Browsed by
קטגוריה: עבודת הארץ

קיימות עירונית בזיקתה למרחב החקלאי

קיימות עירונית בזיקתה למרחב החקלאי

 מידי בוקר נכנסות  לניו-יורק משאיות טעונות ירקות שגדלו בחממות במקסיקו. מידי ערב ממריאים מטוסים טעוני ירקות ממזרח טורקיה, ישירות אל שווקי ברלין ופרנקפורט. גם שיווק התוצרת החקלאית מנוהל כיום בכלכלת שוק גלובלי. מדפי המרכולים מלאים כל טוב, אז למה באמת שאדם עירוני, בלב המטרופולין התל-אביבי, יתעניין בגורל חקלאי הארץ ?

מבחינת פקידי האוצר ומשרד החקלאות, בפתיחת השוק ליבוא מתחרה, אפילו בתוצרת חקלאית טרייה, טמון המפתח להורדת יוקר המחיה. לשיטתם הכול חייב לעמוד במבחן הצידוק הכלכלי. ראוי מבחינתם שגם החקלאות הישראלית תיחשף למאבק השוק הגלובלי.  זה רצוי ומומלץ, על אף הסיכון שמא יחרץ גורלה כמו גורל מפעל גיבור לטקסטיל, שלא עמד בתחרות מול שפע היבוא הזול מסין.

במגמת הגיון  זה, חקלאים בארץ אכן מתקשים לשרוד. משקים רבים נסגרו. בכל התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים, לא נותרו יותר מאחוזים בודדים של חקלאים פעילים, רובם עברו את גיל שישים. הם דווקא מצליחים יפה בעמלם, העצים תודה לאל, עמוסי פרי, חממות הירקות מניבות בשפע, אבל החקלאים נאנקים תחת דיכוי רשתות השיווק.  פערי התיווך הופכים את עמלם לבלתי רווחי. על תבנית ביצים לדוגמא מקבל המגדל כ-12 שקל, כשהיא נמכרת במרכולים בכ-32 שקל. כך הדבר בכל התוצרת החקלאית.

מתוך המצוקה פרצו לאחרונה כמה חקלאים את המסגרות הכובלות של שיטת השיווק ופתחו את משקיהם למכירה ישירה של תוצרתם. לפי שעה מדובר במחאת בודדים בלבד, אבל במחאתם טמון הפוטנציאל  לתפנית מהפכנית. במפגש המכירה הישירה מומחשת לצרכנים משמעות פער התיווך, ונוצרת  זיקת גומלין עסקית וחברתית בין החקלאי לבין הצרכנים, הסובלים יחדיו ממגמת פערי התיווך.

תפוצת המידע ברשתות החברתיות, מעניקה תנופה וכלים חדשים למחאה חברתית גם בתחום השיווק החקלאי. בכוח רשתות המידע, גם מחאה קטנה יכולה לחולל מהפכה. בשלושה נושאים, הממוקדים בעידן החדש בליבת תודעת  הקיימות ההולכת ומתפתחת במדינות הרווחה, צריכים אנשי העיר להכיר כאינטרס קיומי:

  1. בריאות המזון: במדינות המערב מבינים כיום, גם בממסדים הממשלתיים, כי בריאות הציבור תלויה לא רק באיכות הטיפול והתשתית הרפואית, אלא גם באיכות המזון. ברור שקל יותר למדינה לפקח בעצמה על הסטנדרטים הנאותים בתהליך יצור המזון, כשהוא מיוצר ביצור מקומי בשדות המולדת.
  2. זיקת הגומלין בין העיר לכפר: גם בעידן המידע, בקצב החיים האורבני, נפש האדם זקוקה למרחב הפתוח הכולל כחלק מהווית התרבות האנושית לדורותיה, לא רק מרחבי טבע פנויים, אלא גם נוף חקלאי. שיווי המשקל האקולוגי בין העיר לכפר, מכונן את ייחודה התרבותי של העיר בחיבורה למקום ממנו היא צומחת. מתוך זיקות מקומיות אלה נוצרה במהלך דורות זהותן של הערים. המרחב הכפרי חקלאי של גבעות טוסקנה לדוגמא, יוצר את ייחודה של פירנצה לא פחות ממגדליה וארמונותיה של העיר. בהיבט זה, דווקא מתוך עירוניותם, חייב להיות לאנשי העיר ענין בשימור המרחב החקלאי בסביבתם.
  3. תודעת מולדת: שיבת עם ישראל למולדתו במאה וחמישים השנים האחרונות רחוקה מלהיות תופעה טבעית לעם שהתמחה אלפיים שנה בחיי גלות. במנהטן פריז וברלין, כמו בערי הריין בימי הביניים, יכול היהודי להתמקד בעיסוקי הצווארון הלבן, שהפכו לתחומי מומחיותו ולהותיר את העמל החקלאי לאחרים. כאן בארץ, במאמץ ליצור מקום שהוא מולדת, חייבים יהודים להתחבר מחדש לאדמתם, גם אם הדבר נראה לכאורה בניגוד לטבעם. בהבנת הכרח זה כתב א. ד. גורדון לפני כמאה שנים: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו…הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים, ממש כמו בארצות הגולה."

