Browsed by
קטגוריה: בן גוריון

הסמכות המוגבלת של "הביטחוניסטים"

הסמכות המוגבלת של "הביטחוניסטים"

בשאלות עתידה הלאומי של מדינת ישראל, הדיון הפוליטי נוהג לגייס כמקור סמכות את מומחיותם של בכירים לשעבר במערכות הביטחון. ראוי לתת דעתנו לשאלת תוקף סמכותם.

האפקטיביות של מדינה מודרנית מבוססת על התנהלות מוכוונת בעצת מומחים. בסוגיות טכניות מובהקות, חיוניות המומחה ברורה. אבל בסוגיות אסטרטגיות, שהן חד־פעמיות במהותן, השאלה היא עד היכן סמכותם של המומחים ראויה לדומיננטיות בהובלת הדיון, ועד כמה חוות דעתם בתחומים שמעבר למומחיות הטכנית יכולה להתקבל כנטולת הטיה ערכית־פוליטית.

נתבונן כמשל בתחום הרפואה, שם קל להבחין בין מומחיות מקצועית טכנית, נטולת הטיה ערכית, לבין סוגיות ציבוריות, שבהן מוכוונות ערכית. חוות דעת רפואית על בדיקת דם היא עניין מקצועי מובהק. מנגד, החלטות במדיניות הרפואה הציבורית כמו תמיכת המדינה במימון טיפולי פוריות או טיפולי שיניים לילדים, הן ביסודן ביטוי להשקפת עולם ערכית. זה הביטוי המעשי למדיניות בריאות לאומית, שאינה נגזרת ישירה של מדע הרפואה. באותו דפוס היגיון, זו בדיוק הסיבה המגדירה בכל מדינות העולם את מדיניות הביטחון הכוללת בכינוי "ביטחון לאומי". אין לימודי אווירונאוטיקה לאומית, ולא אנטומיה לאומית, אבל קיימים היבטים לאומיים לתפיסת רפואה ציבורית וכך גם לסוגיות הביטחון. ניתן לכך ביטוי בתורת הלחימה של צה"ל בהגדרה: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים". אפיון אינטרס כמו ריבונות ישראלית במרחב ירושלים הוא פעולה שמעבר לשדה המקצועי הטהור.

כאשר שבתי שביט קובע כראש המוסד לשעבר – בתמיכתו בכורח ההיפרדות לשתי מדינות – כי יש ערכים חשובים מאדמה, ברור שהוא מדבר מהשקפת עולמו וטוב שכך. אך עובדת היותו ראש מוסד לשעבר אינה מקנה לו בסוגיה זו יתרון על פני אזרח אחר, המחזיק בהשקפה אחרת. כאן מופעלת מניפולציה: חוות דעת המכילה השקפת עולם מוגשת לציבור במעטה סמכות מקצועית "נטולת הטיה פוליטית".

סוגיה שנייה לבירור: עד כמה המומחיות הטכנית והאופרטיבית מועילה במבחן התוצאה, להבטחת קבלת החלטות מוצלחת בשאלות עתיד המדינה? "המומחים", טען בן־גוריון, "מומחים למה שקרה, אולי גם למה שקורה, לא למה שיקרה". סוגיית ההפתעה האסטרטגית וכישלון ההתרעה המודיעינית במלחמת יום הכיפורים היא דוגמה לכישלון המומחים בהבנת מה שקורה ומה שיקרה. הטראומה המונחלת מאז לדורות של קציני מודיעין, הדגישה את הפער בין המידע העשיר שהצטבר על שולחנות אמ"ן לבין הכשל בהערכה שמנע את מתן ההתרעה למלחמה. הוועדה תלתה את הכשל בקיומה של קונספציה.

כיום די ברור שאין לאדם דרך לתפוס את המציאות הסובבת אותו בלי קונספציה מסדרת, מה שמכונה במדע תיאוריה. דיון ביקורתי רציני זקוק לקונספציה מתחרה. על פי רוב, גם זה אינו מספיק. הלחץ הארגוני לדבוק בקונספציה השלטת כה חזק, עד שממש קשה לחולל סדק של ספק שמא משהו פגום בקונספציה המוסכמת. המומחים, בבכירותם, בכוח תהילתם, חוסמים על פי רוב קיום של מרחב פנוי לדיון ביקורתי.

