Browsed by
קטגוריה: ציונות ויהדות

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הסוגיה הדמוגרפית ביחס ליושבי המרחב שבין הים לירדן ניצבת בעשור האחרון כאחת הסוגיות המרכזיות, בשאלת ההסדרה הנדרשת בינינו לבין הפלסטינים. אבדן האמונה בציבוריות הישראלית ביכולתנו להגיע לשלום עם הפלסטינים (כפועל יוצא מן ההתנסות של אוסלו ושל ההתנתקות) הפכו את הסוגיה הזו לטיעון המרכזי מצד מצדדי גישת שתי המדינות. ניתן לשמוע את הטיעון הזה רבות מצד מי שאינם רואים עצמם כאבירי זכויות האדם (גישה הנתפסת כשמאל מובהק), אלא כמי שהאינטרס הלאומי הישראלי נמצא בראש מעייניהם, ובמידה רבה היא נתפסת כגישת המרכז בישראל. בין אלו המקדמים את הדיון בכיוון זה ניתן למנות דוברים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים.

הדיון הדמוגרפי מוצג כטיעון עובדתי, נטול פניות, שאיננו חוסה תחת גישה אידאולוגית. אלא שגם הסוגיה הדמוגרפית כרוכה בנקודת מוצא של החזון הלאומי. בניגוד למתחייב בגישת היסוד לכל דיון מדעי, בו המתדיינים מתבקשים להניח את הנתונים על השולחן בשקיפות מלאה וגם את מתודת איסוף הנתונים ועיבודם, בסוגיה הזו המתדיינים מסרבים לכך – הם גם מסרבים להתדיין זה מול זה במפגש שיח פומבי. במשך שנים. כמפקד המכללה לביטחון לאומי פרופסור ארנון סופר המתריע שנים מפני איום דמוגרפי סרב להתדיין בכיתה אחת עם יורם אטינגר המציג פער של מליון פלסטינים בין הספירה שלו לספירה של ארנון סופר והדמוגרף דה-לה-פרגולה. אם הם באמת מדענים מדוע שיסרבו לדיון פומבי?

ויותר מכך – גם אם המספרים שלהם נכונים, לגבי המצב הקיים השאלה הגדולה היא הניבוי שלהם לגבי המצב המתהווה לעתיד וכאן הסטטיסטיקה אינה יכולה להתמודד עם התהוויות בלתי צפויות.

מאז 1994 במהלכה יצאו כוחות צה״ל מעיקר השטח ברצועת עזה, וביתר מובהקות מאז חדלה לחלוטין שליטת מדינת ישראל על מרבית האוכלוסייה שם בעקבות תכנית ההתנתקות שלאחריה לא נותר יהודי אחד בכל הרצועה, קיימת בעזה מדינה דה פקטו. על כן, את הדיון הדמוגרפי במספר היושבים בין הירדן והים יש להתחיל פחות כשני מליון פלסטינים המתגוררים בעזה. לכן, בגישתי, המשך שלטון חמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי.

באשר לשאלת יהודה ושומרון. ביו"ש החל מינואר 1996 יצאו כוחות צה״ל מכל הערים ומריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים המרוכזים בשטחי A ו-B. מאז הכיבוש אינו חל על כ-90 אחוז מהפלסטינים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית. נותרה שאלת הערבים בשטחי c וערביי ירושלים. עם אלה אין בעיית רוב יהודי.

אלא שהפלסטינים שקלטו את חרדתנו מן האיום הדמוגרפי יודעים כיצד לסחוט מהיהודים וויתורים נוספים בירושלים ובדרישתם לנסיגה כוללת לקווי 67 עם הסכמה לכאורה, לחילופי שטחים על גושיי התיישבות שאינם עולים על 3 אחוז משטחי הגדה.
לאלו, צריך להסביר בפשטות כי לפניהם שתי אפשרויות: לקבל את מה שהציע להם יצחק רבין – מדינה מופחתת בשטחי AB. או אם אין להם חפץ בכך ומאיימים להחזיר מפתחות, אז אין לנו מורא. נדע לשלוט בהם. למי שירצה ויתחייב לנאמנות כמו כל אזרח בארה״ב, ניתן
אזרחות מלאה ומי שלא יתאים לו יחייה עמנו בדו קיום כתושב בעל זכויות מלאות בביטוח לאומי ובביטוח בריאות. זה נראה הוגן למדי ולמי שלא מתאים שימשיך להאבק. נדע להכיל גם את זה.

כבר בשנות ה-90 פירסם פרופסור יובל פורטוגלי ספר פורץ דרך בכותרת: ״יחסים מוכלים״. שם נטען שבכל דרך מדינת ישראל היא מדינה המכילה שני לאומים יהודי ופלסטיני. גם בנסיגה לקווי 67' מדינת ישראל תמשיך לכלול שני לאומים. השאלה הנתונה להכרעה היא הפרופורציה בין יהודים לפלסטינים ביחס למרחב ולשטח. ממכלול שיקולים רחב, גם ביטחוני, גם גיאוגרפי, גם תרבותי מורשתי וגם אקולוגי, אני מעדיף יחס קטן יותר מספרית בין יהודים לערבים על יותר שטח מאשר יחס גדול מספרית לטובת יהודים אבל בשטח מצומצם. כלומר, דמוגרפיה חייבת להבחן ביחס לשטח ופיזור על פני שטח רחב יותר מאפשר דו קיום יציב יותר.

הדמוגרפים המתריעים מפני אפרטהייד מתעלמים לחלוטין משיקוליי המרחב בו נדרשים להתקיים תשתיות חשמל מים תחבורה ושטחים פנויים המשרתים את כל המתגוררים בין הים לירדן ואף את אלה שמעבר לירדן. בקיצור איום דמוגרפי אינו מפלצת – זו סוגיה בת פנים רבות הנתונות בידינו. השאלה, שוב, איננה מה כמה יולידו הפלסטינים, ואף לא כמה יולידו היהודים במרחב, אלא האופן שבו נעצב את המרחב העתידי. בהיבט זה הדיון, לצערי, טרם החל, ונביאי הדמוגרפיה מקשים עליו להתקיים.

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

בביקורו האחרון בוושינגטון ובנאומו באו"ם, המשיך ראש ממשלת ישראל נתניהו בהצבת האיום האיראני במרכז מאמציו המדיניים. במקביל, בשאיפת הנשיא טראמפ לפריצת דרך בפתרון הסוגיה הפלסטינית, נוצרה שוב זיקה – גם אם אינה מפורשת – בין תמיכת הבית הלבן בדרישות ישראל בזירה האיראנית- סורית, לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית.

מנקודת מבטי, זיקה זו מסוכנת לישראל. האיום הגדול יותר לקיומה של מדינת ישראל, אינו איום מליציות שיעיות בגבול רמת הגולן, גם לא איום הגרעין האיראני, הנושאים אופי צבאי פיזי גלוי, אלא זה הטמון במדינה פלסטינית במתווה תכנית קלינטון המוביל לחלוקת ירושלים ולנסיגה לקוי 67. הימנעות ממשלת נתניהו מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו גבעת המטוס, בחיבור בין ירושלים המזרחית לשכונת בית צפפא, מבטאת הלכה למעשה, עד כמה למרות חילופי השלטון בבית הלבן, קווי המתאר להסדר ישראלי פלסטיני, ממשיכים לראות בחלוקת ירושלים הנחת יסוד להשגת הסדר.

דינמיקה של שינוי

התבוננות ביקורתית בהתפתחויות האחרונות בסוריה, יכולה ללמד כיצד המציאות משתנה במגמות בלתי ניתנות לחיזוי. רק לפני כשנתיים, העריכו במערכת הביטחון הישראלית כי קריסת צבא סוריה שמסירה מגבולנו הצפוני את תרחיש המתקפה הסורית, מאפשרת צמצום בסדר הכוחות של צה"ל. עתה, עם השינוי המתהווה באיומים חדשים, מציגה מערכת הביטחון בהנהגת השר ליברמן, דרישה לתוספת תקציב. עיון בדינמיקה של השינוי, דורש בחינה מחודשת גם להנחות היסוד עליהן נבנתה התפיסה הביטחונית הישראלית בהתייחסותה לאיום המדינה הפלסטינית.

מומחי ביטחון טענו במשך שנים כי בעידן החדש, חלף הצורך בעומק אסטרטגי טריטוריאלי להגנת ריכוזי האוכלוסייה הישראלית ברצועת החוף. אולם, די במה שפורסם בעיתונות על תרגיל הגיס האחרון בצפון, בהתמודדות מול איום החדירה של כוחות חיזבאללה ליישובנו , כדי להטיל הנחה זו בספק. לא רק חיזבאללה וחמאס מציבים אתגר חדש, גם הופעתן של מליציות שיעיות בזירה הסורית, באי היכולת להבטיח את סילוקן בהתערבות מעצמתית, מחייבת בחינה מחודשת לפוטנציאל הסיכון ממדינה פלסטינית. במציאות המתפתחת, ללא בקעת הירדן בהחזקה ישראלית, כוחות מליציוניים עלולים לחלחל מתחת לראדר הפיקוח הבינלאומי, עד לקווי התפר העירוניים בירושלים ובגבול כפר סבא נתניה.

 

קונספציה 2017

את הפתעת מלחמת יום הכיפורים, תלו בוועדת אגרנט בקונספציה שגויה. אלא שאין אפשרות לתפוס את המציאות ולפעול בה ללא קונספציה הלקח הוא לא להימנע מקונספציה אלא להיות מודעים להכרח להעמידה לבחינה ביקורתית.

בין המומחים תומכי נסיגה מיהודה ושומרון, במסגרת פתרון שתי המדינות, מונחת קונספציה כמעט בלתי מעורערת בת שלוש הנחות: (1)  עצם נסיגתנו מן השטח, עם הסכמת הקהילה הבינ"ל להכרה בסיום הכיבוש, יעניקו לישראל מרחב פעולה לגיטימי להגנתה. (2) לנוכח איום רציני, תדע ההנהגה הישראלית לקבל בעיתוי הנדרש את ההחלטה ההכרחית – להפעיל את צה"ל  במתקפה למרחבי יהודה ושומרון. (3) בעליונותם המבצעית והטכנולוגית, יוכלו כוחות צה"ל לנצח ביממות ספורות.

לא זו בלבד שלנוכח שינויים בתופעת המלחמה קונספציה זו מתערערת, אלא אף יש לבחון את תקפותה במציאות העלולה לכפות על מדינת ישראל לחימה בו זמנית ביותר מזירה אחת.

שינוי בזירה הבינלאומית

גם בזירה הבינלאומית התחוללו מאז ראשית מגמת אוסלו, בסתיו 1993, שינויים דרמטיים. ביסוד התהליך ניצבה בפני ראש הממשלה רבין עוצמתה המעצמתית של ארה"ב . בריה"מ ועמה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. העולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי בהגמוניה אמריקאית.

הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר הניצחון האמריקאי על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית הוכחו בכל הממדים: גם הטכנולוגים, וגם ביכולת הנהגת צבא קואליציה, שכלל כוחות משלוח ערביים- מצריים, סעודיים וסוריים. בתודעת החולשה, בהסתגלות לתנאיי הנחיתות האסטרטגית בה נמצאה הנהגת אש"פ, נסללה הדרך לתהליך אוסלו.

בינתיים במהלך השנים, עוצמתה ההגמונית של ארה"ב הלכה ונחלשה ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו בהגיון חדש. אירופה המערבית הפכה למאוימת בלחימה הרוסית באוקראינה. כוחות אסלאם ראדיקליים, מאפגניסטאן ועד תימן, סוריה ולוב למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה.

בתוך כך, משהו מהותי השתנה באופק הציפיות הישראלי-פלסטיני. בתחילה, בראשית ימי אוסלו, ציפו להדדיות של רצון טוב ופיוס. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה לפיוס פלסטיני בתמורה לוויתור הישראלי, הומרה בשיח הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן" למען עצמנו.

ככל שמצדדי מגמת ההיפרדות, השתכללו במאמציהם להסביר לחברה הישראלית עד כמה ההיפרדות מחויבת המציאות, למען שימור זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, כך גדל כוח המיקוח הפלסטיני. אם נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית, היא לגמרי אינטרס פנימי ישראלי, אם ממילא הישראלים נסוגים רק למען עתידם, למה שהפלסטינים יעניקו משהו בתמורה? מנקודת מבטם, אין חובת הדדיות, הם הרי מקבלים מה שמגיע להם מתוקף זכותם הלאומית להגדרה עצמית.

במגמה זו, גובר הסיכון שמא נסיגה מיהודה ושומרון לא רק שלא תביא לסיום הסכסוך אלא דווקא תעודד את התגברות המאבק. בהגיון זה, רצוי לבחון מחדש האם בנסיגה לקווי 67 בתיקונים קלים לגושי התיישבות, (שאינם יותר מ-3% משטחי יו"ש ) יהיו בידי מדינת ישראל התנאים הנדרשים להגן על עצמה.

