Browsed by
קטגוריה: תופעת המלחמה

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

שנות המלחמה בסוריה, מיקדו תשומת לב בתפקידם של כוחות מליציוניים. מרבים לדבר על מליציות שיעיות איראניות, עיראקיות, גם הכוחות הכורדים וכוחות האופוזיציה למשטר אסאד הם למעשה כוחות מליציה.
לכאורה אין בתופעה זו חידוש. מאז ימי העולם העתיק, היה לכוחות מליציה תפקיד משמעותי. בתקופת השופטים, לא עמד לשבטי ישראל כוח צבאי סדיר וקבוע, ההתארגנות למלחמה היתה בעיקרה שבטית ומקומית. כזו היתה המלחמה בין סיסרא לבין דבורה וברק בן אבינועם: צבא סדיר מצויד בתשע מאות רכב ברזל, התייצב למלחמה מול צבא איכרים שהתלכד לפעולה על בסיס שבטי. גם בעת החדשה היו לכוחות מליציוניים הישגים משמעותיים. גריבלדי, גיבור תקופת התחייה ("לה-ריסורג'מנטו") האיטלקית במאה ה- 19 כבש את סיציליה עם מליציה שלא מנתה יותר מאלף איש- אזרחים מתנדבים.

ובכל זאת משהו התחדש: אם בעבר הפעלת כוח מליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.

היתרונות הטמונים בכוח מליציוני:

שני יתרונות הוכרו מסורתית כעומדים לצדם של כוחות מליציוניים: האחד כרוך בגמישות ובזריזות ההתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה. היתרון השני כרוך בכוח ההנעה המונע מתוך תודעת שליחות ואמונה, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות, המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית והציות לחוק. שני יתרונות אלה המאפיינים כוחות מליציוניים, התגלו כמועילים גם בשנות הלחימה בסוריה.

בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים בסוריה, נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות ומרוח לחימה רופסת. המענה המידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה וללא עכבות. בהמשך הצטרפו ללחימה כוחות חיזבאללה, שהוסיפו למערכה עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. עם המסירות וההקרבה הדתיים באופיים, ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.

בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה – צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים – היתה השפעה עקרונית לעיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם הקיימת מכבר של כוחות מקומיים בחיכוך הלחימה, חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי אפקטיבי, שארגונו והכנתו דורשים זמן והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות. בנסיבות שהתפתחו, גם ארה"ב ובנות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאיי המוכנות של הכוח הצבאי היבשתי , לצרכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי שהיה זמין לפעולה מידית, לבין לחימה קרקעית שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים, שהיו מעורים בסביבה ומוכנים לפעולה. מהגיון דומה, נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקאים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאע"ש. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא בארה"ב וברוסיה, שתי המעצמות נמנעו עד כה משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק. מגמה זו נובעת בראש ובראשונה, משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת נפגעים. אולם היא מונעת לא מעט, גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח. בתנאים אלה, בצומת ההחלטה על הפעלת הכוח הצבאי, קברניטים נוטים להפעלת כוחות מליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי הוודאות.

פוטנציאל העמימות האסטרטגית

הגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי, צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע, חוסך לפוטין את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: "מה יש לנו לחפש בדונייצק?" מנקודת מבט חיצונית, למול ביקורת הקהילה הבינלאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות: זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק, ממצה את יתרונם כבני-כלאיים. הם לגמרי אזרחים אוקראיניים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי. שימור מעמדם המליציוני, מאפשר לנשיא פוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.

ככל שמתחזקת הדרישה הבינלאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית יחד עם הפיקוח הבינלאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה גלויה וישירה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר.

מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק, ניתן להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה בשנתיים האחרונות את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת אש בין המעצמות, התקבלו לא פעם במשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, באותה עת, הכוחות המליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד והשליטה המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.

