Browsed by
קטגוריה: ציונות ויהדות

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

נחל חדרה עלה על גדותיו, והותיר נזקים רחבים לבתים ולרכוש. הצפות חוזרות ונשנות בתל אביב ובאשקלון. בממד הטכני הנדסי, מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה למבט מיקרו. הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המאקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף.

מאז ימי בראשית, לא התגוררו ברצועת החוף הארץ ישראלית מסה כה גדולה של אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה שכנה עד העידן החדש, בגב ההר ובמורדותיו המערביים, מוגנת מפני השיטפונות וההצפות. מימי העולם העתיק ועד לתקופה העות'מנית, לא שימשה רצועת החוף מרחב עיקרי למגורים. היא נשאה בתפקיד גיאוגרפי משמעותי אחר, כנתיב התחבורה הראשי בין אסיה לאפריקה, כגשר יבשתי בין מרכזי ציוויליזציה ממזרח- בין נהרות הפרת והחידקל לבין מרכז הציוויליזציה ממערב בממלכת מצרים. על הדרך הראשית הזו, ריכזה ההתיישבות הציונית מעל ארבעה מיליון איש. כ- 60% מהיהודים במדינת ישראל חיים כיום ברצועת החוף בין חדרה לגדרה, יושבים למעשה על נתיבי הגשר היבשתי. אם יגיעו ימי שלום ומשאיות יבקשו דרך מעיראק סוריה ולבנון אל מצרים היכן יוכלו לנסוע?

רצף הבניה הישראלי ההולך וממלא את הרצועה הצרה בגודש מבנים ותשתיות, פגע קשות באיזון האקולוגי של רצועת החוף. מרחבי האספלט והבטון ההולכים ומתפשטים על חשבון מרחבי קרקע פתוחים, צמצמו מכבר את כושר הספיגה של מי הגשם ומי הצפות הנחלים. בתנאים אלה אין להתפלא על הפער ההולך ונוצר בין קיבולת תשתיות הניקוז לבין כמות הנגר העילי בסערת גשמים.

זרימת הנחלים היורדים מהרי שומרון ויהודה בימי גשמי ברכה מרוממת נפש. אולם עם הזרימה הגואה מתגברת במישור החוף סכנת ההצפה. התופעה הוכרה כבר בימי קדם. בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מתפלל על אנשי השרון: "שלא יהיו בתיהם קבריהם". ריכוז האוכלוסייה היהודי לרצועת החוף, מבטא מבחינה זו התעלמות עקבית ממאפייניה הגיאוגרפיים הטבעיים של ארץ ישראל.

מסיבות רבות, עם שיבת ציון המתחדשת במאה השנים האחרונות, התרכזה ההתיישבות היהודית לאורך רצועת החוף ובעיקר בערי גוש דן. השאלה העומדת כרגע לפתחה של מדינת ישראל היא שאלת התכנון לעתיד. האם להמשיך ולהעצים את מגמת ריכוז האוכלוסייה היהודית לגוש דן, או להכיר בכורח לאיזון גיאוגרפי ולעצב מגמות חדשות.

בן גוריון הזהיר מפני ריכוז האוכלוסייה היהודית לערי מרכז הארץ. במודעותו לסיכון, קבע בקווי היסוד לתכנית פעולת ממשלת ישראל שאושרה בכנסת בראשית מרץ 1949, סעיף מיוחד האומר:

"איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים."

( כוכבים ועפר, עמ' 202)

בעשורים האחרונים, למרות תשומת הלב הממשלתית לפיתוח הנגב והגליל, ממשלת ישראל פועלת במגמה הפוכה. על מחנות צה"ל המתפנים באזור המרכז, בהם מחנות צריפין, סירקין וגלילות, מתוכננת הקמת כ-300,000 יחידות דיור חדשות. הבנייה המתוכננת על אדמות מפעל התע"ש ברמת השרון והמאבק המתנהל על תכנית זו ראויים לתשומת לב מיוחדת. בשטח זה, נטועים כ- 30,000 עצים שיכולים להעניק פארק מרכזי לתושבי הערים הסובבים אותו המשוועים לריאה ירוקה: הרצליה, רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, ראש העין, פתח תקווה. התעקשות רשויות התכנון למצות את פוטנציאל השטח לבנייה נוספת, מתעלמת מהסיכון האקולוגי הכרוך במיצוי יתר של מישור החוף לבנייה. הגיעה השעה לשינוי כולל במדיניות ממשלת ישראל, לגיבוש תפנית במגמות המאקרו לעיצוב המרחב ההולך ומצטופף עד סף אסון.

השיקול העיקרי המוביל מגמה זו, הוא כפי הנראה לא רק מענה לצרכי שוק הדירות החופשי, אלא גם שיקולי קופת המדינה. מחיר דירה בכרמיאל הוא רבע ממחירה של אותה דירה בתל אביב. על כל משפחה שבחרה לקנות דירתה בכרמיאל או אופקים ולא בתל אביב, אוצר המדינה והבנק למשכנתאות מפסידים. מס הרכישה 5% ממיליון שקל לדירה בכרמיאל הוא רבע מ- 5% מס מ-4 מיליון שקל לאותה דירה בתל אביב. גם סכום המשכנתא הנדרש ל- 4 מיליון שקל הוא אחר מסכום המשכנתא הנדרש למיליון שקל. בהיבט זה, לבנקים למשכנתאות כמו לאוצר המדינה, קיים אינטרס גלוי בהמשך מגמת ההתכנסות לערי גוש דן. במדינת ישראל המונהגת בבשורת מילטון פרידמן, כאשר תחרות שוק חופשי נעשה לשיקול עיקרי וערכי בהנהלת המדינה, ההתכנסות לערי רצועת החוף תלך ותגבר. עמה יתגברו גם איומי הצפיפות התחבורתית, החברתית וההצפות.


גירסה מורחבת של המאמר שפורסם בישראל היום ב-31.1.2018

 

האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ובשומרון

האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ובשומרון

בשלושה מאמרים במדור הדעות של ישראל היום, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי פלסטיני. שלושת הכותבים מומחים לזירה הערבית: יוסי קופרווסר, אייל זיסר וראובן ברקו, התריעו על תהליך המגיע לקיצו. לא במקרה שלושת המומחים – שמילאו במשך עשרות שנים תפקידים משמעותיים במערכת המודיעין הישראלית – התמקדו  בדינמיקה המתפתחת בצד היריב ובזירה הבינלאומית. במתכונת הערכת המצב הנהוגה בצה"ל וגם בדיוני קבינט, הדיון אכן נפתח על פי רוב בסקירת המודיעין על מצבו ופעולתו של האויב. אולם השאלה המכרעת, שאינה בתוקף סמכותם המחקרית של מומחי המודיעין, היא קודם כל מה שאיפותינו – בהיבטי חזון לאומי – וכיצד  מתבטאות שאיפותינו במיקוד לאינטרסים שרצוי לנו להתמקד בהשגתם.  בדיון הזה כפי שהיטיב להדגיש בן גוריון, צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים הטכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות  ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, הוא אינטרס  ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון.  בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין. כבר  במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש. 90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה  להיפרדות מהפלסטינים פירושו למעשה, נסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן, כאשר גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

מתוך השקפת עולם זו, אחרי פיגוע טרור כמו רצח הרב רזיאל שבח, בפאתי חוות גלעד, מעוררים שוחרי ההיפרדות את השאלה המוכרת: מה יש לנו לחפש שם ואם  בינתיים, צה"ל בכל זאת נדרש לפעול שם מדוע צריכים לחיות שם אזרחים ישראלים?

ובכן האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון אינם רק ביטחוניים. הפלסטינים מבינים טוב מאתנו, כדברי עבאס זכי ממייסדי הפת"ח, שאם יצליחו לדחוק אותנו לרצועת החוף הצרה ובתוך כך לגרום לנו לאבד את זיקתנו לארץ כמולדת אבות, זה ענין של זמן עד שנעלם כמו הצלבנים.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. זו בין היתר חיוניות חוות גלעד,  בהיותה שוכנת על אחד המסדרונות ממערב למזרח. מדובר כמובן במגמה שרק אזרחים חלוצים יכולים לממשה.

בהקשר הכולל, בביסוסה של מגמת התיישבות  נרחבת, טמון גם המפתח ליציבות האסטרטגית, בכינון התודעה שאחיזתנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום, 12.1.18

 

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

פרשנים מבקשים לצנן את הצהרת טראמפ כבשורה ואף להתריע על הסכנה הטמונה בה. צבי בראל טען כי:

החלטתו של טראמפ והתבוסה הקשה באו"ם משאירה את ישראל עם ירושלים ביד אבל עם לא כלום באופק.

