפקידה המרכזי כמצוקת קיום מובהקת.

אלא שהרעיון הציוני במהותו, גם בשעה שמיצה את מצוקת הקיום ככוח מניע לעלייה לארץ, ראה בארץ ישראל יעד עלייה לא רק ליהודי ארצות המצוקה. תהום פעורה בין השאיפה ל"גאולה מלאה ושלימה של העם היהודי בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" (בן גוריון) לבין השאיפה למקלט לעם מוכה חסר מולדת. אם עיננו נשואות ללא יותר מקיום בביטחון בפיסת אדמה קטנה, מובנת היטב החרדה המתעוררת בשנים האחרונות, שמא עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של מדינת ישראל, מה שבסך הכל הושג בשבעים השנים מאז הקמתה, אינו יותר מאשר החלפת בעיה קיומית מסוג אחד – כמו פוגרומים בקישנייב, והכחדה בימי השואה – בבעייה קיומית מסוג אחר – כמו גרעין איראני כאיום על תל אביב. אלא שבעבור הרעיון הציוני כפי שנתפס ללא עוררין בעשרות השנים הראשונות, תכלית קיומנו כאן אינה מתמצה בבקשת המקלט, אלא בכינון מולדת. הביטחון הוא תוצר לואי חיוני, אבל לא המטרה.

שיבת העם היהודי לפעולה ריבונית בהיסטוריה כאומה בין האומות, היא עניין מרכזי במשמעות הציונות כתנועת תחייה לאומית. אם השואה אינה נתפסת כבסיס ההצדקה לקיומנו הריבוני, תגובתנו לחוק הפולני יכולה להיות משוחררת לשיקול הדעת הענייני, במבחן האינטרסים המשתנים בזירה המדינית.


פורסם לראשונה בליברל, 14 במרץ 2018

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

נאום אבו מאזן בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף נמשך כשעתיים.  מלבד צמד המילים "יחרב ביתך",  שהפכו לכותרת,  סקירתו "ההיסטורית" על תולדות הציונות, משכה את עיקר הביקורת הישראלית. לדברי ראש הממשלה נתניהו הסקירה חשפה את שורש הסכסוך: "התנגדות הפלסטינים לקיום מדינה יהודית בגבולות כלשהם".

גם לפלסטינים, בעיקר לצעירים, חלק גדול מהנאום נשמע כמו שיעור היסטוריה מייגע. אולם לנאומים פוליטיים מסוג זה יש בדרך כלל יותר מנמען אחד. במקרה זה, החברה הישראלית על פלגיה ומנהיגיה, יחד עם הקהילה הבינלאומית, היו כנראה הנמען העיקרי. במיקוד לאמות המידה החוקיות והמוסריות המקובלות כיום בעיקר במערב אירופה, ביקש  אבו מאזן לתאר מחדש  את היבטיה הבעייתיים של התופעה הציונית.  נכון שסקירתו ההיסטורית  לא כל כך עוברת את מבחן האמינות  המדעי, אבל הבעייתיות שהציג  צריכה לאתגר בכל יום מחדש את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. בכל קנה מידה היסטורי, המהפכה הציונית – בהצלחתה בהקמת מדינה ובקיבוץ גלויות – היא תופעה ייחודית וחסרת תקדים.  מי שיתעקש לתאר תופעה זו כעוד מגמה במגמות ההגירה הגלובלית יתקשה  להבין מה באמת התרחש. אבו מאזן הפנה זרקור אל האנומליה הזו שהפכה בעיניו את העם הפלסטיני לקורבנה העיקרי.

השאלה העיקרית הניצבת תמיד ברקע היא שאלת היסוד החוזרת ונשנית: אם היהודים מבקשים מקלט בטוח, והקהילה הלאומית מעוניינת להעניק אותו, למה דווקא כאו? למה על גבה של האומה הפלסטינית? בנקודה זו אנו עצמנו לא סגורים על הסיפור שלנו ואליה כיוון אבו מאזן.

 מכל מנהיגנו מאז ראשית ימי הציונות, בן גוריון עסק באופן מקיף בכל הטענות שהעלה אבו מאזן.  .

במקום להציע כאן את השקפת עולמי, בחרתי להעמיד זה מול זה כמה קטעים מנאום אבו מאזן מול דברי בן גוריון.

מתוך נאום אבו מאזן

"איך התחילה הסוגיה באזור שלנו? מדברים על הצהרת בלפור שהתקבלה לפני מאה שנים. מבקרים אותנו למה אנחנו מדברים על משהו שהתרחש לפני מאה שנים? ואנחנו אומרים: נמשיך לדבר על ההכרזה עד שבריטניה תביע התנצלות ותכיר במדינה פלסטינית. אבל ההיסטוריה התחילה הרבה שנים קודם."

 

"הוגה הדעות המצרי עבד אל והאב אל מסירי, תיאר  את הישות הציונית בצורה זו: 'המטרה של הקמת מדינת ישראל היא הקמת מדינה קולוניאלית, שאין לה שום קשר ליהדות' , כלומר השתמשו ביהודים."