התבוננות בדפוסי המיצוי של הגיון זה, יכול ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים, יחד עם כוחות מליציוניים חוץ מוסדיים. כך לדוגמה הרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות, בין הכוחות המנגנוניים – כוחות דייטון – העומדים תחת סמכותו המלאה של היו"ר אבו-מאזן, ומופעלים בפיקוח אמריקאי, לבין כוחות אחרים, כקבוצות התנזים, שאף הן חמושות אך צביונן מליציוני.

הממד החיובי בתופעת המליציה

ציור: החילוץ מדנקרק
ציור: החילוץ מדנקרק

התבוננות במליציות שיעיות איראניות וכוחות בדלנים בדונייצק, עלולה לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה עד כדי שלילתה המוחלטת. אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו. הסרט המוצג לאחרונה "דנקירק", ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חרום. אלפי ימאים אזרחים עם סירותיהם הקטנות, שנקראו לדגל והפליגו מזרחה תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, הם שהצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטים, היא גיבורת הסרט. מעבר למאמץ להצגת אירוע היסטורי כחוויה קולנועית מטלטלת, בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו ליברליזם, אנטי פטריוטי. המסר פשוט והרואי: לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויים ברוח העם, אלא אף בשעת משבר, דוגמת אירוע דנקירק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים, מעניקים לצבא רשת ביטחון. זו היתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום. על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו כמו במדינות המערב, מגמות ניאו-ליברליות , דוגמת אלה המתבטאות בדו"ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות להפריד בין אחריות כוחות הביטחון עליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים "לישון בשקט" גם ביישובי הספר, ולהתמקד במיצוי חייהם האזרחיים.

באופן קונקרטי, ראוי לדון בתכניות מערכת הביטחון לפנות בשעת חרום עשרות אלפים מתושבי קו העימות בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. זאת בניגוד לגישתה המורשתית של מערכת הביטחון עד תקופת הרמטכ"ל רפאל איתן, ששילבה את המערכת היישובים במערכת ההגנה במסגרת תפיסת ההגנה המרחבית. תושבי מלכיה, מנרה אביבים וחניתה אכן התלוננו בפניי על הציווי לנטוש את ביתם בשעת חירום, במקום להתגייס להגנת הגבול מתוך ביתם. הם מצפים מצה"ל לחמשם בנשק ולשתפם במאמץ ההגנה. גם אדם בן 80 , גבר או אישה, בהיותו חמוש, ומכוח היותו בן המקום. יכול להביא תועלת רבה במצב חירום.

כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות משותפת לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה.

*

סכנת אובדן המונופול של המדינה בהפעלת הכוח החמוש

להפעלת כוחות מקומיים מליציוניים ישנו מחיר. מאז הסכם ווסטפליה במאה ה-17, הפעלת כוח חמוש במדינות ריבוניות באירופה נעשתה לזכות בלעדית של שלטון המדינה. מתוקף הגיון זה, עמדה ממשלת ישראל על דרישתה מן הרשות הפלשתינית למימוש מונופול בלעדי על הפעלת הכוח החמוש- "ריבון אחד, חוק אחד ,נשק אחד".
בנטייתם הגוברת של מדינות מתוקנות ומעצמות להפעיל לצרכיהן האסטרטגיים, כוחות מקומיים שאינם כוחות מדינתיים, נותקה שרשרת הפיקוד באמצעותה אמורה להתממש שליטתה המוחלטת של הסמכות הריבונית המדינית, בצורות הגילום של הפעלת הכוח.

כאשר ברוני מלחמה מקומיים נשכרים על ידי סמכות שלטון מדינתית להפעלת כוח, הם באים לעבודה מתוך האינטרס המקומי שלהם והוא המנחה אותם במגמות שיתופי הפעולה ובדפוסי פעולתם. מדובר במערכת שיקולים ואילוצים המתקיימת מראשיתה מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית והיא פתוחה מיסודה ליציאה משליטה. זה מה שעמד באובדן השליטה של צה"ל בסתיו 1982 בפעולת הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה. זה גם מה שמאיים על האמריקאים בנטייתם הגוברת להפעלת כוחות מקומיים.