הארץ, ירושלים של סחיטה, 27.12.12.

איתן הבר המשיך – "החבר בבית הלבן לא עובד אצלנו" (ידיעות אחרונות, 27.12.12). להערכתו, בעוד זמן מה, התוכנית הגדולה תונח על השולחן וכשפרטיה יודלפו תשתרר בירושלים מבוכה גדולה.

שואלים מה בכלל הבשורה שבהכרזה, הרי קדמו לה הרוסים בהכרתם בירושלים המערבית כבירת ישראל, בצד ירושלים המזרחית בירת פלסטין. ההבנה הרווחת מתארת את ההצהרה כמכוונת לומר לישראל: "עכשיו קבלתם מתנה, מכאן והלאה אל תכשילו את העסקה הגדולה".

מבט אחר

הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. גישות מערביות- בשעבוד למודל ניהול פס הייצור- מצפות מתכנון אסטרטגי לסמן יעד כמצב סיום מבוקש ולכוון לשם את צעדי הפעולה בתכנון מפורט וקבוע מראש. באמות מידה אלה, הצהרת טראמפ על מה שחוללה, אכן יכולה להתפרש כצעד מסוכן: כפתיחה מפתה לתהליך כפוי שסופו קבוע מראש, או כצעד פזיז בלתי מחושב לקראת הבלתי נודע. אלא שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי להבנתי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי.

לאחר כשנה בתפקידו, והגישוש שביצעו שליחיו למזרח התיכון, גרינבלט וקושנר, טראמפ הבין ככל הנראה, כי מערכת היחסים הישראלית פלסטינית נקלעה לשיתוק ולמבוי סתום. בהכרה זו גייס צורת חשיבה רוסית, המתאימה במידה רבה גם לניסיונו כאיש עסקים. לנוכח המצב החסום, ביקש במודע לטלטל את המערכת על מנת לחולל בה התרחשות חדשה, ביחס אליה לחשב את צעדיו הבאים. זו תכליתה של ההצהרה, כמכוונת מעיקרה ללא יותר מחילול טלטלה, כמו לזרוק אבן לשלולית ולהתבונן בגלי הבוץ המתהווים בקרקעית. תכלית זו הושגה במלואה.

 אסטרטגיה רוסית כתהליך דינמי

גישה רוסית לתכנון אסטרטגי מניחה במודע שעם תחילת הפעולה המערכת בה פועלים משתנה ומיטלטלת, עד כדי התהוות מחודשת. משמעות ההכרה בשינוי המערכתי, מאלצת להניח כי עם הפעולה, התכנית עמה יצאנו לדרך, מחויבת לבחינה מחודשת ולא רק להתאמות קלות. קיימת כמובן מטרת על אסטרטגית, כמצפן מכוון מראשית הדרך, אלא שבמודע, יוצאים לדרך ללא תכנית סופית ומוגדרת לגבי כל שלב בדרך אל היעד. פועלים בהכרה שממילא מדובר בתהליך, ברצף מערכות דינמי, באמצעותו תתברר לא רק הדרך להשגת מטרת העל, אלא גם מידת היכולת להשיגה. בגישה רציונלית מערבית לא מתחילים במסע עד שלא הובטחה היכולת להגיע ליעד. בהיבט זה צעדו של טראמפ נראה חסר אחריות. בגישה הרוסית לעומת זאת, מתחילים לפעול על אף הידיעה שלפי שעה אין דרך להעריך את יכולת המימוש והיא למעשה תתברר רק במעלה הדרך. במתכונת תבונית זו צעדו של טראמפ מקבל משמעות אחרת.

התנהלות כזו מגששת אל הבלתי נודע, בצעדים מחושבים, כמו בקרב התקדמות כאשר כוח סיור נשלח אל תא שטח מאויים על מנת למשוך אש ולאתר את הערכות האויב. בינתיים עיקר הכוח נותר מאובטח מאחור, בהמתנה להתבהרות תמונת המצב. עם ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, אכן הודגשו הסייגים, בבחינת שמירת רגל יציבה המאפשרת בגילוי מצוקה גם נסיגה לאחור. בתוך כך, הוזכרה במפורש תכנית שתי המדינות כמו גם ההדגשה שגבולות ירושלים יקבעו במשא ומתן. למעשה בכוונת מכוון לא נאמר דבר חדש ודווקא בשל כך המהומה שהתחוללה כה משמעותית בחשיפת מבנה העומק של המגמות הפלסטיניות בקווי המתאר לדרישותיהם.

פוטנציאל היתרונות לישראל

למייחלים להסדר ישראלי פלסטיני כמעט בכל מחיר, התגובה הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, בכלל זה הטלת הדופי בארה"ב כמתווך הוגן, נראית כמכשול נוסף, עד כדי אובדן התקווה.

לבשורת השלום בהגיון שתי המדינות, אין דרך להסביר מה מנע מאבו מאזן לקבל את ההכרזה בהשלמה מחושבת, בהדגשה שמדובר בירושלים המערבית שגם הוא מכיר בה, כל עוד ברור ומוסכם כי ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית.

כאן מצד שני, טמון הפוטנציאל להנהגה הישראלית המעוניינת להיחלץ ממתכונת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, כפי שהוסכם על ידי ראש הממשלה ברק ואומץ בגרסה נדיבה על ידי אולמרט בהצעתו האחרונה לאבו מאזן ב-2008. בדיוק על זה נאבק נתניהו מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-2008. מול אבו מאזן שתבע להמשיך במו"מ מן המקום בו נפסק עם אולמרט, הציג נתניהו מוכנות למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. ההבדל בין מתווה רבין כפי שהוצג בנאומו האחרון בכנסת אוקטובר 1995, לבין מתווה ברק אולמרט מתמצה בשלושה מרכיבים מהותיים: רבין עמד על שלימות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, על שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כגבול ביטחון מזרחי ועל הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא "פחות ממדינה". ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת מרכיבים אלה והוסיפו תנאי נוסף שלא הוסכם מעולם בתפיסת רבין והוא חילופי שטחים: הענקת שטח ישראלי בתמורה עבור כל פיסת אדמה שתישאר בידי ישראל בגושי ההתיישבות.

האבן שזרק טראמפ לשלולית יכולה ללמד על המתחולל בקרקעית. כאן מצוי פוטנציאל המשמעות האסטרטגית של הצהרת טראמפ כטלטלה המחוללת הזדמנות לברור מחודש של מערכת התביעות הפלסטיניות, במגמה קודם כל ולפני הכל להיחלץ ממלכודת מתווה קלינטון-ברק.


פורסם במקור ראשון, 5.1.18.

הרהורים בעקבות פרשת ציפי חוטובלי

הרהורים בעקבות פרשת ציפי חוטובלי

דבריה של סגנית שר החוץ, ח"כ ציפי חוטובלי, עוררו שיח עלבונות מוכר, אבל, היה בו גם תיאור של מציאות ממשית. נכון: ישנם יהודים אמריקאים שמשתתפים בארה״ב בנטל משימות הביטחון. כמובן שאלפי יהודים אמריקאים שהתנדבו לשרת בצה״ל, מתנדבים גם היום, ורבים אף שילמו בחייהם. אבל אין להתכחש למגמה הכללית המאפיינת את חיי יהודי ארה״ב, כנהנים מחיי היציבות והחרות שארה״ב מעניקה להם, ורק מיעוט קטן מתוכם משרת במערכות המשטרה, הצבא ושרותי ההצלה, כמו מכבי האש. לא בברור מידת המעורבות מדובר, וגם לא במידת חיי השלווה שמאפיינים את חיי היהודים שם. העניין הבסיסי לבירור בהזדמנות זו הוא עקרוני ומהותי, ונוגע ליסוד היסודות של משמעות התפנית שחוללה הציונות בחיי העם היהודי.

מהות התפנית הציונית 

בנקודת ההתהוות של המהפכה הציונית – בראשית הדרך – מצוי הצופן הגנטי של הפער ההולך ומתרחב, בין יהודיי ארץ ישראל לבין יהודי ארה״ב. התפצלות הצירים הראשונה מובילה לשתי דרכים יהודיות אחרות:

נקודת הפיצול הראשונה

  • אלה שעלו לארץ לפני מאה שנה, יחד עמם סבי וסבתי מצד אבי ואמי, בחרו להצטרף לפרויקט גאולה לאומה, בהירתמות למפעל ישועה, למען כלל ישראל.
  • השכנים של סבי מישיבת מיר או של סבי השני מישיבת פרסבורג – שהלכו לאמריקה – הצטרפו לפרויקט ישועה פרטי.