במסגרת זו, הציבור מוזמן לדיון ביקורתי, להעמיד לחקירה פתוחה כמה מהקונספציות שהפכו בשנים האחרונות למובן מאליו "מקצועי" בקרב בכירי מערכות הביטחון. כמו דיון בהבטחת הקונספציה השלטת כי צה"ל יידע להגן על המדינה גם בגבולות 67'. מומלץ לברר עד כמה קיים להבטחה זו בסיס ממשי. הציבור צריך אם כך לדון גם בעצם המלצות חוות הדעת ה"מקצועית" של אותם אנשים, וגם בשאלת תוקף סמכותם בהכרעת שאלת עתידנו הלאומי.


פורסם לראשונה במגזין ליברל, 11.06.17

ראיון בגלי צה"ל בהתייחסות לטענות מסמך מכון מולד, 06 יוני 2017

ראיון בגלי צה"ל בהתייחסות לטענות מסמך מכון מולד, 06 יוני 2017

ראיון לגלי צה"ל בתכניתם של אראל סג"ל וחיים לוינסון ב-6 ליוני 2017 במענה למסמך מולד המבקש לדון בשאלה האם ההתנחלויות הן נטל או נכס:

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

בדיונים חוזרים, בוחנים עד לעייפה, מה היתה התפנית ומי סטה מן הדרך. "היתה זו מלחמת ששת הימים שפתחה מחדש את הוויכוח על חלוקת הארץ" – טען פרופסור שלמה אבינרי, בתארו את השינוי שהתחולל עם מלחמת ששת הימים והוביל להערכתו, גם למהפך הפוליטי של 1977. לדבריו, בכל אותן שנים עד יוני 67, חברי הליכוד לא היו מעלים על דעתם לדרוש פתיחת מלחמה למען שחרור הכותל ואיחוד ירושלים. המחלוקת נראתה כבאה אל סופה. ואז עם ניצחון מלחמת ששת הימים, המחלוקת נולדה מחדש (רשת ב' ,07:53 17.5.2017).

יגאל אלון
יגאל אלון: "עיני הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." מתוך ויקי-שיתוף

מה שאבינרי לא הציג הוא האפשרות שאמנם נדמה היה באותן שנים עד יוני 67', כי המחלוקת באה אל סופה, אלא שזה נראה כך רק למתבונן מעל פני השטח. מתחת לפני השטח, במבנה העומק התודעתי בחברה הישראלית, במיוחד בקרב מפלגות הפועלים החלוציות, רחשו זרמי תודעה אחרים. התשוקה למרחבים שנותרו מעבר לקווי שביתת הנשק ב-1949, לא נמוגה. היא המשיכה לפעול, כמו אש כבושה תחת האפר, בשרפת יער שנראית לרגע ככבויה. שיעור מעניין לאלה המבקשים להאמין שחוזה שלום בין מנהיגים, משכך חלומות לאומיים ויכול לממש כמו בעסקת נדל"ן, מצב סופי בר קיימא.

מעטים יודעים עד כמה עבור רבים, בעיקר בין מפקדי צה"ל, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. יגאל אלון, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי.

בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב אלון בשנת 1954:

"עם התעצמות כוחנו, נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו… שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות: חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8, זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות."

גוש עציון במלחמתו, עמ' כ"ח-כ"ט

כמיהה זו להזדמנות נוספת לתיקון גבולות הארץ, נתנה אותותיה לא רק בהתנהלות מלחמת ששת הימים, אלא בתכנונים המבצעיים של צה"ל, שבכל אותן שנים, החל משנות החמישים, הציגו מפורשות גם לדרג המדיני, שאיפה לתיקון גבולות. הגיון זה הוצג כמטרת המלחמה בנימוקים ביטחוניים, בצורך בעומק אסטרטגי, בכמיהה לא מוסתרת, למרחבי מולדת שנותרו מעבר לגבול.

