Browsed by
קטגוריה: מהעיתונות

מאמרים של גרשון הכהן בעיתונות הישראלית

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

לפני כשלושה שבועות, נוספו ארבעה בתי קבע במדרון המערבי של היישוב שדה בעז. תוך יומיים הוגשה לבג"צ תביעה פלסטינית, לעצירת הבניה והרס הבתים, בטענת בעלות לקרקע. טענות הפלסטינים חסרות בסיס אך לצערנו, מתוך אכיפה סלקטיבית נגד בנייה יהודית, לפי שעה, הורה שר הביטחון על הריסת הבתים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

המאבק על בעלות הקרקע במרחב אינו חדש. היישוב נבנה בקו שדרת ההר על דרך האבות, מצפון לנווה דניאל, על בסיס קרקעות שאותרו בהתכנות גבוהה להכרזה כאדמות מדינה. העלייה לקרקע נעשתה בראשית שנות 2000, בתקופת העימות בעידודו המלא של ראש הממשלה שרון., בהתאם, ערכה המדינה סקר מקיף לאיתור מלוא פוטנציאל אדמות המדינה במרחב. לסקר זה הוענקה עדיפות במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי, בהבנה שאחיזה התיישבותית במרחב זה מצויה בלב הקונצנזוס הישראלי, ומוכרת ללא עוררין כחיונית לחיבור רציף של גוש עציון המערבי לירושלים. לאחר בג"צ קודם שהוגש כנגד מבנים אחרים ביישוב, הגיעו היישוב ומשרד הביטחון להסכם אשר כלל התחייבות מוצהרת של שר הביטחון הקודם רא"ל מיל' משה יעלון, למתיישבי שדה בעז ולמועצה אזורית גוש עציון, להסדרת היישוב תכנונית וקניינית.
בתורת צה"ל הבסיסית למושג ביטחון לאומי הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים."
בהיסטוריה רצופת המאבקים של מדינת ישראל, ידועות דוגמאות מובהקות למאמץ שקיים צה"ל יחד עם ההתיישבות בספר, להגנת אינטרסים לאומיים חיוניים, כמו למשל המאבק על המים בזירת הצפון, והמאבק לגישת חקלאים לעיבוד השטחים המפורזים בגבול סוריה. מאמצים נחושים אלה היו כרוכים לא פעם בתקריות גבול רחבות היקף, שצה"ל מיצה בהם הזדמנות למימוש ריבונות מדינת ישראל במרחב.
הגיון זה, מסביר כיצד ארבעה בתים בשיפולי שדה בעז, ברצף ההתיישבותי מנווה דניאל עד צומת אל-חאדר, מבטאים בשעה זו אינטרס לאומי.

שדה בועז - מבט מערבה
שדה בועז – מבט מערבה. ברקע: חוסאן ומאוחריו ישובי מטה יהודה

אריאל שרון כראש ממשלה שהכיר היטב את מרחב צפון גוש עציון בואכה צומת אל חאדר- כפר חוסאן – ידע להסביר את הגיון תמיכתו בעליית מאחז שדה בעז לקרקע. לא רק שהכיר במרחב כל ערוץ וגבעה, עוד מימי היותו מג"ד הצנחנים בתקופת פעולות התגמול (בפשיטה על משטרת חוסאן מבצע "לולב", 1955), גם בהיותו ראש ממשלה עבר שם מידי בוקר בדרכו מחוות השקמים אל משרדו בירושלים, בנסיעה דרך בית ג'וברין, עמק האלה, צור הדסה וכביש המנהרות. מדובר בציר ראשי המחבר את דרום מערב הארץ לירושלים ומרבית הישראלים הנוסעים בו, כמו בכביש 443, אינם מתנחלים. כביש זה מדרום מערב ירושלים, מציל את בירת ישראל מתלות בכביש כניסה יחיד ובלעדי ובכך תורם תרומה מכרעת להפיכת ירושלים מעיר קצה ממזרח לתל אביב, לעיר ראשה המתקיימת כמטרופולין במרחבה.
הפלסטינים בהגיון מאבקם, המגובה על ידי ארגוני זכויות אדם ומדינות זרות, מודעים לחשיבותו של ציר זה למעמדה של ירושלים. מהכרה זו, נובע גם הדחף לפעילות העוינת והבלתי נפסקת בכביש עוקף חוסאן. כמו קרבות שער הגיא בתש"ח, שהיו מכוונים בהגיונם למערכה על ירושלים, כך יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכביש עוקף חוסאן, מונע בהתמדתו מתוך חיוניותו של ציר זה למעמדה של ישראל בירושלים רבתי. תצפית מבתי שדה בעז מסבירה בלי מילים, את חשיבות התצפית והשליטה על צומת אל חאדר ועל כביש עוקף חוסאן, לכיוון צפון מערב, וחשיבות השליטה על כביש 60 למזרח. עצם המיקום בצומת זו, מסביר את ערכה של נקודת התיישבות זו כאינטרס לאומי במרקם התנאים להגנת מעמדה של בירת ישראל כעיר מטרופולינית .
בנקודה זו במרחב, בשדה בעז, מתמקד בשעה זו מאבק ישראלי פלסטיני, משמעותי פי כמה משאלת גורלם של ארבעה מבנים: המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? האם גוש עציון על אשכול יישוביו, יוותר גוש מבודד התלוי בחיבורו לירושלים, בציר תנועה מפותל וצפוף הנשלט על ידי פלסטינים, כמו ציר הכניסה מכיסופים לגוש קטיף, או שייווצר רצף מרחבי התיישבותי מאלון שבות לדרך האבות, ומשם לנווה דניאל, שדה בעז, הר גילה.
בשאלה זו, בדיוק כמו בתש"ח, בזיקה ההדדית בין גוש עציון לירושלים, תלוי לא רק גורל יישובי גוש עציון, אלא גורלה של ירושלים כולה. כפי שילדינו הם העושים אותנו להורים, כך בזיקת העיר לבנותיה, העיר תלויה ביישובים סביבה המכוננים אותה לעיר. כלל ממדי הפעילות המתקיימים ברשת הזיקות בין העיר לבנותיה קובעים את מעמדה של עיר כמרכז מטרופוליני. בהיבט זה, היישוב שדה בעז, באחיזתו בשטח מפתח בשליטה על עורקי התחבורה הראשיים לירושלים מדרומה וממערבה, ראוי להיות מוכר כאינטרס לאומי משמעותי במערכה על ירושלים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