עולם ומלואו מפריד בין שני הפרויקטים. מפעל – המוכוון לריבונות לאומית – מונע ביסודו על ידי ההתמסרות של הפרט למען רעיון לאומי. מפעל המוכוון למקסם את תקוות האדם הפרטי, מה שאמריקה הציעה וממשיכה להציע, ממקם את הפרט במקום אחר בחישוב צעדי חייו.

לא במקרה, גם הקרן החדשה לישראל מצד שמאל, וגם קרן תקווה מצד ימין, כל אחת בדרכה, מביאים מארה״ב את קוד הישועה הפרטית, ומנסים לטעת אותו בתודעה היהודית ישראלית. שתי המגמות זרות ביסודן למפעל הריבונות הציוני בארץ ישראל.

נקודת הפיצול השנייה

נקודת הפיצול השנייה היא בתפיסת היסוד של הגדרת הזהות היהודית, ביחס לחובת ישיבת ארץ ישראל. מרגע שנפתחה הדרך -במיוחד לאחר הצהרת בלפור – להתיישבות יהודית מאורגנת בארץ ישראל, ההתמסרות למילוי החובה לעלייה לארץ הפכה למצוות יסוד, כתיקון לחטא המרגלים, הנמשך מאז יציאת מצרים ועד עצם היום הזה.

הציונות העניקה – ביצירת האפשרות המעשית לקיים בפועל את מצוות ישיבת ארץ ישראל – לא רק מקלט בטוח ליהודים נרד,פים אלא גם, ובעיקר, נתנה תוכן מחודש לאמירת חז״ל: כל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוה; וכל הדר בחו״ל, דומה למי שאין לו אלוה. התייחסות מעשית רצינית לאמירה זו הייתה הדגל שהניפו גם מנהיגי תנועות הפועלים, שהיו כביכול חילוניים. בהפיכת מצוות העלייה לארץ, והחיים המלאים בארץ, לציווי מעשי, הלך ונוצר יהודי חדש, שזהותו נבנתה על בסיס חובתו לארץ ישראל כציווי על.

יהודיי ארצות הברית – שבחרו להישאר בגולת הרווחה והחירות, למרות האפשרות שנוצרה לעלות לארץ המובטחת, הפכו את יהדותם יותר ויותר לרעיון מופשט, ״תיקון עולם״ שיכול להיות בכל מקום. אין להתפלא שהדבר חולל זהות דתית אחרת.

ההזדמנות שבדברי חוטובלי

דברי חוטובלי צריכים להיתפס כהזדמנות לברור כן ועמוק, בהתבוננות על הפיצול שחל מהתפצלות הצירים. במקום להיקלע לשיח עלבונות מוכר – שלא מחמיץ הזדמנות להיעלב, ולסחוט מחיר בשם העלבון – מנהיגי שתי הקבוצות היהודיות הגדולות, זו שבארץ וזו השוכנת בגולה, חייבים לשיח ברור, המוביל להמשגה נכונה ויצירתית של המציאות שהתהוותה.

לשם כך, נדרשת מנהיגות פוליטית בשיעור קומה רוחני, מהסוג של בן גוריון, שכבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, למד לעומק את פניה של יהדות ארצות הברית, והבין עד כמה מבחינתם, בהיותם מוגנים ונהנים מחרות מלאה, ארץ ישראל נתפסת כלא יותר מאופציית מקלט ליהודים ממקומות מצוקה, מה שלשמחתם לא שייך למצבם המשגשג. ראוי לעיין בשני טקסטים של בן גוריון המבטאים את מערכת המושגים הרוחנית, עמם צריך מנהיג ישראלי להגיע לברור עומק עם יהדות ארצות הברית.

במאמרו ״ישראל והתפוצה״, אב תשי״ז (עמודים 194, 196), כתב דוד בן גוריון:

המסקנה ברורה. (את) אחדות העם היהודי, (ה)מושרשת בתודעה יהודית של כל העם. יש לקיים שלושה דרכים: (א) חינוך עברי, לשון משותפת…; (ב) העמקת חזון הגאולה המשיחי, שעמד במרכז ההיסטוריה היהודית, ומיצה את כל המאור האנושי שבתורת ישראל, החזון שהפנה עיני העם היהודי לעתיד, יצק בו עוז וגבורה לעמוד בכל המסות הקשות שפקדו אותו בדרכו הארוכה בגולה, ובישרה לו ישועה לאומית, קיבוץ גלויות וקוממיות במולדת הקדומים; ו- (ג) לשמר את הקשר, שבין יהודי הארץ ליהודי התפוצות.

בספרו ״כוכבים ועפר״ (ראה תמונת כריכה משמאל), במאמר, "מבצע דורנו ומשימתו״ (תשכ״ב), כתב בן גוריון:

'אנשי מעשה׳ בתוכנו, המדברים כביכול בשם המדע, מנסים לשכנע אותנו שעברו ימי ה'משיחיות', ועלינו לפעול מהיום והלאה כעם 'נורמלי', ככל העמים. אין ספק, שעלינו חלים כל חוקי הטבע כעל כל עם אחר…. אין זאת אומרת, שלא היה כל הבדל בין תולדות עמנו ובין תולדות עמים אחרים. ישראל – מימי משה ועד אחרוני הנביאים – הייתה שונה מכל העמים סביבה, ושוני ישראל לא היה כשוני העם היווני… ובניגוד לכל חכמי העמים בימי קדם, ציפו גדולי ישראל לעתיד, לאחרית הימים … והם הנחילו לנו חזון הגאולה, שקיים אותנו בגולה והביא אותנו עד הלום…

(עמודים 384-395).

אנו מצווים על מאמצים דרוכים, ללא לאות, להמשכת קיבוץ הגלויות מארצות הדיכוי החומרי והמחנק הרוחני, וגם מארצות הרווחה והחירות, עד שיכונסו במולדת כל צמאי הגאולה… … אנו מצווים על דבקות בחזון הנביאים, להיות עם סגולה ואור לגויים – ולשם כך, ניצוק דפוסי חברה חדשים, המושתתים על אחווה שותפות ועזרה הדדית, ונעשה מלאכתנו זו מתוך כיסופים משיחיים.

(עמוד 400).

חלפו מאה שנה מאז הצהרת בלפור, והעם היהודי במקום אחר:

  • מצד אחד בארץ ישראל מתבססת זהות יהודית אתנית מחוברת למקום, שממש אינו עוד רק ״עיר מקלט״.
  • מצד שני יהדות ארצות הברית מתמודדת באתגרי זהות, שלא נודעו עד כה; ובריבוי הולך וגדל של נישואי תערובת. הגדרת הקהילה זקוקה למסד מחבר, מעבר לזהות האתנית. הסיפור הישן – שחיבר במשך מאות שנים בין התפוצות היהודיות בגולה – מיצה את כוחו.

זו הצומת, שבה נדרשת ונוצרת מנהיגות חדשה, שמולידה סיפור מסגרת חדש ורלוונטי. האם יש ביהדות ארץ ישראל פוטנציאל מנהיגותי בשיעור הקומה המתאים לאתגר זה? 

ימים יגידו.

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

הדיון שהתלווה להחלטת בג"צ האחרונה בעניין גיוס החרדים, התמקד בשתי שאלות מעשיות: השאלה הראשונה האם צה"ל באמת זקוק לכולם? השאלה השנייה האם שינוי בחוק באמת יכול להביא לגיוסם?

מתוך היכרותי את צרכי צה"ל ברור לי כי צה"ל אכן זקוק להם. אולם בחרתי להתמקד בסוגיה אחרת- בשאלה מה מבטאת השאיפה לשוויון בנטל?

ובכן ממתי ולמה חשוב לנו שנטל השרות יהיה שוויוני? בארגון "השומר" בשיאו לא היו יותר ממאה וחמישים חברים והם לא שאלו "למה רק אנחנו ואיפה האחרים?". גם בשורות לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות, שנשאו בעיקר נטל הלחימה ושילמו מחיר דמים כבד – אחד מכל ארבעה נהרג – לא שאלו שאלות כאלה.  ידעו לקרוא לכל בחור וטוב לנשק להצטרף ולא התחבטו בשאלה "ואיפה כולם?" זו היתה רוח צה"ל לדורותיו: גם כיום מרבית הצעירים ממשיכים להתגייס מתודעת רצון, לא רק מתוקף חובת החוק. בטקס פרסי אופיר בשבוע האחרון, השחקן ליאור אשכנזי, הביע תודה לביתו העומדת להתגייס לצה"ל "מתוך רצון – לא רק מתוך חובת החוק". מזהירים מפני אובדן זהותו של צה"ל כצבא העם, כי לא כולם מתגייסים. אולם לא השאלה: כמה מתגייסים? קובעת אם זה עדיין צבא העם אלא השאלה- מכוח איזה מניעים מתגייסים? האם אני רוצה שגם האחרים יתגייסו?– התשובה בוודאי כן. האם אני וילדיי, נמשיך להתגייס, גם אם לא כולם יתגייסו? ככל שאני יכול להשפיע תשובתי היא לגמרי כן.