מעבר להיבטים הביטחוניים הפיזיים, ראויים לעיון דברי עבאס זאכי , מראשוני הפת"ח, על המניע לתמיכתו בפתרון שתי המדינות:

"עם פתרון שתי המדינות לדעתי, ישראל תקרוס. כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהיה על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהיה על כל הקורבנות שהם הקריבו? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט…. יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם…"

 7.5.2009, ANB TV

עבאס זאכי מיטיב להבין – יותר מרבים ביננו- את משמעות הממד הרוחני יהודי, כתנאי להמשך קיום מדינת ישראל. פוטנציאל הקריסה הפנימית הטמון באיום זה מסוכן פי כמה מהאיום האיראני, גם זה הכלול בממדיו הגרעיניים. בגלוי ובסתר, סדר העדיפויות הלאומי הישראלי, מחייב בחינה ושינוי המבקשים ביטוי בעת הזו, בהגיון השיח הביטחוני ובמגמות הפעולה במרחב.


פורסם לראשונה בישראל היום, 6.10.2017

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

כשיתכנסו השנה יהודים־ישראלים לתפילת ראש השנה, בשמיעת קול שופר ובדממת "ונתנה תוקף", תלווה אותם מצוקה שהתעצמה בשנה האחרונה: המאבק על זהותנו הישראלית. לשאלה זו היבטים פנימיים וחיצוניים הנתונים בזיקה הדדית. איומים חיצוניים המרחפים מעל קיומנו, מכוננים תודעת אחדות גורל. נוח להתמקד בהם. הם מחוללים את מרחב הנוחות המתמסר לשאלה המוכרת המזמינה כתמיד דיון מומחים ביטחוני־מדיני: כיצד נמשיך להגן על קיומנו גם בשנה הבאה? זו היתה דרכנו להדחיק שאלות יסוד פנימיות על מה שקורה בתוכנו, במה שאנו מחוללים לעצמנו.

מעבר לחרדת הגורל המשותף לתושביי ארץ זו, ממתינה שאלת הייעוד: האם יש לנו ייעוד משותף? הדיון שהתעצם בשנה האחרונה בשאלה זו מזמין התבוננות מחודשת: מי אנו ולמה אנו מצפים מקיומנו המשותף כאומה? למצוקת הזהות הישראלית ניתנו בשנה האחרונה ביטויים חדשים בשיח הציבורי. נשיא המדינה אפיין אותה בדיבורו על ארבעת שבטי מדינת ישראל: הדתיים, החילונים, החרדים והערבים. אמנון רובינשטיין התייחס לנושא בספרו: "שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד – ליברליזם ורב־תרבותיות בישראל". עיתון "הארץ" הקדיש לסוגיה מאמרים רבים.
לזהותנו כחברה פנים רבות, ואכן קיימים מתחים ומאפייני שונות. אולם, בניגוד לגישת נשיא המדינה, התמקדות במבנה העומק של החברה הישראלית, במיוחד בין היהודים, יכולה לגלות מכנה משותף משמעותי הטמון במשמעות ייעודנו כיהודים. המכנה המשותף היהודי מתגלה במידה גוברת במתרחש בבתי הכנסת. בין יהודי עדות המזרח לבין יהודי עדות אשכנז קיימים הבדלי נוסח, לא הבדלי מהות. זה מה שמחולל מגמה חדשה שניתן לזהותה גם במתרחש בבתי כנסת גדולים בתל אביב – מניינים רבים מתמזגים ונוסחים הולכים ומשתלבים זה בזה. לא רק שילוב עדות מתקיים במגמה החדשה, אלא גם שילוב הממזג לקהילה אחת דתיים וחילונים.

את נקודת מבטי האחרת אני מבסס על הסתכלות ביקורתית על הגבולות שנוהגים לסמן בין קבוצות בחברה הישראלית. סוציולוגים ישראלים מסכימים כי "החילונים היהודים הם רובה של החברה הישראלית". את המסה הגדולה המזוהה כמסורתית הם נוטים לסווג כ"חילונים־לייט". בהתאם קבע הסוציולוג עוז אלמוג: "רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים". אלא שעל בסיס אותם נתונים אפשר להציע הסתכלות אחרת ומסקנה מנוגדת. אם רק נשנה את נקודת המוצא להבחנה בין חילוני לדתי, אם נסכים שלא כל מי שנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני, דוגמת מה שמבטא שלום אסייג בסדרת הטלוויזיה המרתקת "שנות השמונים", נוכל לטעון כי רוב החברה הישראלית־יהודית הם דתיים ומסורתיים. החילונים המובהקים הם קבוצת מיעוט.

מומלץ להתבונן בתפילת ליל שבת בבתי הכנסת בבתי המלון בארץ. הם תמיד מלאים בהמוני עם ישראל המתכנסים לתפילה בהתלהבות אותנטית. רובם ילכו אחרי ארוחת הערב – ללא התייסרות ובאותה ההתלהבות – לבילוי "חילוני" בדיסקוטק. האדם הדתי ההלכתי ישאל אותם: אם באתם לתפילה, למה הלכתם אחר כך לרקוד בדיסקוטק? ואילו ה"חילוני־ההלכתי" ישאל, אם באתם לדיסקוטק אתם הרי כמוני, מה חיפשתם בבית הכנסת? זו גישה דיכוטומית להבחנה בין דתיים לחילונים, והיא מקיימת ברית סמויה בין שני הקצוות הנוקשים, במאמציהם להתעלם מן המגמה הרחבה שאינה מצייתת לכללי הסיווג המקובעים להבחנה בין דתי לחילוני.

השאלה החשובה מי כאן הרוב אינה רק שאלת מחקר סוציולוגית. היא שאלת מפתח עקרונית במאבק המתחולל על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי. דרישת הקבוצה החילונית למרחב ציבורי ישראלי בעל אופי חילוני, מבוססת על טענתם כי הם מבטאים דעת רוב. לפנינו מיעוט שמתנהג כמו רוב ולעומתו רוב שנלכד בתודעה כוזבת כאילו הוא מיעוט. מכלול מאבקים שהתעצמו, החל במאבק על דמותה של השבת הישראלית וכלה בתוכני הלימוד בבתי הספר, מתכנס למאבק אחד מרכזי: מאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל כמדינה יהודית. זו בדיוק המחלוקת; לא רק מיהו הרוב ומה מאחד את זהותו, אלא גם מה אופיו הרצוי של המרחב הציבורי.

זהו הרקע למאבק החדש על תוכני הלימוד היהודיים בבתי הספר הממלכתיים, כממד נוסף בזירת המאבק על שליטה במרחב הציבורי. כאן נדרש בירור אם בית ספר ממלכתי הוא בהכרח בית ספר חילוני, או שהוא קודם כל ישראלי־יהודי. יש להדגיש, עצם בחירת ההורים להפקיד ילדם בבית ספר ממלכתי אינה מלמדת כי ביקשו עבורו חינוך חילוני. אין בידי נתונים מחקריים, אך ביכולתי לשער כי מרבית ההורים, במיוחד אלה המשתייכים לרוב המסורתי, שמחים במגמת שר החינוך לשילוב מורשת יהודית בתוכנית הלימודים.

כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביקרתי עם חניכיי במוסקבה. בליל שבת התארחנו בבית הכנסת הגדול. לחלק מהחניכים, שהם קצינים בכירים במערכות הביטחון, האירוע היה די זר. כשהגיעו בקבלת שבת לשירת "לכה דודי", שאל אותי קצין מצטיין רב־זכויות: "תגיד, מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?" האם לכך שאפנו במערכת החינוך הישראלית?

לא להתרפק, אלא לקבל הכוונה

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, ממנהיגיה הרוחניים של מפלגת העבודה, בסיום שירותו בגדוד העברי ב־1919, הגיע לירושלים וכתב על חוויית עלייתו להר הבית:

"היום הכי חשוב בשבילי בירושלים היה יום לכתי להר הבית. היום שעוזר לי להבין את כל דבר ההתנדבות, הוא המפעם את הלב ומעבירו על גדותיו".

לעומתו, מאיר שלו בהתייחסו לשקיקת החיבור לעבר ההיסטורי אמר לאחרונה: "כל הפוליטיקה של המזרח התיכון מבוססת על פייק היסטורי". חוויית כצנלסון היתה כנראה מתקבלת היום כביטוי להדתה. מהו, אם כן, הדבר שהשתנה? לא בהתרפקות על זיכרון העבר עסק כצנלסון, אלא במשמעותו האקטואלית של העבר היהודי להכוונת דרכנו לעתיד. גם כיום, הרוב היהודי מזדהה להערכתי עם חוויית הר הבית של כצנלסון.

את המתח בין השאיפה שלנו לכינונה של אומה מלוכדת, לבין שימור העושר הטמון במאפייני גיוון רב־תרבותיים, מומלץ לתפוס כיתרון מבורך. במתח מתמיד זה, המתקיים בעם ישראל מאז היווצרו, מצוי גם ייחודו, כפי שהיטיב להסביר הרב יהודה ליאון אשכנזי: "היהודים אוחזים בזהותם הייחודית, ויחד עם זאת מלקטים את הזהויות של כל מקום ועוטים אותן על עצמן. הם בעת ובעונה אחת בני אדם לפי דרכו של אברהם ובני אדם לפי דרכן של צרפת, ליטא ומרוקו. כאשר הם מתקבצים לירושלים, הם מאחדים את כל הזהויות האנושיות, ומאחדים את האנושות כולה מחדש על פי דרכו של אברהם" (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 23). לו יהי.


מאמר זה התפרסם לראשונה במוסף ישראל היום, ערב ראש השנה תשע"ח

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

בתשובת המדינה לבג"צ, בעתירת שדה בעז כנגד הכוונה להריסת ארבעה בתים שנבנו לאחרונה באורח לא חוקי, הודגשה העובדה שהבתים נבנו שלא כדין מתוך עשיית דין עצמי:

"בנסיבות אלה, דומה כי אין צורך להרחיב יתר על המידה על עשיית הדין העצמי של העותרים, שאף בעתירתם מודים למעשה – בפה מלא – כי התעלמו מדיני התכנון והבנייה…"

ברור הנסיבות בהן רשאי אדם ליטול דין לעצמו, אם בכלל קיימות נסיבות כאלה, הוא דיון פילוסופי-ערכי המצוי מעבר לדיון המשפטי הצרוף. דווקא מדינה דוגמת בריטניה, בעלת מורשת מבוססת של שלטון חוק, היטיבה להכיר בנסיבות המיוחדות בהן עשיית דין עצמי, יכולה להיות מוצדקת ככורח נסיבתי. גם במורשתה הצבאית, נתנה המערכת הבריטית הממסדית, מקום כבוד לקצינים עצמאיים וחתרניים, כלורנס איש ערב ואורד וינגייט, שפעלו יותר מפעם באורח הנראה כעשיית דין עצמי.

סוגיית עשיית דין עצמי זכתה לביטוי קולנועי נוגע ללב, בסרט הבריטי זוכה הפרסים, "הסערה המתפרצת". הסרט מביט לחיי וינסטון צ'רצ'יל, בארבע השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, כשהוביל מאבק פוליטי עצמאי ומבודד בהתרעתו כנגד גרמניה ההולכת ומתחמשת. ממשלת בריטניה באותן שנים לא רק התעלמה מהאיום שהלך והתעצם, אלא אף עודדה משיקולים כלכליים, סחר בריטי שהאיץ את תעשיית הנשק הגרמנית. כחבר פרלמנט דחוי בערוב ימיו, נזקק צ'רצ'יל לביסוס עובדתי לטענותיו. פקיד במשרד החוץ הבריטי הופעל על ידו והעביר לידיו מידע סודי עדכני. בחרדת החשד המתגבר כלפיו, ביקש הפקיד לברר עם מי שהיה ראש המוסד הבריטי, את מידת הלגיטימיות לפעולתו. התשובה שקיבל היתה: "זה בוודאי לא חוקי, אבל לגמרי הכרחי". כאן המקום, בו מסתיים הברור המשפטי הפורמלי ומתחיל הדיון הערכי.