משה דיין הסביר אחרי מלחמת ששת הימים:

"דומה שמידי פעם צריך להזכיר גם ליהודים, מהו בעצם 'הקו הירוק'. פרצה מלחמה ב-1948, הערבים נלחמו ואנחנו נלחמנו, הם זזו ואנחנו זזנו ובשנת 1949 נקבעו קווי שביתת הנשק. הקווים שבהם נגמרה המלחמה, היו לגבולות מדינת ישראל. זהו ה'קו הירוק' שהיום כה רבה הצעקה עליו – שמיים וארץ והקו הירוק!"

מפה חדשה-יחסים אחרים, עמ' 56

בשיח השולט בחברה הישראלית, בהתכחשות לאותה כמיהה למרחביי מולדת, מבקשים להציג כי עד יוני 67, הישראליות התנהלה כביכול, בנורמליות מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת. מבכים את התפנית לעבר סחרור משיחי-לאומני: "הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים."

אלא שלא ניתן להכחיש כי משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בתשובתו לביקורתו של פרופסור נתן רוטנשטרייך שהזהיר מפני מגמות משיחיות- בדרישה למדינה המתנהלת בדפוסי הגיון שגרתיים – ענה בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה – לא יהיה לנו קיום." (מדברי דוד בו גוריון בישיבת מרכז מפא"י, 1.3.1961 ,ב' ניסן תשכ"א)

כשאני מציג עד כמה המשיחיות היתה שזורה בהגות מפעלם של מנהיגי תנועת הפועלים אומרים לי: "כן אבל זו היתה משיחיות חילונית". אלא שמבחינה מעשית, כהגיון מניע פעולה, אין הבדל בין משיחיות דתית לחילונית.

בין משיחיות תנועת הפועלים לבין משיחיות מפעל ההתנחלות מתקיים רצף תפיסתי. בתהליך טיהור מתמשך, רעיונות בעלי גוון משיחי אכן הוצאו אל מחוץ לגדר, הוגחכו כהזיה מנותקת. אלא שכאן לב הסיפור, המשיחיות מעולם לא היתה הזויה בעיניי הנהגתה המייסדת של תנועת העבודה לגווניה. ממש להיפך. דווקא בשל כך, יסודותיו של מפעל ההתנחלות שזורים בעומק הגותם של א. ד. גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי וכמובן בן גוריון.

כאן צריך להציג את תמציתה של פעולה במציאות מתוך הגיון משיחי: זו התנהלות מתוך הכרת תנאיי המציאות בפער המתקיים בה בין רצוי למצוי, בציפייה להפוך את הרצוי המופשט, למצב ממשי. משיחיות היא האמונה שמה שקורה אינו בהכרח מה שימשיך לקרות. משיחיות מעשית מטילה על האדם את החובה לקום ולפעול, למען הגשמת השינוי המבוקש.

יצחק טבנקין
יצחק טבנקין, ויקי-שיתוף

"הפילוסופים מפרשים את העולם, אך העיקר הוא לשנות את העולם." זו היתה ביקורתו של מארקס על מוריו. בהספדו של יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם, על יצחק טבנקין אמר על דרכם החלוצית: "אנו מרדנו במציאות הקיימת הן הלאומית והן הסוציאלית." בתפיסת מרקס, בה היו נטועים אנשי העלייה השנייה והשלישית, שהיא לא במקרה גם תמצית תורת האר"י הקדוש, הודגש הרעיון המבדיל בין אדם המתבונן במציאות מחוץ לחיכוך הפעולה, לבין אדם אקטיבי, המתערב במציאות במאבק לתיקונה – רעיון המוכר בקבלה במושג "איתערותא דלתתא".

לאחר מלחמת ששת הימים, בדיון על "הסכנה הדמוגרפית", נתן יצחק טבנקין ביטוי לתפיסה זו: "יש מצבים אשר מעלים בעיות שאין להיפטר מהן, אלא יש לפתור אותן על ידי פעילות המשנה את המצב…כל פתרון חיובי הנשען על סטטיסטיקה של ה'יש הריאלי' בלבד, ללא מאמץ לחולל תמורות, לא יצלח." מתוך הגיון זה טען טבנקין בלהט שהתיישבות במלוא מרחביי הארץ, הכרחית למען עתידה של הציונות והשלום באזור.