את מי משרתת אם כך הדרישה לשוויון בנטל?

באופן מפתיע, בממד הסמוי הדרישה לשוויון בנטל משרתת באורח זהה שתי קבוצות מנוגדות: ניאו ליברלים ראדיקליים – כקבוצת מיעוט , וחרדים לומדי תורה. המשותף לשתי הקבוצות הוא תפיסתם את המדינה והחוק כמתקיימים כעול על הפרט, בזיקת אמנה הדדית של חובות וזכויות בין המדינה לאזרח. בשתי הקבוצות לא מדברים על שליחות והתמסרות למען מדינה ומולדת- השרות הצבאי אינו יותר מנטל חוקי, שמוטב היה כמו במדינות המערב, שלא יתקיים. לשתי הקבוצות משותפת הציפייה להפוך את השרות הצבאי למשלח יד התנדבותי- במסגרת צבא מקצועי שכיר. המוזיקאי מתל אביב כמו תלמיד הישיבה מבני-ברק, לא יצטרכו יותר להצטדק על בחירתם לא לשרת. כאן טמון ההיגיון הסמוי הנטוע  במודע ושלא במודע, בתקווה כי הליכה עד הקצה בדרישה מלאה לשוויון בנטל, סופה להתנפץ על קרקע המציאות.  בהעדר יכולת המדינה לגשר בין אידאת השוויון, לבין היכולת החוקית המעשית לממשה, יבשיל לתקוותם הפתרון האחר: מעבר לצבא מקצועי שכיר, ביטול חובת גיוס מתוקף חוק, ופתרון סופי לבעיית השוויון בנטל.

בינתיים מצויה החברה הישראלית במאבק על זהותה להמשך דרכה. מגמות חדשות מושכות אותה מסדר יום של חברה חלוצית מגויסת שהובלה על ידי תודעת חזון לאומי משותף, אל עבר סדר יום של חברה צרכנית ליברלית ממוקדת בפרט – כמו ברלין וניו- יורק. חובת הגיוס שקולה בגישה זו לכל יתר החובות שהמדינה מטילה על הפרט, כמו תשלומי מיסים. כמובן, בניגוד למגמה זו, הגישה הישראלית המסורתית לדורותיה, העניקה לחובת ההתגייסות לצבא משמעות וערך שמעל לעצם חובת הציות לחוק.

בהבנה העמוקה שאין למדינת ישראל יכולת למענה ביטחוני מלא המושתת על צבא מקצועי, על ההנהגה הלאומית הישראלית, לברר ולעדכן את הסיפור שהיא מספרת לעם ולעצמה- שליחות ומשמעות למען אומה ומולדת, או רק חוק ואמנה אזרחית.

ערך השוויון בשיקולי בית המשפט העליון:

הציפייה לשוויון בנטל, עם כל היותה מובנת מאליה כרעיון ראוי, איננה מובן מאליו משפטי. אין במדינת ישראל חוק יסוד בעניין השוויון ולא במקרה המילה שוויון לא נכללה בלשון חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אם שוויון היה מוסכם בחוק יסוד, חוק השבות לדוגמא – שעדין זוכה לתמיכה רחבה- היה עלול להימצא כבלתי חוקתי. כיצד אם כן באו השופטים לשלול את חוק הגיוס הקיים בטענה שאינו שוויוני? הדבר נעשה מתוך תפיסתם את התביעה לשוויון כנובעת מערכי כבוד האדם. סוגיה זו במלוא משמעויותיה מקיפה עולם ומלואו הרחק מעבר לתחומי חוק ומשפט. בית משפט הגבוה לצדק פעל בסוגיה זו בשתי מדרגות פרשניות שנויות במחלוקת, האחת כרוכה בעצם הבנתם את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כבעל תוקף חוקתי, וכביטוי לתפיסת חוק ומשפט מבוססת חוקה, מה שנחשב מחטף של השופט אהרון ברק. המדרגה השנייה התבטאה בהכללת ערך השוויון כפועל יוצא של כבוד האדם.

כאן נדרש דיון ציבורי מקיף וענייני, המגיע לדרישה לכינון חוק יסוד החקיקה.


פורסם לראשונה בליברל, 10.10.2017.

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הסוגיה הדמוגרפית ביחס ליושבי המרחב שבין הים לירדן ניצבת בעשור האחרון כאחת הסוגיות המרכזיות, בשאלת ההסדרה הנדרשת בינינו לבין הפלסטינים. אבדן האמונה בציבוריות הישראלית ביכולתנו להגיע לשלום עם הפלסטינים (כפועל יוצא מן ההתנסות של אוסלו ושל ההתנתקות) הפכו את הסוגיה הזו לטיעון המרכזי מצד מצדדי גישת שתי המדינות. ניתן לשמוע את הטיעון הזה רבות מצד מי שאינם רואים עצמם כאבירי זכויות האדם (גישה הנתפסת כשמאל מובהק), אלא כמי שהאינטרס הלאומי הישראלי נמצא בראש מעייניהם, ובמידה רבה היא נתפסת כגישת המרכז בישראל. בין אלו המקדמים את הדיון בכיוון זה ניתן למנות דוברים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים.

הדיון הדמוגרפי מוצג כטיעון עובדתי, נטול פניות, שאיננו חוסה תחת גישה אידאולוגית. אלא שגם הסוגיה הדמוגרפית כרוכה בנקודת מוצא של החזון הלאומי. בניגוד למתחייב בגישת היסוד לכל דיון מדעי, בו המתדיינים מתבקשים להניח את הנתונים על השולחן בשקיפות מלאה וגם את מתודת איסוף הנתונים ועיבודם, בסוגיה הזו המתדיינים מסרבים לכך – הם גם מסרבים להתדיין זה מול זה במפגש שיח פומבי. במשך שנים. כמפקד המכללה לביטחון לאומי פרופסור ארנון סופר המתריע שנים מפני איום דמוגרפי סרב להתדיין בכיתה אחת עם יורם אטינגר המציג פער של מליון פלסטינים בין הספירה שלו לספירה של ארנון סופר והדמוגרף דה-לה-פרגולה. אם הם באמת מדענים מדוע שיסרבו לדיון פומבי?

ויותר מכך – גם אם המספרים שלהם נכונים, לגבי המצב הקיים השאלה הגדולה היא הניבוי שלהם לגבי המצב המתהווה לעתיד וכאן הסטטיסטיקה אינה יכולה להתמודד עם התהוויות בלתי צפויות.

מאז 1994 במהלכה יצאו כוחות צה״ל מעיקר השטח ברצועת עזה, וביתר מובהקות מאז חדלה לחלוטין שליטת מדינת ישראל על מרבית האוכלוסייה שם בעקבות תכנית ההתנתקות שלאחריה לא נותר יהודי אחד בכל הרצועה, קיימת בעזה מדינה דה פקטו. על כן, את הדיון הדמוגרפי במספר היושבים בין הירדן והים יש להתחיל פחות כשני מליון פלסטינים המתגוררים בעזה. לכן, בגישתי, המשך שלטון חמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי.

באשר לשאלת יהודה ושומרון. ביו"ש החל מינואר 1996 יצאו כוחות צה״ל מכל הערים ומריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים המרוכזים בשטחי A ו-B. מאז הכיבוש אינו חל על כ-90 אחוז מהפלסטינים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית. נותרה שאלת הערבים בשטחי c וערביי ירושלים. עם אלה אין בעיית רוב יהודי.

אלא שהפלסטינים שקלטו את חרדתנו מן האיום הדמוגרפי יודעים כיצד לסחוט מהיהודים וויתורים נוספים בירושלים ובדרישתם לנסיגה כוללת לקווי 67 עם הסכמה לכאורה, לחילופי שטחים על גושיי התיישבות שאינם עולים על 3 אחוז משטחי הגדה.
לאלו, צריך להסביר בפשטות כי לפניהם שתי אפשרויות: לקבל את מה שהציע להם יצחק רבין – מדינה מופחתת בשטחי AB. או אם אין להם חפץ בכך ומאיימים להחזיר מפתחות, אז אין לנו מורא. נדע לשלוט בהם. למי שירצה ויתחייב לנאמנות כמו כל אזרח בארה״ב, ניתן
אזרחות מלאה ומי שלא יתאים לו יחייה עמנו בדו קיום כתושב בעל זכויות מלאות בביטוח לאומי ובביטוח בריאות. זה נראה הוגן למדי ולמי שלא מתאים שימשיך להאבק. נדע להכיל גם את זה.

