Browsed by
קטגוריה: תכנית ההתנתקות

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

הקיץ מלאו עשר שנים לשלטון חמאס בעזה. מצוקת רצועת עזה נתפסה כבלתי פתורה כבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות. בהצגת מבצע סיני לממשלה, ב־28 באוקטובר 1956, בתשובה לשאלת השר מרדכי בן טוב למטרת המבצע, בהתייחסו לבעיית עזה, אמר דוד בן־גוריון: "אשר לרצועת עזה, אני חושש שהיא בשבילנו עומס כבד, אילו הייתי מאמין בנסים הייתי מתפלל שהיא תיבלע בים. אבל יש לעקור בסיסי ה'פדאיון' ולהבטיח לתושבי הספר חיים שלווים" ("מדינת ישראל המחודשת", עמ' 527).

המורכבות הבלתי פתורה של המצב בעזה הודגשה השבוע במשבר החשמל. מורכבות מתאפיינת בין היתר במצב שבו הטיעונים לכל אחת מדרכי הפעולה נראים נכונים, ובכל זאת, בכל אחת מן הדרכים טמון פוטנציאל להתהוות בלתי רצויה. גם גישתו המנומקת היטב של שר הביטחון אביגדור ליברמן מודעת למצוקת המורכבות. דרישתו לפירוז הרצועה מנשק כתנאי לשיקום, נראית על פניה מובנת מאליה ונכונה, אך מציאות האבסורד בוטאה היטב בשאלתו: למה שממשלת חמאס לא תשלם את מחיר החשמל? הם הרי גובים מסים מן האוכלוסייה ויכולים לעמוד בתשלום. הדגיש נכון שהם משקיעים את עיקר המשאבים בהתעצמות צבאית, ומשליכים את מצוקת האוכלוסייה האזרחית על מדינת ישראל והקהילה הבינלאומית. הכל נכון, אך חשוף לסיכון אובדן השליטה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז כי מדובר בסכסוך פנימי בין הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן לבין חמאס, ומוטב לנו שלא להיגרר לנטילת אחריות למצוקה ההומניטרית. לגבי האינטרס שלנו הדגיש כי איננו מעוניינים בהידרדרות למלחמה. אלוף (מיל') עמוס גלעד, המכיר מקרוב את המציאות לפרטיה, הסביר עד כמה חמאס, כישות מדינית וצבאית, אינו פרטנר למשא ומתן ולפשרה כלשהי. מסמך העקרונות החדש של חמאס שפורסם בחודש שעבר, אכן הדגיש מחדש את מחויבותם הבלתי מתפשרת לדרך ההתנגדות, ככתוב: "פלשתין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה… חמאס מתנגדת לכל אלטרנטיבה לשחרור מלא של פלשתין מהנהר ועד הים". אם זו דרכם, למה לשלם להם את החשמל ואיך אפשר להציע להם בניית נמל?

