Browsed by
קטגוריה: מהעיתונות

מאמרים של גרשון הכהן בעיתונות הישראלית

תהיו יותר שועלים

תהיו יותר שועלים

כמובטח בכותרת, ספרו החדש של צבי לניר, "פנקס הכיס של השועל", הוא מסע התבוננות "על השועליות שבנו כחשיבה וכדרך חיים". הספר, שפורסם באופן מקוון ב-2013 ורואה אור כעת בגרסה מודפסת ומעודכנת, מזמין את הקורא למבט בוחן על אורח חשיבתו והתנהלותו מול אתגרי המציאות המשתנה.

ההבחנה בין השועל והקיפוד, כמייצגים גישות שונות בהיגיון ההתנהלות של בני האדם, שימשה כבר את ישעיהו ברלין בספרו הידוע "הקיפוד והשועל", ואילו צבי לניר הצליח למקם את ההבחנה הזאת במקום הנוגע בימים אלה בכל אדם ובכל ארגון. הטלטלה הגלובלית ומשבר ההנהגה הפוקד את מדינת ישראל עם מגיפת הקורונה, יצרו להוצאת הספר הקשר מיוחד שאין מתאים ממנו לקליטת כיוון החשיבה שהספר מציע. הדיון בכללותו אמנם אינו מתמקד ישירות במשבר הקורונה, אבל בנוכחותה המעיקה של תודעת המצוקה הכרוכה בקשיי התקופה, ההבחנה שמעמיד לניר בין גישה שועלית לגישה קיפודית מזמינה בעת הזאת את ההשלכה המיידית למצבם של כל אדם יחיד ושל מוסדות המדינה.

בהשראת "מלחמה ושלום" של טולסטוי, ובייחוד באופן שבו תיאר את נפוליון מול גנרל קוטוזוב הרוסי, בחר לניר לתווך לנו את בסיס ההבחנה בין הקיפוד לשועל. נפוליון בקיפודיותו מצטיין בתכנון קפדני ובניהול מקצועי של המערכת הצבאית תחת פיקודו. גנרל קוטוזוב, לעומתו, מבטא היגיון אחר. הוא הצליח להביא לתבוסת נפוליון לא מכוח ניהול ותכנון קפדני, אלא מכוח "יכולתו להמתין לשעת הכושר שמזמנות לנו ההזדמנויות הלא מתוכננות מראש", בניצול פוטנציאל החורף הרוסי. זו השועליות בגילו מה המובהק.

בהמשך דבריו מדגיש לניר כי התשוקה לוודאות, סדר ויציבות אמנם נטועה עמוק בנפש האנושית, ואינה בלעדית לקיפודים, אולם הקי פודים מבקשים אותה באופן מובהק יותר, עד כדי תלות בכמיהה להיגיון מסדר אחד ויציב. השועלים, לעומתם –

"תופסים את המציאות כמצויה בתנועה מתמדת, שכדי להבינה ולגבש דרכי פעולה חדשות ההולמות אותה, הם נדרשים לשלב בכל פעם מחדש את האסוציאציות, התו בנות והידע הרלוונטי למצב החדש, ובאמצעותם לפלס מחדש את נתיבי התפיסה והפעולה שלהם, לכן הם לא מאמינים בתיאוריה אחת שתסביר את הכל…"

(עמ' 9)

בהקשר הקורונה, לדוגמה, רוב המומחים ל"ניהול אסטרטגי" במדינת ישראל מבקרים את מה שנראה להם כהיעדרו של ארגון מוסדי מדינתי, שהוכן מראש, לניהול המשבר. אלא שמשבר הקורונה כמצב חירום תקדימי וראשוני, מחייב משהו אחר. בניגוד לטיפול בתאונת רכבת, הדורשת מומחיות שיטתית מהסוג הקיפודי, כאן דרושה הסתגלות שועלית למצב כה חסר תקדים, עד כדי כך שהדחף הטבעי להסתמך בו על המתכונת הארגונית המוכרת שהיתה מוכנה מראש, היא המכשול המהותי להסתגלות נכונה.

בהשראת הבחנתו של לניר, מדובר בכשל מוסדי. מערכות ההכשרה למשרתי הציבור לפקידי הממשל הבכירים ולמפקדי צה"ל נוטות להכשרה שיטתית למודל הקיפודי. אלה המתאימים לכך הם, על פי רוב, אלה המוכתרים כמצטיינים. השועלים מוצאים עצמם נדחקים לשוליים, או שמצליחים בעל כורחם למלא אחר אמות המידה של סרגל המדידה הקיפודי. הבעיה היא שחשיבה אסטרטגית דורשת ביסודה הסתגלות לדינמיקת ההשתנות של מערכות מורכבות, תכונה שניתנת לכינוי במושגי לניר כחשיבה מה סוג השועלי.

בשש השנים שבהן פיקדתי על המכללה לביטחון לאומי, חוויתי מקרוב את הקשיים של בעלי הנטייה הקיפודית בלמידת הגיונן של מערכות מורכבות, עד כדי התכחשות לקיומן. טמון כאן הסבר מקיף לתופעה שבה מצטייני החשיבה הקיפודית מתגלים שוב ושוב כבעלי נכות בכל הקשור בהפנמת הגיונן של מערכות מורכבות. חבר שעימו שוחחתי על הספר הגיב בהסתייגות ימנית שמרנית, בחרדה מעוד הטפה לחשיבה ספקנית, פרוגרסיבית, פוסט מודרנית. אלא שההבחנה בין קיפודים לשועלים ממש אינה חופפת להבחנה בין ימין לשמאל, בין פרוגרסיבים לשמרנים. שני הצדדים במחלוקת סובלים כל אחד בדרכו ממידה רבה של חשיבה קיפודית.

המילים "פנקס הכיס" המשולבות בכותרת הספר, נותנות לספר את הכיוון המעשי המנחה אותו, כאילו משתייך לסוג הפנקסים הטכניים, כמו "פנקס כיס למפקד טנק". ה"שועליות" כדרך חיים רחוקה כמובן מלהיות ניתנת לרכישה במי לוי רשימת הוראות הפעלה. אולם כאן ייחודו של הספר, כמגיש לקוראים מבט פילוסופי, במאמץ להנגיש אותו כמדריך מעשי. בניגוד לספרי פילוסופיה, המעניקים לקוראים בעיקר תיאוריה מופשטת, הכתיבה של לניר מדלגת על העומס התיאורטי. בקפיצה מיידית אל החוויה המעשית המוכרת, הקורא מוזמן כמו ילד שקיבל כדור, לעלות למגרש ולהתחיל לשחק. עם המשחק יבוא השכלול.

צבי לניר / פנקס הכיס של השועל, הוצאת ספרי ניב, 225 עמ'


פורסם במוסף ״קוראים״ של ישראל היום, 22.10.20

שנה לאירועי הגדר בעזה

שנה לאירועי הגדר בעזה

שלטון החמאס מציין שנה למהומות "צעדת השיבה" בגדר רצועת עזה. לא מדובר במשהו שקרה לפני שנה והפך לזיכרון היסטורי. מדובר בציון דרך לתהליך מתפתח, למגמה חדשה ולעידן חדש.

כאשר רקטה אחת ששוגרה מרפיח אל לב השרון, מאלצת את ראש ממשלת ישראל לשוב בחופזה מוושינגטון ולבטל תכנית מפגשים משמעותית בסדר יומו המדיני, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל האיום שהתהווה ברצועת עזה. גם למטה הכללי של צה"ל ברור שמדובר באיום ביטחוני שמציב אתגר גדול בהרבה ממטרד טרור בר הכלה.

תיאורי השבוע למהלומות האש, התמקדו בתיאור ההתרחשות. השיח הרווח נלכד בכוח המשיכה של השאלה המעשית – לאן לכוון את פעולת צה"ל? ההמלצות נעו כרגיל במנעד שבין מכה קשה "להשבת ההרתעה שאבדה", לבין מערכה להכרעת החמאס. הפיקוד הבכיר של צה"ל ממוקד היטב בשאלה זו ורצוי לסמוך עליו. בתוך כך, מומלץ להעיף מבט מחודש בשורשי התהוותה של צרת עזה.

כיצד הכל התחיל?