כבר בשנות ה-90 פירסם פרופסור יובל פורטוגלי ספר פורץ דרך בכותרת: ״יחסים מוכלים״. שם נטען שבכל דרך מדינת ישראל היא מדינה המכילה שני לאומים יהודי ופלסטיני. גם בנסיגה לקווי 67' מדינת ישראל תמשיך לכלול שני לאומים. השאלה הנתונה להכרעה היא הפרופורציה בין יהודים לפלסטינים ביחס למרחב ולשטח. ממכלול שיקולים רחב, גם ביטחוני, גם גיאוגרפי, גם תרבותי מורשתי וגם אקולוגי, אני מעדיף יחס קטן יותר מספרית בין יהודים לערבים על יותר שטח מאשר יחס גדול מספרית לטובת יהודים אבל בשטח מצומצם. כלומר, דמוגרפיה חייבת להבחן ביחס לשטח ופיזור על פני שטח רחב יותר מאפשר דו קיום יציב יותר.

הדמוגרפים המתריעים מפני אפרטהייד מתעלמים לחלוטין משיקוליי המרחב בו נדרשים להתקיים תשתיות חשמל מים תחבורה ושטחים פנויים המשרתים את כל המתגוררים בין הים לירדן ואף את אלה שמעבר לירדן. בקיצור איום דמוגרפי אינו מפלצת – זו סוגיה בת פנים רבות הנתונות בידינו. השאלה, שוב, איננה מה כמה יולידו הפלסטינים, ואף לא כמה יולידו היהודים במרחב, אלא האופן שבו נעצב את המרחב העתידי. בהיבט זה הדיון, לצערי, טרם החל, ונביאי הדמוגרפיה מקשים עליו להתקיים.

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

בביקורו האחרון בוושינגטון ובנאומו באו"ם, המשיך ראש ממשלת ישראל נתניהו בהצבת האיום האיראני במרכז מאמציו המדיניים. במקביל, בשאיפת הנשיא טראמפ לפריצת דרך בפתרון הסוגיה הפלסטינית, נוצרה שוב זיקה – גם אם אינה מפורשת – בין תמיכת הבית הלבן בדרישות ישראל בזירה האיראנית- סורית, לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית.

מנקודת מבטי, זיקה זו מסוכנת לישראל. האיום הגדול יותר לקיומה של מדינת ישראל, אינו איום מליציות שיעיות בגבול רמת הגולן, גם לא איום הגרעין האיראני, הנושאים אופי צבאי פיזי גלוי, אלא זה הטמון במדינה פלסטינית במתווה תכנית קלינטון המוביל לחלוקת ירושלים ולנסיגה לקוי 67. הימנעות ממשלת נתניהו מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו גבעת המטוס, בחיבור בין ירושלים המזרחית לשכונת בית צפפא, מבטאת הלכה למעשה, עד כמה למרות חילופי השלטון בבית הלבן, קווי המתאר להסדר ישראלי פלסטיני, ממשיכים לראות בחלוקת ירושלים הנחת יסוד להשגת הסדר.

דינמיקה של שינוי

התבוננות ביקורתית בהתפתחויות האחרונות בסוריה, יכולה ללמד כיצד המציאות משתנה במגמות בלתי ניתנות לחיזוי. רק לפני כשנתיים, העריכו במערכת הביטחון הישראלית כי קריסת צבא סוריה שמסירה מגבולנו הצפוני את תרחיש המתקפה הסורית, מאפשרת צמצום בסדר הכוחות של צה"ל. עתה, עם השינוי המתהווה באיומים חדשים, מציגה מערכת הביטחון בהנהגת השר ליברמן, דרישה לתוספת תקציב. עיון בדינמיקה של השינוי, דורש בחינה מחודשת גם להנחות היסוד עליהן נבנתה התפיסה הביטחונית הישראלית בהתייחסותה לאיום המדינה הפלסטינית.

מומחי ביטחון טענו במשך שנים כי בעידן החדש, חלף הצורך בעומק אסטרטגי טריטוריאלי להגנת ריכוזי האוכלוסייה הישראלית ברצועת החוף. אולם, די במה שפורסם בעיתונות על תרגיל הגיס האחרון בצפון, בהתמודדות מול איום החדירה של כוחות חיזבאללה ליישובנו , כדי להטיל הנחה זו בספק. לא רק חיזבאללה וחמאס מציבים אתגר חדש, גם הופעתן של מליציות שיעיות בזירה הסורית, באי היכולת להבטיח את סילוקן בהתערבות מעצמתית, מחייבת בחינה מחודשת לפוטנציאל הסיכון ממדינה פלסטינית. במציאות המתפתחת, ללא בקעת הירדן בהחזקה ישראלית, כוחות מליציוניים עלולים לחלחל מתחת לראדר הפיקוח הבינלאומי, עד לקווי התפר העירוניים בירושלים ובגבול כפר סבא נתניה.

 

קונספציה 2017

את הפתעת מלחמת יום הכיפורים, תלו בוועדת אגרנט בקונספציה שגויה. אלא שאין אפשרות לתפוס את המציאות ולפעול בה ללא קונספציה הלקח הוא לא להימנע מקונספציה אלא להיות מודעים להכרח להעמידה לבחינה ביקורתית.

בין המומחים תומכי נסיגה מיהודה ושומרון, במסגרת פתרון שתי המדינות, מונחת קונספציה כמעט בלתי מעורערת בת שלוש הנחות: (1)  עצם נסיגתנו מן השטח, עם הסכמת הקהילה הבינ"ל להכרה בסיום הכיבוש, יעניקו לישראל מרחב פעולה לגיטימי להגנתה. (2) לנוכח איום רציני, תדע ההנהגה הישראלית לקבל בעיתוי הנדרש את ההחלטה ההכרחית – להפעיל את צה"ל  במתקפה למרחבי יהודה ושומרון. (3) בעליונותם המבצעית והטכנולוגית, יוכלו כוחות צה"ל לנצח ביממות ספורות.

לא זו בלבד שלנוכח שינויים בתופעת המלחמה קונספציה זו מתערערת, אלא אף יש לבחון את תקפותה במציאות העלולה לכפות על מדינת ישראל לחימה בו זמנית ביותר מזירה אחת.

שינוי בזירה הבינלאומית

גם בזירה הבינלאומית התחוללו מאז ראשית מגמת אוסלו, בסתיו 1993, שינויים דרמטיים. ביסוד התהליך ניצבה בפני ראש הממשלה רבין עוצמתה המעצמתית של ארה"ב . בריה"מ ועמה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. העולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי בהגמוניה אמריקאית.

הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר הניצחון האמריקאי על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית הוכחו בכל הממדים: גם הטכנולוגים, וגם ביכולת הנהגת צבא קואליציה, שכלל כוחות משלוח ערביים- מצריים, סעודיים וסוריים. בתודעת החולשה, בהסתגלות לתנאיי הנחיתות האסטרטגית בה נמצאה הנהגת אש"פ, נסללה הדרך לתהליך אוסלו.

בינתיים במהלך השנים, עוצמתה ההגמונית של ארה"ב הלכה ונחלשה ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו בהגיון חדש. אירופה המערבית הפכה למאוימת בלחימה הרוסית באוקראינה. כוחות אסלאם ראדיקליים, מאפגניסטאן ועד תימן, סוריה ולוב למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה.

בתוך כך, משהו מהותי השתנה באופק הציפיות הישראלי-פלסטיני. בתחילה, בראשית ימי אוסלו, ציפו להדדיות של רצון טוב ופיוס. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה לפיוס פלסטיני בתמורה לוויתור הישראלי, הומרה בשיח הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן" למען עצמנו.

ככל שמצדדי מגמת ההיפרדות, השתכללו במאמציהם להסביר לחברה הישראלית עד כמה ההיפרדות מחויבת המציאות, למען שימור זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, כך גדל כוח המיקוח הפלסטיני. אם נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית, היא לגמרי אינטרס פנימי ישראלי, אם ממילא הישראלים נסוגים רק למען עתידם, למה שהפלסטינים יעניקו משהו בתמורה? מנקודת מבטם, אין חובת הדדיות, הם הרי מקבלים מה שמגיע להם מתוקף זכותם הלאומית להגדרה עצמית.