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.


המאמר פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 2.6.17.

תמונת השער שייכת ליוזר zeevez (זאב ברקן) באתר פליקר ופורסמה מחדש ללא שינוי תחת רשיון CC.
מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

 

מיכה גודמן - מלכוד 67'
מיכה גודמן

ספרו החדש של מיכה גודמן "מלכוד 67'", ראוי לעיון ולמידה. הספר מזמין את קוראו למסע מתבונן, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחלקו הראשון מוקדש הספר לשאלה מנין וכיצד הגענו אל מצב המלכוד הכרוך בכיבוש 67'. בחלקו השני ועד סופו, הספר משרטט קווי מתאר לכיוון אליו ראוי לנו ללכת, על מנת להיחלץ מהמלכוד. באשר להמלצותיו, יש לברך על הדגשת ההבנה שהשלום הנכסף אינו ממתין לנו מעבר לדלת, ועל ההבנה שיש קושי ביטחוני ממשי בנסיגת מדינת ישראל לקווי 67'.

במאבק כנגד נסיגה כמעט מלאה לקווי 67'
– על פי מתווה קלינטון – יש לספר תרומה חשובה. אולם חלקו הראשון של הספר הוא המעניין והחשוב יותר לברור ולעיון עומק.

נכון עשה גודמן כשבחר לשחזר את המסד הרעיוני למסע הציוני מראשית ימיו ועד "מלכוד הכיבוש". במסגרת זו מציג לקוראיו שלוש תפיסות מכוננות במפעל הציוני: הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי, והציונות הדתית. אלא שמשהו משמעותי חסר בתיאורו והוא המרכיב המהפכני משיחי, שהיה קיים מראשית הדרך, בעיקר במפלגות הפועלים. הגיון המהפכה התבטא בדרכם, באורח חיים של מאבק חלוצי, באמונה כי יוכלו בהתמסרותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בהגיונם האמוני, שילבו אידיאולוגיה והתנהלות מעשית, ללא כל הפרדה. יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם העיד: "תמימות האמונה היא אם כל המעשים הגדולים- האמנו והגשמנו".

גודמן לעומת זה, כליברל מערבי, מבקש הפרדה בין תכנים אידיאולוגיים, לבין שיקולי תבונת המעשה. הפרדה כזו הכרחית בעיניו להתנהלות נכונה במגבלות המציאות. "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות (הפוליטיות) שלו אינן חלק מהזהות שלו. הפוליטיקה איננה הזירה שבאמצעותה הוא מביע את ההשתייכות השבטית שלו, אלא מרחב שבו הוא מתמודד עם האתגרים המאיימים על הקיום שלו." (עמ' 147) במילים פשוטות אצל גודמן לא באים עם אלוהים או עם אידיאות גדולות לעבודה, גם לא לפוליטיקה. זו הפרדת הזהויות אותה אימץ מנדלסון בהמלצתו ליהודים בעידן האמנציפציה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ההפרדה שמבקש גודמן לקיים בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, זרה להגיון המהפכני של תנועות הפועלים. תהום פעורה בין הפרגמטיזם של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן.

גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (במערכה א' עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי.

בתפיסתם של מפלגות הפועלים, כמו של מנהיג הלח"י יאיר שטרן, מהפכה וגאולה, מתחילים במקום בו יוצר האדם, בפעולת יומו, קו מחבר בין חזון המוכוון אל הנצח, לבין המציאות הנוכחת. זו תמצית הציונות כהגיון מהפכני: גם הצעד הקטן האפשרי כאן ועכשיו, כרוך בחזון נצחי. לא על הכיוון מתקיים ברור, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות .

זו השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. גודמן מציע לעם ישראל : "עסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים." (עמ' 156) דפוס חשיבתו אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית לעומת זאת, כמו גם בגישתו של בן גוריון, אף אחד לא באמת מוותר על חלומו. החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.