את בעייתה של עזה בעת הנוכחית, נוהגים לראות כמתחילה עם ריכוז הפליטים שהצטבר בשטחה בסיום מלחמת העצמאות. אולם בעייתה של עזה מתחילה הרבה קודם, מתוך מיקומה הגיאוגרפי. היא התהוותה לעיר מכוח היותה תחנת ביניים בדרך הראשית – דרך הים העתיקה בין אסיה לאפריקה, בין מסופוטמיה למצרים. ללא הדרך הראשית כמקור חיותה, עזה אינה יכולה לשוב להיות מה שהייתה. גם לאחר הצבת גבול בינלאומי בין מצרים למנדט הבריטי בראשית המאה העשרים, התנועה דרך עזה, לא פסקה. הקמת מדינת ישראל, היא שחסמה את התנועה בדרך העתיקה וכך הפכה רצועת עזה לריכוז אוכלוסייה הלכוד בצפיפות על דרך ללא מוצא בקצה הטריטוריה המצרית.

הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהשבוע מציינים לחתימתו ארבעים שנים, אחראי במידה לא מבוטלת להאצת בעייתה של עזה. אנואר סאדת בתבונתו מרחיקת הראות, העביר את בעיית עזה לאחריותה הבלעדית של מדינת ישראל. עם החרבת יישובי פיתחת ימית והשבת כל סיני לריבונות מצרית על בסיס הגבול הבינלאומי, נשללה מרצועת עזה היכולת להתפתח אל מרחב הפוטנציאל הפתוח מערבה בין רפיח לאל-עריש. רצועת עזה נסגרה לכיוון מצרים, והוצבה לפתחה של מדינת ישראל כסיר לחץ אורבני על סף פיצוץ. הנשיא סאדת חולל כך את הדינמיקה לאיחוד הישות הפלסטינית בין מרחבי עזה למרחבי יו"ש ולהטלת מלוא האחריות לפתרון הסוגיה הפלסטינית על ישראל בשטחים הנתונים בידיה. בציון עשור להסכם השלום עם מצרים אמר עזר ויצמן על מצוקת מנחם בגין: "יש לי הערכה שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים, אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיוויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה."

גם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, הותירו את עזה בשוליים, למול המרכז השלטוני והכלכלי שהתמקם ברמאללה. דיון על הצעדים הצבאיים לפתרון אסטרטגי של האיום מעזה, חייב להתחיל מבחינה זו מתמונת הרקע הגיאוגרפית המחוללת את מצוקת עזה כעיר על דרך ללא מוצא. גם לאחר שצה"ל יכריע את שלטון החמאס, מצוקת עזה, תמשיך להתקיים ולבקש מענה שאינו יכול להתקיים רק במרחבי אחריותה של מדינת ישראל.

תכלית המתקפה היבשתית לעזה

סוגית התכלית לפעולת הכוח היבשתי למתקפה למול עזה נעשתה לדילמה מורכבת. עד כמה השתנו הדברים, ניתן להיווכח מתוך קריאה פשוטה של הגדרת היסוד למתקפה בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל: "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית-אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש…" (תורה בסיסית –מבצעים, עמוד 205)

כאן שאלת היסוד הבלתי פתורה: האם רצוי למדינת ישראל לכבוש את עזה ולהחיל עליה מחדש את שלטונה כבימים שלפני הסכמי אוסלו? בכל דרך אחרת, הכרעת חמאס מבחינה צבאית מחייבת מענה לשאלה לידי מי נעביר אותה? האם בדם בנינו נגיש את עזה על מגש של כסף לאבו מאזן? האם יש בכך הבטחה ליציבות נכונה לעתיד?

זו אינה מצוקתו הייחודית של צה"ל. צבא ארה"ב בתגובה למתקפת הטרור ב- 11.9.2001, היכה את כוחות הטליבאן באפגניסטאן מכה נחרצת בתוך שבועות ספורים. מאז, יחד עם כוחות נאט"ו, פועלים שם במבוך לא פתור לבניית שלטון יציב .

ובכן, צה"ל יכול בהחלט להכריע את חמאס. אולם מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מנצחת בקרבות, אך מסתבכת בתהליך מורכב שקשה לשלוט בהתפתחותו.

הקונספציה הכוזבת

מעניין להיווכח עד כמה אלה הדוחפים למהלכי הכרעה בעזה הם אלה המבקשים נסיגה והיפרדות ביהודה ושומרון. את המוכנות לנטילת הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיגה נוספת ביו"ש, הם מבססים על קונספציה בת ארבע הנחות יסוד:

  1. ההיפרדות המרחבית, ובכללה פינוי מסיבי של ישובים יהודיים, תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך, ותחולל מגמת יציבות.
  2. היה ותתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ממשלת ישראל תדע לקבל את ההחלטה ההכרחית ותשלח את צה"ל למתקפה לסיכול ולהכרעת האיום ממרחבי המדינה הפלסטינית.
  3. צה"ל בעליונותו המתמדת יוכל להסיר איום ביטחוני זה ביממות ספורות.
  4. הנסיגה משטחי יו"ש וסיום ה"כיבוש" יעניקו לפעולה צבאית ישראלית מעין זו גיבוי בינלאומי נרחב.

אירועי השנה האחרונה בעזה מלמדים עד כמה הנחות אלה מופרכות. יתכן והדחף להכרעת חמאס בעזה נובע אצל שוחרי הנסיגה הנוספת, ממבוכת הפער המתגלה בגבול עזה בין הנחות הקונספציה לבין המציאות, כאילו שמהלך לניצחון על חמאס נחוץ למען אישוש הנחות הקונספציה. להכרה במופרכות הנחות יסוד אלו, יש כמובן תפקיד בהבנה ממה רצוי להימנע ביהודה ושומרון. בנוסף לכך, להכרה כזו קיימות השלכות לעיצוב הגיון המערכה למול רצועת עזה. המענה לדילמת תכלית המערכה הצבאית בעזה, טמון בהכרה ישראלית שפתרון לעזה לא יבוא מרמאללה. את מרכז הכובד לטיפול בבעיה הפלסטינית רצוי אפוא להסיט מרמאללה לעזה, בבקשת זיקה כלכלית ותשתיתית מעזה למרחב המצרי.


פורסם לראשונה בישראל היום, 29.3.2019.

תמונת הנושא משותפת ברישיון CC BY-SA 4.0 מויקי-שיתוף. הועלתה על ידי המשתמש מינוזיג – MinoZig 

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

'קופסא שחורה' של עמוס עוז שיצא לאור  בדצמבר 1986, נראה כספר שהופיע טרם זמנו. הסיפור נארג ביד אמן ברצף מכתבים בין הדמויות,  חלוץ ראשוני בביטוי  מערכת המתחים המוכרת כיום בחברה הישראלית כמאבק ההגמוניה בין האליטות. את המתח הביא עמוס עוז לביטוי מלא עוצמה במאבק המתהווה בין שני  גברים – האחד בעלה הראשון של אילנה,  ד"ר אלכסנדר גדעון, והשני בעלה השני מישל אנרי סומו עמו התחתנה לאחר גירושיה. הראשון, ד"ר אלכס, בן לחלוצי העלייה הראשונה, נולד באחוזה רחבת ידיים על גבעה ליד בנימינה.  קצין שריון בקבע לשעבר, מפקד גדוד טנקים, גיבור קרבות השריון בסיני, המשיך בקריירה אקדמית בארה"ב, חוקר בעל שם לתופעות קנאות דתית. נטש את אשתו אילנה ואת בנו בועז, הותיר אותם בחוסר כל בגירושים אכזריים בגיבוי בית המשפט ועזב את הארץ. השני, מישל, נולד באוראן אלג'יריה. כנער עבר עם הוריו לפריס, למד ספרות בסורבון אך לא סיים, עלה לארץ ב-1960, מורה לצרפתית, חי בדירה דלה בירושלים, דתי מסורתי, ימני. ביניהם בועז, בנם המשותף הנטוש של אילנה ואלכסנדר, נער שוליים שאינו מוצא את מקומו, וילדה בת שלוש יפעת מדלן, בתם המשותפת של אילנה ומישל. בסבך המתחים,  גם דמותה של אילנה, בסבלה ומאבקי חייה בהתנהלותה בין שני בעליה, ראויה כמובן לקריאה פמיניסטית מחודשת.