התמקדות בהגיון המאבק על שדה בעז, מטילה אור על סוגיית המאחזים ביהודה ושומרון. רובם נבנו בתקופת מאבק, מתוך הבנת הדרג המדיני את האינטרס הלאומי בבניית רצף התיישבותי לאורך הצירים הראשיים. זה לדוגמא תפקידו של מאחז ברוכין, על אם הדרך מראש העין לאריאל. כך גם במאחזים רבים אחרים כמו קידה ועדי עד, בגוש שילה, המקיימים רצף יישובי מאריאל אל בקעת הירדן. לא מדובר במאבק קפריזי על גבעה שכוחת אל וכמה קראוונים , אלא במאמץ מערכתי לכינון תנאיי קיומה של מדינת ישראל במרחב.
למול המומנטום הפלסטיני, הממוקד למאבק בשטחים חיוניים אלה בהכוונת הרשות הפלסטינית ובסיוע האיחוד האירופי וארה"ב, ארבעה בתים בשדה בעז הם קומץ קטן אך משמעותי שהפלסטינים במאבקם מיטיבים ברגע זה להכיר את מלוא משמעותו למערכה. למעשה, בשדה בעז מתנהל בשעה זו קרב על הדרך לירושלים. קרב נוסף ברצף מערכות, המתנהל מעל מאה שנים, כנגד שיבת ציון.
הבהרה זו של תמונת המצב נדרשת לא רק למקבלי ההחלטות ברמה הלאומית, אלא גם לעם ישראל הרשאי לדרוש דין וחשבון ממנהיגיו.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 4 באוגוסט 2017.

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

החלטת ראש הממשלה והקבינט לאמץ את המלצת המשטרה בסוגיית הר הבית עוררה גל ביקורת. בהסלמת האירועים, גאתה הביקורת. במשך הימים הדהדה השאלה: כיצד יכול ראש הממשלה להתעלם מאזהרות השב"כ וצה"ל?
נימת הביקורת התייחסה לרה"מ כאילו מדובר בקבלן בנייה שהתעלם מדרישת מהנדסים לכמות הברזל החייבת להשתלב לפי תחשיב הנדסי ביציקת הגג. עם זאת, לגמרי מובן מדוע אזרח מן השורה שואל ומבקש לדעת כיצד מתקבלות החלטות בממשלה. מדובר בסוגיית יסוד מוכרת בניהול ענייני מדינה. המתח המתקיים בין הדרג הפוליטי – בעל הסמכות החוקית להחלטה – לבין הדרג המקצועי, הוא תופעה שגרתית ומוכרת. שאלת היסוד, אם כן, היא עד להיכן מחויב קברניט לאומי להקשיב להמלצת יועציו המקצועיים.
ח"כ ציפי לבני אמרה כי התעלמות הממשלה מהמלצת השב"כ דומה להתעלמות מהמלצות רופא. אבל מה עושים כאשר אנו נדרשים להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות? גם במצבים רפואיים פשוטים יחסית, כמו פריצת דיסק בעמוד השדרה, מטופל יכול להיקרע בין רופא אחד הממליץ על ניתוח והשני המזהיר – "רק לא ניתוח". במקום הזה עוברת ההתלבטות למכלול השיקולים הרחב, המצוי הרחק מעבר לתחומו המובהק של מדע הרפואה. במהרה מתגלה כי אמנם יש שאלות טכניות המצויות במלואן בסמכות המומחים, אבל בגיבוש החלטה ובניהול סיכונים לא הכל יכול להיות מובל רק על פי חוות דעת מומחים.
בתחומי מדיניות וניהול מצבי עימות, סוגיה זו מבטאת את המקום שבו מתגלה בלעדיותו של מנהיג בנשיאה בנטל האחריות. אלמלא היה נדרש להחלטה שמעבר למומלץ על ידי יועציו המומחים, תפקידו היה מסתכם בלא יותר ממזכיר ועדת מומחים.

שאלה של אמון

בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהיתה רצופת מבחני מנהיגות, ידועים מקרים רבים המדגימים החלטות שהתקבלו בניגוד לחוות דעת המומחים. היה זה בן־גוריון שהדגיש שוב ושוב כי המומחים אינם מומחים אלא למה שקרה – לא למה שיקרה.
עוד בטרם הוכרזה מדינת ישראל, באפריל 1948, במתח שנוצר בין בן־גוריון לבין המטה הכללי בסוגיית המערכה על ירושלים, אמר בוועד הביטחון:
"נתעוררה שאלת שיתוף מומחים וחלקם בהנהלת המלחמה. לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים – אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים אלא נציגים ציביליים של העם… החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות – אלא על יסוד הערכה כללית של נסיבות הזמן והמקום כלומר על יסוד הערכה מדינית ועל זו אחראית הממשלה"
"בהילחם ישראל", עמ' 80.
אכן בהחלטה למקד מאמץ עיקרי לירושלים, בציווי למפקדי מבצע נחשון "בכל מחיר לירושלים", ביטא בן־גוריון לא רק שיקולים צבאיים מקצועיים. כפי שהסביר:
"אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה… השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
באופן דומה, את ההחלטה לתקיפת מנע של הרקטות לטווח בינוני של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, קיבל שר הביטחון עמיר פרץ בניגוד להמלצת הרמטכ"ל. בחוכמה שלאחר מעשה, אין עוררין שהיתה זו החלטה נכונה בעיצוב מהלכי פתיחת המלחמה. גם שיקוליו של הרמטכ"ל שלא להמליץ על התקיפה, היו מנומקים במקצועיות ראויה. יתר על כן, הדיון בחן תוכנית מפורטת שהוכנה בחיל האוויר בשנים שקדמו למלחמה, ורא"ל דן חלוץ כמפקד חיל האוויר בתפקידו הקודם, היה באותן שנים זה שיזם והוביל את התכנון. לאחר החלטת שר הביטחון, התוכנית הובאה לקבינט ואושרה. זו דוגמה לדינמיקה ראויה בדיון בין דרג מקצועי לדרג פוליטי כאשר שר הביטחון, במימוש סמכותו שמעבר לידע המקצועי, ביטא את המקום שבו מתקבלת החלטה מנהיגותית מתוך מרחב השיקולים. בתוך כך ביטא גם את האינטואיציות האישיות שאין לבטל את ערכן בקבלת החלטות.

