ראיון בגלי צה"ל בהתייחסות לטענות מסמך מכון מולד, 06 יוני 2017
ראיון לגלי צה"ל בתכניתם של אראל סג"ל וחיים לוינסון ב-6 ליוני 2017 במענה למסמך מולד המבקש לדון בשאלה האם ההתנחלויות הן נטל או נכס:
ראיון לגלי צה"ל בתכניתם של אראל סג"ל וחיים לוינסון ב-6 ליוני 2017 במענה למסמך מולד המבקש לדון בשאלה האם ההתנחלויות הן נטל או נכס:
ספרו החדש של מיכה גודמן "מלכוד 67'", ראוי לעיון ולמידה. הספר מזמין את קוראו למסע מתבונן, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחלקו הראשון מוקדש הספר לשאלה מנין וכיצד הגענו אל מצב המלכוד הכרוך בכיבוש 67'. בחלקו השני ועד סופו, הספר משרטט קווי מתאר לכיוון אליו ראוי לנו ללכת, על מנת להיחלץ מהמלכוד. באשר להמלצותיו, יש לברך על הדגשת ההבנה שהשלום הנכסף אינו ממתין לנו מעבר לדלת, ועל ההבנה שיש קושי ביטחוני ממשי בנסיגת מדינת ישראל לקווי 67'.
במאבק כנגד נסיגה כמעט מלאה לקווי 67'
– על פי מתווה קלינטון – יש לספר תרומה חשובה. אולם חלקו הראשון של הספר הוא המעניין והחשוב יותר לברור ולעיון עומק.
נכון עשה גודמן כשבחר לשחזר את המסד הרעיוני למסע הציוני מראשית ימיו ועד "מלכוד הכיבוש". במסגרת זו מציג לקוראיו שלוש תפיסות מכוננות במפעל הציוני: הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי, והציונות הדתית. אלא שמשהו משמעותי חסר בתיאורו והוא המרכיב המהפכני משיחי, שהיה קיים מראשית הדרך, בעיקר במפלגות הפועלים. הגיון המהפכה התבטא בדרכם, באורח חיים של מאבק חלוצי, באמונה כי יוכלו בהתמסרותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בהגיונם האמוני, שילבו אידיאולוגיה והתנהלות מעשית, ללא כל הפרדה. יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם העיד: "תמימות האמונה היא אם כל המעשים הגדולים- האמנו והגשמנו".
גודמן לעומת זה, כליברל מערבי, מבקש הפרדה בין תכנים אידיאולוגיים, לבין שיקולי תבונת המעשה. הפרדה כזו הכרחית בעיניו להתנהלות נכונה במגבלות המציאות. "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות (הפוליטיות) שלו אינן חלק מהזהות שלו. הפוליטיקה איננה הזירה שבאמצעותה הוא מביע את ההשתייכות השבטית שלו, אלא מרחב שבו הוא מתמודד עם האתגרים המאיימים על הקיום שלו." (עמ' 147) במילים פשוטות אצל גודמן לא באים עם אלוהים או עם אידיאות גדולות לעבודה, גם לא לפוליטיקה. זו הפרדת הזהויות אותה אימץ מנדלסון בהמלצתו ליהודים בעידן האמנציפציה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ההפרדה שמבקש גודמן לקיים בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, זרה להגיון המהפכני של תנועות הפועלים. תהום פעורה בין הפרגמטיזם של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן.
גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (במערכה א' עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי.
בתפיסתם של מפלגות הפועלים, כמו של מנהיג הלח"י יאיר שטרן, מהפכה וגאולה, מתחילים במקום בו יוצר האדם, בפעולת יומו, קו מחבר בין חזון המוכוון אל הנצח, לבין המציאות הנוכחת. זו תמצית הציונות כהגיון מהפכני: גם הצעד הקטן האפשרי כאן ועכשיו, כרוך בחזון נצחי. לא על הכיוון מתקיים ברור, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות .
זו השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. גודמן מציע לעם ישראל : "עסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים." (עמ' 156) דפוס חשיבתו אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית לעומת זאת, כמו גם בגישתו של בן גוריון, אף אחד לא באמת מוותר על חלומו. החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.