מניה שוחטבמתח הזה, מצוי למעלה ממאה שנה הגיון ההתנהלות המוביל את התפתחות מפעל ההתיישבות הציוני. טענת המדינה כי העותרים התעלמו מחוקי התכנון והבנייה, מכחישה בעקביות שיטתית את הפער העצום בין יכולת מימוש חוקי התכנון והבנייה במרכז הארץ, לבין היכולת לממש את אותם חוקים במרחבי הספר. קיבוץ אלומות ששמעון פרס היה בין חבריו, הוקם לדוגמה, בשנת 1941. רק ארבעים שנה מאוחר יותר קיבל אישור תב"ע והפך ל"חוקי". המצב דומה במרבית יישובי ארצנו. העיקרון פשוט: מי שימתין עד להשלמת תהליכי אישור ובניה כחוק, ימצא את השטח תפוס בידי אחרים. כך פני הדברים גם בגליל, בנגב וברמת הגולן. זו למעשה המציאות הקיימת, גם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה. היישוב נמרוד בגולן שאני נמנה על מייסדיו, נבנה ב-1982 כהיאחזות נח"ל. החלטת ממשלה להקמתו התקבלה ב-1977. היישוב אוזרח בשנת 1999 באישור שר הביטחון, בשנת 2008, לאחר תהליך משפטי בתביעת המדינה על בנייה בלתי חוקית, החליט בית משפט מחוזי לזכות את המתיישבים בטענת הגנה מן הצדק, וקרא לממשלת ישראל להסדיר ליישוב תכנית מתאר. עד היום לא הושלם התהליך. בינתיים המרחב עליו יכול היישוב להתפרס הלך והצטמצם.

יסוד הבעיה טמון במאבק המתמיד המתקיים על האחיזה בקרקע. מניה שוחט במכתבה להנרייטה סולד – מרץ 1909 – היטיבה לתאר את הדינמיקה:

"סיפרתי לך כבר פעם כי בפלשתינה אסור שתישאר קרקע בלתי מעובדת. כשערבי רואה שאין מעבדים את הקרקע הוא מתיישב עליה, וברגע שהוא כבר אכל לחם מאדמה זו לא יעזוב אותה. אז יש צורך לגרשו בכוח, מתחילים משפטים… כתוצאה מכך נוצרת שנאה בין ערבים ליהודים. מכיוון שאין אפשרות להשאיר את הקרקע בלתי מעובדת, הכרחי להחכירה לערבי ואז חוזר הסיפור שתיארתי מקודם… הערבים לא עוזבים את הקרקע שהוחכרה להם והתוצאה היא מהומות אגרריות, משפטים, בית סוהר…"

במכתבה של מניה שוחט למנחם אוסישקין – פברואר 1909 – פרטה את הקשיים:

"ידוע לך היטב שאין חמור יותר מאשר לדחות את עיבוד האדמה שנרכשה זה עתה… אלא שהמציאות מלמדת שלעיתים רחוקות ניתן להתיישב על הקרקע מיד לאחר קבלת הקושאן. הטיפול ברכישת הקרקע אינו מסתיים לאחר פעולה חד פעמית. בהכללה אפשר לומר שמרגע רכישת הקרקע ועד קבלת רישיון לבניית בית עוברת כשנה. ושנת מעבר זו היא השנה המכרעת, משום שבשנה זו חייבת האדמה בעיבוד על ידי היהודים."

לשם כך המליצה על הקמת קואופרטיב חקלאי נייד, שיעלה על הקרקע מיד עם רכישתה, עד להשלמת הסדרתה וקבוצה זו "חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים." בין היתר: "הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות".

לכל מי שהתחכך במאבקי ההתיישבות, נראה כאילו מאה שנה ודבר לא השתנה. מה שהשתנה לרעה, הוא מידת ההכרות והאמפתיה של מנהיגי האומה, לקשיי המאבק במרחבי הספר. זה נכון גם לגבי מידת ההיכרות של ה

8שופטים עם מורכבות הנסיבות. הדינמיקה המורכבת של המאבק על הקרקע בארץ ישראל, ממשיכה לחייב דפוסיי היגיון של תודעת חירום. בנסיבות החירום בהן מאבק זה ממשיך להתקיים, טמון המפתח לשיפוט המעשים הנראים בעיניים משפטיות פורמליות, כ"עשיית דין עצמי".

גם הטוענים "הכול שפיט" ונקודת המבט המשפטית מרכזית בהשקפת עולמם, מודים במורכבות החיים המחוללת מתח בין מה שמבחינת החוק נראה על פניו בלתי חוקי, לבין מה שיכול להתקבל כמוצדק במבחני החיים. מעומק הבנה זו כתב בן גוריון בהדרכה לעובדי המדינה:

"עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע…היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה."

"יעודי הרוח והחלוציות בישראל", תשי"ג, כוכבים ועפר, עמ'48

זה טבעם של מבחני המנהיגות הלאומית, כמבחנים חסרי תקדים, הדורשים לעיתים העזה להחלטה שבמבט פורמלי נראית כסטייה ממסילת החוק. זו תמצית המעשה המנהיגותי כמעשה שיעמוד למבחן הדורות, לא רק בהיבטי הפריזמה המשפטית, אלא בעיקר במבחן ההיסטוריה.


תמונת הנושא: קיבוץ אלומות. משותפת ברישיון מויקי שיתוף, הועלתה על ידי המשתמש hanay.

פורסם לראשונה במקור ראשון, 1.9.17

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

לפני כשלושה שבועות, נוספו ארבעה בתי קבע במדרון המערבי של היישוב שדה בעז. תוך יומיים הוגשה לבג"צ תביעה פלסטינית, לעצירת הבניה והרס הבתים, בטענת בעלות לקרקע. טענות הפלסטינים חסרות בסיס אך לצערנו, מתוך אכיפה סלקטיבית נגד בנייה יהודית, לפי שעה, הורה שר הביטחון על הריסת הבתים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

המאבק על בעלות הקרקע במרחב אינו חדש. היישוב נבנה בקו שדרת ההר על דרך האבות, מצפון לנווה דניאל, על בסיס קרקעות שאותרו בהתכנות גבוהה להכרזה כאדמות מדינה. העלייה לקרקע נעשתה בראשית שנות 2000, בתקופת העימות בעידודו המלא של ראש הממשלה שרון., בהתאם, ערכה המדינה סקר מקיף לאיתור מלוא פוטנציאל אדמות המדינה במרחב. לסקר זה הוענקה עדיפות במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי, בהבנה שאחיזה התיישבותית במרחב זה מצויה בלב הקונצנזוס הישראלי, ומוכרת ללא עוררין כחיונית לחיבור רציף של גוש עציון המערבי לירושלים. לאחר בג"צ קודם שהוגש כנגד מבנים אחרים ביישוב, הגיעו היישוב ומשרד הביטחון להסכם אשר כלל התחייבות מוצהרת של שר הביטחון הקודם רא"ל מיל' משה יעלון, למתיישבי שדה בעז ולמועצה אזורית גוש עציון, להסדרת היישוב תכנונית וקניינית.
בתורת צה"ל הבסיסית למושג ביטחון לאומי הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים."
בהיסטוריה רצופת המאבקים של מדינת ישראל, ידועות דוגמאות מובהקות למאמץ שקיים צה"ל יחד עם ההתיישבות בספר, להגנת אינטרסים לאומיים חיוניים, כמו למשל המאבק על המים בזירת הצפון, והמאבק לגישת חקלאים לעיבוד השטחים המפורזים בגבול סוריה. מאמצים נחושים אלה היו כרוכים לא פעם בתקריות גבול רחבות היקף, שצה"ל מיצה בהם הזדמנות למימוש ריבונות מדינת ישראל במרחב.
הגיון זה, מסביר כיצד ארבעה בתים בשיפולי שדה בעז, ברצף ההתיישבותי מנווה דניאל עד צומת אל-חאדר, מבטאים בשעה זו אינטרס לאומי.

שדה בועז - מבט מערבה
שדה בועז – מבט מערבה. ברקע: חוסאן ומאוחריו ישובי מטה יהודה

אריאל שרון כראש ממשלה שהכיר היטב את מרחב צפון גוש עציון בואכה צומת אל חאדר- כפר חוסאן – ידע להסביר את הגיון תמיכתו בעליית מאחז שדה בעז לקרקע. לא רק שהכיר במרחב כל ערוץ וגבעה, עוד מימי היותו מג"ד הצנחנים בתקופת פעולות התגמול (בפשיטה על משטרת חוסאן מבצע "לולב", 1955), גם בהיותו ראש ממשלה עבר שם מידי בוקר בדרכו מחוות השקמים אל משרדו בירושלים, בנסיעה דרך בית ג'וברין, עמק האלה, צור הדסה וכביש המנהרות. מדובר בציר ראשי המחבר את דרום מערב הארץ לירושלים ומרבית הישראלים הנוסעים בו, כמו בכביש 443, אינם מתנחלים. כביש זה מדרום מערב ירושלים, מציל את בירת ישראל מתלות בכביש כניסה יחיד ובלעדי ובכך תורם תרומה מכרעת להפיכת ירושלים מעיר קצה ממזרח לתל אביב, לעיר ראשה המתקיימת כמטרופולין במרחבה.
הפלסטינים בהגיון מאבקם, המגובה על ידי ארגוני זכויות אדם ומדינות זרות, מודעים לחשיבותו של ציר זה למעמדה של ירושלים. מהכרה זו, נובע גם הדחף לפעילות העוינת והבלתי נפסקת בכביש עוקף חוסאן. כמו קרבות שער הגיא בתש"ח, שהיו מכוונים בהגיונם למערכה על ירושלים, כך יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכביש עוקף חוסאן, מונע בהתמדתו מתוך חיוניותו של ציר זה למעמדה של ישראל בירושלים רבתי. תצפית מבתי שדה בעז מסבירה בלי מילים, את חשיבות התצפית והשליטה על צומת אל חאדר ועל כביש עוקף חוסאן, לכיוון צפון מערב, וחשיבות השליטה על כביש 60 למזרח. עצם המיקום בצומת זו, מסביר את ערכה של נקודת התיישבות זו כאינטרס לאומי במרקם התנאים להגנת מעמדה של בירת ישראל כעיר מטרופולינית .
בנקודה זו במרחב, בשדה בעז, מתמקד בשעה זו מאבק ישראלי פלסטיני, משמעותי פי כמה משאלת גורלם של ארבעה מבנים: המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? האם גוש עציון על אשכול יישוביו, יוותר גוש מבודד התלוי בחיבורו לירושלים, בציר תנועה מפותל וצפוף הנשלט על ידי פלסטינים, כמו ציר הכניסה מכיסופים לגוש קטיף, או שייווצר רצף מרחבי התיישבותי מאלון שבות לדרך האבות, ומשם לנווה דניאל, שדה בעז, הר גילה.
בשאלה זו, בדיוק כמו בתש"ח, בזיקה ההדדית בין גוש עציון לירושלים, תלוי לא רק גורל יישובי גוש עציון, אלא גורלה של ירושלים כולה. כפי שילדינו הם העושים אותנו להורים, כך בזיקת העיר לבנותיה, העיר תלויה ביישובים סביבה המכוננים אותה לעיר. כלל ממדי הפעילות המתקיימים ברשת הזיקות בין העיר לבנותיה קובעים את מעמדה של עיר כמרכז מטרופוליני. בהיבט זה, היישוב שדה בעז, באחיזתו בשטח מפתח בשליטה על עורקי התחבורה הראשיים לירושלים מדרומה וממערבה, ראוי להיות מוכר כאינטרס לאומי משמעותי במערכה על ירושלים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

התמקדות בהגיון המאבק על שדה בעז, מטילה אור על סוגיית המאחזים ביהודה ושומרון. רובם נבנו בתקופת מאבק, מתוך הבנת הדרג המדיני את האינטרס הלאומי בבניית רצף התיישבותי לאורך הצירים הראשיים. זה לדוגמא תפקידו של מאחז ברוכין, על אם הדרך מראש העין לאריאל. כך גם במאחזים רבים אחרים כמו קידה ועדי עד, בגוש שילה, המקיימים רצף יישובי מאריאל אל בקעת הירדן. לא מדובר במאבק קפריזי על גבעה שכוחת אל וכמה קראוונים , אלא במאמץ מערכתי לכינון תנאיי קיומה של מדינת ישראל במרחב.
למול המומנטום הפלסטיני, הממוקד למאבק בשטחים חיוניים אלה בהכוונת הרשות הפלסטינית ובסיוע האיחוד האירופי וארה"ב, ארבעה בתים בשדה בעז הם קומץ קטן אך משמעותי שהפלסטינים במאבקם מיטיבים ברגע זה להכיר את מלוא משמעותו למערכה. למעשה, בשדה בעז מתנהל בשעה זו קרב על הדרך לירושלים. קרב נוסף ברצף מערכות, המתנהל מעל מאה שנים, כנגד שיבת ציון.
הבהרה זו של תמונת המצב נדרשת לא רק למקבלי ההחלטות ברמה הלאומית, אלא גם לעם ישראל הרשאי לדרוש דין וחשבון ממנהיגיו.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 4 באוגוסט 2017.