אלכסנדר שחלה בסרטן, שב מאילינוי לבית אביו הריק. הצטרף שם לבנו בועז שהקים באחוזה קומונה חקלאית קטנה, עם כמה צעירות מחו"ל. בניגוד לרצון בעלה, אילנה הצטרפה אליהם, לטיפול באלכסנדר החולה מה שמביא את הדרמה לשיאה. בנקודה הזו הפליא עמוס עוז בביטוי העלבון של מישל סומו. מכתבו של מישל סומו הנבגד לאלכסנדר, ומכתב התשובה, ראויים לעיון עמוק. בחרתי משפטים נבחרים ממכתבו של מישל סומו:

"למר א. גדעון: מכתב זה תקבל על ידי שליח עוד לפני כניסת השבת… אשר לאשה האומללה השרויה במחיצתך (אילנה) היא תעמוד לגורלה. איך אראה את פניה וליבי חלל בקרבי? על פי מה שהואיל להבהיר לי לי אמש כבוד הרב בוסקילה, מעמדה הוא עדין בצריך עיון… שמעתי פה בירושלים מדברים עליך שאתה חסיד גדול מאוד של הערבים… אולי אם היית חושב אותי לערבי, אולי לפחות היית מתנהג אלי לפי העקרונות הנחמדים שלך כלפי הערבים? מה אתה היית לוקח לערבי את אשתו? את כבשת הרש? האמת שאתה אולי פרקליט גדול של הערבים, אבל את דם הערבים אתה שפכת כמים במלחמות ובטח גם בין המלחמות. בעוד שאני הבן אדם הלאומני והקיצוני כביכול, כל החיים שלי לא שפכתי דם. אפילו טיפה אחת. ולא הפלתי שערה מראש ערבי ארצה. אבל מה? אתה נחשב וותרן והומני ואני קנאי, אתה איש העולם ואני המוגבל צר האופק. אתה מחנה השלום ואני מעגל הדמים…

אתמול בערב בא אחי הביא בקבוק קוניאק וחיבק ונישק אותי, וככה אמר בעצב: אסור לנו להתחתן בהם. אלה נגועים באיזה משהו גרוע שאנחנו לא מבינים ולא מכירים ואנחנו צריכים להישאר בתוך שלנו שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם.

למה אתחנן לפניך. אתם מלח הארץ, לכם הרכוש והשררה לכם החכמה והמשפט ואנחנו עפר תחת רגליכם. אתם הלוויים והכהנים ואנחנו שואבי המים. לכם התואר וההדר ויפי הקומה כל העולם משתאה לכם, ולנו נמיכות הרוח ונמיכות הקומה ורק בקושי כפשע ביננו לבין הערבי. אולי עלינו להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחטוב בשבילכם עצים ולאכול בבושת פנים משיירי סעודתכם. לגור בבתים שאתם מאסתם ולעשות לכם כל מלאכה שכבר נמבזה בעיניכם לרבות בנין הארץ ולפעמים לשאת את גרושותיכם שהשלכתם מאחורי גבכם…"

במכתב התשובה אלכסנדר מכיר במצוקת תמורות הזמן:

"הרהרתי בתלונות שבמכתבך. לו נותר לי עוד זמן, הייתי שולף אותך מבקתת השין-גימל שלך, עושה ממך גנרל, מוסר לך את המפתחות והולך להתפלסף במדבר. התרצה להתחלף מר סומו?

אתה מטיח בי שגזלתי ממך את "כבשת הרש"  ואת פירורי סעודתך. אבל בעצם אני הוא המלקט עכשיו פירורים מהשולחן הכשר שלך. אתה מאיים עלי ש"בקרוב אעמוד לגורלי, ואני כבר בקושי עומד. אתה שומע פעמונים והפעמונים הם כאן, בדיוק מעלי. מה עוד תבקש אדוני לאכול זבחי מתים?

אנחנו משמידים את עצמנו דווקא בגלל  "הכמיהות האצילות" אשר בנו. בגלל המחלה הרליגיוזית, בגלל הצורך היוקד "להיוושע". בגלל טירופי הגאולה. מהם טירופי הגאולה? רק מסווה להעדר כללי של כשרון בסיסי לחיים. זה הכישרון אשר כל חתול ניחן בו. ואילו אנחנו, בדומה ללווייתנים המנפצים עצמם אל החוף בדחף התאבדות המוני, סובלים מהתנוונותו המתקדמת של הכישרון לחיים…" (עמ' 184-205)

עמוס עוז בקופסא שחורה הציב סיסמוגרף. סימן ברגישות קווי מתאר לתהליך שינוי ההולך ומעצב את החברה הישראלית: "משפחת ד"ר גלעד" הולכת ומפנה מקומה ל"משפחת מישל סומו". מתוך יגעות ודעיכה האליטה הישנה – למרות מקורות עוצמה שעדין בידיה – הולכת ומאבדת את מרכזיותה. קבוצות חדשות דתיות מסורתיות, שהגיעו מרקע תרבותי אחר הולכות ומתערות בהשפעתן על סדר היום הציבורי הישראלי.  במצוקות ימינו, 'קופסא שחורה'  כנבואה ספרותית מזמין קריאה מחודשת.

.

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין לבין תעוזת מדינת ישראל בעימות אקטיבי עם כוחות אירניים בסוריה, קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית מן הדרך שהתקבעה במדינות המערב בעשורים האחרונים כבחירה כמעט בכל מחיר בשימור שגרת היציבות. תפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב, הוצבה על משולש מושגי יסוד: ביטחון, יציבות שגשוג. אלא שהלך הרוח הדומיננטי בחר פעמים רבות בשימור מגמת היציבות והשגשוג הכלכלי, על פני צעדים נדרשים לשימור הביטחון. במדינות רבות ואף בישראל, החשש לאובדן יציבות, עיצב מדיניות ביטחון הבוחרת ב"נתיב השלום", בעוד שלמעשה בחרו בנתיב הקונה עוד יום של שקט, במחיר עימות קשה יותר בעתיד. בכל יום קיימות סיבות חדשות להעדיף דחייתו של עימות לזמן אחר, ההתמודדות הנדרשת מוכחשת והאיום מתעצם. כאן מתלכדות החלטת הנשיא טראמפ ותעוזת מדינת ישראל בהתנהלות על סף תהום המלחמה בחזית הצפון. מנהיגי שתי המדינות בחרו לשים קץ להכחשת האיום, ולדחיית הכורח להתמודד מולו באופן ישיר.

הזיקה בין שני האירועים קשורה גם בחיבור האסטרטגי המתקיים מבחינת איראן, בין מומנטום החתרנות האזורית המובל על ידי משמרות המהפכה לבין פרויקט הגרעין. הזיקה בין השניים, דומה לזיקה המתקיימת בין הלוליין בקרקס לבין רשת הביטחון הפועלים כמערכת אחת. ברשת הביטחון לכשצעמה אין עניין, היא חשובה בתעוזה שהיא מאפשרת לפעולת הלוליין בנטילת סיכון. בהיבט זה הדרישה הישראלית למניעת ההתפשטות האיראנית בסוריה, מצטרפת להחלטת הנשיא טראפ לביטול הסכם הגרעין כמאמץ אסטרטגי מסונכרן.

פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל, נוהג להסביר במושגי תורת המשחקים, כי בנות הברית צרפת, בריטניה וארה"ב אשמות בתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה יותר מהיטלר. אשמתן נעוצה במדיניות ההתעלמות והרפיון שנקטו, בשנים שקדמו למלחמה, מה שלא רק אפשר לגרמניה להתעצם בבניין כוחה הצבאי, אלא אף עודד את תהליך קבלת ההחלטות של היטלר בהאצת העזתו בהליכה על הסף. הצעד שביטא הנשיא טראמפ, כמו ההעזה של מדיניות הביטחון הישראלי בנחישות העמידה על שימור האינטרסים האסטרטגיים שלנו במרחב הסורי, מגלמים מבחינת התיאוריה של אומן, תפנית נכונה ונחוצה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב, תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח, גם כשהדבר כרוך בהתנהלות על סף ההידרדרות למלחמה, יש פוטנציאל התדרדרות אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו, בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי, בין סיכוניי ההתדרדרות לבין שימור וקידום האינטרסים החיוניים. כאן מצוי ההסבר לנחיצות ביקורו של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה. ישראל לבדה אינה יכולה להשפיע על עיצוב הסדר החדש בסוריה. אבל היא יכולה להציב גורם מפריע אם האינטרסים שלה לא יקבלו במוסקבה ובוושינגטון את הקשב המתאים.