לא האכזבה מהרעיון הסוציאליסטי מסמנת את מהותה של התפנית, באורח החשיבה של מפלגות הפועלים בעשורים האחרונים, כמו נטישת דרך החיים החלוצית ואובדן מומנטום המהפכה. מה שקרה לציונות הדתית לנוכח תפנית זו, דומה למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת כשלפתע הכוכב קרס. מכאן מתחיל הברור המסחרר על מקומה של הציונות הדתית במערכת הישראלית החדשה. כאן טמון יסודו של מאבק רב עוצמה, סמוי בחלקו, שגודמן ממש מדלג עליו. בהמלצתו לשיח הישראלי, ללמוד מאורח ניהול המחלוקת התלמודית בין בית שמאי לבין בית הלל. הוא מתעלם מכך שהם היו שותפים למסגרת ערכית דתית משותפת, בתוכה התנהלה המחלוקת. השיח הפוליטי בחברה הישראלית אותו מתאר גודמן כ"שיח פצוע", מתנהל בשנים האחרונות כמאבק על עצם מסגרת החזון. התפנית שהתחוללה במפלגות הפועלים, יצרה למעשה חזון אחר.
המאבק המתרחש מאז בחברה הישראלית, הוא מאבק בין חזונות שהתרחקו זה מזה. גודמן מתעלם מהאפשרות שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח – מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.
לסיכום, עצם השימוש הטעון במילה "מלכוד", מבטא את הקיבעון של חשיבה רציונלית מערבית, יותר מידי לוגית, שאינה יכולה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים. חשיבה אחרת, אסיאתית, מוסלמית, תנ"כית וקבלית, יודעת את תופעת המלכוד כתוצאת אובדן התנועה במרחב. מן המלכוד נחלצים באמצעות הליכה אל הבלתי נודע. ואז קורים דברים חדשים. משברים חדשים והזדמנויות חדשות. גם בתולדות האומה האמריקאית, הכירו החלוצים האמריקאים בפוטנציאל הטמון בהליכה אל הספר. זה היסוד החשוב במגמת ההתנחלות, שהובן מאז ימיה הראשונים של חידוש שיבת ציון, כנשמת אפו של תהליך הגאולה ועל זה מתחולל המאבק.
פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 21 אפריל 2017.
בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו? קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. שמונה מחלוציי תל חי בהם יוסף טרומפלדור, נפלו בקרב, חצר תל חי ובתיה הועלו באש, הנקודה ננטשה לשנים ארוכות. בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון: ראשית בעצם הכללת אצבע הגליל עד מטולה בגבולות המנדט הבריטי, ושנית בממד התודעה, בכינון אתוס תל חי כמופת לאומי לדורות.
מנהיגים והוגים רבים עמדו על רזי הפער שבין ניצחון בקרב להפסד במלחמה. גנרל גיאפ מנהיג הוייטקונג, נהג לספר כיצד חיילי ארה"ב אמנם ניצחו ברוב הקרבות, ובכל זאת ארה"ב היא שהפסידה במלחמה. כיצד זה קורה? זה כמובן קשור באופן בו מעצבים את הסיפור ביום שאחרי, אבל הרבה מעבר לכך. מדובר במשהו ממשי, לא רק במניפולציה נרטיבית. ההסבר טמון בהבדל המהותי שבין מלחמה ומאבק לבין אירוע ספורט כמו משחק כדורגל. בכדורגל יש רק ניצחון אחד המוגדר בכללים וחוקים קבועים ומוכרים. מי שניצח בשריקת הסיום ממשיך להיחשב מנצח גם למחרת. בכדורגל כצורת עימות, בעצם התרחשות המשחק בתשעים דקותיו עד הסיום, רק הממד הגלוי לעין, קובע את התוצאה והיא בדרך כלל סופית. זו מערכת פשוטה, סגורה בהתרחשותה בזמן ובמרחב. אין למשחק ולתוצאתו, כיוון התפתחות בלתי צפוי ב"יום שאחרי". גם אם יש למשחק ממדים סמויים מן העין, הם אינם נספרים בקביעת התוצאה.