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

החלטת ראש הממשלה והקבינט לאמץ את המלצת המשטרה בסוגיית הר הבית עוררה גל ביקורת. בהסלמת האירועים, גאתה הביקורת. במשך הימים הדהדה השאלה: כיצד יכול ראש הממשלה להתעלם מאזהרות השב"כ וצה"ל?
נימת הביקורת התייחסה לרה"מ כאילו מדובר בקבלן בנייה שהתעלם מדרישת מהנדסים לכמות הברזל החייבת להשתלב לפי תחשיב הנדסי ביציקת הגג. עם זאת, לגמרי מובן מדוע אזרח מן השורה שואל ומבקש לדעת כיצד מתקבלות החלטות בממשלה. מדובר בסוגיית יסוד מוכרת בניהול ענייני מדינה. המתח המתקיים בין הדרג הפוליטי – בעל הסמכות החוקית להחלטה – לבין הדרג המקצועי, הוא תופעה שגרתית ומוכרת. שאלת היסוד, אם כן, היא עד להיכן מחויב קברניט לאומי להקשיב להמלצת יועציו המקצועיים.
ח"כ ציפי לבני אמרה כי התעלמות הממשלה מהמלצת השב"כ דומה להתעלמות מהמלצות רופא. אבל מה עושים כאשר אנו נדרשים להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות? גם במצבים רפואיים פשוטים יחסית, כמו פריצת דיסק בעמוד השדרה, מטופל יכול להיקרע בין רופא אחד הממליץ על ניתוח והשני המזהיר – "רק לא ניתוח". במקום הזה עוברת ההתלבטות למכלול השיקולים הרחב, המצוי הרחק מעבר לתחומו המובהק של מדע הרפואה. במהרה מתגלה כי אמנם יש שאלות טכניות המצויות במלואן בסמכות המומחים, אבל בגיבוש החלטה ובניהול סיכונים לא הכל יכול להיות מובל רק על פי חוות דעת מומחים.
בתחומי מדיניות וניהול מצבי עימות, סוגיה זו מבטאת את המקום שבו מתגלה בלעדיותו של מנהיג בנשיאה בנטל האחריות. אלמלא היה נדרש להחלטה שמעבר למומלץ על ידי יועציו המומחים, תפקידו היה מסתכם בלא יותר ממזכיר ועדת מומחים.

שאלה של אמון

בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהיתה רצופת מבחני מנהיגות, ידועים מקרים רבים המדגימים החלטות שהתקבלו בניגוד לחוות דעת המומחים. היה זה בן־גוריון שהדגיש שוב ושוב כי המומחים אינם מומחים אלא למה שקרה – לא למה שיקרה.
עוד בטרם הוכרזה מדינת ישראל, באפריל 1948, במתח שנוצר בין בן־גוריון לבין המטה הכללי בסוגיית המערכה על ירושלים, אמר בוועד הביטחון:
"נתעוררה שאלת שיתוף מומחים וחלקם בהנהלת המלחמה. לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים – אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים אלא נציגים ציביליים של העם… החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות – אלא על יסוד הערכה כללית של נסיבות הזמן והמקום כלומר על יסוד הערכה מדינית ועל זו אחראית הממשלה"
"בהילחם ישראל", עמ' 80.
אכן בהחלטה למקד מאמץ עיקרי לירושלים, בציווי למפקדי מבצע נחשון "בכל מחיר לירושלים", ביטא בן־גוריון לא רק שיקולים צבאיים מקצועיים. כפי שהסביר:
"אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה… השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
באופן דומה, את ההחלטה לתקיפת מנע של הרקטות לטווח בינוני של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, קיבל שר הביטחון עמיר פרץ בניגוד להמלצת הרמטכ"ל. בחוכמה שלאחר מעשה, אין עוררין שהיתה זו החלטה נכונה בעיצוב מהלכי פתיחת המלחמה. גם שיקוליו של הרמטכ"ל שלא להמליץ על התקיפה, היו מנומקים במקצועיות ראויה. יתר על כן, הדיון בחן תוכנית מפורטת שהוכנה בחיל האוויר בשנים שקדמו למלחמה, ורא"ל דן חלוץ כמפקד חיל האוויר בתפקידו הקודם, היה באותן שנים זה שיזם והוביל את התכנון. לאחר החלטת שר הביטחון, התוכנית הובאה לקבינט ואושרה. זו דוגמה לדינמיקה ראויה בדיון בין דרג מקצועי לדרג פוליטי כאשר שר הביטחון, במימוש סמכותו שמעבר לידע המקצועי, ביטא את המקום שבו מתקבלת החלטה מנהיגותית מתוך מרחב השיקולים. בתוך כך ביטא גם את האינטואיציות האישיות שאין לבטל את ערכן בקבלת החלטות.

חידת המרחב האסטרטגי

באופן העקרוני לפחות מבחינה חוקית הסוגיה פשוטה: במדינה דמוקרטית ההנהגה המדינית נבחרת על ידי הציבור, ומכאן מקור סמכותה להחליט ולהנהיג. הדרג המקצועי נדרש לסייע במומחיותו לקבלת ההחלטות, אך לא עליו הסמכות הכוללת לסיכום הדיון. במבחן הסמכות החוקית רשאית ההנהגה לקבל את החלטותיה גם בהתעלמות מהמלצות המומחים.
הביקורת הציבורית אינה יכולה אם כן לתבוע בירור מן הממד החוקי. גם לא מן הממד הנוהלי. בכל זאת לגמרי לגיטימי לתבוע בירור בשאלה האם ההגה נתון בידי קברניט שהעם יכול לתת אמון בתבונת התנהלותו.
הסתמכות על מומחים מסייעת בהיבט זה לשכנע כי החלטות מתקבלות באורח הנכון. המומחים יכולים כביכול לחזות ולספר מה הולך לקרות, ולהזהיר את הקברניטים מול מה שנראה להם כ"כרוניקה ידועה מראש". אלא שלא באמת קיימת כרוניקה שכזו, ולפעמים עד שלא נוצר החיכוך אין דרך להכיר את מה שטרם התהווה.
מצפים ממנהיג לאומי לניהול סיכונים אחראי. אלא שלא דומה ניהול סיכונים במערכת סגורה ומוגדרת כמו הנהלת בית ספר, הנדרשת לרשימת תקלות בטיחות כמו מעקה רעוע, לניהול סיכונים במרחב האסטרטגי הפתוח, לנוכח פוטנציאל סיכונים שעוד לא התממש.
כאן מזדקרת במלוא נוכחותה אשליה מודרנית רווחת – האמונה כי בכוח המומחיות המדעית־מקצועית מצוי מזור לחרדת ההליכה אל הבלתי נודע. אדם מודרני נוטה להאמין כי ככל שיובל על ידי המומחים הנכונים, תהיה בידיו יכולת נאותה לראיית הנולד ויכולת להכין עצמו גם לקראת הבלתי צפוי. אבל לא פעם עד שלא נכנסים לפעולה ומחוללים חיכוך – כמו הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית – אין דרך להכיר את פוטנציאל הסיכון וההזדמנויות המתהווה או מתגלה מתוך הפעולה.
מומחים יכולים להזהיר מפני סיכוני החיכוך, הקברניט לעומתם רשאי להחליט להיקלע לחיכוך על מנת למצות ממנו פוטנציאל אסטרטגי. "מזמור לדוד… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע…" (תהילים): זהו מבחן המנהיג – בבחירתו המודעת להיכנס לגיא צלמוות גם אם יועציו מזהירים וממליצים להימנע מכך. מתוקף אחריותו, הוא זה שיעמוד למשפט העם וההיסטוריה במבחן התוצאה.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 28.07.2017.

תמונת הרקע מתוך ויקי שיתוף, תחת רשיון שיתוף-יחוס, הועלתה על ידי משתמש Avraham Graicer.
ארץ ישראל כמערכת אקולוגית אחת

ארץ ישראל כמערכת אקולוגית אחת

הדיון על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, התמקד בעיקרו בשיקולי ביטחון ודמוגרפיה. נקודת המבט האקולוגית לא זכתה לברור ולדיון. במפגש אסטרטגי עם נציגי האיחוד האירופי, העליתי את הנושא האקולוגי ועוררתי התעניינות אוהדת.

בכנס בנושא איכות הסביבה ביהודה ושומרון, שהתקיים באוניברסיטת אריאל ביוזמת בית הספר לארכיטקטורה ובית ספר שדה כפר עציון, הציג אדריכל ישראל גודוביץ', מהנדס עריית תל אביב לשעבר, ביקורת עקרונית על תכנית המתאר הארצית- תמ"א 35. לטענתו, התכנית התעלמה לחלוטין מכל התייחסות למרחב שמעבר לקו הירוק. מדובר בהתעלמות לא רק מצרכי תכנון למרחב שמדינת ישראל פועלת בו, הלכה למעשה, אלא בהתעלמות גם ממערכת הזיקות האקולוגיות המתקיימות בין מדינת ישראל בגבולות 67, לבין יתר מרחבי הארץ ביהודה ושומרון.

בהרצאתי בכנס, הצבעתי על שלושה תחומי פיתוח בתחום התשתיות, הסובלים עד כדי סף קריסה, מהגבלת אופק התכנון הארצי למרחב הלכוד בגבולות 67.

תשתיות תחבורה

במאה השנים האחרונות, התיישבו מרבית היהודים ברצועת החוף. בין נתניה לראשון לציון מתרכזת כיום כ-60% מהאוכלוסייה היהודית בארץ. שלושה כבישי אורך: 2,4,6, עוברים ברצועת החוף מצפון לדרום והם עמוסים במשך רוב שעות היום. בשעות העומס, גם כביש 6 שהיה אמור לפתור את מצוקת התנועה, סובל מעומסי יתר. קיים רק פתרון אחד במרחב פתוח ונוח יחסית, כפוטנציאל בלתי ממומש, הפרוס לאורך צדה המזרחי של שדרת הרי יהודה ושומרון. מדובר בתוואי תחבורה נוסף, הנדרש להיסלל, מהגלבוע לערד, על בסיס ציר אלון, בתווך האמצעי בין בקעת הירדן לשדרת ההר. בתכניות הנושא מוכר ככביש 80 , שסלילתו ממישור אדומים לערד, עוכבה עד כה מסיבות מדיניות. כביש כזה, ברמת כביש 6, הכרחי להסטת עומסי תחבורה בהם משאיות רבות הנעות כיום בין צפון הארץ לדרומה בכבישי רצועת החוף. בנוסף, כביש מהיר בתוואי זה, ישרת בראש ובראשונה את תושבי גב ההר ביהודה ושומרון, הפלסטינים והיהודים, המצטופפים כיום על כביש 60, שפעולת הרחבתו מסובכת מסיבות רבות.

מדובר בפרויקט היכול לעורר עניין בינלאומי. בעת העתיקה ועד תום התקופה העותמנית, שימשה דרך הים ברצועת החוף של ארץ ישראל, כגשר יבשתי בין מסופוטמיה במזרח למצרים במערב. אם יפרוץ לפתע שלום אזורי ומשאיות מבגדד ודמשק יבקשו אפשרויות תנועה למצרים, היכן ינועו? דרך הים כגשר יבשתי, חסומה מכבר. כביש אורך במזרח הארץ, שאינו יורד עד עומק ים המלח, ואינו מאלץ טיפוס משאיות במעלה סדום, מציע גשר יבשתי בינלאומי, כתחליף לרצועת החוף: משאיות וגם רכבות, מארצות המזרח יעברו את הירדן במעבר שיח חוסיין ימשיכו בתנועה דרומה לערד ומשם מערבה לניצנה בואכה מצרים.

תשתיות חשמל

רוב תחנות הכוח הישראליות פרוסות לאורך החוף ומספקות חשמל גם לצרכי הרשות הפלסטינית. נבחנת בניית תחנת כוח נוספת באזור בית שמש שתשרת בעיקר את תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים והיהודים. אם תחנה כזו, תיבנה מזרחית לירושלים במישור אדומים, יחסכו קווי המתח האמורים להימתח כתשתית נוספת על פרוזדור ירושלים העמוס מכבר בתשתיות מרובות. גם זיהום האוויר יתחלק במרחב באופן מאוזן יותר. בכל דרך, פיזור נכסים יועיל בהיבטי ניהול סיכונים לשעת חירום.

מערכות טיהור שפכים וניצול המים

הערים הגדולות בגב ההר: שכם, רמאללה ירושלים וחברון שוכנות על קו פרשת המים. הביוב שלהן זורם בנחלים: מזרחה אל בקעת הירדן וים המלח ומערבה למישור החוף. הביוב של ירושלים המזרחית, זורם אל ים המלח בנחל קדרון. הביוב של שכם ורמאללה זורם ללא טיהור או בטיהור חלקי, אל ערי השרון וגוש דן. הביוב של חברון זורם אל באר שבע. בכל דרך, בין אם הארץ מחולקת לשתי מדינות ובין אם נותרת במסגרת מדינתית אחת מן הירדן לים, נדרשת התארגנות משותפת לאיכות הסביבה, בכלל זה ניקוז וטיהור מי השופכין וניצולם הנכון. מאמץ כולל במסגרת תכנון משותף, ישנה את נופי הארץ לטובת כל תושביה ויצור מרחבי קייט וטבע משוקם, לצורכי האדם החי והצומח. הזרמת מים מטוהרים ומי ים מותפלים בכמות משמעותית לנחלים ולאפיק הירדן, תשפיע לטובה גם על מצבו המתדרדר של ים המלח.

