Browsed by
קטגוריה: התיישבות

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו?  קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. שמונה מחלוציי תל חי בהם יוסף טרומפלדור, נפלו בקרב,  חצר תל חי ובתיה הועלו באש, הנקודה  ננטשה לשנים ארוכות.  בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון: ראשית  בעצם הכללת אצבע הגליל עד מטולה בגבולות המנדט הבריטי,  ושנית בממד התודעה, בכינון  אתוס תל חי כמופת לאומי לדורות.

האריה השואג, תל חי
תל חי – תבוסה בקרב, ניצחון במערכה (מתוך ויקי שיתוף)

מנהיגים והוגים  רבים עמדו על רזי הפער שבין ניצחון בקרב להפסד במלחמה. גנרל גיאפ מנהיג הוייטקונג, נהג  לספר כיצד חיילי ארה"ב  אמנם ניצחו ברוב הקרבות, ובכל זאת ארה"ב היא שהפסידה במלחמה. כיצד זה קורה? זה כמובן קשור באופן בו מעצבים את הסיפור ביום שאחרי, אבל הרבה מעבר לכך. מדובר במשהו ממשי, לא רק במניפולציה נרטיבית.  ההסבר טמון בהבדל המהותי שבין מלחמה ומאבק לבין אירוע ספורט כמו משחק כדורגל.  בכדורגל יש רק ניצחון אחד המוגדר בכללים וחוקים קבועים ומוכרים.  מי שניצח בשריקת הסיום ממשיך להיחשב מנצח גם למחרת.  בכדורגל כצורת עימות, בעצם התרחשות המשחק בתשעים דקותיו עד הסיום, רק הממד הגלוי לעין, קובע את התוצאה והיא בדרך כלל סופית. זו מערכת פשוטה, סגורה בהתרחשותה בזמן ובמרחב. אין למשחק ולתוצאתו, כיוון התפתחות בלתי צפוי ב"יום שאחרי". גם אם יש למשחק ממדים סמויים מן העין, הם אינם נספרים בקביעת התוצאה.

תוצאת מאבק או קרב לעומת זאת, נקבעת לא רק בממדים הגלויים לעין. זו להבנתי תכלית הציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". טמונה כאן הכוונה לאדם להכיר כי לממשות ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם משמעותיים לא פחות אם לא יותר, מאלה הגלויים לעין. בממד הגלוי, לתוצאת המאבק על עמונה מבחן תוצאה פשוט וברור: מבחן הקיום הפיזי בראש הגבעה. בממד הסמוי, לעומת זאת, התוצאה מורכבת ורחוקה מלהיות פשוטה. דווקא במגמות העומק ההולכות ומתהוות מתוך המאבק, יהיה תלוי גורל המערכה על עתיד מפעל ההתיישבות.

ובכן כיצד מעצבים הגיון מאבק הטומן בחובו  פוטנציאל ניצחון גם אם מפסידים? מבקשים את נקודת האיזון היצירתית בשיווי המשקל בין הממדים הגלויים לסמויים.

קודם כל ראוי להגדיר היטב על מה נאבקים בעמונה. לכאורה נאבקים על עצם קיום היישוב, זה נכון במידה רבה אבל לא זה העיקר. את המאבק הזה, צריך לנהל בהבנה שהוא משרת מטרה כוללת ולאורה הוא חייב להתנהל. המטרה היא להבטיח את עתיד ההתיישבות הקיימת ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן ואף  לאפשר את הרחבתה והתפשטותה. בתוך כך ראוי לסמן ממה ראוי בכל דרך להימנע.  מתנגדי ההתיישבות אורבים לטעויות העלולות להתפתח מתוך העימות עם כוחות הביטחון. הם ידעו להפיק תועלת  מפגיעה בלגיטימיות  של מפעל ההתנחלות ומקריסת האמפתיה שהעם רוחש למתיישבים. הם מבינים שעל מנת לממש נסיגה נוספת ביהודה ובשומרון הם זקוקים תחילה לבידוד המתנחלים מאהדת העם. טעויות בניהול המאבק ינוצלו עד תום בידי יריבי ההתיישבות. נגדיר במפורש:

  1. עם ישראל אוהב את חייליו ושוטריו. לא תהיה סליחה על פגיעה בגופו או בכבודו של אחד מהם.
  2. בדרכי המאבק ראוי להישמר מהתנהלות המתויגת בדימוי: "פורעי חוק". דימוי כזה יסייע ליריבינו להרחיקנו מאהדת העם. בכל הצעדים הננקטים חשוב לשמור חיבור אל רוב שכבות העם, לאלה הממשיכים להאמין  כי אנו פועלים לרשת את מולדתנו בזכות  הבטחת ה' לאברהם יצחק ויעקב.
  3. להימנע מהצגת המאבק כממוקד באינטרס נדל"ני מגזרי- ציוני דתי. לא על נכסי המגזר נאבקים, גם לא על עצם זכות הקניין של תושבי עמונה. ערכי זכות הקניין וזכויות אדם לא עמדו למפעל ההתנחלות בעומדו בפני בית המשפט העליון בימי המאבק בתכנית ההתנתקות ואף לא עתה. זכויות הקניין, עם כל חשיבותן, לא הן העיקר במאבק הזה. כאן מדובר על הרבה מעבר לכך. אנשי עמונה כחלוצים למען העם, נאבקים על עתיד הבית היהודי בארץ ישראל, למען עתידם של דורות יהודים מכל חלקי העם בארץ ובתפוצות, שימצאו בעתיד בית ונחלה ביהודה ושומרון.

בממד הפוזיטיבי, במפגש על גבעת עמונה, יש למצוא הזדמנות לחיבור שיעצים את מפעל ההתנחלות ואת הערכים החלוציים שהוא מייצג. ראוי לזכור כי החיילים והשוטרים שישלחו לעמונה הם הפוטנציאל לעוד מאות  אלפי יהודים שיכולים למצוא את עתידם,  במרחבים הפתוחים במעלה אדומים בואכה ים המלח, באריאל, מעלה אפרים ובקעת הירדן. הם כמו ההמונים שיגיעו לשם, קורבן משותף של התנהלות מדינתית שיצרה את הבעיה. רצוי לנו להקטין ולרסן בכל דרך את פוטנציאל הפיצול והשסע העלול להתפתח ממפגש אלים. אנשים אחים אנחנו ומן המפגש הזה צריכה לצמוח תודעת שותפות גורל ויעוד.

עמונה
כל בית שנהרס ניצחון לחמאס (האמנם?) מתוך ויקי שיתוף

מבקש להקשיב היטב למנגינת דבריי. היא שונה בתכלית מן המנגינה הצורמת שהדהדה בסיסמה: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". אנו נאבקים על שניהם. ולרגע איננו מוותרים על אחד מהם. לצורך המאבק על ירושת ארצנו אנו זקוקים לעם וכן להיפך: עתיד העם ושלמותו תלויים בישיבתנו בחלקיי ארץ זו ובירושתם. זו דרכם של מאמינים, מאבקם וחזונם נצחי. מה שנראה לרגע כפשרה, הוא גמישות תבונית מתוך אמונה, בראיית צרכי המאבק שבדרך. לא ויתור מתוך  חולשה,  אלא גילוי עוצמה, במיוחד עוצמה מנהיגותית המבקשת הרבה מעבר להגנה על זכויות מיעוט.  מדובר במאבק על הנהגת העם, על דרכו ועתידו בארץ אבותיו.

באהדה ובהערכה  לאנשי עמונה ולמאבקם, בציפייה לישועה וצמיחה חדשה דווקא מתוך המשבר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 16 בדצמבר 2016

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכל. מאז סתיו 1993, עולמנו השתנה. ואם מפליגים אל אוסלו, כדאי לשוב אל נכונותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין להפליג בעצמו אל מגמת ההסכמים ההם. בבסיסה ניצבו כמה הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי. בואו ננסה לבחון את תקפותן אל מול תמורות הזמן.