במגמה זו, גובר הסיכון שמא נסיגה מיהודה ושומרון לא רק שלא תביא לסיום הסכסוך אלא דווקא תעודד את התגברות המאבק. בהגיון זה, רצוי לבחון מחדש האם בנסיגה לקווי 67 בתיקונים קלים לגושי התיישבות, (שאינם יותר מ-3% משטחי יו"ש ) יהיו בידי מדינת ישראל התנאים הנדרשים להגן על עצמה.

מעבר להיבטים הביטחוניים הפיזיים, ראויים לעיון דברי עבאס זאכי , מראשוני הפת"ח, על המניע לתמיכתו בפתרון שתי המדינות:

"עם פתרון שתי המדינות לדעתי, ישראל תקרוס. כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהיה על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהיה על כל הקורבנות שהם הקריבו? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט…. יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם…"

 7.5.2009, ANB TV

עבאס זאכי מיטיב להבין – יותר מרבים ביננו- את משמעות הממד הרוחני יהודי, כתנאי להמשך קיום מדינת ישראל. פוטנציאל הקריסה הפנימית הטמון באיום זה מסוכן פי כמה מהאיום האיראני, גם זה הכלול בממדיו הגרעיניים. בגלוי ובסתר, סדר העדיפויות הלאומי הישראלי, מחייב בחינה ושינוי המבקשים ביטוי בעת הזו, בהגיון השיח הביטחוני ובמגמות הפעולה במרחב.


פורסם לראשונה בישראל היום, 6.10.2017

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

כשיתכנסו השנה יהודים־ישראלים לתפילת ראש השנה, בשמיעת קול שופר ובדממת "ונתנה תוקף", תלווה אותם מצוקה שהתעצמה בשנה האחרונה: המאבק על זהותנו הישראלית. לשאלה זו היבטים פנימיים וחיצוניים הנתונים בזיקה הדדית. איומים חיצוניים המרחפים מעל קיומנו, מכוננים תודעת אחדות גורל. נוח להתמקד בהם. הם מחוללים את מרחב הנוחות המתמסר לשאלה המוכרת המזמינה כתמיד דיון מומחים ביטחוני־מדיני: כיצד נמשיך להגן על קיומנו גם בשנה הבאה? זו היתה דרכנו להדחיק שאלות יסוד פנימיות על מה שקורה בתוכנו, במה שאנו מחוללים לעצמנו.

מעבר לחרדת הגורל המשותף לתושביי ארץ זו, ממתינה שאלת הייעוד: האם יש לנו ייעוד משותף? הדיון שהתעצם בשנה האחרונה בשאלה זו מזמין התבוננות מחודשת: מי אנו ולמה אנו מצפים מקיומנו המשותף כאומה? למצוקת הזהות הישראלית ניתנו בשנה האחרונה ביטויים חדשים בשיח הציבורי. נשיא המדינה אפיין אותה בדיבורו על ארבעת שבטי מדינת ישראל: הדתיים, החילונים, החרדים והערבים. אמנון רובינשטיין התייחס לנושא בספרו: "שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד – ליברליזם ורב־תרבותיות בישראל". עיתון "הארץ" הקדיש לסוגיה מאמרים רבים.
לזהותנו כחברה פנים רבות, ואכן קיימים מתחים ומאפייני שונות. אולם, בניגוד לגישת נשיא המדינה, התמקדות במבנה העומק של החברה הישראלית, במיוחד בין היהודים, יכולה לגלות מכנה משותף משמעותי הטמון במשמעות ייעודנו כיהודים. המכנה המשותף היהודי מתגלה במידה גוברת במתרחש בבתי הכנסת. בין יהודי עדות המזרח לבין יהודי עדות אשכנז קיימים הבדלי נוסח, לא הבדלי מהות. זה מה שמחולל מגמה חדשה שניתן לזהותה גם במתרחש בבתי כנסת גדולים בתל אביב – מניינים רבים מתמזגים ונוסחים הולכים ומשתלבים זה בזה. לא רק שילוב עדות מתקיים במגמה החדשה, אלא גם שילוב הממזג לקהילה אחת דתיים וחילונים.

את נקודת מבטי האחרת אני מבסס על הסתכלות ביקורתית על הגבולות שנוהגים לסמן בין קבוצות בחברה הישראלית. סוציולוגים ישראלים מסכימים כי "החילונים היהודים הם רובה של החברה הישראלית". את המסה הגדולה המזוהה כמסורתית הם נוטים לסווג כ"חילונים־לייט". בהתאם קבע הסוציולוג עוז אלמוג: "רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים". אלא שעל בסיס אותם נתונים אפשר להציע הסתכלות אחרת ומסקנה מנוגדת. אם רק נשנה את נקודת המוצא להבחנה בין חילוני לדתי, אם נסכים שלא כל מי שנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני, דוגמת מה שמבטא שלום אסייג בסדרת הטלוויזיה המרתקת "שנות השמונים", נוכל לטעון כי רוב החברה הישראלית־יהודית הם דתיים ומסורתיים. החילונים המובהקים הם קבוצת מיעוט.

מומלץ להתבונן בתפילת ליל שבת בבתי הכנסת בבתי המלון בארץ. הם תמיד מלאים בהמוני עם ישראל המתכנסים לתפילה בהתלהבות אותנטית. רובם ילכו אחרי ארוחת הערב – ללא התייסרות ובאותה ההתלהבות – לבילוי "חילוני" בדיסקוטק. האדם הדתי ההלכתי ישאל אותם: אם באתם לתפילה, למה הלכתם אחר כך לרקוד בדיסקוטק? ואילו ה"חילוני־ההלכתי" ישאל, אם באתם לדיסקוטק אתם הרי כמוני, מה חיפשתם בבית הכנסת? זו גישה דיכוטומית להבחנה בין דתיים לחילונים, והיא מקיימת ברית סמויה בין שני הקצוות הנוקשים, במאמציהם להתעלם מן המגמה הרחבה שאינה מצייתת לכללי הסיווג המקובעים להבחנה בין דתי לחילוני.

השאלה החשובה מי כאן הרוב אינה רק שאלת מחקר סוציולוגית. היא שאלת מפתח עקרונית במאבק המתחולל על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי. דרישת הקבוצה החילונית למרחב ציבורי ישראלי בעל אופי חילוני, מבוססת על טענתם כי הם מבטאים דעת רוב. לפנינו מיעוט שמתנהג כמו רוב ולעומתו רוב שנלכד בתודעה כוזבת כאילו הוא מיעוט. מכלול מאבקים שהתעצמו, החל במאבק על דמותה של השבת הישראלית וכלה בתוכני הלימוד בבתי הספר, מתכנס למאבק אחד מרכזי: מאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל כמדינה יהודית. זו בדיוק המחלוקת; לא רק מיהו הרוב ומה מאחד את זהותו, אלא גם מה אופיו הרצוי של המרחב הציבורי.

זהו הרקע למאבק החדש על תוכני הלימוד היהודיים בבתי הספר הממלכתיים, כממד נוסף בזירת המאבק על שליטה במרחב הציבורי. כאן נדרש בירור אם בית ספר ממלכתי הוא בהכרח בית ספר חילוני, או שהוא קודם כל ישראלי־יהודי. יש להדגיש, עצם בחירת ההורים להפקיד ילדם בבית ספר ממלכתי אינה מלמדת כי ביקשו עבורו חינוך חילוני. אין בידי נתונים מחקריים, אך ביכולתי לשער כי מרבית ההורים, במיוחד אלה המשתייכים לרוב המסורתי, שמחים במגמת שר החינוך לשילוב מורשת יהודית בתוכנית הלימודים.

כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביקרתי עם חניכיי במוסקבה. בליל שבת התארחנו בבית הכנסת הגדול. לחלק מהחניכים, שהם קצינים בכירים במערכות הביטחון, האירוע היה די זר. כשהגיעו בקבלת שבת לשירת "לכה דודי", שאל אותי קצין מצטיין רב־זכויות: "תגיד, מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?" האם לכך שאפנו במערכת החינוך הישראלית?

לא להתרפק, אלא לקבל הכוונה

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, ממנהיגיה הרוחניים של מפלגת העבודה, בסיום שירותו בגדוד העברי ב־1919, הגיע לירושלים וכתב על חוויית עלייתו להר הבית:

"היום הכי חשוב בשבילי בירושלים היה יום לכתי להר הבית. היום שעוזר לי להבין את כל דבר ההתנדבות, הוא המפעם את הלב ומעבירו על גדותיו".