הבנייה בקלקיליה

הסערה שהתחוללה בסוגיית הבניה בקלקיליה היא הזדמנות להעביר את הדיון ממיקוד נקודתי, בכל תכנית בנייה לגופה, אל דיון מאקרו, המעוגן בתכנון סביבתי כולל. מדובר במערכת אחת המחויבת בניהול אחוד באיזון בין מתן מענה למצוקת הדיור לבין שימור המרחב הפתוח. בתכנית מרחבית כוללת תיבחן גם מגמת פיתוח ירושלים מערבה, כמו מיזמי הר חרת ובת הרים, אשר גורמי התכנון הממשלתיים ממשיכים לקדם, בעוד, הרחבת ירושלים מזרחה אל המרחב הפתוח במישור אדומים, יכולה להציל את נכסי הטבע בפרוזדור ירושלים ולהוזיל מחירי הדיור.

תכנית אב ארצית

תכנון מנקודת מבט אקולוגית מוכר לרעה, כמתמקד בהגנה קנאית על נכסי הטבע ובהרחקת האדם מפגיעה בהם. אולם נקודת מבט תכנונית אקולוגית כוללנית, מתמקדת בבחינת מכלול הצרכים האנושיים, בשאיפה להשגת איזון נכון בין כלל צרכי האדם לבין שימור הטבע. זו הנחת היסוד שהוצבה בבסיס תכנית המתאר הארצית – תמ"א 35. ניסוח מטרת העל של התכנית מבטא היטב את נקודת המבט הכוללת, בהגדרת השאיפה הלאומית ל"פיתוח המרחב של ישראל באופן שיאפשר השגת המטרות של החברה הישראלית על מרכיביה השונים, ומימוש ערכיה כמדינה יהודית, כחברה קולטת עליה וכחברה דמוקרטית." בהתאם לכך נוסחו המטרות הביצועיות : "גיבוש הפיתוח היישובי של ישראל במספר קטן של מרחבים מעוירים מוגדרים…פיתוח מערכת של שטחים פתוחים ושלד תשתית תחבורה, פריסה מאוזנת של האוכלוסייה, בין חלקי המדינה השונים…פיתוחה וחיזוקה של ירושלים כבירת ישראל."

לאור מטרות אלה, הדיון על משמעות חלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות, חייב לבחון האם מטרות אלו ניתנות למימוש גם במצב נסיגה לקוי 67?

מדובר למעשה על בחינת המרחב הנדרש לקיומה של מדינה ישראל המתקרבת בעוד כשני עשורים לאוכלוסייה בת 15 מיליון איש? המצדדים בפתרון החלוקה שאלו אותי: "ואיך הסתדרנו לפני 67?" התשובה פשוטה: היינו אז מדינה קטנה בת לא יותר משני מיליון אזרחים. במבחן צורכי המרחב להם נזקקת מדינת ישראל ההולכת וגדילה וקולטת עליה, היא אינה יכולה להסתפק עוד בגבולות רצועת החוף. בניגוד לתכנית אלון ולמתווה רבין, שעמדו על שימור בקעת הירדן במלוא ממדיה בשליטה ישראלית, תכנית שתי המדינות במתווה קלינטון, בהסכמת ראשי הממשלה ברק ואולמרט, דחקה את מדינת ישראל לנסיגה מלאה, גם מבקעת הירדן. הותרת גושי ההתנחלויות בריבונות ישראלית, אינה מעניקה מענה ממשי למצוקת המרחב ברצועת החוף הצרה, הרי מדובר בלא יותר מ- 5% מן השטח שנכבש ב-1967 ולשם כך חויבה ישראל להציע בתמורה שטחים חלופיים. בכל דרך, גם ללא סיפוח מוצהר, נדרשת תכנית מתאר ארצית כוללת לארץ ישראל המערבית, כמערכת אקולוגית אחת.

מפת אנאפוליס
המפה שהוגשה על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט בועידת אנאפוליס מבטאת את מצוקת המרחב במדינת ישראל המתכנסת חזרה לרצועת החוף.    (מתוך מאמרו של עומר צנעני באתר מולד)

 

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

לתומכים בפתרון שתי המדינות הצטרף אלוף מיל' יעקב עמידרור. במחקר שפרסם על "הגישות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" (מרכז בגין –סאדאת מספר 129) , אמנם הדגיש כי התנאים לכך רחוקים לפי שעה ממימוש, ואף הזהיר מפני צעדים חד צדדיים בטרם עת. אולם על מנת לשמר את האפשרות לפתרון חלוקת הארץ בעתיד ועל מנת לשכנע בזירה הבינלאומית כי מדינת ישראל כנה בשאיפתה לפתרון שתי המדינות, המליץ: "לצמצם את הבנייה לגושי ההתנחלויות".

עמידרור אינו הראשון הממליץ להקפיא בניה מחוץ לגושיי התנחלויות. המלצתו זהה למדי להמלצתם השגורה של מנהיגי המחנה הציוני. אולם לעמדת עמידרור משמעות מיוחדת כראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר בשרות ראש הממשלה נתניהו, וכאדם שמעבר למומחיותו הביטחונית רבת השנים, מזוהה כמייצג עמדת ימין לאומי מסורתית. דווקא בשל כך מסקנותיו צריכות להדהד כסיכון למפעל ההתנחלות. דעתו כמובן לגיטימית, אך רצוי ללמוד ממנה את פוטנציאל האיום לעתיד ההתיישבות.

בנייה בגושי ההתנחלויות
בתים בישוב אפרת

הסיכון המידי בעמדת עמידרור טמון בעצם קבלתו העקרונית את העמדה הפלסטינית הנתמכת על ידי הקהילה הבינלאומית כי פתרון שתי המדינות דורש נסיגה ישראלית מכל השטח שנכבש ביוני 67, בחילופי שטחים תמורת גושי ההתנחלויות, המתכנסים לכדי לא יותר מ-5% מהשטח. ההתיישבות מחוץ לגושים, פרוסה ברובה המכריע בשני מרחבים: הראשון בבקעת הירדן המורחבת המשתרעת על פי תכנית אלון מקו הירדן ועד קווי הרכס המזרחיים בשומרון ביישובים: אלון מורה, איתמר, מגדלים, קידה, כוכב השחר, רימונים. המרחב השני, בפרוזדורים המובילים אל בקעת הירדן במישור אדומים ובציר חוצה שומרון. הפסקת הבניה ביישובים מחוץ לגושים, מבטאת הלכה למעשה מסר מובהק לקבלת מתווה קלינטון כנקודת מוצא להסדר.

יתר על כן, כאשר מדובר על הקפאת בנייה מחוץ לגושים בשטחיי C, מדובר רק על ההתיישבות היהודית. בינתיים, הבנייה הפלסטינית במרחב זה, המתבצעת בחלקה בתמיכה ישירה של האיחוד האירופי, תמשיך לשגשג וליצור עובדות מרחביות חדשות. על אף שעמידרור שולל צעדי נסיגה חד צדדיים, המלצתו יוצרת למעשה ויתור ישראלי חד צדדי: ויתור מראש במאבק על עתידו של המרחב הפתוח. בכך, כהנחת יסוד לגבי קווי המתאר להסדר הקבע, עמידרור קיבל למעשה את ההנחה כי בסופו של יום, היישובים מחוץ לגושי ההתיישבות, לא יוותרו בידינו. זהו סלע המחלוקת, שאלת הדיון בניסוח זה, ממש לא ברורה לציבור ומעולם לא הוכרעה.

יגאל אלון
יגאל אלון ואבות הציונות חשבו אחרת

יגאל אלון שהבין אחרת מעמידרור את אופיו הדינמי של המאבק על המרחב, הסביר:

"אני מסתייג מן הדעה, שאין להעלות יישובים חדשים בגולן ובבקעת הירדן, משום שאין התנועה מסוגלת להבטיח מראש שאמנם לא יינטש אף לא אחד מהם…עם יישובים גדל הסיכוי במאבק המדיני, עם היישובים אולי גם תגדל נחישותנו לעמוד על גבולות בני הגנה."

יגאל אלון, מוקדים, עמ' 83-64.

מדינמיקה זו של מציאות המתהווה מתוך המעשה ההתיישבותי, עמידרור מעדיף להתעלם. באצטלת מומחה לתמונת המציאות קבע:

"כשבוחנים לעומק את ההצעות של הימין לטיפול בבעיה (הדמוגרפית), מסתבר שהם אינם מבחינים בין הרצוי למצוי, בין חלומות לבין העולם האמיתי."

(עמ' 41).

רצוי להזכיר כיצד כל המעשה הציוני מראשיתו, התבסס על האמונה כי במעשה החלוצי טמונים הכוח והיכולת לחולל שינוי, גם במה שנראה כקבוע במציאות ה"אמיתית". השאיפה היתה להפוך רצוי למצוי. לא בהתעלמות מן המציאות, אלא דווקא בחיבור אליה, במיצוי אקטיבי של הפוטנציאל הגלום בה. בנאומו בקונגרס העשרים, אוגוסט 1937, תיאר בן גוריון את המתח בו ראוי להתנהל:

"בכוח האמונה ובכישרון הראיה המפוכחת: עלינו לנקוט בבת אחת גם בריאליות וגם ב'מיסטיקה'. וב'מיסטיקה' אני מתכוון לאמונה ורצון…עלינו להיות בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא חת, ביחס לעתיד עתידנו."

במערכה א', עמ' 242.

בהרכנת ראש בפני המציאות, על האיום הדמוגרפי שהיא מציבה לקיום המדינה היהודית, בתוספת עמדת הקהילה הבינלאומית, עמידרור מקבל את כורח פתרון שתי המדינות. בנוסף קבע כי הוויכוח האידאולוגי בחברה הישראלית, מתרחש בין שתי קבוצות מיעוט, כאשר "במרכזה של החברה היהודית בארץ יש רוב גדול אשר רוצה פתרון ומוכן לשם כך לוותר על הזכות בחלקי ארץ נרחבים, אך רק תמורת הסכם אשר יבטיח את הביטחון והשקט." גם אם מסכימים לתיאורו, ואלה המגמות המאפיינות במציאות הנתונה, מי אמר שהן קבועות?

הסיכון הגדול בהמלצת עמידרור נובע מן המגמה לחולל פיצול בין המתנחלים לסוגיהם, בין המתגוררים בגושים לבין המתגוררים מחוץ להם. המגמה להפריד בין קבוצות המתנחלים, בוטאה לראשונה בהסכם ביילין-אבו מאזן. לראשונה הוצבה מחיצה בין מתיישבים בגוש עציון המערבי, שיזכו להישאר בבתיהם בכל הסכם, לבין מתנחלים ביישובים האחרים. הפירוד פגע בכוח המאבק המלוכד והעצים את בידוד הקבוצה האידיאולוגית. בכל תנועה חלוצית החותרת לשינוי המציאות, קיים יסוד ראדיקלי והוא מובל תמיד בידי מעטים המוכנים לשאת קשיי מאבק, אך זקוקים לתמיכת ההמונים.

הטלת פירוד בין המיעוט החלוצי לבין ההמונים, יוצרת את התנאים לדיכוי כוח הפעולה החלוצי. לשם חותרת המגמה להקפאת ההתיישבות מחוץ לגושים וראוי להכיר בהגיונה המאיים. הבטחת עתיד תושבי מעלה אדומים ואריאל, הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, גם מחוץ למגזר האידאולוגי של תנועת ההתנחלות, כמו הבטחת עתיד הערים החרדיות, ביתר עילית, קריית ספר, הזוכות לתמיכת הציבור החרדי הרחב, נולדה כנראה לא רק משיקולים כלכליים הכרוכים במחיר עקירת יישובים עירוניים גדולים. בשם קונצנזוס מדומיין, מכינים תודעה ציבורית שתאפשר עקירת מעל מאה אלף מתיישבים. בהיבט זה, ההמלצה למיקוד מאמציי הבנייה רק בגושי ההתיישבות, טומנת בחובה סכנה לבידול חברתי ותודעתי הולך ומעמיק של יתר היישובים.