לא האכזבה מהרעיון הסוציאליסטי מסמנת את מהותה של התפנית, באורח החשיבה של מפלגות הפועלים בעשורים האחרונים, כמו נטישת דרך החיים החלוצית ואובדן מומנטום המהפכה. מה שקרה לציונות הדתית לנוכח תפנית זו, דומה למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת כשלפתע הכוכב קרס. מכאן מתחיל הברור המסחרר על מקומה של הציונות הדתית במערכת הישראלית החדשה. כאן טמון יסודו של מאבק רב עוצמה, סמוי בחלקו, שגודמן ממש מדלג עליו. בהמלצתו לשיח הישראלי, ללמוד מאורח ניהול המחלוקת התלמודית בין בית שמאי לבין בית הלל. הוא מתעלם מכך שהם היו שותפים למסגרת ערכית דתית משותפת, בתוכה התנהלה המחלוקת. השיח הפוליטי בחברה הישראלית אותו מתאר גודמן כ"שיח פצוע", מתנהל בשנים האחרונות כמאבק על עצם מסגרת החזון. התפנית שהתחוללה במפלגות הפועלים, יצרה למעשה חזון אחר.

המאבק המתרחש מאז בחברה הישראלית, הוא מאבק בין חזונות שהתרחקו זה מזה. גודמן מתעלם מהאפשרות שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח – מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.

לסיכום, עצם השימוש הטעון במילה "מלכוד", מבטא את הקיבעון של חשיבה רציונלית מערבית, יותר מידי לוגית, שאינה יכולה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים. חשיבה אחרת, אסיאתית, מוסלמית, תנ"כית וקבלית, יודעת את תופעת המלכוד כתוצאת אובדן התנועה במרחב. מן המלכוד נחלצים באמצעות הליכה אל הבלתי נודע. ואז קורים דברים חדשים. משברים חדשים והזדמנויות חדשות. גם בתולדות האומה האמריקאית, הכירו החלוצים האמריקאים בפוטנציאל הטמון בהליכה אל הספר. זה היסוד החשוב במגמת ההתנחלות, שהובן מאז ימיה הראשונים של חידוש שיבת ציון, כנשמת אפו של תהליך הגאולה ועל זה מתחולל המאבק.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 21 אפריל 2017.

חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

לחטא העגל היתה כפרה. לא לחטא המרגלים. חטא העגל היה אירוע קשה אבל העגל נותץ והאירוע נסגר. חטא המרגלים הולך ונמשך כדברי משה בספר דברים על חטא זה: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם" (דברים, א', ל"ב). אינכם מאמינים –
בהווה מתמשך, לא בעבר. זה הולך ונמשך עד עצם ימינו. הרמב"ן שם אומר: "בדבר הזה שאני מבטיחכם לרשת את הארץ, ואין עכבה אלא מחוסר אמנה".

את חטא העגל אולי ניתן היה לגלגל על הערב-רב שעלה ממצרים, כמוזכר במפרשים. לא את חטא המרגלים. עשרת מנהיגיי השבטים שחוללו את החטא היו נבחרי האומה. מדובר כנראה בחטא היהודי המובהק ביותר. חטא הנוגע גם לצדיקי הדור. ברגע של משבר, אחרי הכישלון בעי, עם נפילת ל"ו מלוחמיו, גם יהושע התבטא במנגינת חטא המרגלים באומרו: "אהה אדוני, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן." (יהושע, ז', ז')

אין כמו חטא המרגלים כדי להמחיש מהותה של חובת האמונה. אמונתו של הנוצרי עוסקת במופשט, בייחוס אמונה לרעיון. אמונתו של היהודי המאמין נבחנת יותר מכל, בעולם המעשה. במוכנות להעז ולפעול כמו בחובה להיחלץ למלחמה לירושת הארץ, למרות הסיכונים הגלויים והחרדות. אמונה בהיבט זה ניכרת בעיקר בדפוס קבלת ההחלטות, בנחישות הפעולה.