חידת המרחב האסטרטגי

באופן העקרוני לפחות מבחינה חוקית הסוגיה פשוטה: במדינה דמוקרטית ההנהגה המדינית נבחרת על ידי הציבור, ומכאן מקור סמכותה להחליט ולהנהיג. הדרג המקצועי נדרש לסייע במומחיותו לקבלת ההחלטות, אך לא עליו הסמכות הכוללת לסיכום הדיון. במבחן הסמכות החוקית רשאית ההנהגה לקבל את החלטותיה גם בהתעלמות מהמלצות המומחים.
הביקורת הציבורית אינה יכולה אם כן לתבוע בירור מן הממד החוקי. גם לא מן הממד הנוהלי. בכל זאת לגמרי לגיטימי לתבוע בירור בשאלה האם ההגה נתון בידי קברניט שהעם יכול לתת אמון בתבונת התנהלותו.
הסתמכות על מומחים מסייעת בהיבט זה לשכנע כי החלטות מתקבלות באורח הנכון. המומחים יכולים כביכול לחזות ולספר מה הולך לקרות, ולהזהיר את הקברניטים מול מה שנראה להם כ"כרוניקה ידועה מראש". אלא שלא באמת קיימת כרוניקה שכזו, ולפעמים עד שלא נוצר החיכוך אין דרך להכיר את מה שטרם התהווה.
מצפים ממנהיג לאומי לניהול סיכונים אחראי. אלא שלא דומה ניהול סיכונים במערכת סגורה ומוגדרת כמו הנהלת בית ספר, הנדרשת לרשימת תקלות בטיחות כמו מעקה רעוע, לניהול סיכונים במרחב האסטרטגי הפתוח, לנוכח פוטנציאל סיכונים שעוד לא התממש.
כאן מזדקרת במלוא נוכחותה אשליה מודרנית רווחת – האמונה כי בכוח המומחיות המדעית־מקצועית מצוי מזור לחרדת ההליכה אל הבלתי נודע. אדם מודרני נוטה להאמין כי ככל שיובל על ידי המומחים הנכונים, תהיה בידיו יכולת נאותה לראיית הנולד ויכולת להכין עצמו גם לקראת הבלתי צפוי. אבל לא פעם עד שלא נכנסים לפעולה ומחוללים חיכוך – כמו הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית – אין דרך להכיר את פוטנציאל הסיכון וההזדמנויות המתהווה או מתגלה מתוך הפעולה.
מומחים יכולים להזהיר מפני סיכוני החיכוך, הקברניט לעומתם רשאי להחליט להיקלע לחיכוך על מנת למצות ממנו פוטנציאל אסטרטגי. "מזמור לדוד… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע…" (תהילים): זהו מבחן המנהיג – בבחירתו המודעת להיכנס לגיא צלמוות גם אם יועציו מזהירים וממליצים להימנע מכך. מתוקף אחריותו, הוא זה שיעמוד למשפט העם וההיסטוריה במבחן התוצאה.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 28.07.2017.

תמונת הרקע מתוך ויקי שיתוף, תחת רשיון שיתוף-יחוס, הועלתה על ידי משתמש Avraham Graicer.
האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

הקיץ מלאו עשר שנים לשלטון חמאס בעזה. מצוקת רצועת עזה נתפסה כבלתי פתורה כבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות. בהצגת מבצע סיני לממשלה, ב־28 באוקטובר 1956, בתשובה לשאלת השר מרדכי בן טוב למטרת המבצע, בהתייחסו לבעיית עזה, אמר דוד בן־גוריון: "אשר לרצועת עזה, אני חושש שהיא בשבילנו עומס כבד, אילו הייתי מאמין בנסים הייתי מתפלל שהיא תיבלע בים. אבל יש לעקור בסיסי ה'פדאיון' ולהבטיח לתושבי הספר חיים שלווים" ("מדינת ישראל המחודשת", עמ' 527).

המורכבות הבלתי פתורה של המצב בעזה הודגשה השבוע במשבר החשמל. מורכבות מתאפיינת בין היתר במצב שבו הטיעונים לכל אחת מדרכי הפעולה נראים נכונים, ובכל זאת, בכל אחת מן הדרכים טמון פוטנציאל להתהוות בלתי רצויה. גם גישתו המנומקת היטב של שר הביטחון אביגדור ליברמן מודעת למצוקת המורכבות. דרישתו לפירוז הרצועה מנשק כתנאי לשיקום, נראית על פניה מובנת מאליה ונכונה, אך מציאות האבסורד בוטאה היטב בשאלתו: למה שממשלת חמאס לא תשלם את מחיר החשמל? הם הרי גובים מסים מן האוכלוסייה ויכולים לעמוד בתשלום. הדגיש נכון שהם משקיעים את עיקר המשאבים בהתעצמות צבאית, ומשליכים את מצוקת האוכלוסייה האזרחית על מדינת ישראל והקהילה הבינלאומית. הכל נכון, אך חשוף לסיכון אובדן השליטה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז כי מדובר בסכסוך פנימי בין הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן לבין חמאס, ומוטב לנו שלא להיגרר לנטילת אחריות למצוקה ההומניטרית. לגבי האינטרס שלנו הדגיש כי איננו מעוניינים בהידרדרות למלחמה. אלוף (מיל') עמוס גלעד, המכיר מקרוב את המציאות לפרטיה, הסביר עד כמה חמאס, כישות מדינית וצבאית, אינו פרטנר למשא ומתן ולפשרה כלשהי. מסמך העקרונות החדש של חמאס שפורסם בחודש שעבר, אכן הדגיש מחדש את מחויבותם הבלתי מתפשרת לדרך ההתנגדות, ככתוב: "פלשתין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה… חמאס מתנגדת לכל אלטרנטיבה לשחרור מלא של פלשתין מהנהר ועד הים". אם זו דרכם, למה לשלם להם את החשמל ואיך אפשר להציע להם בניית נמל?