היתרון הטמון בהעברת נטל הלחימה לכוחות מקומיים, הדריך ככל הנראה את אמירתו של ראש הממשלה יצחק רבין על מגמת אוסלו: "ג'יבריל רג'וב יעשה את העבודה בלי בג"צ ובלי בצלם". רבין ציפה כנראה לסוג של שיתוף פעולה כמו זה שהתקיים עם צבא דרום לבנון- צד"ל, שפעל באותן שנים ברצועת הביטחון בלבנון בתיאום עם צה"ל תחת פיקודו של גנרל לאחד. אלא שגם במקרה זה, ג'יבריל רג'וב כמפעיל כוח מקומי, "ברון מלחמה" (War-Lord) הגיע להבנות הסכם אוסלו מתוך האינטרסים שלו ואין להתפלא על המשך ההתהוות שהתפתח מנקודת מבטה של מדינת ישראל לכדי אובדן שליטה.

להרחבת קריאה על התופעה במשמעויותיה הגלובליות- ראו מאמרי על הפרטת המלחמה.


מאמר זה הוא גרסה מורחבת לטור הדעה שפורסם לראשונה בישראל היום, 15.9.17
תמונת הנושא משותפת ברישיון: By Mstyslav Chernov (Own work) CC BY-SA 4.0, באמצעות ויקי שיתוף

חיילי צה"ל – החיילים של כולנו 

חיילי צה"ל – החיילים של כולנו 

במשפט קצר ובמילים ברורות,  העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר  מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית:  חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא הילד של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קאנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של  רועי רוטברג בנח"ל עוז.

דווקא בחוגי ימין לאומיים בחרו למצוא פגם בדבריו.  מעבר לביקורת על העיתוי, יממה לפני הכרעת הדין במשפט אלאור עזריה, שאלו בהתחשבנות מגזרית, מדוע הדברים מתקבלים באהדה בין מובילי השיח הישראלי,  דווקא בהקשר הזה, "במשמרת של עזריה" ולא בהקשרים קודמים, כמו  במחאת ארבע אמהות.

לעומתם, מצאתי בדברי הרמטכ"ל הזדמנות להעצמה מחודשת  של מרכזיות צה"ל בתודעה הישראלית, כמרחב משותף להזדהות ממלכתית חוצת מגזרים.

אכן כל חייל וחיילת הם בן ובת לאביהם  ולאמם.  הרמטכ"ל  בוודאי לא בא לבטל משמעותה של זיקה בסיסית זו.

נכון שגם צה"ל עבר תפנית חשובה בפתיחותו למעורבות ההורים. לפעמים פתיחות זו מעיקה על המפקדים, אבל במקרים רבים השותפות  תורמת ומסייעת.  ביום חורף אחד ברמת הגולן בהיותי סגן מפקד אוגדה 36, הגיע למפקדת האוגדה אב מודאג. סיפר שזה עתה החזיר לגדוד הצנחנים את בנו ואת חברו לפלוגה שהגיעו הביתה כנפקדים.  בנו, שהיה בן יחיד, שרת בגדוד צנחנים שהתאמן  בגולן. האב ביקש ממני לבחון בעצמי האם נכונות טענות בנו על מפקד הפלוגה, או שמא הבן פשוט חלש ואולי לא מתאים לעומס השרות הקרבי.  נסעתי לגדוד, מצאתי את בנו  באחד האהלים נוטפי הגשם בסערה החורפית, שוחחתי עמו והתרשמתי.  חזרתי אל האב בהבעת הערכה שבנו ממש בסדר וטענותיו כלפי המ"פ משותפות גם לאחרים. הנושא היה ראוי בעיני לבדיקה עניינית.  רב אלוף בני גנץ שהיה אז מפקד החטיבה, קיבל  את המסר ערך את בדיקתו והחליט לסיים את תפקידו של המ"פ.  לא למען רגישות "הילדים של כולנו" התקבלה ההחלטה, אלא למען תפקודה הנכון של היחידה ויכולתה לעמוד במשימותיה.  זו היתה וממשיכה להיות רוח צה"ל.