  • ברית המועצות ועמה ברית ורשה קרסו. תם איום המלחמה הקרה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי.  בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
  • הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי, בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל־דמוקרטית במערב אירופה, נראה כמנצח. השגשוג במערב, בשילובו בערכי חירות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה לאנושות.
  • התהוות האיחוד האירופי, בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות, עיצבו ביבשת תודעת מרחב חדשה. ציפו לחולל בכך מיזוג רב־לאומי ורב־תרבותי, בתקוות מזור ופיוס לסכסוכים עתיקי יומין. הסדר החדש נתפס כביטוי מוחשי לאידיאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית. הכיוון נראה מבטיח מתוך ההנחה, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור, לא ירצה לשוב אל החושך. ההיגיון דאז ניסח את הצפי כי במוקדם או במאוחר יצטרפו למגמת היציאה אל האור כל יתר תושבי תבל.
  • הערבים היו בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם שותפות מקומיות: מצרים, סעודיה וסוריה. יאסר עראפת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסדאם חוסיין, נקלעו למצב משברי. המאמין המוסלמי יודע להכיר מצבי חולשה והוא מצווה להכיל אותם, בהסתגלות לתנאי החולשה. זוהי תודעה מסורתית של ממש. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"ף לתהליך אוסלו.
  • החברה הישראלית באותן שנים עברה שינויים משמעותיים. בהיפתחות מואצת למגמות הכפר הגלובלי, עברנו מתודעת חברה מגויסת אל חברה ליברלית, בחתירה למימוש עצמי.  נוצרה הכרה בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שרוח ההקרבה הלאומית תימוג.

ובכן, די במבט ביקורתי חפוז כדי  לגלות עד כמה תקפותן של הנחות יסוד אלו הלכה ונמוגה מאז 1993.

עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה. רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי ומשפיע.  מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית (כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה), אך מטלטל בלי הרף את היציבות. אירופה מאוימת מן הלחימה באוקראינה. כוחות אסלאמיים רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוחה, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה. הטלטלה במזה"ת חוללה גל פליטים ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי האיחוד שלה.

ומשהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר, שכיוונה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו  בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי הצטמצמה. רעיון השלום ההדדי הוחלף באופק הציפיות הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".

הבקיא בשיח הגרמני יודע שגם בענקית האירופאית השלווה הזו מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה".  כן, ראוי כנראה לחשב דרכנו מחדש, בעיניים פקוחות.

 


פורסם לראשונה בליברל, 13 בנובמבר 2016

קיימות עירונית בזיקתה למרחב החקלאי

קיימות עירונית בזיקתה למרחב החקלאי

 מידי בוקר נכנסות  לניו-יורק משאיות טעונות ירקות שגדלו בחממות במקסיקו. מידי ערב ממריאים מטוסים טעוני ירקות ממזרח טורקיה, ישירות אל שווקי ברלין ופרנקפורט. גם שיווק התוצרת החקלאית מנוהל כיום בכלכלת שוק גלובלי. מדפי המרכולים מלאים כל טוב, אז למה באמת שאדם עירוני, בלב המטרופולין התל-אביבי, יתעניין בגורל חקלאי הארץ ?

מבחינת פקידי האוצר ומשרד החקלאות, בפתיחת השוק ליבוא מתחרה, אפילו בתוצרת חקלאית טרייה, טמון המפתח להורדת יוקר המחיה. לשיטתם הכול חייב לעמוד במבחן הצידוק הכלכלי. ראוי מבחינתם שגם החקלאות הישראלית תיחשף למאבק השוק הגלובלי.  זה רצוי ומומלץ, על אף הסיכון שמא יחרץ גורלה כמו גורל מפעל גיבור לטקסטיל, שלא עמד בתחרות מול שפע היבוא הזול מסין.