הכוח שבפיצול

מול הגלוי לעין קיימים ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם מציבים לדיון המלצות מעשיות אחרות.
ההתנתקות הישראלית מעזה בקיץ 2005, ונטילת השלטון בעזה על ידי חמאס בקיץ 2007, חוללו פיצול בין הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה. אמנם מוטב למדינת ישראל הרשמית לא להכריז בגלוי על עמדתה ביחס לפיצול זה, אולם מהיבטים רבים הפיצול שנוצר הוא אינטרס ישראלי הראוי לשימור.
אל"מ (מיל') ז'ק נריה, שהיה יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין בתהליך אוסלו, סיפר על החרדה שאחזה ברבין כשהבין את משמעות הדרישה הפלשתינית לחיבור ב"מעבר הבטוח" בין רצועת עזה להר חברון. מדובר בשתי ישויות שהזיקות ביניהן היו קלושות גם לפני הפיצול שחל ביניהן בסיום מלחמת העצמאות. חיבור מחודש בין שתי הישויות עלול לסכן את השליטה של צה"ל במרחבי יו"ש.
עם הפיכת רצועת עזה בעשר השנים האחרונות למרחב רווי אמצעי לחימה, פתיחה מחודשת של תנועה בין עזה לחברון תאפשר חדירת אמצעי לחימה וידע מבצעי עשיר למרחב יו"ש, שעלולים לחולל תמורה בדפוסי הפעולה של צה"ל. לדוגמה, יכולתו של צה"ל לפעול בגמישות מבצעית מלאה, גם במחנות הפליטים ובמרכזי הערים הפלשתיניות ביו"ש, ברכב קל, ללא טנקים, נובעת מהיעדרם של אמצעי לחימה מתקדמים בידי הפלשתינים ביו"ש. תנאי הבידוד שבהם נתון מרחב יו"ש, הם המונעים הצטיידות באמצעים חודרי שריון, כמו אר.פי.ג'י ומטעני צד מתוחכמים. תנאים אלו נחוצים לשימור.
גם בממד האסטרטגי, הפיצול בין עזה לרשות הפלשתינית ביו"ש הוא אינטרס ישראלי. מה שמסביר את הידרדרות עמדת מדינת ישראל ממתווה רבין, שייעד לפלשתינים מדינה מופחתת בעיקר בשטחי A ו־B, אל מתווה קלינטון, שדרש מדינה פלשתינית ריבונית בנסיגה ישראלית כמעט מלאה לגבולות 67', הוא כוח הסחיטה הפלשתיני, הטמון בחרדה הישראלית מהאיום הדמוגרפי.
בהיפרדות עזה מן הרשות הפלשתינית והפיכתה דה־פקטו למדינה ריבונית, כוח הסחיטה הזה הצטמצם ביותר. במצב שנוצר, בקיום מדינת חמאס ברצועת עזה כישות ריבונית נפרדת, יכולה ישראל להציע לפלשתינים, ללא מורא, אחת מן השתיים: או לממש את מלוא פוטנציאל שליטתם במרחבי הרשות ביו"ש, הנתונים בידם מאז ינואר 1996, כפי שהציע להם רבין, או להשתלב במדינת ישראל כמדינה אחת.
שמשון בשערי עזה
שמשון בשערי עזה

פוטנציאל האיום גדל

בינתיים, מאז הפיצול שחל במערכת הפלשתינית, היא ממצה את מלוא היתרונות מפעולה בשתי דרכים: המרכיב החמאסי מוביל במגמת ההתנגדות, והמרכיב השלטוני ברמאללה פועל להשיג מטרותיו בהיגיון מדיני. האינטרס של מדינת ישראל הוא לחסום את רשת הזיקות הסמויות בין המרכיבים.
כאשר ישראל פעלה, לדוגמה, לעצירת משט המרמרה, היא שירתה למעשה אינטרס אמריקני, שהוגדר בשאיפה לחזק את אבו מאזן ולהחליש את חמאס. אכן ברקע הטיעונים שעלו לאחר מבצע צוק איתן כנגד סיוע לבניית נמל בעזה, שלטה ההנחה שלא רצוי לחזק את חמאס. זה יחליש את אבו מאזן. הגיעה השעה להכיר כי האינטרס הסמוי של מדינת ישראל הוא ממש הפוך.
במסגרת התייחסות זו, מוצב הקשר אחר לדיון בשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה. למדינת ישראל בהקשר רחב זה שני אינטרסים: הראשון לשמר יציבות בעזה והשני לשמר את מצב הבידוד עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית.
נכון כי פוטנציאל האיום הביטחוני המתפתח בעזה כנראה ילך ויתעצם. סיוע בבניית נמל בעזה לא יגמיש את עמדות חמאס כלפי ישראל, אולם הוא יכול לחולל מומנטום שבהיבטים רבים ישרת אינטרסים ישראליים. לישראל כמעצמה אזורית מומלץ בעניין זה לפעול באורח המשרת נכון יותר את מכלול האינטרסים שלה, הגלויים והסמויים.