אפשר גם לעשות חסד עם הביטוי "הילד של כולנו", מהמקום בו הביטוי  מבטא אהדה  לחיילינו, בחרדה לאומית משותפת לגורלם, בציפייה לשובם בשלום מכל משימותיהם.  לא את זה ביקש הרמטכ"ל לקחת מן הציבור. הוא בא להדגיש את גודל ציפייתו מן החייל, את משמעות דרישתו הנוקבת כי ברגע של מבחן,  יעשה החייל  כל שביכולתו ואף מעבר לכך, למען עמו ומולדתו.  את זה אין דרך לדרוש מאדם שממשיכים לתפוס אותו כילד.  עם כניסת הנער והנערה הצעירים לשורות צה"ל, הם מחויבים לרגע  בו ימצאו במבחן העליון שבו, כפי שהדגיש בן גוריון, על כתפיהם ממש יהיה מונח גורל האומה.  ברגעי מבחן אלה., להיות חייל זה עניין טוטאלי.  ברגעים כאלה, המתפרצים לעיתים ללא הכנה מוקדמת, החייל  הוא נציג ממלכתי במבחן לאומי הרה גורל.

זרובבל הורוביץ
זרובבל הורוביץ, שיירת נבי דניאל. מתוך ויקי שיתוף

ברגע המבחן הזה עמדו בהצלחה רבבות חיילי צה"ל לדורותיו. זו היתה לדוגמה  גבורת זרובבל הורוביץ, מפקד משוריין פורץ מחסומים בשיירת נבי דניאל בתש"ח.  בשובה של השיירה מגוש עציון לירושלים,  נקלעה למארב ולקרב ממושך. כשהבין זרובבל שרכבו לכוד לבדו בין התוקפים הערבים , חיפה על חייליו הבריאים בנסיגתם אל יתר הכוח, נותר להגן על הפצועים וכשאפסה תקווה לחילוץ,  פוצץ את המשוריין על עצמו וחייליו. על כך עוטר בעיטור הגבורה.  אלו פני המלחמה ברגעיה הקשים והיא באמת לא מקום נעים ומוגן ל"ילדים של כולנו".

כיצד וממתי נהיו חיילי צה"ל ל"ילדינו"? זו אינה שאלה היסטורית.  זו שאלה של השקפת עולם חברתית.  זו אחת התוצאות של השקפת עולם ניאו ליברלית הסוחפת מזה כמה עשורים את העולם המערבי.  לענייננו השאלה מתמצה בסיפור שאנו מספרים על השאלה מדוע מתגייסים בגיוס חובה.  בהשקפת עולם אזרחית ליברלית, המעמידה את בסיס הקיום החברתי על  הפרט וחרותו, גיוס החובה אכן מהווה סוג של נטל, כמו תשלום מיסים.  הנטל מוצדק במסגרת משוואת עלות תועלת המבהירה שכדאי למען מימוש האינטרס הפרטי של כל יחיד ויחיד, שכל אחד יתגייס בתורו, במשמרת שלו, למען הבטחת יכולתו בהמשך, למצות את חייו בדרכו.  לאורך  הדרך, האינטרס הפרטי ממשיך לעמוד במרכז מערכת השיקולים.  בחברה המגויסת, לעומת זאת, כפי שהכרנו אותה בטרם  הקמת המדינה  ובשני העשורים הראשונים לאחר הקמתה, האינטרס המוביל הוא האינטרס הלאומי.  נקודת המבט של צרכי הכלל לא רק קודמת  בהשקפת עולם זו, לנקודת המבט האישית פרטית, אלא אף מעניקה משמעות ותוכן לחיי הפרט.  במקום הזה הגיוס אינו רק כורח מתוקף החוק, הוא קודם כל זכות והזדמנות לשותפות באחריות הלאומית הכוללת.   כשנער ונערה מתגייסים בתודעת הזכות לשותפות באחריות כוללת, הם ממש לא יכולים להסכים שמישהו ימשיך להתייחס אליהם  כ"ילדים".