מחאת החקלאים עוסקת באופן ישיר במאבק לשכר הוגן לעמלם. אולם רעיון היסוד  להתעקשותם להגן על עתיד מפעלם, מונע על ידי האמונה כי חקלאות מקומית כאינטרס קיומי אינה רק ענין כלכלי. דווקא במדינות המערב, בגישה המתוארת במושג "קיימות", הבנה זו זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גוברת.


פורסם לראשונה בליברל, 7 יוני 2016

אזהרה: רגע לפני קריסת מפעלנו החקלאי

אזהרה: רגע לפני קריסת מפעלנו החקלאי

מתוך שגשוג כלכלי שזכינו למצוא לאחר יותר ממאה שנות מאמץ ביגיע כפינו החקלאי, שכחנו כי חקלאות ביסודה היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל בארץ, במאמץ להעמיד במקומו מפעל עתיר ידע בתחום שניתן להשיג בו עליונות פורצת דרך. לא כך הדבר בהוויה החקלאית.

חקלאות ישראלית
ילדים בגבעת ברנר, שנות ה-40'. מתוך ויקיפדיה

מראשיתו הושתת מפעלנו החקלאי על השקעות תומכות שלא היה ביכולתו של החקלאי היחיד לעמוד בהן. אין לדמיין את אפשרות יסודן של מושבות העלייה הראשונה ללא הגב הכלכלי והניהול הכולל של הברון רוטשילד, כפי שלא היה סיכוי כלכלי להקמת הקיבוצים והמושבים בעלייה השנייה ואילך, ללא הון לאומי כביר שתמך לאורך הדרך. מעניין להיווכח שבימינו דווקא שכננו הערבים מיישמים גישה זו בדביקותם במאבק על אחיזתם באדמת הארץ.

בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. במדרונות ג'בל קטע והר רם, נבנו בעשורים האחרונים מערכות טרסות למטעים שגם במאה שנות יבול פורה, לא יחזירו את ההשקעה הכספית הראשונית. ברור לכל בר דעת, כי ההיגיון המניע למאמץ זה אינו נובע ביסודו מחישובי עלות תועלת כלכליים.

גם במרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות, במימון האיחוד האירופי, שאף הן אינן מוכוונות רק על ידי חישובי כדאיות כלכלית.

במה שקשור אלינו לעומת זאת, מבלי שהוכרז ואולי אף בהיסח הדעת "הוטבלנו" כולנו בדת הרציונל הכלכלי. מי מעמנו יכול כיום להוביל פרויקט ללא תכנית עסקית  משכנעת בממדי חישובי ההצדקה הכלכלית?

גם בממדי השכלול והקדמה החקלאית מקור גאוותינו, עלולה לחול נסיגה. יש להדגיש כי פריצת הדרך שפרצה החקלאות הישראלית, המוערכת בכל קנה מידה בינלאומי, הינה פרי מאמץ לאומי מתמשך אליו נרתמו בהתמסרות עילאית ורצופה, מיטב בניה של האומה. כיום המצב השתנה. גם באוכלוסיית הקיבוצים והמושבים אין יותר מחמישה אחוז חקלאים פעילים, ורובם עברו את גיל 60. מהיכן תפרוץ פריצת הדרך הבאה? בשורה חדשה לא תבוא כנראה מקרב הפועלים התיאלנדים.

בחרתי לפרסם כאן שיר שכתב בני הבכור, יותם הכהן לפני כעשר שנים בשהותו כחייל באבטחת ישובים בבת עין.

החיטה צומחת שוב

כך התרגלה.

זה לא שבאמת אכפת לה.

והאדמה שלקחה יפים ממני וממך

תמשיך לקחת.

באדישותה

והגשם הראשון

שירד לפני יומיים

ובין ערביים תנשב הרוח

וחול וים

והאדם והאדם

אבל החיטה נעקרה

בנו עליה נדל"ן

לא תזרע עוד בדמעה

ולא ישירו את שירה

את הקמח יביאו מאמריקה

וגם את השלום

ואת הכסף ואת ההזדמנויות.

והאדמה מה יהא עליה?

תימשך אחר החיטה

אחר מי שעמל ודומע

אחר מי שחורש וזורע

ושמו לא אורי,

לא אחי הצעיר יהודה

את חלומם חלומנו טמנו בעפר

נותר רק אחד שאוהב את אדמתו

מוחמד, הוא חרש והוא

זרע

והוא קצר.

יותם הקדיש שיר זה ללחם הארצישראלי של שדות בת עין ב'.

לא מאוחר, עדין אפשר לתקן.