פורסם לראשונה בישראל היום 16.06.12

סכנת תכנית אלן

סכנת תכנית אלן

מינויו של קולונל כריס באומן לאחראי על התיק הישראלי במועצה לביטחון הלאומי בארה"ב הוא אירוע ראוי לתשומת לב. הוא היה עוזרו של גנרל ג'ון אלן בגיבוש המלצות לסידורי הביטחון לישראל במגמה לפתיחת הדרך להסדר הקבע, שאותו ביקש להוביל שר החוץ דאז ג'ון קרי, ונקראה בשם "תוכנית אלן". תפיסתו של הגנרל בוטאה במסמך מקיף ומפורט שהוכן במכון מחקר אמריקני על ידי שני ישראלים ושני אמריקנים: אלוף (מיל') גדי שמני ונמרוד נוביק, ואילן גולדנברג וקולונל כריס באומן.
מדובר בתוכנית להקמתה של מדינה פלשתינית בריבונות מלאה, בקווי 67', עם תיקונים קלים של גושי התיישבות ובירה בירושלים המזרחית. בנקודת המוצא לתוכנית מונחת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלשתינית לריבונות שלמה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטח מדינתם, מקו המים בירדן ועד גבול 67'. כתחליף לדרישות מדינת ישראל לגבולות בני הגנה, ובהן הדרישה לנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן – להבטחת פירוז המדינה הפלשתינית מנשק – מציעה התוכנית מענה ביטחוני מגוון ומורכב: בין היתר באמצעות כוח צבאי אמריקני, שיפעל בקו המים בבקעת הירדן. במבוא למסמך נכתב: "המטרה היא להראות כי אמצעי ביטחון מחושבים היטב בהקשר של פתרון שתי המדינות, יכולים לתת לישראלים ולפלשתינים דרגת ביטחון השווה או גדולה מזו המתקבלת מפריסת כוחות ישראליים בגדה המערבית".
הבעיה המהותית הזועקת מהגיון המסמך היא ההכרה וההסכמה לכך שמדינת ישראל הולכת ונעשית תלויה לביטחונה בכוחות זרים. לא זו בלבד שקשה להבטיח כי יעמדו על משמרתם בהצלחה, אלא גם קשה לדעת אם ימשיכו לשהות שם, גם כאשר יסבלו אבידות דוגמת אלה שסבלו בעשור האחרון בשהותם באפגניסטן ובעיראק. יש להזכיר כיצד בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, ערבות הנשיא אייזנהאואר שניתנה לבן־גוריון לאחר מבצע סיני ב־1956, לא עמדה במבחן. עם דרישת הנשיא לנסיגה ישראלית ללא תנאי מחצי האי סיני, הבטיח התערבות אמריקנית אם המיצרים ייסגרו שנית. בהגיע שר החוץ הישראלי אבא אבן לוושינגטון, במאי 1967, הסביר לו בכנות הנשיא ג'ונסון, שעם כל הכבוד להבטחה, היא נבחנת בהתייחסות מעשית להקשר הנסיבתי. כשצבאו מעורב במלחמה בווייטנאם, גם אם ירצה, לא ישיג כנראה את תמיכת העם והקונגרס.
העניין העקרוני הוא שקיום גוש דן ושגרת יומה של מדינת ישראל, יהפכו להיות תלויים ברצונם הטוב של כוחות זרים. זו הסוגיה העקרונית: האם כל מבוקשנו כיהודים במדינת ישראל מסתכם בשקיקה למקלט מוגן ליהודים נרדפים, גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים – או שאנו מבקשים מקום של חירות ומולדת, באחריות עצמית לביטחוננו ולריבונותנו.
אכן, גם כותבי המסמך מדגישים כי ביטחון ישראל ימשיך להיות מושתת על עוצמת צה"ל. אלא שקשה לתאר כיצד ובאילו תנאים תימצא הלגיטימציה הבינלאומית למתקפה של צה"ל אל עומק המדינה הפלשתינית, לכשיידרש לכך. על התנאים שיכולים להצדיק פעולת כוחות צה"ל במרחב הפלשתיני נכתב: "הפלשתינים לעולם לא יסכימו לתת לישראל זכות כניסה מחדש, אך יש אפשרות שיהיה הסכם צדדי בין ישראל לארה"ב על התנאים שבהם ארה"ב תתמוך בפעולה חד־צדדית של ישראל. בסופו של דבר, ישראל היא מדינה ריבונית בעלת זכות להגנה עצמית. לפיכך היא יכולה להפר באורח חד־צדדי את הריבונות של מדינה אחרת, אך תוך הסתכנות בסיכונים הנלווים, שאותם המנהיגות הישראלית תצטרך לשקול".
הפלשתינים ישכילו ככל הנראה להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינות אותם, בכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שהשתכללו במימושם, באופן שלא יאפשר להעמיד את המדינה הפלשתינית כישות אויבת שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת". בין שבמתכוון ובין שלא במתכוון, הם יוכלו לפעול באמצעות כוחות חתרניים "סוררים", חוץ־מדינתיים, ועדיין להתחמק מנשיאה באחריות. ומה אז?

יותר מחרדה ביטחונית

ראוי גם להטיל ספק ביכולת לקיום תנאי הפירוז. בעידן תפוצת הנשק הגלובלית, וביכולת ההברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון, יחד עם כושר הייצור המקומי ההולך ומשתכלל, אין יכולת להבטיח פירוז ממשי ללא קיום מאמץ מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב ובמאמץ מתמיד בפעולה מתוך השטח.
ראוי לתת דעתנו לתרחיש מלחמה ביותר מזירה אחת במקביל. אם תפרוץ מלחמה, למול מדינת פלשתין ביהודה ושומרון, היא יכולה להתרחש במקביל ללחימה בזירות נוספות: לבנון, עזה וכו'. מצב זה לא יאפשר ריכוז מאמץ צה"לי לזירת יהודה ושומרון, אשר מעצם קרבתה הגיאוגרפית למרכז האוכלוסייה של מדינת ישראל, עלולה לפגוע בו פגיעה קשה. בתנאי המלחמה החדשה, השונים מהותית מאלה שהיו בשטח ביוני 1967, הקשיים לכיבוש השטח מחדש יועצמו שבעתיים.
תוקף המסמך לאור שינוי הנסיבות: את תקפות שיטת המענה הביטחוני המוצע במסמך יש לבחון בממד הזמן ובהקשרים הנסיבתיים הנתונים לשינוי. כאשר מדברים על מענה אחראי ובר מימוש, ראוי לשאול על טווח איזה זמן מדובר? עשר שנים? חמישים שנים? מי יודע מה תהיה אז ההתרחשות הנסיבתית שבהקשרה תיבחן היכולת להעניק הגנה למדינת ישראל שהצטמצמה לשפלת החוף. האם לא נדרשת אחריות ניהול סיכונים גם לגבי התרחשות נסיבתית המצויה עדיין מעבר לאופק?
הערה עקרונית לסיכום: ראוי לבחון עד כמה אנו עצמנו, בהדגשת היתר שבה הדגשנו במשך העשורים האחרונים את החרדה לביטחוננו, כעמוד תווך מרכזי לבחינת כל הצעת פתרון, יצרנו את הרקע לתוכנית של הגנרל אלן. הרי לכך נועד מסמך הסידורים הביטחוניים: להצבת מענה טכני לכל סוגיות הביטחון המוכרות, עד שלא ייוותר ביד הנהגת מדינת ישראל שמץ אפשרות לחמיקה באמתלה ביטחונית, מ"פתרון השלום".
בתיאור מאמצי קרי ציין תומס פרידמן ("הניו יורק טיימס", 17.2.2013) כי עם המענה הביטחוני שהציג גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל, ממשלת ישראל הולכת ומגיעה לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידיאולוגיה.
אולי שכחנו שהגנה על הקיום הלאומי, כפי שנובע מהגדרת הביטחון הלאומי של צה"ל, אינה מחויבת רק לעצם הגנה על הקיום הפיזי של האזרחים במדינה, אלא גם להגנה על האינטרסים הלאומיים. מה שנחשב לאינטרס לאומי, דוגמת ריבונות עם ישראל בבירתו ירושלים, רחב בהרבה מתוכני המלצות טכניות של תוכנית סידורי ביטחון, טובה ככל שתהיה. הביטחון הוא רק אמצעי, לא תכלית לעצמה. גם בהיבט המקצועי הענייני, תוכנית גנרל אלן רחוקה מלהניח את הדעת. אבל ברמה העקרונית, היא מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שעם ישראל בחידוש חייו במולדתו, מונע על ידי משהו עצום פי כמה, מעצם הצורך במענה טכני לחרדת הביטחון.