 

"הרצל היה אדם משכיל שעסק בתאטרון ובשירה ולא היה לו קשר לסיפור הציוני. הוא עסק בעניין רק כי השאלה היהודית התחילה לעלות באירופה. היהודים היו נואשים בגלל בעיות כלליות ומשבר בתוך הקהילות שלהם, לא בגלל הדת שלהם."

 

"היהודים הגיעו לפלסטין היגרו אליה ועשו ממנה 'מולדת'. אבל שמרו על זכויותיהם בצרפת, בבריטניה ובגרמניה…איך היהודים היגרו לפה הרי גם כשהם נהרגו וסבלו מטבח, הם לא רצו להגר לישראל."

 

"כאשר ארה"ב הכירה בישראל כמדינה יהודית, הנשיא טרומן מחק את המילים 'מדינה יהודית וכתב במקומן 'מדינת ישראל'. אז למה אתם רוצים שאנחנו נכיר במדינה יהודית?"

מדברי בן גוריון

"מולדת אינה ניתנת במתנה אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים. אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת אפיים. מולדת זו יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות…ארץ ישראל תהיה שלנו לא כשהתורכים, האנגלים או ועידת השלום הבאה יסכימו לזה, ויבואו על החתום מטה באמנה דיפלומטית- אלא כשאנו היהודים נבנה אותה. את הזכות האמתית הממשית ובת הקיימה על הארץ נשיג לא מאחרים אלא מעבודתנו. למען תהיה ארץ ישראל שלנו עלינו לבנותה, יעוד תנועת התחייה שלנו הוא בנין הארץ."

(ניו יורק, ספטמבר 1915 , ממעמד לעם עמ' 10)

 

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת בלפור. היא קודמת לאלה. התנ"ך הוא המנדט שלנו…. אני יכול לומר בשם העם היהודי: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו בשפתנו העברית, ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזו ואישורה."

(עדות בפני הועדה המלכותית, 7 ינואר 1937, במערכה, כרך א' עמ' 77-78)

 

"הגדרת 'המטרה הסופית' של הציונות  אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית."

(פברואר 1937, במערכה א' עמ' 190)

 

"הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ ישראל עתידה לפתור את 'שאלת היהודים' בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו. כלומר, לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד העם על מרכז רוחני, (ארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי לאוו דווקא מדינה וריבונות) כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניות של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ, לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכז הארצי.

(במערכה א' עמ' 238, מתוך נאום בקונגרס הציוני ה-20 אוגוסט, 1937)

 

"מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקורה יום יום ליהודי תימן, שופך אור אכזרי על סיכויי ה'מרכז הרוחני' של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגליי 'הרוב' והמדינה היהודית, יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות.  האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע- קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

(פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158)

 

"מבחינה יהודית הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות, אלא קודם כל אהבת מולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית, מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית. ומרצון וצורך להתיישב בארץ ישראל. טלו מהציונות את אהבת הדורות למכורת האומה במשך מאות שנים, טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה."

(1938, במערכה ב' , עמ' 48)

 

"מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות…ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו."

(כוכבים ועפר, עמ' 92, 1954)

 

על ייחוד החיבור היהודי בין דת ללאום, בניגוד לטענות האסלאם שיהדות היא דת ולא לאום:  "הדת היהודית היא דת לאומית ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי."

(כוכבים ועפר, עמ' 128, 1957)

 

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל ונצח ישראל טבוע בשנים אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים."

(כוכבים ועפר, עמ' 155, 1957)

 


בקיץ 2008, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי נפגשתי במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי סולטנוב. בשיחה  על השאלה אם היהודים מבקשים קיום בביטחון למה דווקא בארץ ישראל, אפשר אולי גם בברוקלין, הוא אמר לי: "אכן איני יכול להכחיש שזו עבורכם ארץ אבות, אבל למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה ומדברים רק על ביטחון?"  נאום אבו מאזן אולי ישיב אותנו לברור מחודש לסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולעולם.

 


נוסח מקוצר של מאמר זה פורסם לראשונה בליברל, 13 בפברואר 2018

 

 

 

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

נחל חדרה עלה על גדותיו, והותיר נזקים רחבים לבתים ולרכוש. הצפות חוזרות ונשנות בתל אביב ובאשקלון. בממד הטכני הנדסי, מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה למבט מיקרו. הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המאקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף.

מאז ימי בראשית, לא התגוררו ברצועת החוף הארץ ישראלית מסה כה גדולה של אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה שכנה עד העידן החדש, בגב ההר ובמורדותיו המערביים, מוגנת מפני השיטפונות וההצפות. מימי העולם העתיק ועד לתקופה העות'מנית, לא שימשה רצועת החוף מרחב עיקרי למגורים. היא נשאה בתפקיד גיאוגרפי משמעותי אחר, כנתיב התחבורה הראשי בין אסיה לאפריקה, כגשר יבשתי בין מרכזי ציוויליזציה ממזרח- בין נהרות הפרת והחידקל לבין מרכז הציוויליזציה ממערב בממלכת מצרים. על הדרך הראשית הזו, ריכזה ההתיישבות הציונית מעל ארבעה מיליון איש. כ- 60% מהיהודים במדינת ישראל חיים כיום ברצועת החוף בין חדרה לגדרה, יושבים למעשה על נתיבי הגשר היבשתי. אם יגיעו ימי שלום ומשאיות יבקשו דרך מעיראק סוריה ולבנון אל מצרים היכן יוכלו לנסוע?