התפרסם בישראל היום, 10/05/2018

 

 

 

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

המכתב שלהלן פורסם כחלק מגיליון מיוחד של מקור ראשון לרגל יום העצמאות ה-70 של ישראל: דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים


סבא יקר

בפעם האחרונה כתבתי אליך ממערב התעלה יום אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור. סיפרתי לך איך בטיהור החיץ החקלאי, על גדת תעלת המים המתוקים, בדרך לסואץ, נקלענו לדרך ללא מוצא. המפקד פקד להסתובב לאחור. שדות תירס בשיא קומתם, לבלבו משני צדי הדרך הצרה. פלאח מצרי יצא מסוכה קטנה, נעמד בשדה, התחנן שלא נרמוס  את גבעולי התירס בזחלי הזחל"מ. צעקתי על המפקד שניסע מאה מטר לאחור ברברס. היה שקט ולא ירו, אז למה להרוס שדה? במכתבך אלי סיפרת בגאווה איך לקחת את המכתב שלי לבית הכנסת בכפר אברהם, הסברת שם שמי שלמד אצלך עבודת כפיים בחום הקיץ, עם טוריה מתחת לעצים בפרדס, למד לכבד ולהעריך עבודה של אחרים – גם בארץ אויב באמצע מלחמה. מה נגיד ואיך נספר לך? הפרדס שלך נעקר מזמן. במקומו נבנו קוטג'ים בורגניים חסרי חן. גם אני מתקשה להגיע לשם.

עוד כשהיית במלוא כוחך, הזהרת את החברים בכפר מפני העיר פתח תקווה ההולכת ומקיפה את הכפר. שכנעת אותם שעלו ארצה כחלוצים לא על מנת לספסר באדמה חקלאית לנדל"ן. את נחלת 20 הדונם שהיה לכל אחד בשטח הפתוח בין פתח תקווה לראש העין, בחרתם להשיב לקרן הקיימת. חשבתם לשמר כך את האדמה החקלאית ממגרסת הפיתוח העירוני. אם תשוב לרגע לא תכיר. המושבה פתח תקווה הולכת ומתפשטת במגדלי דירות צפופים עד גדת הירקון.

סבא יקר. מאז שעלית ארצה לפני מאה שנים הכל השתנה. היית מאמין שחיים כאן כמעט שבעה מיליון יהודים ומתחיל להיות כאן ממש צפוף? חלומכם התגשם מעבר לכל דמיון, אבל הלך והתפתח למקומות שלא תוכלו להכיר. ביקשתם ליצור בארץ יהודי חדש. לא סוחר או מלווה בריבית. לפחות בכמה מנכדיך הצלחת לטעת את ההבנה הפשוטה, אותה היטיב לבטא א.ד. גורדון:

"אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו… אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה."

(גורדון, האומה והעבודה, עמ' 150)

נתן גרדי (משמאל) בכפר חיטים

אבל היהודים עם קשה עורף, מהר מאוד חזרו לסורם, מתרחקים מעבודת כפיים. קושרים לזה הסבר מנומק, על הצורך להסתגל לעולם המשתנה. לא רק פקידי האוצר, גם חברי פורום קהלת – מכון מחקר דתי לאומי המזוהה כימין שמרני – מציגים את החקלאות כלא יותר מעוד ענף כלכלי הנדרש להצדיק את קיומו במבחן עלות תועלת. לסלילת כביש 6 נדרשה הפקעה רחבה של קרקע חקלאית. מה היית אומר? יהודים בעלי הקרקע, הסכימו לפיצוי כספי. הערבים לעומתם תבעו קרקע חלופית וסרבו לכל הצעת פיצוי כספי. על כמה יהודים בארץ אפשר באמת לומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו." אלה המבקשים בתמימות לחונן את עפר הארץ, נמצאים ברובם בגבעות יהודה ושומרון. הייתי רוצה לבקר יחד עמך ברכס הגדעונים. היית מתרגש לפגוש את אברי רן ונעריו. שם מתקיימת עבודה עברית במלוא תפארתה. ברחבי ההתיישבות החדשה, התארגנו גם קבוצות עבודה לבניין, הן ממש יזכירו לך ימים של עבודת בניין אותה הובלת באהבתך לזיעת אפיים של פועל עברי, בסנהדריה בירושלים, ובפתח תקווה.

רציתי לספר שיש לנו שרת משפטים נמרצת שבאמת עושה חייל בעבודתה. במאמר שפרסמה בגיליון הראשון של כתב העת 'השילוח' הסבירה כי תחרות שוק חופשי בהגיון מילטון פרידמן, היא תנאי לחרות. בוודאי היית שואל אותה, איך גאולת ישראל יכולה להתפתח רק על בסיס תחרות שוק חופשי? שר החקלאות שלנו הוא בן טירת צבי, קיבוץ שכה התגאית בארגון גרעין ההכשרה המייסד שעלה בעזרתך על הקרקע בימי חומה ומגדל. כחקלאי וותיק ואיש התיישבות היה לך בוודאי עניין רב לפגוש אותו. מה היית אומר לו על הצעתו למגדלי הביצים במושבי גבול הצפון לחסל את הלולים תמורת גמלה לשארית חייהם. את הביצים אפשר מבחינתו, לייבא בתחרות שוק חופשי, מתורכיה או ספרד. "הורדת יוקר המחייה", היא עכשיו סיסמא מובילה. בשמה, נפתח שוק המזון ליבוא מתחרה. דגים מסין מאיימים על מגדלי הדגים בטירת צבי, תפוחים מארה"ב מאיימים על מגדלי התפוחים, גם מגדלי הזיתים בקושי שורדים. מטעים נעקרים, משקים בכל הארץ הולכים ונסגרים. המשק המשפחתי מתמודד שנים במאבק הישרדות. זוכר איך אבי חישב לך את עלויות החזקת הלול והראה שזה לא רווחי להמשיך. אמרת בעקשנות שנתן גרדי עלה לארץ להיות איכר ואין על מה לדבר.

קראתי לאחרונה שוב את ספרך: "פרקי חיים של חלוץ דתי". מצאתי בו השראה לשאלות היסוד הממשיכות ללוות אותנו. בהתכנסות המועצה הארצית הראשונה של הפועל המזרחי – שבט תרפ"א – כתבת בפנקסך:

"הפועל המזרחי זוהי ברייה חדשה בעמנו. אין אנחנו פועלים שבמקרה הם דתיים, או דתיים שבמקרה הם פועלים. אלא שאיפתנו היא לחיים חדשים בארצנו כפועלים דתיים ויצירת חברה חדשה על יסוד הצדק והיושר הסוציאלי שבתורתנו."

נתן גרדי, פרקי חיים של חלוץ דתי, חלק א' עמ' 106

הבנתי עד כמה הייתם תנועה מהפכנית בממדים כפולים: בממד הראשון פעלתם בהזדהות מלאה עם מהפכת המפעל החלוצי של תנועות הפועלים, בממד השני שאפתם למשהו נוסף. לא רק לשמר את האפשרות להשתלב במפעל הכללי מתוך אפשרות לקיום אורח חיים דתי עבורכם, אלא אף לשזור ביסודותיו של המפעל כולו את תורת ישראל. ריתקה אותי ההתלבטות שלכם בשאלת השיוך הפוליטי והארגוני של התנועה החדשה שהקמתם, הפועל המזרחי.

הדילמה שלכם מאותם ימים בדרך בה אבחנתם אותה, מרגשת:

"העתיד בארץ הוא לציבור הפועלים. כי הם בונים את ארץ ישראל החדשה. לתנועת העבודה הכללית תהיה ההשפעה המכרעת על כל צביון החיים בארץ. על כן עלינו להיות בתוך תנועת העבודה הכללית. ורק בהיותנו בפנים כחברים שווים, נוכל להשפיע על ציבור הפועלים. מצד שני טענו החברים שכארגון צעיר בלי אמצעים, סופנו שנתבטל ונתבולל בתוך ציבור הפועלים. עלינו קודם כל להתגבש כציבור מאורגן היטב עם הייחוד שלנו בכל אורחות חיינו."

שם, עמ' 106

הדילמה הזו ממשיכה להיות שאלת היסוד בזהותה הפוליטית של הציונות הדתית. אבל היכן היום ציבור הפועלים?

במה שקשור לאותם ימים בחירתכם מעוררת בי הזדהות גמורה. באקטיביות של תנועות הפועלים היתה באמת אמונה גדולה, כפי שכתב יעקב חזן: "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו." אבל מה נותר ממנה?