תוצאת מאבק או קרב לעומת זאת, נקבעת לא רק בממדים הגלויים לעין. זו להבנתי תכלית הציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". טמונה כאן הכוונה לאדם להכיר כי לממשות ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם משמעותיים לא פחות אם לא יותר, מאלה הגלויים לעין. בממד הגלוי, לתוצאת המאבק על עמונה מבחן תוצאה פשוט וברור: מבחן הקיום הפיזי בראש הגבעה. בממד הסמוי, לעומת זאת, התוצאה מורכבת ורחוקה מלהיות פשוטה. דווקא במגמות העומק ההולכות ומתהוות מתוך המאבק, יהיה תלוי גורל המערכה על עתיד מפעל ההתיישבות.
ובכן כיצד מעצבים הגיון מאבק הטומן בחובו פוטנציאל ניצחון גם אם מפסידים? מבקשים את נקודת האיזון היצירתית בשיווי המשקל בין הממדים הגלויים לסמויים.
קודם כל ראוי להגדיר היטב על מה נאבקים בעמונה. לכאורה נאבקים על עצם קיום היישוב, זה נכון במידה רבה אבל לא זה העיקר. את המאבק הזה, צריך לנהל בהבנה שהוא משרת מטרה כוללת ולאורה הוא חייב להתנהל. המטרה היא להבטיח את עתיד ההתיישבות הקיימת ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן ואף לאפשר את הרחבתה והתפשטותה. בתוך כך ראוי לסמן ממה ראוי בכל דרך להימנע. מתנגדי ההתיישבות אורבים לטעויות העלולות להתפתח מתוך העימות עם כוחות הביטחון. הם ידעו להפיק תועלת מפגיעה בלגיטימיות של מפעל ההתנחלות ומקריסת האמפתיה שהעם רוחש למתיישבים. הם מבינים שעל מנת לממש נסיגה נוספת ביהודה ובשומרון הם זקוקים תחילה לבידוד המתנחלים מאהדת העם. טעויות בניהול המאבק ינוצלו עד תום בידי יריבי ההתיישבות. נגדיר במפורש:
בממד הפוזיטיבי, במפגש על גבעת עמונה, יש למצוא הזדמנות לחיבור שיעצים את מפעל ההתנחלות ואת הערכים החלוציים שהוא מייצג. ראוי לזכור כי החיילים והשוטרים שישלחו לעמונה הם הפוטנציאל לעוד מאות אלפי יהודים שיכולים למצוא את עתידם, במרחבים הפתוחים במעלה אדומים בואכה ים המלח, באריאל, מעלה אפרים ובקעת הירדן. הם כמו ההמונים שיגיעו לשם, קורבן משותף של התנהלות מדינתית שיצרה את הבעיה. רצוי לנו להקטין ולרסן בכל דרך את פוטנציאל הפיצול והשסע העלול להתפתח ממפגש אלים. אנשים אחים אנחנו ומן המפגש הזה צריכה לצמוח תודעת שותפות גורל ויעוד.
מבקש להקשיב היטב למנגינת דבריי. היא שונה בתכלית מן המנגינה הצורמת שהדהדה בסיסמה: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". אנו נאבקים על שניהם. ולרגע איננו מוותרים על אחד מהם. לצורך המאבק על ירושת ארצנו אנו זקוקים לעם וכן להיפך: עתיד העם ושלמותו תלויים בישיבתנו בחלקיי ארץ זו ובירושתם. זו דרכם של מאמינים, מאבקם וחזונם נצחי. מה שנראה לרגע כפשרה, הוא גמישות תבונית מתוך אמונה, בראיית צרכי המאבק שבדרך. לא ויתור מתוך חולשה, אלא גילוי עוצמה, במיוחד עוצמה מנהיגותית המבקשת הרבה מעבר להגנה על זכויות מיעוט. מדובר במאבק על הנהגת העם, על דרכו ועתידו בארץ אבותיו.
באהדה ובהערכה לאנשי עמונה ולמאבקם, בציפייה לישועה וצמיחה חדשה דווקא מתוך המשבר.
פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 16 בדצמבר 2016
לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכל. מאז סתיו 1993, עולמנו השתנה. ואם מפליגים אל אוסלו, כדאי לשוב אל נכונותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין להפליג בעצמו אל מגמת ההסכמים ההם. בבסיסה ניצבו כמה הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי. בואו ננסה לבחון את תקפותן אל מול תמורות הזמן.
ובכן, די במבט ביקורתי חפוז כדי לגלות עד כמה תקפותן של הנחות יסוד אלו הלכה ונמוגה מאז 1993.
עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה. רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי ומשפיע. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית (כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה), אך מטלטל בלי הרף את היציבות. אירופה מאוימת מן הלחימה באוקראינה. כוחות אסלאמיים רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוחה, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה. הטלטלה במזה"ת חוללה גל פליטים ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי האיחוד שלה.
ומשהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר, שכיוונה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי הצטמצמה. רעיון השלום ההדדי הוחלף באופק הציפיות הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".
הבקיא בשיח הגרמני יודע שגם בענקית האירופאית השלווה הזו מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה". כן, ראוי כנראה לחשב דרכנו מחדש, בעיניים פקוחות.
פורסם לראשונה בליברל, 13 בנובמבר 2016
מידי בוקר נכנסות לניו-יורק משאיות טעונות ירקות שגדלו בחממות במקסיקו. מידי ערב ממריאים מטוסים טעוני ירקות ממזרח טורקיה, ישירות אל שווקי ברלין ופרנקפורט. גם שיווק התוצרת החקלאית מנוהל כיום בכלכלת שוק גלובלי. מדפי המרכולים מלאים כל טוב, אז למה באמת שאדם עירוני, בלב המטרופולין התל-אביבי, יתעניין בגורל חקלאי הארץ ?
מבחינת פקידי האוצר ומשרד החקלאות, בפתיחת השוק ליבוא מתחרה, אפילו בתוצרת חקלאית טרייה, טמון המפתח להורדת יוקר המחיה. לשיטתם הכול חייב לעמוד במבחן הצידוק הכלכלי. ראוי מבחינתם שגם החקלאות הישראלית תיחשף למאבק השוק הגלובלי. זה רצוי ומומלץ, על אף הסיכון שמא יחרץ גורלה כמו גורל מפעל גיבור לטקסטיל, שלא עמד בתחרות מול שפע היבוא הזול מסין.
במגמת הגיון זה, חקלאים בארץ אכן מתקשים לשרוד. משקים רבים נסגרו. בכל התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים, לא נותרו יותר מאחוזים בודדים של חקלאים פעילים, רובם עברו את גיל שישים. הם דווקא מצליחים יפה בעמלם, העצים תודה לאל, עמוסי פרי, חממות הירקות מניבות בשפע, אבל החקלאים נאנקים תחת דיכוי רשתות השיווק. פערי התיווך הופכים את עמלם לבלתי רווחי. על תבנית ביצים לדוגמא מקבל המגדל כ-12 שקל, כשהיא נמכרת במרכולים בכ-32 שקל. כך הדבר בכל התוצרת החקלאית.
מתוך המצוקה פרצו לאחרונה כמה חקלאים את המסגרות הכובלות של שיטת השיווק ופתחו את משקיהם למכירה ישירה של תוצרתם. לפי שעה מדובר במחאת בודדים בלבד, אבל במחאתם טמון הפוטנציאל לתפנית מהפכנית. במפגש המכירה הישירה מומחשת לצרכנים משמעות פער התיווך, ונוצרת זיקת גומלין עסקית וחברתית בין החקלאי לבין הצרכנים, הסובלים יחדיו ממגמת פערי התיווך.
תפוצת המידע ברשתות החברתיות, מעניקה תנופה וכלים חדשים למחאה חברתית גם בתחום השיווק החקלאי. בכוח רשתות המידע, גם מחאה קטנה יכולה לחולל מהפכה. בשלושה נושאים, הממוקדים בעידן החדש בליבת תודעת הקיימות ההולכת ומתפתחת במדינות הרווחה, צריכים אנשי העיר להכיר כאינטרס קיומי:
מחאת החקלאים עוסקת באופן ישיר במאבק לשכר הוגן לעמלם. אולם רעיון היסוד להתעקשותם להגן על עתיד מפעלם, מונע על ידי האמונה כי חקלאות מקומית כאינטרס קיומי אינה רק ענין כלכלי. דווקא במדינות המערב, בגישה המתוארת במושג "קיימות", הבנה זו זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גוברת.