לנוכח איום הבידול, הציווי האופרטיבי המידי הוא להרחיב את תמיכת ההמונים בהתיישבות במלוא המרחב. קהל היעד למשימה זו הוא אותו גוש מרכזי, בתווך שבין האליטות היריבות. מול קבוצה רחבה זו, השואפת ביסוד אמונתה לגאולת ציון, ראוי למקד מאמץ להביאה לידי שותפות למפעל ההתיישבות, ביצירת הכרה ציבורית רחבה כי במרחב הפתוח ממזרח לקו הירוק, טמון עתידנו: לא רק משיקולי ביטחון, אלא גם מצרכי מרחב הקיום הצפוף ברצועת החוף, ההולך וקורס מצפיפות יתר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 7 ביולי 2017.

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מבוא

בעשורים האחרונים הולכת ומתגבשת גישה ביקורתית למלחמת ששת הימים. בשנת הארבעים למלחמה, טען חבר הכנסת יוסי שריד כי לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל לא רצה מלחמה, גם נאצר נשיא מצרים לא רצה מלחמה. להבנתו, המלחמה הייתה ניתנת למניעה ואלופי צה"ל הם שדחפו לקראתה. (בראיון לסרט דוקומנטרי, שודר בערוץ 1, יוני 2007, עלמא הפקות ) טענה דומה עלתה במחקרו רחב היריעה של אל"מ מיל' עמנואל גלוסקא, שפורסם בספרו: "אשכול, תן פקודה!". הספר התמקד בשאלה: "כיצד קרה שמדינת ישראל מצאה עצמה לפתע במלחמה, בניגוד מוחלט לכוונותיה של ממשלת ישראל? כיצד השתבשו הדברים?" (שם עמ' 10) בהתבוננות מאוחרת, חוקרים, הוגים ומנהיגים פוליטיים, מצביעים על מה שנראה בעיניהם כ"כשל הימשכות הכיבוש", והוא נראה להם כטמון בראשיתו בשורשי התהוותה של המלחמה. הביקורת הרווחת ממוקדת בעיקרה לשני היבטים: לסוגית ההתדרדרות למלחמה, האמנם היתה בלתי נמנעת? ולאורח התנהלותה, שחרג לטענת המבקרים, הרחק מעבר לכוונות הדרג המדיני.

בדבריי הבאים, אטען כנגד ביקורת זו, כי היא נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה. למרכיבי תודעה לאומית, גם אלה הסמויים והבלתי מוצהרים, היה מאז ימי קדם, תפקיד בעל השפעה בתהליכי קבלת החלטות בעניינים אישיים ולאומיים. להבנת הדינמיקה שהובילה אל פריצת המלחמה והשפיעה על דפוסי התנהלותה מרגע פתיחתה, נדרש בהתאם לכך, מאמץ להבניית ההקשר הכולל בו התקבלו ההחלטות. התעלמות ממסגרת ההתייחסות התודעתית ששררה באותם ימים בהנהגת הצבא והמדינה, מונעת למעשה את התנאים לדיון ביקורתי באיכותן של ההחלטות.

ובכן, בין מרכיבי התודעה הישראלית באותן שנים ראשונות בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, ניתן היה לזהות כמיהה אל מרחבי מולדת שנותרו בתום מלחמת העצמאות, מעבר לגבול. לגבי רבים בהנהגה הפוליטית והצבאית, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת אי השלמה, עד כדי תודעת החמצה. אמנם הלכה והתייצבה בשנים אלה, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, מערכת חיים בעלת שאיפה גלויה לכינון נורמליות תרבותית וכלכלית באורח חיים אירופי מערבי; למרות זאת, היא היתה שלובה בכמיהות עומק אל משהו נוסף שעדין לא הושג. עוצמת כמיהות אלה, שהייתה בחלקה מודחקת, פעלה כמבנה עומק סמוי של הקיום הישראלי, וכוננה במידה לא מבוטלת, את תשתית קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני.

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב". בהופעת שולי נתן בבניני האומה ביום העצמאות 1967, נתן באותם ימים ביטוי גלוי לאווירה הכללית טעונת הכמיהות. מרגע ביצועו, השיר התקבל, בהתרגשות סוחפת ובלתי צפויה. שולי נתן, שכבר ירדה לחדר ההלבשה, נקראה על ידי ראש עריית ירושלים טדי קולק, לשוב לבמה לביצוע חוזר של השיר. במילותיו, פרט השיר על נימי אותו מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעוצמה מטלטלת מן התת מודע אל המודע הקולקטיבי.

מתוך רקע זה, אבקש להסביר בדבריי הבאים כיצד התבוננות במה שהתרחש באותם הימים, מתוך הפריזמה של אותה כמיהה לאומית, מטילה אור אחר, על הדינמיקה הלאומית שהובילה אל המלחמה והניעה את התפתחותה והתנהלותה.

נכון כי מבנה עומק תודעתי בהיותו סמוי ברובו, כתוכן שלא נוסח בביטוי מוסדי שיטתי גלוי ומוצהר, מהווה מבחינה מתודולוגית, מושג בעייתי למחקר היסטורי פוזיטיביסטי. אולם תרומתו ההסברית של מרכיב תודעתי זה, להבנה כוללת של התהוות האירוע, מצדיקה לטענתי, ואף הופכת לחיונית, את שילובו במאמץ הביקורתי להבנת האופן בו הגיעה מדינת ישראל לפתיחת המלחמה ולהבנת אורח ההתנהלות שקבע את תוצאותיה, במגמות הממשיכות מאז להשפיע על חיינו.

 

ניצחון ששת הימים כתחנה במגמת גאולה מתמשכת

במשך השנים שחלפו מאז סיום המלחמה, נעשה מאמץ תודעתי עקבי, לטעת בנו את המוסכמה כי טלטלת המלחמה עם הניצחון המרשים, פתחו שער לחלומות חדשים. בערגה לאותן "שנים שפויות" שקדמו לימי יוני 67, מבקשים לספר שעד אז התנהלה הישראליות בנורמליות חילונית מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת וצודקת ואז נפרץ לפתע סכר תודעתי שדחף את החברה הישראלית לעבר סחרור משיחי-לאומני ולאובדן דרך. "התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים," כתב דוד אוחנה, "היתה תקופת החולין של המדינה, ואולי בשל כך הציונית ביותר: אחרים לא שלטו בנו ואנו לא שלטנו על אחרים." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הקיבוץ המאוחד,1998, עמ' 79) "כל זה התחיל ב-1967…הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים." (גדעון לוי, "הנכבה שלנו", הארץ 16.4.2017 ) המגע המחודש עם ארץ התנ"ך, יחד עם הכיבוש המתמשך, היו לטענתם מקור הליבוי לתשוקות הלאומיות ולרעיונות משיחיים, שיצרו ישראליות אחרת, כמו הציונות הדתית המתנחלת.

אין ספק, מלחמת ששת הימים, כצומת דרכים, חוללה התהוות משמעותית בהתפתחות המפעל הציוני. המלחמה, טען גלוסקא במשפט הפתיחה לספרו: "שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה, ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטינית." (גלוסקא, עמ' 9). אולם מבחינת הגיונה עבור המפעל הציוני, המלחמה היתה רק תחנה בתהליך שהיה אמור מראשיתו להתפתח בהגיון תורת השלבים. עיגון המלחמה כשלב בדינמיקה ארוכת טווח, מטיל על האירועים פרספקטיבה אחרת מזו המוטלת עליה, על ידי אלה המבקשים לראות בקווי שביתת הנשק ששררו עד בוקר ה-5 ביוני 67, כמצב אידיאלי שהיה אמור להתקבל ולהתקבע כסופי.

 

בן גוריון כוירטואוז פרגמטי של חזון המתפתח בתורת השלבים

תומכי רעיון הנסיגה לקווי 67, מבקשים להציג עצמם כממשיכי תבונת המעשה הבן גוריונית. בעבורם, דוד בן גוריון, הוא המנהיג שהסכים ב-1937 למתווה וועדת פיל לחלוקת הארץ, והסכים בנובמבר 1947 להחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית בלא יותר מכמחצית שטחה של ארץ ישראל המערבית. מיכה גודמן בספרו החדש: "מלכוד 67", מציג את ויתורו של בן גוריון, כמופת פרגמטי: "הוא גרס שעדיף לוותר על החלום של ריבונות בכל הארץ, כדי להבטיח כינון מדינה בחלק מן הארץ… המנהיגות של בן גוריון הפכה אידיאות לעובדות וחלומות למציאות, אך כדי לקבוע עובדות הוא היה צריך לוותר על חלק מהחלומות. הוא וויתר על שלמות הארץ כשהסכים לתוכנית החלוקה." (מיכה גודמן, מלכוד 67, דביר, 2017, עמ' 130)

אלא שתהום פעורה בין הפרגמטיזם האידיאולוגי המהפכני של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן. גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בן גוריון, בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (דוד בן גוריון, במערכה א', מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1950, עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. כמו רב חובל שהפליג מיפו למרסיי, ותנאי ים קשים הכתיבו לו עגינת ביניים באלכסנדריה, בהמתנה לתנאים המתאימים להמשך ההפלגה ליעד שלרגע לא ננטש. העיקר טמון בשימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי. במילים פשוטות: בין אפס ריבונות בארץ ישראל, לבין ריבונות בחלק מארץ ישראל, עדיפה ריבונות חלקית. בכל דרך לא מסתיימות בכך השאיפות. כהגיון מהפכני, הגיון תורת שלבים קובע למעשה, כי עצם שימור המומנטום הוא הדבר החשוב. הוויתור הוא כורח הנכון לשעתו, אך לרגע אינו סופי. קיום תודעתי כזה, מצוי בהמתנה מתמדת לשעת כושר למהלך נוסף. מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו, היא תחנה ברצף תהליכי, שהחל מראשית ימי שיבת ציון, דרך מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמאמץ רחב ההיקף שבא בעקבותיה. כך גם מלחמת העצמאות שהסתימה עבור רבים בתחושה של אי השלמה, לוותה בהמתנה להזדמנות הבאה. נכון שהתקיימה בין 1948 ל 1967 מגמה לביסוס יציבות ונורמליות, אלא שלרגע לא תמה הציפיה אל המרחבים שנותרו מעבר לגבול.

תא"ל דב תמרי הצביע במחקריו, על ביטויה של תפיסה זו, בגילומה בתכניות האופרטיביות של המטה הכללי, משנות החמישים ועד לפריצת מלחמת ששת הימים. הוא תלה בכך את ההסבר לחתירתה של תפיסת הביטחון באותן שנים, לקצר ככל הניתן את תקופת המגננה ולהעביר את המלחמה במתקפה אל עומק שטח האויב.

לדוגמה: בישיבת המטכ"ל של צה"ל, שהתקיימה בראשות בן-גוריון, בהשתתפות הרמטכ"ל דיין, האלופים ומוזמנים נוספים ב– 09.04.56. הוצגה לרוה"מ ושר הביטחון תכנית המגננה – "קטורה". אל"ם עוזי נרקיס, עוזר ראש אג"מ, פתח ואמר:

"אני רוצה להציג עכשיו תכנון הגנה. תכנון אב להגנה בפני התקפת פתע, וזה התכנון המכונה "קטורה".

התכנון הזה כוונתו כפי שנוסחה בפקודת המבצע, להגן על שלמות גבולות המדינה ע"י מתקפות יזומות לתיקון גבולות המדינה". לכאורה, מצויה כאן בעיה מושגית: אם "קטורה" היא תכנית למגננה, כיצד היא מקבלת ביטוי כתוכנית למתקפה יזומה לתיקון גבולות המדינה? לדברי תמרי:

"בקרב צמרת צה"ל חילחלה ההכרה כי מלחמת העצמאות לא סיפקה את הנכסים הקרקעיים ההכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל והדרושים לצורכי התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית בעתיד. הכרה זו הלכה והעמיקה משום שהקצונה הבכירה העריכה כי ניתן היה להשיג הרבה יותר בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות…"

(דב תמרי, "השלכות מלחמת ששת הימים על צה"ל", דפי אלעזר, יום עיון בנושא: ישראל, 1967-1997, השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל, הוצאת יד דוד אלעזר ומרכז יפה, תל אביב, 1998, עמ' 23-24)

תפיסת מלחמת העצמאות כשלב בתהליך תקומת ישראל, כמצב ביניים שאינו סופי, היתה משותפת במידה רבה גם לבן גוריון, ובוטאה במפורש במגמת עיצוב מלחמת קדש בנובמבר 1956, בציפייתו ממנה להזדמנות לשינוי גבולות. (עיין דב תמרי שם, עמ' 24 )

 

מדוע נמנע בן גוריון מכיבוש יהודה ושומרון בסיום מלחמת העצמאות ? פרגמטיזים אידיאולוגי בין שני מצפנים

לא רק עבור יגאל אלון מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. אולם הוא יותר מאחרים, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי שאכן עלה לו, בהחלטת בן גוריון, בסיום שירותו המפואר בצה"ל.