רצף הבניה הישראלי ההולך וממלא את הרצועה הצרה בגודש מבנים ותשתיות, פגע קשות באיזון האקולוגי של רצועת החוף. מרחבי האספלט והבטון ההולכים ומתפשטים על חשבון מרחבי קרקע פתוחים, צמצמו מכבר את כושר הספיגה של מי הגשם ומי הצפות הנחלים. בתנאים אלה אין להתפלא על הפער ההולך ונוצר בין קיבולת תשתיות הניקוז לבין כמות הנגר העילי בסערת גשמים.

זרימת הנחלים היורדים מהרי שומרון ויהודה בימי גשמי ברכה מרוממת נפש. אולם עם הזרימה הגואה מתגברת במישור החוף סכנת ההצפה. התופעה הוכרה כבר בימי קדם. בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מתפלל על אנשי השרון: "שלא יהיו בתיהם קבריהם". ריכוז האוכלוסייה היהודי לרצועת החוף, מבטא מבחינה זו התעלמות עקבית ממאפייניה הגיאוגרפיים הטבעיים של ארץ ישראל.

מסיבות רבות, עם שיבת ציון המתחדשת במאה השנים האחרונות, התרכזה ההתיישבות היהודית לאורך רצועת החוף ובעיקר בערי גוש דן. השאלה העומדת כרגע לפתחה של מדינת ישראל היא שאלת התכנון לעתיד. האם להמשיך ולהעצים את מגמת ריכוז האוכלוסייה היהודית לגוש דן, או להכיר בכורח לאיזון גיאוגרפי ולעצב מגמות חדשות.

בן גוריון הזהיר מפני ריכוז האוכלוסייה היהודית לערי מרכז הארץ. במודעותו לסיכון, קבע בקווי היסוד לתכנית פעולת ממשלת ישראל שאושרה בכנסת בראשית מרץ 1949, סעיף מיוחד האומר:

"איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים."

( כוכבים ועפר, עמ' 202)

בעשורים האחרונים, למרות תשומת הלב הממשלתית לפיתוח הנגב והגליל, ממשלת ישראל פועלת במגמה הפוכה. על מחנות צה"ל המתפנים באזור המרכז, בהם מחנות צריפין, סירקין וגלילות, מתוכננת הקמת כ-300,000 יחידות דיור חדשות. הבנייה המתוכננת על אדמות מפעל התע"ש ברמת השרון והמאבק המתנהל על תכנית זו ראויים לתשומת לב מיוחדת. בשטח זה, נטועים כ- 30,000 עצים שיכולים להעניק פארק מרכזי לתושבי הערים הסובבים אותו המשוועים לריאה ירוקה: הרצליה, רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, ראש העין, פתח תקווה. התעקשות רשויות התכנון למצות את פוטנציאל השטח לבנייה נוספת, מתעלמת מהסיכון האקולוגי הכרוך במיצוי יתר של מישור החוף לבנייה. הגיעה השעה לשינוי כולל במדיניות ממשלת ישראל, לגיבוש תפנית במגמות המאקרו לעיצוב המרחב ההולך ומצטופף עד סף אסון.

השיקול העיקרי המוביל מגמה זו, הוא כפי הנראה לא רק מענה לצרכי שוק הדירות החופשי, אלא גם שיקולי קופת המדינה. מחיר דירה בכרמיאל הוא רבע ממחירה של אותה דירה בתל אביב. על כל משפחה שבחרה לקנות דירתה בכרמיאל או אופקים ולא בתל אביב, אוצר המדינה והבנק למשכנתאות מפסידים. מס הרכישה 5% ממיליון שקל לדירה בכרמיאל הוא רבע מ- 5% מס מ-4 מיליון שקל לאותה דירה בתל אביב. גם סכום המשכנתא הנדרש ל- 4 מיליון שקל הוא אחר מסכום המשכנתא הנדרש למיליון שקל. בהיבט זה, לבנקים למשכנתאות כמו לאוצר המדינה, קיים אינטרס גלוי בהמשך מגמת ההתכנסות לערי גוש דן. במדינת ישראל המונהגת בבשורת מילטון פרידמן, כאשר תחרות שוק חופשי נעשה לשיקול עיקרי וערכי בהנהלת המדינה, ההתכנסות לערי רצועת החוף תלך ותגבר. עמה יתגברו גם איומי הצפיפות התחבורתית, החברתית וההצפות.


גירסה מורחבת של המאמר שפורסם בישראל היום ב-31.1.2018