האלוף במיל' עמוס חורב מספר כיצד בתום הקרב על הר ציון בתש"ח, הגיע עם עוד שני מפי"ם  בפלמ"ח, למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים. נכנסו לחדרה של גולדה מאיר שהייתה במעמד שרת החוץ, התיישבו הדליקו סיגריה והמתינו.  כשנכנסה גולדה מאיר שאלה: "בחורים מה אתם עושים כאן?" ענו לה: "אם לא ברור לכם בהנהגה שאנחנו הולכים לנצח,  באנו לספר שאנחנו מנצחים." זה בעיני הביטוי לתודעת אחריות משותפת ושם צריך להימצא גם החייל הצעיר ברגעי המבחן.

דברי הרמטכ"ל הם הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים  לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי.  עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום, 6/1/17. 

גרשון הכהן: 40 שנה לפטירת דוד אלעזר. הדגשים על המלחמה ההיא

גרשון הכהן: 40 שנה לפטירת דוד אלעזר. הדגשים על המלחמה ההיא

מאמר זה מבוסס על תכניתו של ברור אסקרוב, "הרדיו פתוח" – בעבור 40 שנה לפטירתו של רב אלוף דוד אלעזר (דדו), רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים ותומלל ופורסם באתר ידע של ד"ר פנחס יחזקאלי.

הכנת הצבא למלחמה

ישראל טילן

בניגוד למה שהשתרש בציבוריות הישראלית, צה"ל הוכן למלחמת יום הכיפורים היטב. הקרדיט לכך הוא של רב אלוף דוד אלעזר (דדו), האלוף ישראל טל (טליק), האלוף יצחק חופי (חקה), אבל בראש ובראשונה, לישראל טילן מהנדס הטנקים שלימים היה המהנדס של טנק המרכבה, ולפני כן, שהעמיד את חיל השריון מוכן למלחמה (ראו התמונה משמאל).

מלחמות יכולות לקום וליפול על עניינים טכניים. במפגש של הפנצרים הגרמנים עם הטנק הסובייטי T-34 במלחמת העולם השנייה, גילו הגרמנים שלטנק היריב תותח טוב משלהם. הדבר יצר בסוף בעיה אופרטיבית, עד כדי כישלון אסטרטגי.

מה שיצר ישראל טילן זו הסבה של טנק הצנטוריון הבריטי ממנוע בנזין למנוע דיזל של טנק מג"ח (פטון). זה נתן מראש לטנקים הללו – שכונו 'שוטים' – לוגיסטיקה של 18 שעות פעולה שזו מהפכה.

במקביל, הסבו לשריון חטיבות מילואים שלמות, של הצנחנים למשל, ובנו חטיבות חדשות, אוגדה 210 – בהובלה של פיקוד הצפון- הועברה מאזור קורדאני ומנצורה בגליל המערבי לפילון וליפתח בגליל המזרחי. זה אפשר את הגעת חטיבות המילואים לחזית כבר בלילה הראשון, תוך 10 שעות מפתיחת המלחמה. זו הייתה ההפתעה הבסיסית ש'דפקה' את התכנית הסורית.

צנטוריון
בתמונה: השוט – הצנטוריון המוסב של ישראל טילן

גם בחזית הדרומית התאמת הלוגיסטיקה לתכנית המתאר של הפריסה האופרטיבית הייתה מצוינת: לא הייתה בקדמת התעלה באזור סיני בעיה לוגיסטית: לא של דלק, לא של פגזים, לא של חלפים, כי המרכזים הלוגיסטיים בין רפידים לטסה היו מלאים. זה דבר חסר תקדים, ולא מובן מאליו בכלל. כל אלה הכנות שנעשו מראש!