על פרשת ציצית המופיעה בסוף פרשת שלח נאמר שהיא תיקון לחטא המרגלים. התיקון העיקרי טמון להבנתי בציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם." מפרשים עמדו על הממד הלשוני המשותף בין שליחות המרגלים "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ" , לבין האיסור : "ולא תתורו אחרי עינכם". לפנינו ציווי עמוק הכרוך ביסוד היסודות של פעולת אדם מאמין בהוויית המעשה. לפעמים המציאות בנתוניה הגלויים לעין, יכולה לגרום לחרדה, להיסוס עד כדי להצדיק באורח תבוני את הכורח המציאותי להימנעות מפעולה. בעצם הציווי ולא תתורו אחרי עינכם, מונחת תפיסת יסוד והנחיה לאופן בו ראוי לקיים הערכת מצב לקראת פעולה: הממשות האמיתית חבויה על פי רוב דווקא בממדים הסמויים מן העין. הממד הגלוי לעין, עלול להוליך שולל. בכך חטאו המרגלים, בהליכה שבי אחר מראה עיניהם. הערים אכן היו בצורות, והעם נראה עז ובאמת היו שם גם ילידי ענק. אבל זו רק המעטפת החיצונית הגלויה לעין. מה שמתגלה למראה עיניים הוא מה שקורה לא מה שיכול לקרות. הפוטנציאל למה שיכול לקרות בעיקרו סמוי מן העין.

מכאן ראוי ללמוד כיצד ביסוד הפרקטיקה וההתנהלות של אדם מאמין, צריכה להימצא ההבנה כי ברגע שמתחילים לפעול גם המציאות הגלויה לעין משתנה. מכאן באה הבנתו של בן גוריון להדגיש שוב ושוב כי המומחים מומחים בעיקר למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אבל ממש לא למה שיקרה. מה שיקרה תלוי ועומד, פתוח למי שיעז לפעול. בהתנהלותו המעשית בגילום הבנה זו, היה בן גוריון גדול המאמינים, בהדגשה מתמדת כי הקשר בין מה שקורה לבין מה שיקרה אינו הכרחי. זה מה שמעניק סיכוי ותקווה לפעולה החותרת לשינוי המציאות. בראשית ימי מלחמת העצמאות, כאשר המצב הגלוי נראה קשה עד כדי סכנת חורבן, כאשר נשיא ארה"ב טרומן שקל פניה למועצת הביטחון לעכב את יציאת הבריטים מתוך הערכתו שאין ליהודים סיכוי, הסביר בן גוריון למטה הכללי: "שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו. מטרה מורחבת מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד להיכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? (ייחוד ויעוד, עמ' 23)

מלחמת העצמאות בתש"ח, היתה שעה גדולה של תיקון לחטא המרגלים. יומיים לפני הכרזת המדינה בג' אייר בבירור בישיבת מנהלת העם, ניתח בן גוריון את המצב הקשה לאשורו והציג את התרחישים הצפויים להתפתח לנוכח הכרזה על הקמת מדינת ישראל. הוא הציג את האיום לפלישת חמישה צבאות ערב ובין היתר אמר: "ואם לראות את הדברים כמות שהם, לא "אילו היה", אלא כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות. גם לאבדת נקודות וגם אבדת אנשים וגם להזדעזויות קשות בתוך הציבור… תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגויס, ואם נרחיב האימונים ונרבה הציוד, נוכל לעמוד וגם לנצח. ולא בלי אבדות והזדעזויות קשות, ולכך יש להכשיר הישוב." שעתיים לפני מעמד הכרזת המדינה, שיגר חיים ויצמן הנשיא הראשון מיברק תמיכה לבן גוריון ממיטת חוליו בז'נבה: "יש להכריע ומיד. נפרצו לרגע שערי שמיים. אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל".

בהסתכלות מפוכחת על גודל השעה, זו אכן היתה שעה גדולה של אמונה. מאז חזר עם ישראל לסורו, לגילוי הנגע הכרוך בחרדת חטא המרגלים, כמו מחלה גנטית שמונחלת מדור לדור. בתוך כך, כמו אז, ההליכה שבי אחר מראה עיננו בהאדרת ה"איום הדמוגרפי", באמצעותו מבקשים להביאנו לבחול שנית בארץ חמדה, מ"כורח הנסיבות".