פורסם לראשונה בישראל היום, 9.6.17.

ראיון בגלי צה"ל בהתייחסות לטענות מסמך מכון מולד, 06 יוני 2017

ראיון בגלי צה"ל בהתייחסות לטענות מסמך מכון מולד, 06 יוני 2017

ראיון לגלי צה"ל בתכניתם של אראל סג"ל וחיים לוינסון ב-6 ליוני 2017 במענה למסמך מולד המבקש לדון בשאלה האם ההתנחלויות הן נטל או נכס:

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

בדיונים חוזרים, בוחנים עד לעייפה, מה היתה התפנית ומי סטה מן הדרך. "היתה זו מלחמת ששת הימים שפתחה מחדש את הוויכוח על חלוקת הארץ" – טען פרופסור שלמה אבינרי, בתארו את השינוי שהתחולל עם מלחמת ששת הימים והוביל להערכתו, גם למהפך הפוליטי של 1977. לדבריו, בכל אותן שנים עד יוני 67, חברי הליכוד לא היו מעלים על דעתם לדרוש פתיחת מלחמה למען שחרור הכותל ואיחוד ירושלים. המחלוקת נראתה כבאה אל סופה. ואז עם ניצחון מלחמת ששת הימים, המחלוקת נולדה מחדש (רשת ב' ,07:53 17.5.2017).

יגאל אלון
יגאל אלון: "עיני הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." מתוך ויקי-שיתוף

מה שאבינרי לא הציג הוא האפשרות שאמנם נדמה היה באותן שנים עד יוני 67', כי המחלוקת באה אל סופה, אלא שזה נראה כך רק למתבונן מעל פני השטח. מתחת לפני השטח, במבנה העומק התודעתי בחברה הישראלית, במיוחד בקרב מפלגות הפועלים החלוציות, רחשו זרמי תודעה אחרים. התשוקה למרחבים שנותרו מעבר לקווי שביתת הנשק ב-1949, לא נמוגה. היא המשיכה לפעול, כמו אש כבושה תחת האפר, בשרפת יער שנראית לרגע ככבויה. שיעור מעניין לאלה המבקשים להאמין שחוזה שלום בין מנהיגים, משכך חלומות לאומיים ויכול לממש כמו בעסקת נדל"ן, מצב סופי בר קיימא.

מעטים יודעים עד כמה עבור רבים, בעיקר בין מפקדי צה"ל, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. יגאל אלון, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי.

בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב אלון בשנת 1954:

"עם התעצמות כוחנו, נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו… שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות: חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8, זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות."

גוש עציון במלחמתו, עמ' כ"ח-כ"ט

כמיהה זו להזדמנות נוספת לתיקון גבולות הארץ, נתנה אותותיה לא רק בהתנהלות מלחמת ששת הימים, אלא בתכנונים המבצעיים של צה"ל, שבכל אותן שנים, החל משנות החמישים, הציגו מפורשות גם לדרג המדיני, שאיפה לתיקון גבולות. הגיון זה הוצג כמטרת המלחמה בנימוקים ביטחוניים, בצורך בעומק אסטרטגי, בכמיהה לא מוסתרת, למרחבי מולדת שנותרו מעבר לגבול.

משה דיין הסביר אחרי מלחמת ששת הימים:

"דומה שמידי פעם צריך להזכיר גם ליהודים, מהו בעצם 'הקו הירוק'. פרצה מלחמה ב-1948, הערבים נלחמו ואנחנו נלחמנו, הם זזו ואנחנו זזנו ובשנת 1949 נקבעו קווי שביתת הנשק. הקווים שבהם נגמרה המלחמה, היו לגבולות מדינת ישראל. זהו ה'קו הירוק' שהיום כה רבה הצעקה עליו – שמיים וארץ והקו הירוק!"

מפה חדשה-יחסים אחרים, עמ' 56

בשיח השולט בחברה הישראלית, בהתכחשות לאותה כמיהה למרחביי מולדת, מבקשים להציג כי עד יוני 67, הישראליות התנהלה כביכול, בנורמליות מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת. מבכים את התפנית לעבר סחרור משיחי-לאומני: "הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים."