בתפקידו כראש השירות הדתי בצה"ל
בתפקידו כראש השירות הדתי בצה"ל

בכל זאת, במשך עשרות שנים מכוננות, היה מצוי בתנועה זו מצפן חיוני להמשך מאבקנו. לא במקרה לא בחרתם להצטרף לאנשי ז'בוטינסקי. בין רעיון קיר הברזל לבין תפיסת הגאולה של בן גוריון המתפתחת כתהליך- 'קמעא קמעא' – במומנטום מתמיד של מאבק חלוצי, קיים הבדל עקרוני. בתהליך המתרחש בהגיון הגאולה, קיימים מתחים מתמידים שהובילו אל מה שכונה אז 'פשרה מפא"יניקית'. לוי אשכול נהג לומר: "אני מתפשר ומתפשר… עד שדעתי מתקבלת". בדינמיקה הזו של פשרה לא היה צורך בוויתור על חלום נצחי, רק השהיות קלות ומעקפים. בדיאלקטיקה המתמדת של פשרה במתחים, חמקתם בתבונה ובאמונה מהכרעות דיכוטומיות. כך נהגתם גם בשאלת ימינו האם עדיפה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק, רק בחלק מארץ ישראל או להפך, בהגיון מפא"י חמקתם מהכרעה עקרונית והתמקדתם בעשייה האקטיבית בציפייה שתשנה את תנאיי הדילמה. כפי שאמר בן גוריון:

"יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות. האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158

בחירתכם בנתיב שהתווה אז בן גוריון שובה את ליבי. אבל מי ממנהיגינו כיום יכול להתבטא באורח הזה?

בין כה וכה, צריכים ברור מחודש. משהו משמעותי השתנה מאז וצריך מעתה לבקש יותר מאשר את מקומנו הראוי כלוויין למפלגה מובילה. אולי הגיעה השעה לשאוף להנהגת האומה כקבוצה מובילה? סבא יקר, כל כך הצלחתם באסטרטגיית הלוויין ,עד שנראה כי קשה כיום להשתחרר ממנה. ובינתיים מפלגת הבית היהודי, עומדת על פרשת דרכים: בין שימור זהות מפלגתית מגזרית דתית לאומית, לבין מגמת שילוב, בשאיפה להנהגה לאומית, מה היית מציע להם?

לא יודע מה היית ממליץ, כמה מהפכות יכול להכיל אדם אחד? אבל בוודאי היית מסכים שהתנאים להגשמת חזונך השתנו לטובה, לבלי הכר.

שלך, בהערכה רבה נכדך גרשון הכהן


נתן נטע גרדי לבית גורודסקי, נולד בעיירה מיר ברוסיה הלבנה, למד בישיבת מיר הידועה, הצטרף ב- 1919 לתנועת "החלוץ" מייסודו של יוסף טרומפלדור. עלה לארץ ב-1920, כחלוץ דתי יחיד בקבוצת 170 חלוצים. עם עלייתו, היה מיוזמיה וממייסדיה הראשונים של תנועת הפועל המזרחי. השתתף בהגנת פתח תקוה במאורעות תרפ"א, עלה להתיישבות בגליל בכפר חיטים, כהתארגנות חקלאית ראשונה של חלוצים שומרי תורה ומצוות מתנועת המזרחי והפועל המזרחי. בתחילת תר"צ, עם נטישת כפר חיטים, ייסד את מושב הפועל המזרחי כפר אברהם. בשנים אלה היה פעיל במוסדות תנועת הפועל המזרחי ויצא לשנת שליחות לארגון קבוצות ההכשרה בפולין, שחבריהן השתתפו עם עלייתם ארצה בהקמת הקיבוצים הראשונים של הקיבוץ הדתי: יבנה וטירת צבי. בימי מלחמת העולם השנייה הקים את לשכת הקשר עם הרבנים הצבאיים בחיילות בנות הברית והיה איש הקשר לחיילים הדתיים בבריגדה העברית. עם הקמת צה"ל מונה על ידי בן גוריון לראש השרות הדתי, וייסד בדרגת סא"ל, את הגוף שלימים היה לרבנות הצבאית. בכל שנותיו לא פסק מפעילות ציבורית ועם העלייה הגדולה בשנים שלאחר הקמת המדינה פעל רבות בסיוע לעולים החדשים במושבים שהשתייכו לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.

מטה השירות הדתי
מטה השירות הדתי, נתן גרדי במרכז

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

בשנה שעברה, בצאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", הבהרתי את יסודות המחלוקת שלי עם הניתוח שלו ועם המלצותיו. היה נראה שהעניין מוצה. משבחר גודמן בתום שנה לפרסום ספרו, לסכם תובנותיו בשני מאמרים כמעט זהים, במוסף הארץ (14.2.2018) ובמקור ראשון (5.4.2018), מצאתי חובה להתריע מפני הסכנה הטמונה בהמלצותיו.

מתוך אי היכולת לשמר את מה שנראה בעיני חלק מהישראלים כסטטוס קוו רצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצביע גודמן על הכורח ב"אקטיביות של צעדים קטנים". הוא ממליץ על גישה פרגמטית שתשמר את שליטת הרשות הפלסטינית: "רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ". הוא אמנם מבהיר כי "לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים", אך בשתי המלצות מעשיות הרות אסון בעיני, מתמצה סלע המחלוקת: הראשונה כרוכה במסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הרשות הפלסטינית, ההמלצה השנייה "הפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים". בשתי המלצותיו אלה, מתגלה גודמן כשבוי בפרדיגמה הביטחונית טכנית של בכירי מערכת הביטחון שאותם פגש במהלך כתיבת הספר. העניין העיקרי הוא שאחיזתנו ביהודה ושומרון אינה מונעת רק מצרכים ביטחוניים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, וגודמן אכן נתן לו משקל מרכזי, הוא אינטרס ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון. בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, כבר בראשית תהליך אוסלו. במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש.  90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. במציאות זו, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום שליטתנו בהם, לאחר ששליטתנו בהם הצטמצמה מכבר, פירושו למעשה, מניפולציה לנסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן. ראוי להדגיש: גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים הלאומיים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. פריסת ההתיישבות היהודית ביו"ש, בתמיכת המאחזים, צמודה להגיון אסטרטגי זה במלואו.

כאן המפתח להבנת מגמות הפעולה החתרניות המובלות בשנים האחרונות בשטחי C, על ידי האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית. בתכנון אסטרטגי מתואם, בבנייה מואצת ובפיתוח חקלאי נרחב, חותרת הרשות הפלסטינית בתמיכה אירופית גלויה, למנוע ממדינת ישראל את מימוש האינטרסים הלאומיים שלה ביו"ש. מדובר לא רק במאבק להרחבת מרחב המחיה הפלסטיני, אלא על מגמה לביתור ובידוד ההתיישבות היהודית. המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? באופן אישי עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם יישובי גוש עציון, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני. מאבק זה יכריע גם את מעמדה של ירושלים: האם השכונות הפלסטיניות, כמו א-טור ועיסוויה, תהיינה מובלעות פלסטיניות במרחב ישראלי, או שגוש אדומים יהיה מובלעת במרחב פלסטיני. זה מה שמסביר את ההתנגדות העקבית האמריקאית להכרזת גן לאומי במורדות הר הצופים מזרח, בשאיפתם להותיר את מעלה אדומים כמובלעת ישראלית בתוך מרחב פלסטיני. במאבק הזה המלצות גודמן משתלבות למעשה במגמות המובלות בשטח על ידי האיחוד האירופי במאבק לצמצום האחיזה הישראלית במרחבי  C. בפרדיגמת הצעדים הקטנים- גם אם יוותרו בידינו גושי ההתנחלויות- גודמן מוביל למעשה, לנסיגה ישראלית זוחלת אל הקו הירוק.

ראוי להעמיד את המחלוקת על מקומה המדויק. המחלוקת שלי עם גודמן רחבה. היא מתחילה בהבנה שונה של תפיסת חזוננו הלאומי, בשאלת החתירה המתמדת לירושת ארצנו, ונמשכת בגישה שונה למרכיבי הערכת המצב הביטחונית. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית לבין הנאחזים בחזון אידיאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת. עם תפיסת הביטחון המסורתית של תנועות ההתיישבות החלוציות, הניווט הפרגמטי שלי מניח שביסוסה של מגמת התיישבות נרחבת, בכל מרחבי שטח C, הוא המפתח ליציבות אסטרטגית. בהרחבת האחיזה ההתיישבותית שלנו, תלויה התודעה שנוכחותנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו. בשל כך בחר האיחוד האירופי להתערב באורח כה גלוי בעיצובו של מרחב זה לטובת הצד הפלסטיני. מן המקום הזה ראוי להתריע כי המלצות גודמן מנוגדות לא רק לחזון מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, אלא גם לאופן בו תפס ראש הממשלה יצחק רבין את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחב זה.