הכוח שבפיצול

מול הגלוי לעין קיימים ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם מציבים לדיון המלצות מעשיות אחרות.
ההתנתקות הישראלית מעזה בקיץ 2005, ונטילת השלטון בעזה על ידי חמאס בקיץ 2007, חוללו פיצול בין הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה. אמנם מוטב למדינת ישראל הרשמית לא להכריז בגלוי על עמדתה ביחס לפיצול זה, אולם מהיבטים רבים הפיצול שנוצר הוא אינטרס ישראלי הראוי לשימור.
אל"מ (מיל') ז'ק נריה, שהיה יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין בתהליך אוסלו, סיפר על החרדה שאחזה ברבין כשהבין את משמעות הדרישה הפלשתינית לחיבור ב"מעבר הבטוח" בין רצועת עזה להר חברון. מדובר בשתי ישויות שהזיקות ביניהן היו קלושות גם לפני הפיצול שחל ביניהן בסיום מלחמת העצמאות. חיבור מחודש בין שתי הישויות עלול לסכן את השליטה של צה"ל במרחבי יו"ש.
עם הפיכת רצועת עזה בעשר השנים האחרונות למרחב רווי אמצעי לחימה, פתיחה מחודשת של תנועה בין עזה לחברון תאפשר חדירת אמצעי לחימה וידע מבצעי עשיר למרחב יו"ש, שעלולים לחולל תמורה בדפוסי הפעולה של צה"ל. לדוגמה, יכולתו של צה"ל לפעול בגמישות מבצעית מלאה, גם במחנות הפליטים ובמרכזי הערים הפלשתיניות ביו"ש, ברכב קל, ללא טנקים, נובעת מהיעדרם של אמצעי לחימה מתקדמים בידי הפלשתינים ביו"ש. תנאי הבידוד שבהם נתון מרחב יו"ש, הם המונעים הצטיידות באמצעים חודרי שריון, כמו אר.פי.ג'י ומטעני צד מתוחכמים. תנאים אלו נחוצים לשימור.
גם בממד האסטרטגי, הפיצול בין עזה לרשות הפלשתינית ביו"ש הוא אינטרס ישראלי. מה שמסביר את הידרדרות עמדת מדינת ישראל ממתווה רבין, שייעד לפלשתינים מדינה מופחתת בעיקר בשטחי A ו־B, אל מתווה קלינטון, שדרש מדינה פלשתינית ריבונית בנסיגה ישראלית כמעט מלאה לגבולות 67', הוא כוח הסחיטה הפלשתיני, הטמון בחרדה הישראלית מהאיום הדמוגרפי.
בהיפרדות עזה מן הרשות הפלשתינית והפיכתה דה־פקטו למדינה ריבונית, כוח הסחיטה הזה הצטמצם ביותר. במצב שנוצר, בקיום מדינת חמאס ברצועת עזה כישות ריבונית נפרדת, יכולה ישראל להציע לפלשתינים, ללא מורא, אחת מן השתיים: או לממש את מלוא פוטנציאל שליטתם במרחבי הרשות ביו"ש, הנתונים בידם מאז ינואר 1996, כפי שהציע להם רבין, או להשתלב במדינת ישראל כמדינה אחת.
שמשון בשערי עזה
שמשון בשערי עזה

פוטנציאל האיום גדל

בינתיים, מאז הפיצול שחל במערכת הפלשתינית, היא ממצה את מלוא היתרונות מפעולה בשתי דרכים: המרכיב החמאסי מוביל במגמת ההתנגדות, והמרכיב השלטוני ברמאללה פועל להשיג מטרותיו בהיגיון מדיני. האינטרס של מדינת ישראל הוא לחסום את רשת הזיקות הסמויות בין המרכיבים.
כאשר ישראל פעלה, לדוגמה, לעצירת משט המרמרה, היא שירתה למעשה אינטרס אמריקני, שהוגדר בשאיפה לחזק את אבו מאזן ולהחליש את חמאס. אכן ברקע הטיעונים שעלו לאחר מבצע צוק איתן כנגד סיוע לבניית נמל בעזה, שלטה ההנחה שלא רצוי לחזק את חמאס. זה יחליש את אבו מאזן. הגיעה השעה להכיר כי האינטרס הסמוי של מדינת ישראל הוא ממש הפוך.
במסגרת התייחסות זו, מוצב הקשר אחר לדיון בשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה. למדינת ישראל בהקשר רחב זה שני אינטרסים: הראשון לשמר יציבות בעזה והשני לשמר את מצב הבידוד עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית.
נכון כי פוטנציאל האיום הביטחוני המתפתח בעזה כנראה ילך ויתעצם. סיוע בבניית נמל בעזה לא יגמיש את עמדות חמאס כלפי ישראל, אולם הוא יכול לחולל מומנטום שבהיבטים רבים ישרת אינטרסים ישראליים. לישראל כמעצמה אזורית מומלץ בעניין זה לפעול באורח המשרת נכון יותר את מכלול האינטרסים שלה, הגלויים והסמויים.

פורסם לראשונה בישראל היום 16.06.12

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח). זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקורבן. אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר,  ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח. אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא, הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקורבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל.  בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים. בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.  בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות – כיסוד מכונן במפעל הציוני – נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג,  שהפעם יובהר לכל,  קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005 )  באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

  1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
  2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד…לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס…" (הארץ,10.6.2011 )

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

  1. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו:  "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.