כמו גדולי הדור בימי חטא המרגלים, שהובילו את החטא, גם בדורנו החטא מובל על ידי גדולי הדור. ביניהם גם פוסקי הלכה המוכנים בהתייחסותם לחובתנו המעשית לירושת הארץ, לשקול שיקולי "פיקוח נפש", ומבקשים "דעת מומחים". כנראה שגם המרגלים בעומדם על במת הנאומים, העלו על נס את הרעיון המוכר לעייפה: קדושת החיים נעלה על קדושת האדמה. ולמה לסכן חיים?

פרופסור רביצקי סיפר על ר' חיים מבריסק, איך בימי מלחמת העולם הראשונה הגיע אליו יהודי וסיפר על הצרות והתלאות העוברות על יהודיי אירופה בעקבות המלחמה. את דבריו סיים היהודי באומרו: "מי ייתן ויהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח". זו תמצית חטא המרגלים בגלגולו המתחדש, הנמשך עד ימינו. תלמידי הגאון מוילנא, יחד עם קבוצות החסידים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה הי"ט, נהגו אחרת, במאמץ עילאי לתיקון החטא. לתיקון מחודש, נצטרף לקריאת  המשורר שז"ר נשיאנו השלישי: "אייכה כלב?!".

פורסם לראשונה בעלון "עולם קטן" ערב פרשת שלח תשע"ו

מתי אינתיפדה מסתימת?

מתי אינתיפדה מסתימת?

האם הירידה בכמות הפיגועים מסמנת את דעיכת גל הפיגועים בו אנו מתמודדים מאז ראשית השנה? ליהודי עם ציצית בידו קיים קריטריון פשוט להכיר שהלילה הסתיים: הלילה מסתיים מרגע "שיכיר בין תכלת ללבן". למלחמות ולתקופות מאבק לעומת זאת, אין בידינו קריטריון לקבוע מתי הן מסתימות. חברי האלוף יוסי בן חנן מגדיר נישואים כתופעה שמסתיימת כמה שנים אחרי שהיא נגמרת, מלחמה או תקופת מערכה היא אירוע מורכב פי כמה ורק ימים יגידו.

בינתיים אפשר לבחון מאזן הישגים למחוללי הטרור מצד אחד ולמדינת ישראל מצד שני. גם כאן ההישגים אינם נתונים לבחינה כמותית. האמריקאים איבדו בווייטנאם  כ -50000 חיילים, הווייטנאמים איבדו כמליון וחצי. האמריקאים ניצחו ברוב הקרבות אבל הפסידו במלחמה. ההישגים החשובים ברי הקיימא , נמדדים במגמות ובאינטרסים האסטרטגיים שהושגו מתוך המלחמה. גם בהיבט זה, לא ניתן עדין לחרוץ משפט על אירועי החודשים האחרונים. רק הערה אחת חשובה, כהערת אזהרה: יש לבחון שמא הדעיכה בהיקף האירועים נובעת מכך שלפי שעה מבחינת המאבק הפלסטיני, הטרור השיג הישג בעל חשיבות המעניק להנהגת הרשות הפלסטינית עוצמה חדשה לקראת שלב חדש במערכה המדינית. ההישג מתמצה בעיני בחידוש תנופת התעמולה מבית מדרשם של מבקשי הנסיגות בחברה הישראלית, למימוש הפרדות חד צדדית נוספת והפעם בירושלים.

אמנם גל הטרור הנוכחי לא  נהגה והובל על ידי מנהיג גלוי שהגדיר במפורש יעדים ומטרות. אולם במגמה שהתפתחה מסתמן מבחינת  הפלסטינים, אופק להשגת יעד משמעותי: לדחוף את הישראלים לאובדן אמון באפשרות לדו-קיום בממשקי החיים היום יומיים בין יהודים לערבים ומתוך כך לדחוף את הישראלים לסבב נוסף של מהלכי היפרדות, במגמה סוחפת.