רוח הפלמ"ח מול רוח הצבא הבריטי

דדו פיקד ברוח הפלמ"ח. הוא היה במלחמת העצמאות סגן מפקד פלוגה של אורי בן ארי, שבנה את חיל השריון ברוח הפלמ"ח. זוהי רוח אחרת מרוח הצבא הבריטי שהביאו האלופים לסקוב וטל. בתוך חיל השריון התרוצצו שתי המגמות הללו, שהן יכולות להשלים זו את זו, אבל הן ממש שונות:

  • רוח הצבא הבריטי: הקוד הבסיסי של הנעת הלוחם, במערכת המוסדית של הצבא הבריטי, היא החוק והפקודה: מרכזיות הציות והפקודה.
  • רוח הפלמ"ח: כוח ההנעה העיקרי של רוח הפלמ"ח הוא תודעת השליחות, שהיא הרבה מעבר לפקודה, והנאמנות היא לרעיון ולא ממש לאיש שמפקד עליך. כולם מצייתים למשהו נשגב, שהוא הרבה מעבר לכאן ועכשיו. רוח הפלמ"ח נותנת אמון מלא בפיקוד הזוטר. הרעיון – של שרביט הגנרל שנמצא בתרמיל המ"כ – הוא רעיון יסוד, וניתן לראות זאת גם בהנהגת הפיקוד של דדו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. זהו סוג של אמון, שאם קצין זוטר מזהה קונפליקט בין פקודה לבין ההיגיון המתרחש בשדה הקרב, הוא עושה מה שהוא מוצא לנכון, ונותן הסברים אחר כך.

בחטיבה שבע שררו, בעת ובעונה אחת, רוח גורודיש (רוח הצבא הבריטי) ורוח הפלמ"ח ודדו. כשאני באתי לחטיבה שבע, אורי אור היה מפקד החטיבה, ומפקדי הפלוגות שלו אחרי מלחמת יום כיפור היו יוני נתניהו ומאיר דגן ויצחקי חן… אלה היו אנשים עם עוצמה אישית, והוא רתם אותם באופן פלמ"חניקי. כשהפכתי להיות מפקד חטיבה 7, ניסיתי להוביל את הדברים ברוח הזו של אורי אור ודדו.

במלחמת יום כיפור, טנקיסטים מגיעים ב-6 וב-7 באוקטובר למוצבים בתעלה. הם שואלים "האם לפנות", והפקודה היא "לא לפנות". הם מפנים רק פצועים ולכן אנשים נפלו בשבי ואחרים נהרגו. יום טוב תמיר, שהיה מג"ד 9 – שהגדוד שלו התנפץ ב-6 באוקטובר, בחבירה אל המעוזים – נתן לי מכה במרפק שלו ואמר לי: "תראה איך יה יה (האלוף יורם יאיר) לא שאל שאלות ברמת הגולן ופינה את גדוד 50, ואנחנו שאלנו ועשינו בדיוק מה שאמרו לנו…" אמרתי לו: "הם צנחנים"…

דגל מצרי על אחד המעוזים
בתמונה: דגל מצרי מונף על אחד המעוזים בתעלה

רוח השריון של דדו הייתה צנחנות. בתוך קרב השריון של הצליחה של חטיבה 14 בפיקוד אמנון רשף, יש גילום מופלא של רוח צנחנית. אותו דבר גם בלחימת חטיבות 188 ו-7 ברמת הגולן. 'כוח צביקה' זה רעיון צנחני, שאתה נכנס לכיתור, אתה בבידוד ואתה לא חושש מזה. לכן תמיד אמרתי שכדי למצות את רוח השריון, נכון קודם ללכת ברגל…

דוגמה נוספת לרוח הפלמ"ח בשריון היו של סמג"ד גדוד 53, שמוליק אסקרוב, שניצב מול אזור הפריצה הסורי העיקרי. הוא ראה את העננים האדירים של האבק שיצר השריון הסורי מאחורי קו התלים. הוא קיבל פקודה לצאת מהמיקוד של הארטילריה ולהמתין לפקודות; אבל, כשראה את ענני האבק הוא עלה על קו התלים ופתח באש, בלי לקבל על כך אישור עד היום הזה. כתוצאה מכניסת השריון הישראלי ללוחמה, הושמדו כמעט חטיבה וחצי של שריון סורי.