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה בהן סיכם גודמן את מאמרו. אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה שומרון ובקעת הירדן.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 13.04.2018

 

 

 

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

נאום אבו מאזן בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף נמשך כשעתיים.  מלבד צמד המילים "יחרב ביתך",  שהפכו לכותרת,  סקירתו "ההיסטורית" על תולדות הציונות, משכה את עיקר הביקורת הישראלית. לדברי ראש הממשלה נתניהו הסקירה חשפה את שורש הסכסוך: "התנגדות הפלסטינים לקיום מדינה יהודית בגבולות כלשהם".

גם לפלסטינים, בעיקר לצעירים, חלק גדול מהנאום נשמע כמו שיעור היסטוריה מייגע. אולם לנאומים פוליטיים מסוג זה יש בדרך כלל יותר מנמען אחד. במקרה זה, החברה הישראלית על פלגיה ומנהיגיה, יחד עם הקהילה הבינלאומית, היו כנראה הנמען העיקרי. במיקוד לאמות המידה החוקיות והמוסריות המקובלות כיום בעיקר במערב אירופה, ביקש  אבו מאזן לתאר מחדש  את היבטיה הבעייתיים של התופעה הציונית.  נכון שסקירתו ההיסטורית  לא כל כך עוברת את מבחן האמינות  המדעי, אבל הבעייתיות שהציג  צריכה לאתגר בכל יום מחדש את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. בכל קנה מידה היסטורי, המהפכה הציונית – בהצלחתה בהקמת מדינה ובקיבוץ גלויות – היא תופעה ייחודית וחסרת תקדים.  מי שיתעקש לתאר תופעה זו כעוד מגמה במגמות ההגירה הגלובלית יתקשה  להבין מה באמת התרחש. אבו מאזן הפנה זרקור אל האנומליה הזו שהפכה בעיניו את העם הפלסטיני לקורבנה העיקרי.

השאלה העיקרית הניצבת תמיד ברקע היא שאלת היסוד החוזרת ונשנית: אם היהודים מבקשים מקלט בטוח, והקהילה הלאומית מעוניינת להעניק אותו, למה דווקא כאו? למה על גבה של האומה הפלסטינית? בנקודה זו אנו עצמנו לא סגורים על הסיפור שלנו ואליה כיוון אבו מאזן.

 מכל מנהיגנו מאז ראשית ימי הציונות, בן גוריון עסק באופן מקיף בכל הטענות שהעלה אבו מאזן.  .

במקום להציע כאן את השקפת עולמי, בחרתי להעמיד זה מול זה כמה קטעים מנאום אבו מאזן מול דברי בן גוריון.

מתוך נאום אבו מאזן

"איך התחילה הסוגיה באזור שלנו? מדברים על הצהרת בלפור שהתקבלה לפני מאה שנים. מבקרים אותנו למה אנחנו מדברים על משהו שהתרחש לפני מאה שנים? ואנחנו אומרים: נמשיך לדבר על ההכרזה עד שבריטניה תביע התנצלות ותכיר במדינה פלסטינית. אבל ההיסטוריה התחילה הרבה שנים קודם."

 

"הוגה הדעות המצרי עבד אל והאב אל מסירי, תיאר  את הישות הציונית בצורה זו: 'המטרה של הקמת מדינת ישראל היא הקמת מדינה קולוניאלית, שאין לה שום קשר ליהדות' , כלומר השתמשו ביהודים."

 

"הרצל היה אדם משכיל שעסק בתאטרון ובשירה ולא היה לו קשר לסיפור הציוני. הוא עסק בעניין רק כי השאלה היהודית התחילה לעלות באירופה. היהודים היו נואשים בגלל בעיות כלליות ומשבר בתוך הקהילות שלהם, לא בגלל הדת שלהם."

 

"היהודים הגיעו לפלסטין היגרו אליה ועשו ממנה 'מולדת'. אבל שמרו על זכויותיהם בצרפת, בבריטניה ובגרמניה…איך היהודים היגרו לפה הרי גם כשהם נהרגו וסבלו מטבח, הם לא רצו להגר לישראל."

 

"כאשר ארה"ב הכירה בישראל כמדינה יהודית, הנשיא טרומן מחק את המילים 'מדינה יהודית וכתב במקומן 'מדינת ישראל'. אז למה אתם רוצים שאנחנו נכיר במדינה יהודית?"

מדברי בן גוריון

"מולדת אינה ניתנת במתנה אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים. אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת אפיים. מולדת זו יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות…ארץ ישראל תהיה שלנו לא כשהתורכים, האנגלים או ועידת השלום הבאה יסכימו לזה, ויבואו על החתום מטה באמנה דיפלומטית- אלא כשאנו היהודים נבנה אותה. את הזכות האמתית הממשית ובת הקיימה על הארץ נשיג לא מאחרים אלא מעבודתנו. למען תהיה ארץ ישראל שלנו עלינו לבנותה, יעוד תנועת התחייה שלנו הוא בנין הארץ."

(ניו יורק, ספטמבר 1915 , ממעמד לעם עמ' 10)

 

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת בלפור. היא קודמת לאלה. התנ"ך הוא המנדט שלנו…. אני יכול לומר בשם העם היהודי: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו בשפתנו העברית, ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזו ואישורה."

(עדות בפני הועדה המלכותית, 7 ינואר 1937, במערכה, כרך א' עמ' 77-78)

 

"הגדרת 'המטרה הסופית' של הציונות  אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית."

(פברואר 1937, במערכה א' עמ' 190)

 

"הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ ישראל עתידה לפתור את 'שאלת היהודים' בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו. כלומר, לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד העם על מרכז רוחני, (ארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי לאוו דווקא מדינה וריבונות) כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניות של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ, לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכז הארצי.

(במערכה א' עמ' 238, מתוך נאום בקונגרס הציוני ה-20 אוגוסט, 1937)

 

"מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקורה יום יום ליהודי תימן, שופך אור אכזרי על סיכויי ה'מרכז הרוחני' של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגליי 'הרוב' והמדינה היהודית, יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות.  האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע- קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

(פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158)

 

"מבחינה יהודית הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות, אלא קודם כל אהבת מולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית, מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית. ומרצון וצורך להתיישב בארץ ישראל. טלו מהציונות את אהבת הדורות למכורת האומה במשך מאות שנים, טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה."

(1938, במערכה ב' , עמ' 48)

 

"מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות…ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו."

(כוכבים ועפר, עמ' 92, 1954)

 

על ייחוד החיבור היהודי בין דת ללאום, בניגוד לטענות האסלאם שיהדות היא דת ולא לאום:  "הדת היהודית היא דת לאומית ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי."

(כוכבים ועפר, עמ' 128, 1957)

 

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל ונצח ישראל טבוע בשנים אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים."

(כוכבים ועפר, עמ' 155, 1957)

 


בקיץ 2008, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי נפגשתי במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי סולטנוב. בשיחה  על השאלה אם היהודים מבקשים קיום בביטחון למה דווקא בארץ ישראל, אפשר אולי גם בברוקלין, הוא אמר לי: "אכן איני יכול להכחיש שזו עבורכם ארץ אבות, אבל למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה ומדברים רק על ביטחון?"  נאום אבו מאזן אולי ישיב אותנו לברור מחודש לסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולעולם.

 


נוסח מקוצר של מאמר זה פורסם לראשונה בליברל, 13 בפברואר 2018

 

 

 

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

נחל חדרה עלה על גדותיו, והותיר נזקים רחבים לבתים ולרכוש. הצפות חוזרות ונשנות בתל אביב ובאשקלון. בממד הטכני הנדסי, מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה למבט מיקרו. הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המאקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף.