במגמת הגיון  זה, חקלאים בארץ אכן מתקשים לשרוד. משקים רבים נסגרו. בכל התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים, לא נותרו יותר מאחוזים בודדים של חקלאים פעילים, רובם עברו את גיל שישים. הם דווקא מצליחים יפה בעמלם, העצים תודה לאל, עמוסי פרי, חממות הירקות מניבות בשפע, אבל החקלאים נאנקים תחת דיכוי רשתות השיווק.  פערי התיווך הופכים את עמלם לבלתי רווחי. על תבנית ביצים לדוגמא מקבל המגדל כ-12 שקל, כשהיא נמכרת במרכולים בכ-32 שקל. כך הדבר בכל התוצרת החקלאית.

מתוך המצוקה פרצו לאחרונה כמה חקלאים את המסגרות הכובלות של שיטת השיווק ופתחו את משקיהם למכירה ישירה של תוצרתם. לפי שעה מדובר במחאת בודדים בלבד, אבל במחאתם טמון הפוטנציאל  לתפנית מהפכנית. במפגש המכירה הישירה מומחשת לצרכנים משמעות פער התיווך, ונוצרת  זיקת גומלין עסקית וחברתית בין החקלאי לבין הצרכנים, הסובלים יחדיו ממגמת פערי התיווך.

תפוצת המידע ברשתות החברתיות, מעניקה תנופה וכלים חדשים למחאה חברתית גם בתחום השיווק החקלאי. בכוח רשתות המידע, גם מחאה קטנה יכולה לחולל מהפכה. בשלושה נושאים, הממוקדים בעידן החדש בליבת תודעת  הקיימות ההולכת ומתפתחת במדינות הרווחה, צריכים אנשי העיר להכיר כאינטרס קיומי:

  1. בריאות המזון: במדינות המערב מבינים כיום, גם בממסדים הממשלתיים, כי בריאות הציבור תלויה לא רק באיכות הטיפול והתשתית הרפואית, אלא גם באיכות המזון. ברור שקל יותר למדינה לפקח בעצמה על הסטנדרטים הנאותים בתהליך יצור המזון, כשהוא מיוצר ביצור מקומי בשדות המולדת.
  2. זיקת הגומלין בין העיר לכפר: גם בעידן המידע, בקצב החיים האורבני, נפש האדם זקוקה למרחב הפתוח הכולל כחלק מהווית התרבות האנושית לדורותיה, לא רק מרחבי טבע פנויים, אלא גם נוף חקלאי. שיווי המשקל האקולוגי בין העיר לכפר, מכונן את ייחודה התרבותי של העיר בחיבורה למקום ממנו היא צומחת. מתוך זיקות מקומיות אלה נוצרה במהלך דורות זהותן של הערים. המרחב הכפרי חקלאי של גבעות טוסקנה לדוגמא, יוצר את ייחודה של פירנצה לא פחות ממגדליה וארמונותיה של העיר. בהיבט זה, דווקא מתוך עירוניותם, חייב להיות לאנשי העיר ענין בשימור המרחב החקלאי בסביבתם.
  3. תודעת מולדת: שיבת עם ישראל למולדתו במאה וחמישים השנים האחרונות רחוקה מלהיות תופעה טבעית לעם שהתמחה אלפיים שנה בחיי גלות. במנהטן פריז וברלין, כמו בערי הריין בימי הביניים, יכול היהודי להתמקד בעיסוקי הצווארון הלבן, שהפכו לתחומי מומחיותו ולהותיר את העמל החקלאי לאחרים. כאן בארץ, במאמץ ליצור מקום שהוא מולדת, חייבים יהודים להתחבר מחדש לאדמתם, גם אם הדבר נראה לכאורה בניגוד לטבעם. בהבנת הכרח זה כתב א. ד. גורדון לפני כמאה שנים: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו…הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים, ממש כמו בארצות הגולה."

מחאת החקלאים עוסקת באופן ישיר במאבק לשכר הוגן לעמלם. אולם רעיון היסוד  להתעקשותם להגן על עתיד מפעלם, מונע על ידי האמונה כי חקלאות מקומית כאינטרס קיומי אינה רק ענין כלכלי. דווקא במדינות המערב, בגישה המתוארת במושג "קיימות", הבנה זו זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גוברת.