אלא שלא ניתן להכחיש כי משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בתשובתו לביקורתו של פרופסור נתן רוטנשטרייך שהזהיר מפני מגמות משיחיות- בדרישה למדינה המתנהלת בדפוסי הגיון שגרתיים – ענה בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה – לא יהיה לנו קיום." (מדברי דוד בו גוריון בישיבת מרכז מפא"י, 1.3.1961 ,ב' ניסן תשכ"א)

כשאני מציג עד כמה המשיחיות היתה שזורה בהגות מפעלם של מנהיגי תנועת הפועלים אומרים לי: "כן אבל זו היתה משיחיות חילונית". אלא שמבחינה מעשית, כהגיון מניע פעולה, אין הבדל בין משיחיות דתית לחילונית.

בין משיחיות תנועת הפועלים לבין משיחיות מפעל ההתנחלות מתקיים רצף תפיסתי. בתהליך טיהור מתמשך, רעיונות בעלי גוון משיחי אכן הוצאו אל מחוץ לגדר, הוגחכו כהזיה מנותקת. אלא שכאן לב הסיפור, המשיחיות מעולם לא היתה הזויה בעיניי הנהגתה המייסדת של תנועת העבודה לגווניה. ממש להיפך. דווקא בשל כך, יסודותיו של מפעל ההתנחלות שזורים בעומק הגותם של א. ד. גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי וכמובן בן גוריון.

כאן צריך להציג את תמציתה של פעולה במציאות מתוך הגיון משיחי: זו התנהלות מתוך הכרת תנאיי המציאות בפער המתקיים בה בין רצוי למצוי, בציפייה להפוך את הרצוי המופשט, למצב ממשי. משיחיות היא האמונה שמה שקורה אינו בהכרח מה שימשיך לקרות. משיחיות מעשית מטילה על האדם את החובה לקום ולפעול, למען הגשמת השינוי המבוקש.

יצחק טבנקין
יצחק טבנקין, ויקי-שיתוף

"הפילוסופים מפרשים את העולם, אך העיקר הוא לשנות את העולם." זו היתה ביקורתו של מארקס על מוריו. בהספדו של יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם, על יצחק טבנקין אמר על דרכם החלוצית: "אנו מרדנו במציאות הקיימת הן הלאומית והן הסוציאלית." בתפיסת מרקס, בה היו נטועים אנשי העלייה השנייה והשלישית, שהיא לא במקרה גם תמצית תורת האר"י הקדוש, הודגש הרעיון המבדיל בין אדם המתבונן במציאות מחוץ לחיכוך הפעולה, לבין אדם אקטיבי, המתערב במציאות במאבק לתיקונה – רעיון המוכר בקבלה במושג "איתערותא דלתתא".

לאחר מלחמת ששת הימים, בדיון על "הסכנה הדמוגרפית", נתן יצחק טבנקין ביטוי לתפיסה זו: "יש מצבים אשר מעלים בעיות שאין להיפטר מהן, אלא יש לפתור אותן על ידי פעילות המשנה את המצב…כל פתרון חיובי הנשען על סטטיסטיקה של ה'יש הריאלי' בלבד, ללא מאמץ לחולל תמורות, לא יצלח." מתוך הגיון זה טען טבנקין בלהט שהתיישבות במלוא מרחביי הארץ, הכרחית למען עתידה של הציונות והשלום באזור.

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.


המאמר פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 2.6.17.

תמונת השער שייכת ליוזר zeevez (זאב ברקן) באתר פליקר ופורסמה מחדש ללא שינוי תחת רשיון CC.
בין שיקולים פוליטיים ושיקולים מקצועיים בדרגים האסטרטגיים – משדר יום העצמאות 2017 בתכנית הפטריוטים

בין שיקולים פוליטיים ושיקולים מקצועיים בדרגים האסטרטגיים – משדר יום העצמאות 2017 בתכנית הפטריוטים

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

 

אם הכל משתנה והכל פתוח בכל יום להתהוות חדשה, מדוע שגם חמאס לא ישתנה? נכון, גם חמאס משתנה, מנהיגיו קשובים והיו תמיד קשובים למציאות המשתנה. מסמך העקרונות שפורסם בשבוע שעבר, אכן מבטא התאמה לנסיבות המשתנות. אלא שאדם המתבונן בשינוי בעיניים מערביות, מתוך המסגרת התפיסתית המוכרת לו, עלול לשגות מהותית.

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם – בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי. מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי. בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידיאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה. במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן רוחאני בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעיתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד". לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

כך אני מציע לפרש את השינוי במסמך החמאס: כשינוי שמבחינה עקרונית, אינו מסמן תפנית ממשית . בממד הסמנטי, לעומת זאת, המסמך מבטא שינוי עליו עמד מתי שטיינברג במאמרו: "מה חדש במסמך החדש של חמאס", ( הארץ, 4.5.2017 ). להבנתו השינוי מתבטא "במשקל היחסי של הממד האסלאמי לעומת הממד הפלסטיני הלאומי", כאשר, במסמך החדש, הממד הלאומי של התנועה הפלסטינית, דומיננטי יותר ואילו "האסלאם נדחק לרקע כמקור סמכות בלבד". אלא שהמתח הדיאלקטי בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי -המוכל באסלאם באורח מובנה – כולל להבנתי גם את הדינמיקה המתמדת הקיימת בהגדרת הזהות הפלסטינית, במיוחד החמאסית, בין הממד הלאומי לבין הממד האסלאמי.

זו הפרגמאטיקה האמונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, בתנאי המציאות הנוכחים כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכונים להשגתו. כאן מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה, להיות קשוב יום יום למתח הנוצר בין שני המצפנים, ולכונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו מסמך העקרונות הוא גילום ראוי להערכה של חובת ההנהגה להצבה מחודשת ורלבנטית של שיווי המשקל בין שני המצפנים. במצפן החזון לא חל כל שינוי כמודגש במסמך: "פלסטין היא אדמת העם הפלסטיני הערבי, אשר ממנה צמח שבה הוא דבק, שאליה הוא השתייך, שבה הוא התפשט ואליה הוא נקשר… פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה…פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב, מראש הנקרה מצפון ועד אילת מדרום. היא יחידה טריטוריאלית שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני…" במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס, על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

לפנינו למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים שאותו אימץ ח'אלד משעל בהסבירו (טלוויזיה אל-אקצה, נובמבר 2012 בתום מבצע עמוד ענן) כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, אותו מוביל אבו מאזן, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות הדרגתית לקראת החזון השלם אליו ימשיך לכוון מאמץ ההתנגדות ללא כל וויתור. בהיבט זה, דבר לא השתנה.