מאז ימי בראשית, לא התגוררו ברצועת החוף הארץ ישראלית מסה כה גדולה של אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה שכנה עד העידן החדש, בגב ההר ובמורדותיו המערביים, מוגנת מפני השיטפונות וההצפות. מימי העולם העתיק ועד לתקופה העות'מנית, לא שימשה רצועת החוף מרחב עיקרי למגורים. היא נשאה בתפקיד גיאוגרפי משמעותי אחר, כנתיב התחבורה הראשי בין אסיה לאפריקה, כגשר יבשתי בין מרכזי ציוויליזציה ממזרח- בין נהרות הפרת והחידקל לבין מרכז הציוויליזציה ממערב בממלכת מצרים. על הדרך הראשית הזו, ריכזה ההתיישבות הציונית מעל ארבעה מיליון איש. כ- 60% מהיהודים במדינת ישראל חיים כיום ברצועת החוף בין חדרה לגדרה, יושבים למעשה על נתיבי הגשר היבשתי. אם יגיעו ימי שלום ומשאיות יבקשו דרך מעיראק סוריה ולבנון אל מצרים היכן יוכלו לנסוע?

רצף הבניה הישראלי ההולך וממלא את הרצועה הצרה בגודש מבנים ותשתיות, פגע קשות באיזון האקולוגי של רצועת החוף. מרחבי האספלט והבטון ההולכים ומתפשטים על חשבון מרחבי קרקע פתוחים, צמצמו מכבר את כושר הספיגה של מי הגשם ומי הצפות הנחלים. בתנאים אלה אין להתפלא על הפער ההולך ונוצר בין קיבולת תשתיות הניקוז לבין כמות הנגר העילי בסערת גשמים.

זרימת הנחלים היורדים מהרי שומרון ויהודה בימי גשמי ברכה מרוממת נפש. אולם עם הזרימה הגואה מתגברת במישור החוף סכנת ההצפה. התופעה הוכרה כבר בימי קדם. בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מתפלל על אנשי השרון: "שלא יהיו בתיהם קבריהם". ריכוז האוכלוסייה היהודי לרצועת החוף, מבטא מבחינה זו התעלמות עקבית ממאפייניה הגיאוגרפיים הטבעיים של ארץ ישראל.

מסיבות רבות, עם שיבת ציון המתחדשת במאה השנים האחרונות, התרכזה ההתיישבות היהודית לאורך רצועת החוף ובעיקר בערי גוש דן. השאלה העומדת כרגע לפתחה של מדינת ישראל היא שאלת התכנון לעתיד. האם להמשיך ולהעצים את מגמת ריכוז האוכלוסייה היהודית לגוש דן, או להכיר בכורח לאיזון גיאוגרפי ולעצב מגמות חדשות.

בן גוריון הזהיר מפני ריכוז האוכלוסייה היהודית לערי מרכז הארץ. במודעותו לסיכון, קבע בקווי היסוד לתכנית פעולת ממשלת ישראל שאושרה בכנסת בראשית מרץ 1949, סעיף מיוחד האומר:

"איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים."

( כוכבים ועפר, עמ' 202)

בעשורים האחרונים, למרות תשומת הלב הממשלתית לפיתוח הנגב והגליל, ממשלת ישראל פועלת במגמה הפוכה. על מחנות צה"ל המתפנים באזור המרכז, בהם מחנות צריפין, סירקין וגלילות, מתוכננת הקמת כ-300,000 יחידות דיור חדשות. הבנייה המתוכננת על אדמות מפעל התע"ש ברמת השרון והמאבק המתנהל על תכנית זו ראויים לתשומת לב מיוחדת. בשטח זה, נטועים כ- 30,000 עצים שיכולים להעניק פארק מרכזי לתושבי הערים הסובבים אותו המשוועים לריאה ירוקה: הרצליה, רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, ראש העין, פתח תקווה. התעקשות רשויות התכנון למצות את פוטנציאל השטח לבנייה נוספת, מתעלמת מהסיכון האקולוגי הכרוך במיצוי יתר של מישור החוף לבנייה. הגיעה השעה לשינוי כולל במדיניות ממשלת ישראל, לגיבוש תפנית במגמות המאקרו לעיצוב המרחב ההולך ומצטופף עד סף אסון.

השיקול העיקרי המוביל מגמה זו, הוא כפי הנראה לא רק מענה לצרכי שוק הדירות החופשי, אלא גם שיקולי קופת המדינה. מחיר דירה בכרמיאל הוא רבע ממחירה של אותה דירה בתל אביב. על כל משפחה שבחרה לקנות דירתה בכרמיאל או אופקים ולא בתל אביב, אוצר המדינה והבנק למשכנתאות מפסידים. מס הרכישה 5% ממיליון שקל לדירה בכרמיאל הוא רבע מ- 5% מס מ-4 מיליון שקל לאותה דירה בתל אביב. גם סכום המשכנתא הנדרש ל- 4 מיליון שקל הוא אחר מסכום המשכנתא הנדרש למיליון שקל. בהיבט זה, לבנקים למשכנתאות כמו לאוצר המדינה, קיים אינטרס גלוי בהמשך מגמת ההתכנסות לערי גוש דן. במדינת ישראל המונהגת בבשורת מילטון פרידמן, כאשר תחרות שוק חופשי נעשה לשיקול עיקרי וערכי בהנהלת המדינה, ההתכנסות לערי רצועת החוף תלך ותגבר. עמה יתגברו גם איומי הצפיפות התחבורתית, החברתית וההצפות.


גירסה מורחבת של המאמר שפורסם בישראל היום ב-31.1.2018

 

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

דיווחו לנו כי המוטיבציה לשרות קרבי פחתה ונמצאת במגמת ירידה. באתי לערער על קביעה זו. לא שחקרתי את המצב ויש בידי ממצאים אחרים. עצם העיסוק במדידת מוטיבציה מופרך בעיני. מוטיבציה אינה תופעה פיזיקלית ומדד המוטיבציה אינו דומה למפלס מי הכינרת. מדע הפסיכולוגיה העוסק בתופעות אנושיות כמו מוטיבציה כמובן מודע למגבלות המדידה. המחלוקת שלי עם העוסקים בנושא נובעת לא רק מהספק שאני מטיל על שיטות המדידה והטיפול הפרשני בממצאים.  הטענה העקרונית שלי היא שהנתונים הללו על מוטיבציה לשרות בקרב המועמדים לשרות, הרבה פחות חשובה ממוטיבציה לשרות המתהווה במה שקורה לחייל בתוך היחידה. המוטיבציה הממשית מצויה  כולה בידי מפקדי הצבא: ממפקד הכיתה ועד הרמטכ"ל. מספרים על גנרל פטון שקיבל דיווח בעיצומה של ההתקדמות להכרעת גרמניה, על גדוד בחזית שסובל משחיקה ועייפות וזקוק להחלפה. תגובתו הייתה: "לא הגדוד עייף המג"ד עייף, תחליפו מג"ד". עיקר ההבדל בין השיגי יחידות טמון ברוח מפקדיהן. המוטיבציה הראשונית שמביאים המגויסים הצעירים חשובה, אך אינה הדבר הקובע את איכות היחידה. מרגע שנכנס החייל ליחידה קורים דברים אחרים חשובים פי כמה.

מאז ראשית גיוס החובה בצבאות ההמונים של אירופה במאה ה-19, נבנתה שיטה לבניית המוטיבציה לשרות מסור ומקצועי, מעורר כבוד, מתוך תהליך האימון ומתוך רוח היחידה. השיטה מבוססת על ההכרה שיש באדם כוחות שאינו מודע להם,  ובאימון וחישול שיטתיים מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל. אצנים מנוסים יכולים לספר איך לילה לפני ריצת מרתון הם במשבר מוטיבציה. באופן אישי חוויתי יותר מפעם כיצד אני מגיע לריצה במוטיבציה נמוכה, מסביר לעצמי שבסך הכל באתי לעבור את המסלול בלי להשקיע ולפתע בתוך האווירה הסוחפת קורה משהו אחר, הדינמיקה של המרוץ מייצרת כוחות הנעה שמעבר למה שהבאתי עמי. זה הכוח המניע שנדרש לפתח ביחידות הצבא באופן שממש לא תלוי במדד המוטיבציה לפני הגיוס. בהבנה הזו נבנו יחידות המחץ בצה"ל שמעולם לא הוגדרו רשמית כיחידות מתנדבים, דוגמת יחידות חיל השריון וחטיבת גולני שגילו בכל מבחני הלחימה רוח לחימה נעלה.