פורסם לראשונה בליברל, 7 יוני 2016

אזהרה: רגע לפני קריסת מפעלנו החקלאי

אזהרה: רגע לפני קריסת מפעלנו החקלאי

מתוך שגשוג כלכלי שזכינו למצוא לאחר יותר ממאה שנות מאמץ ביגיע כפינו החקלאי, שכחנו כי חקלאות ביסודה היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל בארץ, במאמץ להעמיד במקומו מפעל עתיר ידע בתחום שניתן להשיג בו עליונות פורצת דרך. לא כך הדבר בהוויה החקלאית.

חקלאות ישראלית
ילדים בגבעת ברנר, שנות ה-40'. מתוך ויקיפדיה

מראשיתו הושתת מפעלנו החקלאי על השקעות תומכות שלא היה ביכולתו של החקלאי היחיד לעמוד בהן. אין לדמיין את אפשרות יסודן של מושבות העלייה הראשונה ללא הגב הכלכלי והניהול הכולל של הברון רוטשילד, כפי שלא היה סיכוי כלכלי להקמת הקיבוצים והמושבים בעלייה השנייה ואילך, ללא הון לאומי כביר שתמך לאורך הדרך. מעניין להיווכח שבימינו דווקא שכננו הערבים מיישמים גישה זו בדביקותם במאבק על אחיזתם באדמת הארץ.

בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. במדרונות ג'בל קטע והר רם, נבנו בעשורים האחרונים מערכות טרסות למטעים שגם במאה שנות יבול פורה, לא יחזירו את ההשקעה הכספית הראשונית. ברור לכל בר דעת, כי ההיגיון המניע למאמץ זה אינו נובע ביסודו מחישובי עלות תועלת כלכליים.

גם במרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות, במימון האיחוד האירופי, שאף הן אינן מוכוונות רק על ידי חישובי כדאיות כלכלית.

במה שקשור אלינו לעומת זאת, מבלי שהוכרז ואולי אף בהיסח הדעת "הוטבלנו" כולנו בדת הרציונל הכלכלי. מי מעמנו יכול כיום להוביל פרויקט ללא תכנית עסקית  משכנעת בממדי חישובי ההצדקה הכלכלית?

גם בממדי השכלול והקדמה החקלאית מקור גאוותינו, עלולה לחול נסיגה. יש להדגיש כי פריצת הדרך שפרצה החקלאות הישראלית, המוערכת בכל קנה מידה בינלאומי, הינה פרי מאמץ לאומי מתמשך אליו נרתמו בהתמסרות עילאית ורצופה, מיטב בניה של האומה. כיום המצב השתנה. גם באוכלוסיית הקיבוצים והמושבים אין יותר מחמישה אחוז חקלאים פעילים, ורובם עברו את גיל 60. מהיכן תפרוץ פריצת הדרך הבאה? בשורה חדשה לא תבוא כנראה מקרב הפועלים התיאלנדים.

בחרתי לפרסם כאן שיר שכתב בני הבכור, יותם הכהן לפני כעשר שנים בשהותו כחייל באבטחת ישובים בבת עין.

החיטה צומחת שוב

כך התרגלה.

זה לא שבאמת אכפת לה.

והאדמה שלקחה יפים ממני וממך

תמשיך לקחת.

באדישותה

והגשם הראשון

שירד לפני יומיים

ובין ערביים תנשב הרוח

וחול וים

והאדם והאדם

אבל החיטה נעקרה

בנו עליה נדל"ן

לא תזרע עוד בדמעה

ולא ישירו את שירה

את הקמח יביאו מאמריקה

וגם את השלום

ואת הכסף ואת ההזדמנויות.

והאדמה מה יהא עליה?

תימשך אחר החיטה

אחר מי שעמל ודומע

אחר מי שחורש וזורע

ושמו לא אורי,

לא אחי הצעיר יהודה

את חלומם חלומנו טמנו בעפר

נותר רק אחד שאוהב את אדמתו

מוחמד, הוא חרש והוא

זרע

והוא קצר.

יותם הקדיש שיר זה ללחם הארצישראלי של שדות בת עין ב'.

לא מאוחר, עדין אפשר לתקן.