פורסם לראשונה בליברל, 7 יוני 2016
מתוך שגשוג כלכלי שזכינו למצוא לאחר יותר ממאה שנות מאמץ ביגיע כפינו החקלאי, שכחנו כי חקלאות ביסודה היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל בארץ, במאמץ להעמיד במקומו מפעל עתיר ידע בתחום שניתן להשיג בו עליונות פורצת דרך. לא כך הדבר בהוויה החקלאית.
מראשיתו הושתת מפעלנו החקלאי על השקעות תומכות שלא היה ביכולתו של החקלאי היחיד לעמוד בהן. אין לדמיין את אפשרות יסודן של מושבות העלייה הראשונה ללא הגב הכלכלי והניהול הכולל של הברון רוטשילד, כפי שלא היה סיכוי כלכלי להקמת הקיבוצים והמושבים בעלייה השנייה ואילך, ללא הון לאומי כביר שתמך לאורך הדרך. מעניין להיווכח שבימינו דווקא שכננו הערבים מיישמים גישה זו בדביקותם במאבק על אחיזתם באדמת הארץ.
בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. במדרונות ג'בל קטע והר רם, נבנו בעשורים האחרונים מערכות טרסות למטעים שגם במאה שנות יבול פורה, לא יחזירו את ההשקעה הכספית הראשונית. ברור לכל בר דעת, כי ההיגיון המניע למאמץ זה אינו נובע ביסודו מחישובי עלות תועלת כלכליים.
גם במרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות, במימון האיחוד האירופי, שאף הן אינן מוכוונות רק על ידי חישובי כדאיות כלכלית.
במה שקשור אלינו לעומת זאת, מבלי שהוכרז ואולי אף בהיסח הדעת "הוטבלנו" כולנו בדת הרציונל הכלכלי. מי מעמנו יכול כיום להוביל פרויקט ללא תכנית עסקית משכנעת בממדי חישובי ההצדקה הכלכלית?
גם בממדי השכלול והקדמה החקלאית מקור גאוותינו, עלולה לחול נסיגה. יש להדגיש כי פריצת הדרך שפרצה החקלאות הישראלית, המוערכת בכל קנה מידה בינלאומי, הינה פרי מאמץ לאומי מתמשך אליו נרתמו בהתמסרות עילאית ורצופה, מיטב בניה של האומה. כיום המצב השתנה. גם באוכלוסיית הקיבוצים והמושבים אין יותר מחמישה אחוז חקלאים פעילים, ורובם עברו את גיל 60. מהיכן תפרוץ פריצת הדרך הבאה? בשורה חדשה לא תבוא כנראה מקרב הפועלים התיאלנדים.
בחרתי לפרסם כאן שיר שכתב בני הבכור, יותם הכהן לפני כעשר שנים בשהותו כחייל באבטחת ישובים בבת עין.
החיטה צומחת שוב
כך התרגלה.
זה לא שבאמת אכפת לה.
והאדמה שלקחה יפים ממני וממך
תמשיך לקחת.
באדישותה
והגשם הראשון
שירד לפני יומיים
ובין ערביים תנשב הרוח
וחול וים
והאדם והאדם
אבל החיטה נעקרה
בנו עליה נדל"ן
לא תזרע עוד בדמעה
ולא ישירו את שירה
את הקמח יביאו מאמריקה
וגם את השלום
ואת הכסף ואת ההזדמנויות.
והאדמה מה יהא עליה?
תימשך אחר החיטה
אחר מי שעמל ודומע
אחר מי שחורש וזורע
ושמו לא אורי,
לא אחי הצעיר יהודה
את חלומם חלומנו טמנו בעפר
נותר רק אחד שאוהב את אדמתו
מוחמד, הוא חרש והוא
זרע
והוא קצר.
יותם הקדיש שיר זה ללחם הארצישראלי של שדות בת עין ב'.
לא מאוחר, עדין אפשר לתקן.