לעומתו, מאיר שלו בהתייחסו לשקיקת החיבור לעבר ההיסטורי אמר לאחרונה: "כל הפוליטיקה של המזרח התיכון מבוססת על פייק היסטורי". חוויית כצנלסון היתה כנראה מתקבלת היום כביטוי להדתה. מהו, אם כן, הדבר שהשתנה? לא בהתרפקות על זיכרון העבר עסק כצנלסון, אלא במשמעותו האקטואלית של העבר היהודי להכוונת דרכנו לעתיד. גם כיום, הרוב היהודי מזדהה להערכתי עם חוויית הר הבית של כצנלסון.

את המתח בין השאיפה שלנו לכינונה של אומה מלוכדת, לבין שימור העושר הטמון במאפייני גיוון רב־תרבותיים, מומלץ לתפוס כיתרון מבורך. במתח מתמיד זה, המתקיים בעם ישראל מאז היווצרו, מצוי גם ייחודו, כפי שהיטיב להסביר הרב יהודה ליאון אשכנזי: "היהודים אוחזים בזהותם הייחודית, ויחד עם זאת מלקטים את הזהויות של כל מקום ועוטים אותן על עצמן. הם בעת ובעונה אחת בני אדם לפי דרכו של אברהם ובני אדם לפי דרכן של צרפת, ליטא ומרוקו. כאשר הם מתקבצים לירושלים, הם מאחדים את כל הזהויות האנושיות, ומאחדים את האנושות כולה מחדש על פי דרכו של אברהם" (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 23). לו יהי.


מאמר זה התפרסם לראשונה במוסף ישראל היום, ערב ראש השנה תשע"ח

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

בתשובת המדינה לבג"צ, בעתירת שדה בעז כנגד הכוונה להריסת ארבעה בתים שנבנו לאחרונה באורח לא חוקי, הודגשה העובדה שהבתים נבנו שלא כדין מתוך עשיית דין עצמי:

"בנסיבות אלה, דומה כי אין צורך להרחיב יתר על המידה על עשיית הדין העצמי של העותרים, שאף בעתירתם מודים למעשה – בפה מלא – כי התעלמו מדיני התכנון והבנייה…"

ברור הנסיבות בהן רשאי אדם ליטול דין לעצמו, אם בכלל קיימות נסיבות כאלה, הוא דיון פילוסופי-ערכי המצוי מעבר לדיון המשפטי הצרוף. דווקא מדינה דוגמת בריטניה, בעלת מורשת מבוססת של שלטון חוק, היטיבה להכיר בנסיבות המיוחדות בהן עשיית דין עצמי, יכולה להיות מוצדקת ככורח נסיבתי. גם במורשתה הצבאית, נתנה המערכת הבריטית הממסדית, מקום כבוד לקצינים עצמאיים וחתרניים, כלורנס איש ערב ואורד וינגייט, שפעלו יותר מפעם באורח הנראה כעשיית דין עצמי.

סוגיית עשיית דין עצמי זכתה לביטוי קולנועי נוגע ללב, בסרט הבריטי זוכה הפרסים, "הסערה המתפרצת". הסרט מביט לחיי וינסטון צ'רצ'יל, בארבע השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, כשהוביל מאבק פוליטי עצמאי ומבודד בהתרעתו כנגד גרמניה ההולכת ומתחמשת. ממשלת בריטניה באותן שנים לא רק התעלמה מהאיום שהלך והתעצם, אלא אף עודדה משיקולים כלכליים, סחר בריטי שהאיץ את תעשיית הנשק הגרמנית. כחבר פרלמנט דחוי בערוב ימיו, נזקק צ'רצ'יל לביסוס עובדתי לטענותיו. פקיד במשרד החוץ הבריטי הופעל על ידו והעביר לידיו מידע סודי עדכני. בחרדת החשד המתגבר כלפיו, ביקש הפקיד לברר עם מי שהיה ראש המוסד הבריטי, את מידת הלגיטימיות לפעולתו. התשובה שקיבל היתה: "זה בוודאי לא חוקי, אבל לגמרי הכרחי". כאן המקום, בו מסתיים הברור המשפטי הפורמלי ומתחיל הדיון הערכי.

מניה שוחטבמתח הזה, מצוי למעלה ממאה שנה הגיון ההתנהלות המוביל את התפתחות מפעל ההתיישבות הציוני. טענת המדינה כי העותרים התעלמו מחוקי התכנון והבנייה, מכחישה בעקביות שיטתית את הפער העצום בין יכולת מימוש חוקי התכנון והבנייה במרכז הארץ, לבין היכולת לממש את אותם חוקים במרחבי הספר. קיבוץ אלומות ששמעון פרס היה בין חבריו, הוקם לדוגמה, בשנת 1941. רק ארבעים שנה מאוחר יותר קיבל אישור תב"ע והפך ל"חוקי". המצב דומה במרבית יישובי ארצנו. העיקרון פשוט: מי שימתין עד להשלמת תהליכי אישור ובניה כחוק, ימצא את השטח תפוס בידי אחרים. כך פני הדברים גם בגליל, בנגב וברמת הגולן. זו למעשה המציאות הקיימת, גם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה. היישוב נמרוד בגולן שאני נמנה על מייסדיו, נבנה ב-1982 כהיאחזות נח"ל. החלטת ממשלה להקמתו התקבלה ב-1977. היישוב אוזרח בשנת 1999 באישור שר הביטחון, בשנת 2008, לאחר תהליך משפטי בתביעת המדינה על בנייה בלתי חוקית, החליט בית משפט מחוזי לזכות את המתיישבים בטענת הגנה מן הצדק, וקרא לממשלת ישראל להסדיר ליישוב תכנית מתאר. עד היום לא הושלם התהליך. בינתיים המרחב עליו יכול היישוב להתפרס הלך והצטמצם.

יסוד הבעיה טמון במאבק המתמיד המתקיים על האחיזה בקרקע. מניה שוחט במכתבה להנרייטה סולד – מרץ 1909 – היטיבה לתאר את הדינמיקה:

"סיפרתי לך כבר פעם כי בפלשתינה אסור שתישאר קרקע בלתי מעובדת. כשערבי רואה שאין מעבדים את הקרקע הוא מתיישב עליה, וברגע שהוא כבר אכל לחם מאדמה זו לא יעזוב אותה. אז יש צורך לגרשו בכוח, מתחילים משפטים… כתוצאה מכך נוצרת שנאה בין ערבים ליהודים. מכיוון שאין אפשרות להשאיר את הקרקע בלתי מעובדת, הכרחי להחכירה לערבי ואז חוזר הסיפור שתיארתי מקודם… הערבים לא עוזבים את הקרקע שהוחכרה להם והתוצאה היא מהומות אגרריות, משפטים, בית סוהר…"

במכתבה של מניה שוחט למנחם אוסישקין – פברואר 1909 – פרטה את הקשיים:

"ידוע לך היטב שאין חמור יותר מאשר לדחות את עיבוד האדמה שנרכשה זה עתה… אלא שהמציאות מלמדת שלעיתים רחוקות ניתן להתיישב על הקרקע מיד לאחר קבלת הקושאן. הטיפול ברכישת הקרקע אינו מסתיים לאחר פעולה חד פעמית. בהכללה אפשר לומר שמרגע רכישת הקרקע ועד קבלת רישיון לבניית בית עוברת כשנה. ושנת מעבר זו היא השנה המכרעת, משום שבשנה זו חייבת האדמה בעיבוד על ידי היהודים."

לשם כך המליצה על הקמת קואופרטיב חקלאי נייד, שיעלה על הקרקע מיד עם רכישתה, עד להשלמת הסדרתה וקבוצה זו "חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים." בין היתר: "הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות".

לכל מי שהתחכך במאבקי ההתיישבות, נראה כאילו מאה שנה ודבר לא השתנה. מה שהשתנה לרעה, הוא מידת ההכרות והאמפתיה של מנהיגי האומה, לקשיי המאבק במרחבי הספר. זה נכון גם לגבי מידת ההיכרות של ה

8שופטים עם מורכבות הנסיבות. הדינמיקה המורכבת של המאבק על הקרקע בארץ ישראל, ממשיכה לחייב דפוסיי היגיון של תודעת חירום. בנסיבות החירום בהן מאבק זה ממשיך להתקיים, טמון המפתח לשיפוט המעשים הנראים בעיניים משפטיות פורמליות, כ"עשיית דין עצמי".

גם הטוענים "הכול שפיט" ונקודת המבט המשפטית מרכזית בהשקפת עולמם, מודים במורכבות החיים המחוללת מתח בין מה שמבחינת החוק נראה על פניו בלתי חוקי, לבין מה שיכול להתקבל כמוצדק במבחני החיים. מעומק הבנה זו כתב בן גוריון בהדרכה לעובדי המדינה:

"עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע…היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה."