במבצע ההר, כשהוביל את כוחותיו לאחר מבצע יואב (אוקטובר 1948 )לכיבוש אגפו הדרומי של פרוזדור ירושלים, בהגיעו לפאתי הכפר חוסאן, נדרש בפקודה לעצור את התקדמות כוחותיו. יישובי גוש עציון החרבים נותרו מנגד, לא היה אויב שיעצור את כוחותיו מהגעה אליהם. בצו פקודה שהיה להם בלתי מובן, עצרו במקום בו ניצב כיום מחסום חוסאן. בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב יגאל אלון: "עם התעצמות כוחנו (בחזית הדרום לאחר מבצע יואב), נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו…חיל ורעדה אחזו את אנשי הכפרים ותושבי העיר חברון, לשמע מפלותיו של צבא מצרים. שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות, (חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8) זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." (גוש עציון במלחמתו, כינס וערך דב קנוהל, המדור הדתי המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד, עמ' כ"ח-כ"ט)

באדר תש"ט, בהשלמתו המוצלחת של מבצע עובדה, שחתם למעשה את מלחמת העצמאות, פנה יגאל אלון, מצביא חזית הדרום, במכתב אישי לבן גוריון. בניתוח אסטרטגי מנומק להפליא, המליץ אלון להמשיך את תנופת המלחמה לכיבוש כל מרחבי יהודה ושומרון. בין היתר נימק:

"אין צורך בהשכלה צבאית מושלמת כדי לעמוד על מידת הסכנה המתמדת אשר תארוב לשלום ישראל נוכח כוחות עוינים חזקים בחלק המערבי של ארץ ישראל. ..אין לראות את פתרון הגנת הארץ רק על ידי שיפור טופוגרפי של קו ההגנה שלנו. עלינו לחתור להשגת עומק מתקבל על הדעת, אשר יחד עם עריכה נכונה של הכוח והתבצרות מתאימה, יוכל להוות ערובה מספיקה לביטחון המדינה, גם נגד צבאות העולים בכוחם על צבאות עבר הירדן ועיראק."

(יגאל אלון לבן גוריון (27.3.1949)

בן גוריון עצמו ניסה קודם לכן, עוד לפני מבצע יואב, בדיון ממשלה שנערך ב- 26.9.1948 , להעביר בממשלה החלטה לאישור מבצע התקפי ל"שחרר חבל חברון ובית לחם וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים המלח." (דוד בן גוריון מדינת ישראל המחודשת, עם עובד 1969, עמ' 288) רק מיעוט בממשלה תמך בהצעתו ואת ההחמצה כינה לימים "בכיה לדורות". שניות זו, מעוררת את השאלה, מדוע אם כן עצר בן גוריון את יגאל אלון בעיצומה של התקדמותו לעבר הר חברון חודש לאחר מכן?

היסטוריונים של מלחמת העצמאות עסקו בשאלה זו וברוח תודעת מצוקת "נטל הכיבוש" שהתפתחה לאחר מלחמת ששת הימים, הסבירו את עצירת מבצע ההר, בהבנתו של בן גוריון את הקושי הכרוך ב"שליטה על עם אחר". אולם יגאל אלון במכתבו לבן גוריון במרץ 1949, התייחס לסוגיה זו והציע לה מענה: "אין להתעלם" ציין במכתבו, "מהמעמסה הכבירה אשר עלולה ליפול על שכמנו בצירוף כברת ארץ גדולה לאחריותנו, המאוכלסת בצפיפות יחסית בערבים מקומיים ופליטים. ועל זה ישנן שתי תשובות: (א) חלק ניכר וביחוד הפליטים, ייסוג מזרחה מחמת הפעולות הצבאיות. (ב) לחלק שיישאר נמצא בוודאי פתרון אשר יניח להם להתקיים בכבוד." כמי שידע לדאוג לתזוזת האוכלוסייה הפלסטינית בכל כיבושיו במרחב הדרום, הוא יכול היה לדאוג לכך גם במרחב הר חברון. בעדות אישית סיפר לי אלוף מיל' מנדי מרון שהיה במבצע ההר מ"פ בחטיבת הראל, כי אכן תכננו להגיע לחברון באופן שלא יסגור לתושבי חברון את דרך ההימלטות מזרחה.

נכון שעניין האוכלוסייה הערבית היה שיקול בהחלטת בן גוריון, אולם להבנתי לא זה היה עבורו השיקול המכריע. הבלטת שיקול זה לכדי שיקול עיקרי, היא בעיני היטל מאוחר, מתוך המאבק המתרחש בחברה הישראלית מאז יוני 1967, על עתיד מרחבי יהודה ושומרון.

כאן המקום להשערה הסברית אחרת: בן גוריון כמנהיג אחראי, בחן בכל צעד מצעדיו בניהול המלחמה, עד כמה הוא מותח עד מעבר לקצה האפשרי את מרחב ההסכמה הבינלאומי למהלכיו. התנהלותו מציגה מופת של התקדמות אל הבלתי נודע, בהתנהלות מושכלת על סף הכאוס. עם הצטברות ההישגים בשדה הקרב, ליוותה אותו חרדה הולכת וגוברת מפני התערבות בכוח של האו"ם.

"לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה, (למשל ממשלת ארה"ב) לבין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. "

(דוד בן גוריון, בהילחם ישראל , הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י, עמ' 266 )

בדיון במועצת המדינה, על הצעות ברנדוט, לקראת דיון בעצרת האו"ם, 27.9.1948 אמר:

"משימתי בעצרת האו"ם תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל…בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ"ט בנובמבר, תהיה עמדה של הערצה כדבר שבקדושה שאין לנגוע בו… אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו."

(דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 290 )

כאן טמון ההסבר להתנהלות של בן גוריון, גם במניעת משה דיין מפקד מחוז ירושלים, מכיבוש העיר העתיקה, וגם בעצירת יגאל אלון במבצע ההר. בעת ההיא, לאחר מבצע יואב בדרום ומבצע חירם בגליל, היו בידי מדינת ישראל מרחבים משמעותיים, מעבר למה שיועד לה בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. במקום הזה בן גוריון הבין כי אם יכבוש את כל ארץ ישראל המערבית, כולל ירושלים, לא יהיה בכוחה של ישראל לבדה למנוע את הטלת מלוא סמכות האו"ם למימוש תכנית החלוקה 191, על פי הגבולות שנקבעו באותה החלטה. באופן דומה הבין בסוגיית ירושלים, כי לנוכח המלצת הרוזן ברנדוט להטלת שליטה בינלאומית על ירושלים, אם יכבוש צה"ל את כל ירושלים, מדינת ישראל לבדה לא תוכל לעמוד בפני הדרישה הבינלאומית למימוש הבינאום. כאן היתה לו להערכתי, התגלות של תחבולה אסטרטגית מן המעלה העליונה: על מנת לשמר את ההישגים המצויים כבר בידיו, הוא מצא עצמו נזקק למלך ההאשמי עבדאללה שיחזיק בחלקה המזרחי של ירושלים ובגב ההר ביהודה, עליו יהיה קשה לכפות את נסיגה מהמרחב ובינאום ירושלים. בהיבט זה, נוצרה ברית מורכבת: בממד הגלוי הממלכה ההאשמית בירדן וממשלת ישראל היו יריבים במלחמה, בממד הסמוי שיתפו פעולה, בברית בלתי כתובה כנגד האיום הבינלאומי, בעיקר בכל הקשור למגמת בינאום ירושלים.

להשערתי, באותה תבונה אסטרטגית, מנע בן גוריון את כיבושו מחדש של גוש עציון, מתוך מאמץ למיצוי אסטרטגי של הפוטנציאל הטמון בגירוש וחורבן יישובי גוש עציון. באותה עת, לאחר התהוות תופעת הפליטות הפלסטינית, הכיר בן גוריון בקושי העלול להיווצר עם הדרישה להשבת הפליטים לבתיהם. חורבן גוש עציון, העניק למדינת ישראל, פוטנציאל להעמדת מצג סימטרי – מלחמה מחוללת פליטות והיא נוצרה בשני הצדדים.

זו הפרגמאטיקה הבן גוריונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון גאולה נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון לפעולת האדם במכלול תנאי הקיום והפעולה, המתקיימים בממד הזמן הריאלי, כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות. במתח בין שני המצפנים, על מנת שלא להיקלע לפעולה פזיזה חסרת זהירות, כצעד אחד רחוק מידי, או מוקדם מידי, מנהיג לאומי נדרש בעדכון יומי, ליצירת נקודת שיווי המשקל.

כאן טמון בעיני ההסבר, לשניות שהתקיימה בהתנהלות בן גוריון ביחסו לרעיון חלוקת ארץ ישראל המערבית. בתבונתו המעשית, נתן למצפן המציאות את מלוא הקשב, במלוא גמישות התמרון האפשרית. מצד שני, בכל הקשור למצפן החזון לא רק שלא נטשו לרגע, אלא אף הציבו כציווי עליון, המכוון ללא עוררין את כיוון פעולותיו. גם כאשר הצדיק בתום מלחמת העצמאות את הימנעותו מהצעת יגאל אלון למיצוי תנופת המלחמה לכיבוש יהודה ושומרון, באמירה:

"בין שלמות הארץ או מדינה יהודית בחרנו במדינה יהודית" ( מתוך נאום בכנסת, 4.4.1949 ) היתה זו אמירה בכורח הנסיבות, שלרגע לא ביטאה וויתור סופי על כמיהת היסוד למרחבי הארץ שנותרו מעבר. כך יכול היה לאחר מלחמת ששת הימים, גם להמליץ על השבת שטחי יהודה ושומרון במשא ומתן לשלום, מתוך התבוננותו במצפן המציאות, וגם בהכוונת מצפן חזונו, לתרום מכספו בעין נדיבה לישיבת מתנחלי חברון, בתוספת ברכה אישית אוהדת לפעולתם החיונית. (בידי אחי, אלישיב הכהן, מצוי מכתבו של בן גוריון לסבא שלנו ר' שמואל הכהן וינגרטן, שניהל קרן צדקה לתמיכה במתנחלי חברון) נקודת שיווי המשקל הציונית שלו, בוטאה לאחר מלחמת ששת הימים במלוא מחויבותו לעניין ירושלים המורחבת: "תפקידה של ירושלים הוגדר בשלמות בפרק ב' של ישעיהו מפסוק ב' עד ד'…אין הופכים עיר למרכז של שלום על ידי הכרזה. מזימות שליטי ערב להשמיד את ישראל בעינן עומדות. בלי ישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים, במזרח בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד"

(מתוך מכתבו של בן גוריון אל יצחק נחום, שדה בוקר, 12.6.1968, מתוך הזקן והעם-מבחר אגרות אישיות של דוד בן גוריון ,ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2001 , עמ' 197)

קיצורו של דבר, לא הכרעת הדיון בדבר עמדתו המדויקת של בן גוריון, בסוגיית חלוקת הארץ, עומדת במרכז ענייננו, אם בכלל ניתן להגיע בסוגיות אלה להכרעה מחקרית מוסכמת ושלמה. הדבר החשוב הוא הלך הרוח הכללי שחולל את הווית התקופה והוא מקיף הרבה מעבר למה שנתון בתודעת אדם יחיד, גם זה המצוי בעמדת ההנהגה. לענייננו, כתנאי רקע נדרשים להבנת ההתרחשות, חשובה כאן ההתבוננות במערכת המתחים והכמיהות שחוללו מאז סיום מלחמת העצמאות, את הלך הרוח הכללי, שכנראה הניע את הגיון ההתנהלות בימי המבחן של מלחמת ששת הימים. כמסד משותף להנהגה הצבאית והמדינית, למערכת כמיהות זו היה לטענתי, תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות במהלך ניהול המלחמה.