דוגמה אחרת הייתה החלטתו של מח"ט מילואים  צעיר, חדש בתפקיד, אורי אור, לא לחכות להגעת כל כוח המילואים שתחת פיקודו, אלא לטפטף את הכוחות לפי הגעתם ישר לחזית, מהר ככל האפשר. זה שיבש את התכניות הסוריות וגרם לכך שכוח צביקה לא היה בעצם לבד. היו שם כוחות גדלים והולכים מחטיבת אור,בזכות החלטה עצמאית של מח"ט.

עוד דוגמה הייתה של מפקד חטיבה 7, יאנוש בן-גל, שהודיע לפקודיו בחטיבה – בניגוד להערכות הפיקוד – שזוהי מלחמה בעוד שבחטיבה 188 התכוננו ליום קרב בלבד.

פיקוד ומנהיגות במלחמה

הדבר המרתק בדדו הוא, שעוד בתחילת המלחמה ב-6 באוקטובר, הוא מטיל לצפון את העתודה המטכ"לית – העתודה היחידה שיש לו, אוגדת מוסה פלד – כי הוא מבין ששם נקודת התורפה ושם נדרש מאמץ עיקרי. כך הוא עושה גם עם הכוח האווירי. זה משתבש, כי בדרך משבשים את זה עוד אחרים.

מוסה פלד

את הסיפור הבא שמעתי יותר מפעם אחת מהאלוף מוסה פלד (ראו תמונה מימין). הוא עוסק במופת של יוזמה בשדה הקרב. היציאה להתקפת הנגד של מוסה פלד ב-8 באוקטובר. מרתק ללמוד את השוני במתקפות ה-8 באוקטובר: המתקפה המוצלחת ברמת הגולן – שיצרה תנאים למתקפת הנגד לעומק סוריה – לבין המתקפה הכושלת בסיני.

הפקודה שקיבל מוסה פלד מאלוף צפון, יצחק חופי (חקה), כשהוא מגיע ב-7 באוקטובר (היום השני למלחמה) לצומת צמח, הייתה לארגן קו הגנה שני ממערב לירדן. הוא ואריה שחר (הרמ"ט) ואברהם רותם (הסגן) היו משוכנעים שצריך למצות את התנאים להתקפת נגד כמה שיותר מהר.

אז הגיע לשם רב אלוף חיים בר-לב כשליח הרמטכ"ל, והם הצליחו לשכנע אותו. בר לב התקשר לדדו – ואת חלק מהשיחה הם דיברו בסרבו-קרואטית – ודדו אמר לו: "לך על זה".

עכשיו מה עושים? אלוף הפיקוד אמר לעשות משהו אחר, ומוסה מספר איך בר לב עלה איתו לפיקוד הצפון, ולפני שנכנסו לאלוף הפיקוד חופי (חקה) אמר בר לב למוסא: "סתום את הפה, אני אדבר… אני אסדר את זה". הם נכנסו אל האלוף. בר לב ניגש אליו, חיבק אותו ואמר: "דיברתי עם הרמטכ"ל, הוא ממש שמח על ההחלטה הנועזת שלך לצאת מחר להתקפת הנגד. הוא מברך אותך על זה". לפני שהם יצאו אמר חקה למוסה פלד: "תזכור: אם אתה נכשל, אני אמרתי לך להישאר בצד המערבי של הירדן, כי אין לנו כוח אחר".

זאת הייתה החלטה דרמטית, נועזת ביותר, והיא הטתה את הכף. דיברתי על זה עם גנרלים סובייטים שבאו לבקר ברמת הגולן, התזמון היה כזה, שהשריון הסורי פשוט התקדם מהר, והחי"ר לא הגיע בעקבותיו באותו הקצב, ולא הצליח להחזיק מערכי הגנה, כפי שמלמדת הדוקטרינה הסובייטית. לכן, התקפת הנגד בשלביה הראשונים הצליחה מאוד. בסיני קרה הפוך…