 


גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה לראשונה בישראל היום, 7 מאי 2017.

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

 

מיכה גודמן - מלכוד 67'
מיכה גודמן

ספרו החדש של מיכה גודמן "מלכוד 67'", ראוי לעיון ולמידה. הספר מזמין את קוראו למסע מתבונן, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחלקו הראשון מוקדש הספר לשאלה מנין וכיצד הגענו אל מצב המלכוד הכרוך בכיבוש 67'. בחלקו השני ועד סופו, הספר משרטט קווי מתאר לכיוון אליו ראוי לנו ללכת, על מנת להיחלץ מהמלכוד. באשר להמלצותיו, יש לברך על הדגשת ההבנה שהשלום הנכסף אינו ממתין לנו מעבר לדלת, ועל ההבנה שיש קושי ביטחוני ממשי בנסיגת מדינת ישראל לקווי 67'.

במאבק כנגד נסיגה כמעט מלאה לקווי 67'
– על פי מתווה קלינטון – יש לספר תרומה חשובה. אולם חלקו הראשון של הספר הוא המעניין והחשוב יותר לברור ולעיון עומק.

נכון עשה גודמן כשבחר לשחזר את המסד הרעיוני למסע הציוני מראשית ימיו ועד "מלכוד הכיבוש". במסגרת זו מציג לקוראיו שלוש תפיסות מכוננות במפעל הציוני: הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי, והציונות הדתית. אלא שמשהו משמעותי חסר בתיאורו והוא המרכיב המהפכני משיחי, שהיה קיים מראשית הדרך, בעיקר במפלגות הפועלים. הגיון המהפכה התבטא בדרכם, באורח חיים של מאבק חלוצי, באמונה כי יוכלו בהתמסרותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בהגיונם האמוני, שילבו אידיאולוגיה והתנהלות מעשית, ללא כל הפרדה. יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם העיד: "תמימות האמונה היא אם כל המעשים הגדולים- האמנו והגשמנו".

גודמן לעומת זה, כליברל מערבי, מבקש הפרדה בין תכנים אידיאולוגיים, לבין שיקולי תבונת המעשה. הפרדה כזו הכרחית בעיניו להתנהלות נכונה במגבלות המציאות. "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות (הפוליטיות) שלו אינן חלק מהזהות שלו. הפוליטיקה איננה הזירה שבאמצעותה הוא מביע את ההשתייכות השבטית שלו, אלא מרחב שבו הוא מתמודד עם האתגרים המאיימים על הקיום שלו." (עמ' 147) במילים פשוטות אצל גודמן לא באים עם אלוהים או עם אידיאות גדולות לעבודה, גם לא לפוליטיקה. זו הפרדת הזהויות אותה אימץ מנדלסון בהמלצתו ליהודים בעידן האמנציפציה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ההפרדה שמבקש גודמן לקיים בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, זרה להגיון המהפכני של תנועות הפועלים. תהום פעורה בין הפרגמטיזם של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן.

גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (במערכה א' עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי.

בתפיסתם של מפלגות הפועלים, כמו של מנהיג הלח"י יאיר שטרן, מהפכה וגאולה, מתחילים במקום בו יוצר האדם, בפעולת יומו, קו מחבר בין חזון המוכוון אל הנצח, לבין המציאות הנוכחת. זו תמצית הציונות כהגיון מהפכני: גם הצעד הקטן האפשרי כאן ועכשיו, כרוך בחזון נצחי. לא על הכיוון מתקיים ברור, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות .

זו השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. גודמן מציע לעם ישראל : "עסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים." (עמ' 156) דפוס חשיבתו אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית לעומת זאת, כמו גם בגישתו של בן גוריון, אף אחד לא באמת מוותר על חלומו. החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.

לא האכזבה מהרעיון הסוציאליסטי מסמנת את מהותה של התפנית, באורח החשיבה של מפלגות הפועלים בעשורים האחרונים, כמו נטישת דרך החיים החלוצית ואובדן מומנטום המהפכה. מה שקרה לציונות הדתית לנוכח תפנית זו, דומה למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת כשלפתע הכוכב קרס. מכאן מתחיל הברור המסחרר על מקומה של הציונות הדתית במערכת הישראלית החדשה. כאן טמון יסודו של מאבק רב עוצמה, סמוי בחלקו, שגודמן ממש מדלג עליו. בהמלצתו לשיח הישראלי, ללמוד מאורח ניהול המחלוקת התלמודית בין בית שמאי לבין בית הלל. הוא מתעלם מכך שהם היו שותפים למסגרת ערכית דתית משותפת, בתוכה התנהלה המחלוקת. השיח הפוליטי בחברה הישראלית אותו מתאר גודמן כ"שיח פצוע", מתנהל בשנים האחרונות כמאבק על עצם מסגרת החזון. התפנית שהתחוללה במפלגות הפועלים, יצרה למעשה חזון אחר.

המאבק המתרחש מאז בחברה הישראלית, הוא מאבק בין חזונות שהתרחקו זה מזה. גודמן מתעלם מהאפשרות שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח – מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.

לסיכום, עצם השימוש הטעון במילה "מלכוד", מבטא את הקיבעון של חשיבה רציונלית מערבית, יותר מידי לוגית, שאינה יכולה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים. חשיבה אחרת, אסיאתית, מוסלמית, תנ"כית וקבלית, יודעת את תופעת המלכוד כתוצאת אובדן התנועה במרחב. מן המלכוד נחלצים באמצעות הליכה אל הבלתי נודע. ואז קורים דברים חדשים. משברים חדשים והזדמנויות חדשות. גם בתולדות האומה האמריקאית, הכירו החלוצים האמריקאים בפוטנציאל הטמון בהליכה אל הספר. זה היסוד החשוב במגמת ההתנחלות, שהובן מאז ימיה הראשונים של חידוש שיבת ציון, כנשמת אפו של תהליך הגאולה ועל זה מתחולל המאבק.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 21 אפריל 2017.