"יעודי הרוח והחלוציות בישראל", תשי"ג, כוכבים ועפר, עמ'48

זה טבעם של מבחני המנהיגות הלאומית, כמבחנים חסרי תקדים, הדורשים לעיתים העזה להחלטה שבמבט פורמלי נראית כסטייה ממסילת החוק. זו תמצית המעשה המנהיגותי כמעשה שיעמוד למבחן הדורות, לא רק בהיבטי הפריזמה המשפטית, אלא בעיקר במבחן ההיסטוריה.


תמונת הנושא: קיבוץ אלומות. משותפת ברישיון מויקי שיתוף, הועלתה על ידי המשתמש hanay.

פורסם לראשונה במקור ראשון, 1.9.17

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

לפני כשלושה שבועות, נוספו ארבעה בתי קבע במדרון המערבי של היישוב שדה בעז. תוך יומיים הוגשה לבג"צ תביעה פלסטינית, לעצירת הבניה והרס הבתים, בטענת בעלות לקרקע. טענות הפלסטינים חסרות בסיס אך לצערנו, מתוך אכיפה סלקטיבית נגד בנייה יהודית, לפי שעה, הורה שר הביטחון על הריסת הבתים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

המאבק על בעלות הקרקע במרחב אינו חדש. היישוב נבנה בקו שדרת ההר על דרך האבות, מצפון לנווה דניאל, על בסיס קרקעות שאותרו בהתכנות גבוהה להכרזה כאדמות מדינה. העלייה לקרקע נעשתה בראשית שנות 2000, בתקופת העימות בעידודו המלא של ראש הממשלה שרון., בהתאם, ערכה המדינה סקר מקיף לאיתור מלוא פוטנציאל אדמות המדינה במרחב. לסקר זה הוענקה עדיפות במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי, בהבנה שאחיזה התיישבותית במרחב זה מצויה בלב הקונצנזוס הישראלי, ומוכרת ללא עוררין כחיונית לחיבור רציף של גוש עציון המערבי לירושלים. לאחר בג"צ קודם שהוגש כנגד מבנים אחרים ביישוב, הגיעו היישוב ומשרד הביטחון להסכם אשר כלל התחייבות מוצהרת של שר הביטחון הקודם רא"ל מיל' משה יעלון, למתיישבי שדה בעז ולמועצה אזורית גוש עציון, להסדרת היישוב תכנונית וקניינית.
בתורת צה"ל הבסיסית למושג ביטחון לאומי הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים."
בהיסטוריה רצופת המאבקים של מדינת ישראל, ידועות דוגמאות מובהקות למאמץ שקיים צה"ל יחד עם ההתיישבות בספר, להגנת אינטרסים לאומיים חיוניים, כמו למשל המאבק על המים בזירת הצפון, והמאבק לגישת חקלאים לעיבוד השטחים המפורזים בגבול סוריה. מאמצים נחושים אלה היו כרוכים לא פעם בתקריות גבול רחבות היקף, שצה"ל מיצה בהם הזדמנות למימוש ריבונות מדינת ישראל במרחב.
הגיון זה, מסביר כיצד ארבעה בתים בשיפולי שדה בעז, ברצף ההתיישבותי מנווה דניאל עד צומת אל-חאדר, מבטאים בשעה זו אינטרס לאומי.

שדה בועז - מבט מערבה
שדה בועז – מבט מערבה. ברקע: חוסאן ומאוחריו ישובי מטה יהודה

אריאל שרון כראש ממשלה שהכיר היטב את מרחב צפון גוש עציון בואכה צומת אל חאדר- כפר חוסאן – ידע להסביר את הגיון תמיכתו בעליית מאחז שדה בעז לקרקע. לא רק שהכיר במרחב כל ערוץ וגבעה, עוד מימי היותו מג"ד הצנחנים בתקופת פעולות התגמול (בפשיטה על משטרת חוסאן מבצע "לולב", 1955), גם בהיותו ראש ממשלה עבר שם מידי בוקר בדרכו מחוות השקמים אל משרדו בירושלים, בנסיעה דרך בית ג'וברין, עמק האלה, צור הדסה וכביש המנהרות. מדובר בציר ראשי המחבר את דרום מערב הארץ לירושלים ומרבית הישראלים הנוסעים בו, כמו בכביש 443, אינם מתנחלים. כביש זה מדרום מערב ירושלים, מציל את בירת ישראל מתלות בכביש כניסה יחיד ובלעדי ובכך תורם תרומה מכרעת להפיכת ירושלים מעיר קצה ממזרח לתל אביב, לעיר ראשה המתקיימת כמטרופולין במרחבה.
הפלסטינים בהגיון מאבקם, המגובה על ידי ארגוני זכויות אדם ומדינות זרות, מודעים לחשיבותו של ציר זה למעמדה של ירושלים. מהכרה זו, נובע גם הדחף לפעילות העוינת והבלתי נפסקת בכביש עוקף חוסאן. כמו קרבות שער הגיא בתש"ח, שהיו מכוונים בהגיונם למערכה על ירושלים, כך יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכביש עוקף חוסאן, מונע בהתמדתו מתוך חיוניותו של ציר זה למעמדה של ישראל בירושלים רבתי. תצפית מבתי שדה בעז מסבירה בלי מילים, את חשיבות התצפית והשליטה על צומת אל חאדר ועל כביש עוקף חוסאן, לכיוון צפון מערב, וחשיבות השליטה על כביש 60 למזרח. עצם המיקום בצומת זו, מסביר את ערכה של נקודת התיישבות זו כאינטרס לאומי במרקם התנאים להגנת מעמדה של בירת ישראל כעיר מטרופולינית .
בנקודה זו במרחב, בשדה בעז, מתמקד בשעה זו מאבק ישראלי פלסטיני, משמעותי פי כמה משאלת גורלם של ארבעה מבנים: המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? האם גוש עציון על אשכול יישוביו, יוותר גוש מבודד התלוי בחיבורו לירושלים, בציר תנועה מפותל וצפוף הנשלט על ידי פלסטינים, כמו ציר הכניסה מכיסופים לגוש קטיף, או שייווצר רצף מרחבי התיישבותי מאלון שבות לדרך האבות, ומשם לנווה דניאל, שדה בעז, הר גילה.
בשאלה זו, בדיוק כמו בתש"ח, בזיקה ההדדית בין גוש עציון לירושלים, תלוי לא רק גורל יישובי גוש עציון, אלא גורלה של ירושלים כולה. כפי שילדינו הם העושים אותנו להורים, כך בזיקת העיר לבנותיה, העיר תלויה ביישובים סביבה המכוננים אותה לעיר. כלל ממדי הפעילות המתקיימים ברשת הזיקות בין העיר לבנותיה קובעים את מעמדה של עיר כמרכז מטרופוליני. בהיבט זה, היישוב שדה בעז, באחיזתו בשטח מפתח בשליטה על עורקי התחבורה הראשיים לירושלים מדרומה וממערבה, ראוי להיות מוכר כאינטרס לאומי משמעותי במערכה על ירושלים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

התמקדות בהגיון המאבק על שדה בעז, מטילה אור על סוגיית המאחזים ביהודה ושומרון. רובם נבנו בתקופת מאבק, מתוך הבנת הדרג המדיני את האינטרס הלאומי בבניית רצף התיישבותי לאורך הצירים הראשיים. זה לדוגמא תפקידו של מאחז ברוכין, על אם הדרך מראש העין לאריאל. כך גם במאחזים רבים אחרים כמו קידה ועדי עד, בגוש שילה, המקיימים רצף יישובי מאריאל אל בקעת הירדן. לא מדובר במאבק קפריזי על גבעה שכוחת אל וכמה קראוונים , אלא במאמץ מערכתי לכינון תנאיי קיומה של מדינת ישראל במרחב.
למול המומנטום הפלסטיני, הממוקד למאבק בשטחים חיוניים אלה בהכוונת הרשות הפלסטינית ובסיוע האיחוד האירופי וארה"ב, ארבעה בתים בשדה בעז הם קומץ קטן אך משמעותי שהפלסטינים במאבקם מיטיבים ברגע זה להכיר את מלוא משמעותו למערכה. למעשה, בשדה בעז מתנהל בשעה זו קרב על הדרך לירושלים. קרב נוסף ברצף מערכות, המתנהל מעל מאה שנים, כנגד שיבת ציון.
הבהרה זו של תמונת המצב נדרשת לא רק למקבלי ההחלטות ברמה הלאומית, אלא גם לעם ישראל הרשאי לדרוש דין וחשבון ממנהיגיו.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 4 באוגוסט 2017.