כוחה ההסברי של עוצמת הכמיהה הלאומית להבנת קבלת ההחלטות

כוחה המתודולוגי של השערה גדל, ככל שהיא מעניקה מענה ליותר שאלות. שאלה ביקורתית מרכזית על הגיון התנהלות מלחמת ששת הימים, מוקדה בשנים האחרונות, לברור סיבת התרחבותה של המלחמה, למהלכים התקפיים רחבי היקף גם בזירה הירדנית והסורית. לנוכח תפיסות הלחימה החדשות, שהתגבשו בצה"ל מאז שנות ה- 90, בדומיננטיות האש המערכתית שהובילה את צה"ל למערכות מוגבלות ממוקדות להישג הרתעתי, הוטלה על מלחמת ששת הימים השאלה, מדוע לא ניתן היה לסיים את המלחמה עם המהלומה האווירית – "מבצע מוקד"- אשר כבר בשלוש השעות הראשונות למלחמה, הצליחה להשמיד את חילות האוויר של מדינות האזור? דב תמרי העלה שאלה זו בכינוס לשנת השלושים למלחמה. בנוסף לשאלה זו, הצביע בדבריו באותו כנס, על הקושי להצדיק את התכלית למבצעים ההתקפיים שהוביל צה"ל, בזירות ירדן וסוריה, לאחר שהזירה המצרית הוכרעה כבר בבוקר היום השני למלחמה. להבנתו, לאחר ההישג המובהק שהושג בזירה המצרית, לא נדרש צה"ל, בזירה הירדנית והסורית, ליותר "מתגובות מגננתיות מוגבלות". ביקורתו מבקשת למעשה הסבר מדוע צה"ל הגיב בזירות אלה בעוצמה רחבה, עד לכיבוש מלא של הגדה המערבית וחלק ניכר מרמת הגולן בשעה ש"לא היו לכך החלטות ממשלה קודמות וגם המטכ"ל לא תכנן זאת מראש…" (דב תמרי, דפי אלעזר, עמ'25-26 )

כאן מתגלית במלוא חיוניותה ההזדקקות להבניית ההקשר התודעתי הקולקטיבי בו התרחשה המלחמה, בתשומת לב לתפקיד המניע שהיה טמון בעוצמת הכמיהה והכיסופים למרחבי הארץ שנותרו בתום מלחמת העצמאות מעבר לגבול. תפיסת המהפכה הציונית כמתפתחת בדינמיקה מתמדת של תורת שלבים, פעלה בשעת המלחמה, כדחף מתפרץ שיצא לנוכח ההזדמנות, מן הכוח אל הפועל. בהרצאה לסטודנטים כמה שבועות לאחר המלחמה, הודה משה דיין בגילוי לב במשמעותה הפרקטית של כמיהה זו:

"אילו ירדן לא היתה נכנסת למלחמה, לא היינו נכנסים למלחמה, למרות כל הגעגועים ההיסטוריים לירושלים. אבל לאחר שירדן נכנסה למלחמה, אי אפשר לומר שהמניעים הישראליים לא כללו גם את ירושלים. לא הפטונים של הירדנים היו הסיבה בגללה נכנסנו לקרב בירושלים. "

(צוטט בסרט "מלחמת ששת הימים", אריק ברנשטיין , עלמא הפקות 2007 )

עדין נותרת השאלה ומה עם המתקפה לכיבוש הגולן, הרי שם לא מדובר לכאורה, בקדושת ירושלים וחברון? אמיר אורן במאמרו ידע לפסוק: "הגולן שטח ריבוני סורי שלא היה שנוי במחלוקת. לא הופיע מעולם במפת השאיפות המדיניות של ישראל. הגולן היה יעד לתכנונים צבאיים מוגבלים, מרחיקי איום, רק מתוקף שליטתו באש על יישובי העמקים." (אמיר אורן, "והיכן יום השלום?" הארץ, 16.4.2017 )

גם כאן מדובר במאמץ להעלים מסכת ארוכת ימים של ניסיונות התיישבות בגולן, וכמיהה בלתי ממומשת להתיישבות חלוצית באדמות הברון רוטשילד שנקנו בחורן בסוף המאה ה- 19. גם בהיבט המדיני, חיים ויצמן במסגרת השפעתו על גיבוש הצהרת בלפור ומימושה המעשי, פעל ללא לאות להכללת מרחבי הגולן והחורן בשטחי הבית הלאומי היהודי. בטרם מותו בפברואר 1919, הבטיח סייקס הבריטי לוויצמן כי בדעת הבריטים לכלול בבית הלאומי היהודי את כל עבר הירדן, בואכה המסילה החיג'אזית, בכלל זה כל הגולן ומרבית החורן. (הרחבה בסוגיה זו בספרו של ישעיהו פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1915-1922, הוצאת מגנס, 2012, עמ' 155) מחקרו המקיף של צבי אילן, הוקדש כולו לתיאור הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל. (צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871-1947, יד יצחק בן צבי, 1984 ) במסגרת המאמצים להתיישב בחורן פעלו מאז הקמת המנדט הבריטי והצרפתי, בעיקר חלוציי מפלגות הפועלים, אם כי בשנות השלושים היה שותף למאמץ גם גרעין חלוצי של בית"ר. הכמיהה למרחבי הגולן, לא נולדה אם כן ביוני 67. צבי אילן בספרו מתאר כי "מנהל הקרן הקיימת בגליל שטרח בשיקום בני-יהודה, י' נחמני, כתב ב- 1928 בתזכיר אודות החורן: גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים, אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית."  (צבי אילן, שם, עמ' 288) עוצמת הכמיהות שלא זכו למימוש, מסבירה את הדחף ההתנחלותי של צעירי אחדות העבודה בהם: איתן סט ויהודה הראל, מיד בתום הקרבות עלו לגולן והובילו מאמץ התיישבותי מחודש.

בסיפורי "שיח לוחמים", מצוי ביטוי לכמיהה פשוטה לשוב לגעת באדמה שנעבדה ובכורח מלחמת העצמאות ננטשה:

"אחד הקצינים בן בית הערבה, נסע להביא את אביו מקיבוץ כברי והוא הצטרף אלינו. כשהגענו אל בית הערבה, עמד אביו על אחד הג'יפים והתחיל לספר איך הוא עזב את המקום. תשע עשרה שנה הוא לא ביקר במקום והוא זכר כל שעל אדמה…ממש רעד כשהחזיק את האדמה בידיו… ואמר: נלחמתי פה מספיק ואתם ביומיים כבשתם. אני לא יודע איך להודות לכם."

 (שיח לוחמים, תל אביב מערכת האיחוד, 1968 עמ' 232)

לעוצמת נוכחותו של מסד הכמיהות, ניתנו בימי המלחמה ולאחריה ביטויים רבים, בשירים, בדברי המנהיגים ובנאומי מפקדי צה"ל. כזה היה לדוגמא שירו של שמואל רוזן בהלחנת אפי נצר ובביצוע להקת חיל הים:

"ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם…ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם… שוב לא נלך רחל מיני שדמות בית לחם". כזה היה נאומו של מוטה גור מח"ט הצנחנים במסדר הניצחון על הר הבית: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים והחזרתם אותו לחיק האומה…בידיכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו הנצחית ומרכז קודשו."

מי היה היום מעז?

סיכום – מלחמת ששת הימים כצומת לעתיד קיומנו

מסכת הכמיהות שעמדה ברקע למלחמת ששת הימים חיונית לשני תחומי דיון: להבנת קבלת ההחלטות בדרך למלחמה ובאורח ניהולה ולהבנת דרכנו מאז.

 תהליכי קבלת ההחלטות

הביקורת המועלת כיום על ניהול המלחמה, לוקה בשיפוט המתעלם מן ההקשר הכולל בו התקיימה. מצביאות וניהול מלחמה כאירוע לאומי הרה גורל, אינם יכולים להבחן במתכונת תחקור קבלת החלטות בניהול פס יצור. מלחמה היא אירוע המתבטא בעולם הפיזיקאלי, בהתנגשות כוחות הצבא בפעולותיהם במרחב הפיזי. אולם כתופעה אנושית, מלחמה היא הרבה מעבר לכך. היא ביטוי לתשוקות ולכמיהות חברתיות, דתיות ולאומיות, המצויות בעולם הרוח והתרבות ומונעות ממשבי רוח וכיסופיי דורות, בחיבור תודעות עבר ועתיד, לשעת מבחן גורלית. בהיבט זה ספרו החשוב של עמנואל גלוסקא: "אשכול, תן פקודה!" היה יכול להגיע למסקנות אחרות, אילו העמיד את ממצאיו לברור לאור מסכת הכמיהות שכוננה את התקופה. לטענתו ההתדרדרות למלחמה וגם אורח ניהולה, שכביכול יצא משליטת הדרג המדיני, ביטאו בקרה רופפת של הדרג המדיני על הצבא. הוא ביקר מצד אחד את ניהולו הרופף של לוי אשכול ראש הממשלה – שהיה גם שר הביטחון עד ימים ספורים לפני פריצת המלחמה – ומצד שני את להט היתר של הדרג הצבאי, שניצל כביכול, את חולשתו של הדרג המדיני. נקודת מבטי, המשלבת את ההתרחשות בהקשר הכמיהות הלאומי, שכלל מרכיבי הנעה משמעותיים שמעבר לעצם חרדת הקיום, עליה הצביע גלוסקא, משנה את התמונה. לאור מסכת הכמיהות, כמסד עומק משותף לדרג הצבאי והמדיני, התיעוד ההיסטורי המפורט שמציג גלוסקא, יכול להתפרש לגמרי אחרת: כמופת לשיח דינמי פתוח ופורה בין שני הדרגים. בהכוונת הפרספקטיבה הזו, התקופה שאותה חקר גלוסקא – שלוש השנים שקדמו למלחמה והמלחמה עצמה – היא שיר הלל להנהגתו הנבונה של ראש הממשלה לוי אשכול בדרג המדיני, ולהנהגתו המצביאותית של יצחק רבין כראש המטה הכללי.

הנהגתו של לוי אשכול בימים שקדמו למלחמה ובמהלכה, הם בעיני דוגמא מובהקת לתבונת ההתנהלות באיזון רגיש בין שני מצפנים: בין הכוונת חזון לבין חובת החיבור לקרקע המציאות המתהווה. גם בהתנגשותו עם חברי המטה הכללי, שדרשו לצאת למתקפה, הכיל אשכול את המתחים בדרכו המיוחדת שאותה ביטא באמירתו הידועה: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שדעתי מתקבלת". (על כך פרטתי בהרחבה בספרי: מה לאומי בביטחון הלאומי? פרק רביעי).

לתבונתו המעשית, ראוי לזקוף לא רק את הישגי המלחמה, באורח בו תרם לבניין צה"ל, בשנים שקדמו למלחמה, אלא בעיקר את העובדה שמרבית הישגי המלחמה נותרו בידינו במשך חמישים השנים האחרונות. מה שנראה בשבועות שקדמו למלחמה כגילוי הססנות, חולל למעשה את התנאים למיצוי מלוא הפוטנציאל האסטרטגי מהמבוי הסתום שנוצר בזירה הבינלאומית-מדינית, במשך שבועות ההמתנה עד לפריצת המלחמה.

מפת דרכים לברור דרכנו מאז המלחמה

המלחמה היתה נקודת תפנית להתהוות גדולה. אולם בכל הקשור למגמת ההתנחלות, ולתכנים משיחיים במפעל הציוני, המלחמה רק האיצה תהליכי המשך, למגמה הציונית שהובלה הרבה קודם לכן על ידי מפלגות הפועלים החלוציות. משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בסיכומו למבצע סיני, בחר להזכיר בהקשר המלחמה, את תמצית חזוננו:

"את תקומת ישראל ראינו בכל הדורות , ואנו רואים גם עכשיו, כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם, ליכודם כאומה אחידה, מושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשת הרוחנית של האומה בכל הדורות…זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנה בלב העם היהודי, ולפי אמונתי העמוקה הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק אם נישאר נאמנים לו כל חיינו, תקום תוחלתנו ההיסטורית במלואה."

(ההדגשה במקור, דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, 1969, עמ' 524).

היכן אם כן ועל ידי איזה קבוצה בחברה הישראלית, החלה להתבטא החשיבה המשיחית?

התפנית שחוללה המלחמה, כשינוי כיוון בתודעת החזון ובמבנה העומק התודעתי הישראלי, חלה כנראה, הרבה יותר בבני הדור השני והשלישי למפלגות הפועלים החלוציות, שביקשו מפלט מחלוציותם, מאשר בבני הציונות הדתית. בהיבט זה, הביקורת הרווחת בין בני מפלגות הפועלים, באגף השמאלי של החברה הישראלית, על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, נובעת במידה לא מבוטלת מתוך הפניית עורפם לחזון שכונן את מפעלם, במאמץ להביא לדעיכתו. החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם לא כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שביקשו בעשורים שלאחר המלחמה, את החלפת האתוס החלוצי בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית.

מרבים לאחרונה לבחון מי סטה מן הדרך ומי האחראי לחילול התפנית? יצחק בן אהרון תקף את דברי יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם שטען כי גוש אמונים ממשיך את מפעל ההתיישבות העובדת והאשים: "מלחמת העצמאות לא נסתיימה עבור גוש אמונים, ואילו אנחנו קיבלנו את צו המציאות, שמדינת ישראל מתגשמת רק בחלקה של ארץ ישראל." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998 עמ' 71 )

זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? לאור התפנית שחלה בעשורים שלאחר מלחמת ששת הימים בחזון בני מפלגות הפועלים, מצבה של הציונות הדתית המתנחלת, דומה לפי מה שהצגתי בדבריי עד כה, למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת, כשלפתע קרס כוכב הלכת. כאן החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכנו בצמתי ההחלטה העומדים לקראתנו, כה נחוצה לנו התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלות עתידנו בארץ ישראל.


מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת האומה, יוני 2017.