של מי האינטרס למדוד מוטיבציה?

מה דוחף את הבאת הסוגיה לדיון ציבורי חוזר ונשנה? העניין קשור להבנתי באינטרס די גלוי: מכיוונים שונים בחברה הישראלית מבקשים שינוי במודל הגיוס: מבקשים לעבור מגיוס חובה לגיוס צבא מתנדבים מקצועי. מאותה סיבה חתרנית מרבים לעסוק בבעיית אי השוויון בחלוקת נטל הגיוס, בהבנה שהבאת הציבור לדרישה למימושה המלא בהליכה עד הקצה, תעורר תודעת משבר.  במצוקת העדר היכולת לממש שוויון מלא בגיוס, בתוספת העצמת החרדה ממגמת אובדן המוטיבציה, מבשילים את הפתרון האחר: צבא מקצועי כמשלח יד. כל אזרח יבחר את משלח ידו: מי שיתאים לו יבחר להיות חייל ואחרים יבחרו ככל שיתאים להם: המוזיקאי יתמסר לאומנותו, כמו לומדי התורה. אם לא תהיה חובת גיוס בחוק, לא יהיו יותר משתמטים מחובת גיוס ומי שאינו מתגייס פטור מהתנצלות.

למעשה קיימות כאן שתי שאלות נפרדות ושונות: האחת שאלה ביטחונית מעשית, האם בנסיבות הביטחוניות הקיימות יכולה מדינת ישראל, לשנות את מודל הגיוס, מגיוס חובה לצבא מתנדבים מקצועי שכיר? השאלה השנייה, בהנחה שזה אפשרי האם זה בכלל רצוי לנו?

.מההיבט המעשי, התשובה לגמרי ברורה: למדינת ישראל שבמסגרתה יתגייסו רק אלה שיבחרו בקריירה צבאית במסגרת צבא שכיר – לא תהיה יכולת להעמיד יותר משתי חטיבות חי"ר וחטיבת שריון אחת, זה פחות או יותר המצב בצבא אנגליה. לא ברור איזה איכות תתייצב לשרות בגיוס כזה וכיצד ימלאו שורות לתפקידים מקצועיים מיוחדים כמו יחידת 8200. מעבר לכך, המענה לאיומים ביטחוניים רחבי היקף דורש מסה של כוחות בהן משולב מערך מילואים רחב היקף. מהיכן יגויסו חיילי המילואים אם לא עברו חישול ואימון בשרות החובה?

מקובל להעריך כי מה שמנע בעשורים האחרונים מלחמה קונבנציונלית רחבת היקף נגד מדינת ישראל מסוג מלחמת יום כיפור ומה שנדרש כדי להמשיך למנוע מלחמה כזאת, הוא קיומה הידוע של מסה צבאית פעילה וכשירה שבשעת מבחן יכולה להיקרא לדגל. מבחינה זאת אין מדינות אירופה יכולות להוות עבורנו מודל, ובוודאי לא גרמניה ודנמרק. לארצות הברית לעומתם, צבא רחב היקף ויעיל, הוא אכן צבא שכירים, אלא שהם מגייסים אותו מתוך אומה של 350 מליון. והיכן אנחנו? משיקולים אלה, בתנאים הקיימים ואף בעתיד החזוי, מעבר לצבא שכיר מקצועי הוא רעיון חסר אחריות.

גיוס החובה כערך

גם אם ישנה אפשרות למודל גיוס אחר, לבן גוריון היתה עמדה ברורה בסוגיה:

"במדינת ישראל פועלים כוחות מפרידים ומפוררים…רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד בעיצוב דמותו של העם הנוצרת במדינת ישראל. תפקיד חינוכי זה בצבא הוא לא רק צורך לאומי פנימי אלא גם תנאי הכרחי לביטחוננו."

(כוכבים ועפר, עמ' 36)

מעבר לתרומה המלכדת ובונה אומה, כמקום מפגש יחיד לכלל האזרחים, לשרות הצבאי תרומה בחינוך הפרט לאזרחות מועילה. השרות בצה"ל, הוא למעשה בית הספר המשפיע ביותר במערכת החינוך הישראלית. הנשיא לשעבר שמעון פרס במפגשיו הרבים עם חיילי צה"ל ומפקדיו חזר ושיבח את צה"ל בתרומתו החינוכית. הוא נהג לשאול:

"מי יכול לקחת בני נעורים, לדרוש מהם סדר יום תובעני, להעיר אותם בטרם בוקר, ללמדם אחריות וחובה מקצועית? בלי צה"ל הם היו ישנים עד עשר בבוקר."

אכן מתקיימת מחלוקת על המגמה הרצויה בעיצוב עתיד פני החברה הישראלית. האמירה שהמגמה הקיימת מובילה לקראת סיום מודל צבא העם, בעצם אומרת לנו שהרכבת כבר יצאה מהתחנה. אלא שבכל הקשור למאבקים על אופייה של החברה, אין רכבות שייצאו מהתחנה.

עתיד צה"ל כצבא עם, כרוך אם כן במאבק חברתי, ונתון במידה רבה להשפעת המנהיגים. השפעתו של צ'רצ'יל על הנהגת האומה ברגעיה הקשים של תחילת מלחמת העולם השנייה, היא מופת לאופן בו יכולה מנהיגות לעצב מוטיבציה וחוסן לאומי. הסרט החדש "השעה האפילה" מדגים סוגיה זו במלוא מורכבותה ובמלוא עוצמתה. מומלץ לצפות בסרט עם סוגית המוטיבציה לגיוס ומודל הגיוס ברקע. מוטיבציה כמו תופעות אחרות ברוח האדם, נתונות להשפעה. בתחומים אלה, מה שקורה אינו בהכרח מה שיקרה. הכל נתון לשינוי במיוחד רוח האומה וחייליה, הנתונה להשפעתה המידית של מנהיגות בעלת השראה.


פורסם לראשונה בישראל היום 19.1.18

האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ובשומרון

האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ובשומרון

בשלושה מאמרים במדור הדעות של ישראל היום, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי פלסטיני. שלושת הכותבים מומחים לזירה הערבית: יוסי קופרווסר, אייל זיסר וראובן ברקו, התריעו על תהליך המגיע לקיצו. לא במקרה שלושת המומחים – שמילאו במשך עשרות שנים תפקידים משמעותיים במערכת המודיעין הישראלית – התמקדו  בדינמיקה המתפתחת בצד היריב ובזירה הבינלאומית. במתכונת הערכת המצב הנהוגה בצה"ל וגם בדיוני קבינט, הדיון אכן נפתח על פי רוב בסקירת המודיעין על מצבו ופעולתו של האויב. אולם השאלה המכרעת, שאינה בתוקף סמכותם המחקרית של מומחי המודיעין, היא קודם כל מה שאיפותינו – בהיבטי חזון לאומי – וכיצד  מתבטאות שאיפותינו במיקוד לאינטרסים שרצוי לנו להתמקד בהשגתם.  בדיון הזה כפי שהיטיב להדגיש בן גוריון, צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים הטכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות  ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, הוא אינטרס  ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון.  בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין. כבר  במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש. 90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה  להיפרדות מהפלסטינים פירושו למעשה, נסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן, כאשר גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

מתוך השקפת עולם זו, אחרי פיגוע טרור כמו רצח הרב רזיאל שבח, בפאתי חוות גלעד, מעוררים שוחרי ההיפרדות את השאלה המוכרת: מה יש לנו לחפש שם ואם  בינתיים, צה"ל בכל זאת נדרש לפעול שם מדוע צריכים לחיות שם אזרחים ישראלים?

ובכן האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון אינם רק ביטחוניים. הפלסטינים מבינים טוב מאתנו, כדברי עבאס זכי ממייסדי הפת"ח, שאם יצליחו לדחוק אותנו לרצועת החוף הצרה ובתוך כך לגרום לנו לאבד את זיקתנו לארץ כמולדת אבות, זה ענין של זמן עד שנעלם כמו הצלבנים.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. זו בין היתר חיוניות חוות גלעד,  בהיותה שוכנת על אחד המסדרונות ממערב למזרח. מדובר כמובן במגמה שרק אזרחים חלוצים יכולים לממשה.

בהקשר הכולל, בביסוסה של מגמת התיישבות  נרחבת, טמון גם המפתח ליציבות האסטרטגית, בכינון התודעה שאחיזתנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום, 12.1.18