מראשית ימיו ובמיוחד בעת החדשה במגמותיו האסלאמיות, הטרור מופעל בהגיון חובת ההשתדלות הזוכה בספר הזוהר לכינוי "איתערותא דלתתא". הטרור לכשעצמו אינו יכול לחולל במציאות את מלוא השינוי שמבקשים פעיליו לחולל והם לגמרי מודעים לקוצר ידם. אולם הם פועלים בתקווה שפעולתם תצית תבערה גדולה ומאליה תתחולל המגמה הרצויה להם. אכן גם אם הרוח המפעמת במנהיגי הג'יהאד היא רוח הסיטרא אחרא, יסודות הגיונם עומדים על קרקע מוצקה של אמונה. מבחינתם, לעת הזאת, הם פעלו את פעולתם ומנחה אותם הבנת העיקרון הבסיסי המנחה כל פעיל רדיקלי: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". לפי שעה הצליחו בפעולתם לחולל גל ישראלי חדש של מבקשי הפרדות.

על פניה ההצעה להיפרדות יכולה להראות כמשרתת את האינטרס הישראלי. היא מוצגת כמענה ביטחוני  ומה כביכול מבקשים ישראלים פרט ליציבות ולביטחון. למנהיגינו מייסדי המדינה היה ברור שאנו מבקשים הרבה מעבר לכך, וכדברי בן גוריון הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ואינו היעוד המרכזי למפעלנו. אבל נניח כאן לשאלת המהות ונתמקד בסוגיית הביטחון. ובכן צעדי היפרדות ובניין גדרות הם מבחינת הישראלים רק צעד ביטחוני בעל הגיון טכני, מבחינת הפלסטינים לעומת זאת, מדובר בצעד אסטרטגי אשר למרות התנגדותם למימושו, משרת את מטרתם. מובן להם היטב עד כמה מי שלא יוכל לקיים תנאיי דו קיום בצומת גוש עציון או בין ארמון הנציב לשכונת ג'בל מוכבר, גם לא יוכל להבטיח המשך דו קיום ביפו, נצרת, עכו חיפה ובאר שבע.

ולגופו של עניין, בשאלת הכפרים והשכונות בירושלים (כפר עקב, מ.פ. שעפת, מ.פ. קלנדיה )שמצאו עצמם מחוץ לגדר ולחומת ההפרדה, שואלים אותי איך אני יכול להתנגד להזדמנות לשחרר מאחריותנו כמה עשרות אלפי פלסטינים, שממילא אינם מביעים נאמנות למדינת ישראל. עמדתי המתנגדת לביטול מעמדם כתושבי ירושלים, על מעמד התושבות הישראלית הכרוך בכך, נובעת מהבנת המסר הגלום בצעד כזה לכל אזרח החושש שמא מחר גם הוא ימצא עצמו מתגורר במרחב שמדינת ישראל בחרה משיקוליה לעוזבו. חשש זה עומד עשרות שנים ביסוד שימור הנאמנות של הדרוזים בגולן למשטר הסורי ולהסתייגותם מגילויי הזדהות פומבית עם מדינת ישראל. פתגם ערבי ידוע אומר: "אנחנו עם הקיר האיתן" (נחנא מע אל חייט אל וואקף). זו תמצית תבונת ההישרדות הבוחנת בכל יום מחדש על איזה "קיר" ראוי להישען.  שלטון שלא ישכיל לבטא במעשיו את איתנותו ולא יצליח לשכנע כי נוכחותו במרחב בת- קיימא, לא זו בלבד שלא יזכה באמון נתיניו, הוא אף ימצא אותם מעזים לחתור כנגדו. גם המרד הערבי כנגד האימפריה העות'מנית, במלחמת העולם הראשונה  לא פרץ לפני שמנהיגיו, פייצל ואביו חוסיין, נוכחו לדעת כי בריטניה היא כנראה הקיר האיתן לעידן החדש. מדינת ישראל שתבטל את מעמד התושבות של תושבי שכונות קצה בירושלים, תתקשה להבטיח לתושבי עכו יפו ונצרת שלא יבוא יום ומשיקולי תועלת ו"שמירת רוב יהודי", לא תפגע גם במעמדם.  ביסוסו של חשד כזה הוא שמן על מדורת הטרור.

פורסם לראשונה ב"עולם קטן", 15 אפריל 2016. (תמונה: דובר צה"ל)