זה אחד הדברים המרתקים: צורת הפיקוד שבנה דדו במלחמה. האופן שבו הוא סמך על בר-לב (שהעביר לו את שרביט הרמטכ"ל שנה וחצי לפני המלחמה), שבעצם יצר מעין שלוחה של מוסד הרמטכ"ל; נוכחות כפולה, שהרי אף אחד לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות; ודדו ובר לב יצרו את האפשרות, שרמטכ"ל יכול להימצא בו זמנית בשני מקומות… זה משהו שמתחיל עוד בילדותם בסרייבו… אינני מכיר הרבה רמטכ"לים ובעצם גם מג"דים שהיו עושים זאת.. קשה לראות מג"ד חדש שקורא לקודמו בתפקיד לעזור לו… בטח לא רמטכ"ל…

על מסקנות ועדת אגרנט

ועדת אגרנט, ועוד ועדות חקירה, מגלמות תפיסת עולם מודרנית מכניסטית, שביסודה ההנחה שהכל בידי אדם ואם משהו השתבש ויצא משליטה, בואו נבקש את נקודת הכשל שמאחוריה עומד רשלן; ואין רשלנות שלא עומד מאחוריה רשלן. כך, ניגשים לוועדת חקירה כמו שניגשים לשאלה, מדוע אוטו לא הניע היום בבוקר. זה או קרבורטור או מצבר שצריך להחליף. זה מכניזם! באופן בסיסי זה מוביל לטעויות כשמדובר בחקירה של אירוע כמו מלחמה. גם בכלכלה זה ככה. דיברתי עם פרופסורים לכלכלה אחרי קריסת ליהמן ברדרז. הם מאמינים, שאם רק היו עושים שם את מה שכתוב בספרים, והיו יודעים את עבודתם נאמנה, זה לא היה קורה. זו אמונה שאומרת שהידע והמדע והמומחיות אמורים להבטיח אותנו מפני קריסה. תפיסת העולם התנ"כית – שהיא תפיסת העולם שלי – שהיא לחלוטין לא לוקחת את המודרנה כהבטחה שיכולה להתממש; ואומרת: יום יום הכל יכול לקרוס. במקום הזה, דדו, ברגע הקריסה, היה – הוא וכל המערכת שאתו עד אחרון החיילים – גיבורים.

אבל מעבר לזה, יש כמה הנחות שאינני מסוגל לקבל. למשל, אחד הדברים שוועדת אגרנט מצביעה עליהם: "אם רק היו פועלים לפי תורת הלחימה"… מה, דדו לא ידע את תורת הלחימה? ברן לא ידע את תורת חיל השריון שכתב? זו התפיסה המכניסטית שאומרת: יש הוראות, ואם רק היית ממלא אחר ההוראות, זה לא היה קורה… הבת שלי הייתה בת שלוש ואמא לא הייתה בבית. החליפו את שעון החורף לשעון קיץ. לקחתי אותה בבוקר לגן ואמרתי לה: "צריך למהר, לקחו לנו בלילה שעה". ואז היא אמרה לי: "אם אמא הייתה בבית זה לא היה קורה"… היא אדם מודרני. יש מישהו שאחראי…

ועדת אגרנט
ועדת אגרנט: תפיסת עולם מודרנית מכניסטית, שהכל בידי אדם..

גם בעניין של הערכת אויב לפי יכולותיו וכוונותיו – ועדת אגרנט באה בטענות עמוקות על זה, שיותר מידי התבססו על הערכת כוונות ולא על הערכת יכולות. זו טעות חמורה. במשך שנים מחזיק צה"ל ברמת הגולן גם כשהצבא הסורי היה אמור להיות איום ממשי במלוא תפארתו סדר כוחות קטן. אם היינו מחזיקים את סדר הכוחות הנדרש לפי הערכת יכולות, היינו אנחנו קורסים. אותו הדבר מאה אלף הרקטות של חיזבאללה. בהערכת יכולות הם יכולים עכשיו לתקוף אותנו בהפתעה. האם בשביל זה צריך להיות ערוכים עם מלוא סד"כ צה"ל עם המילואים? אין מצב. אי היכולת של הוועדה לתת קרדיט לכך שמחויבת הערכת כוונות, היא טעות מתודולוגית בסיסית בהבנת העולם האסטרטגי.