Browsed by
קטגוריה: חזון ומאבק

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

לתומכים בפתרון שתי המדינות הצטרף אלוף מיל' יעקב עמידרור. במחקר שפרסם על "הגישות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" (מרכז בגין –סאדאת מספר 129) , אמנם הדגיש כי התנאים לכך רחוקים לפי שעה ממימוש, ואף הזהיר מפני צעדים חד צדדיים בטרם עת. אולם על מנת לשמר את האפשרות לפתרון חלוקת הארץ בעתיד ועל מנת לשכנע בזירה הבינלאומית כי מדינת ישראל כנה בשאיפתה לפתרון שתי המדינות, המליץ: "לצמצם את הבנייה לגושי ההתנחלויות".

עמידרור אינו הראשון הממליץ להקפיא בניה מחוץ לגושיי התנחלויות. המלצתו זהה למדי להמלצתם השגורה של מנהיגי המחנה הציוני. אולם לעמדת עמידרור משמעות מיוחדת כראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר בשרות ראש הממשלה נתניהו, וכאדם שמעבר למומחיותו הביטחונית רבת השנים, מזוהה כמייצג עמדת ימין לאומי מסורתית. דווקא בשל כך מסקנותיו צריכות להדהד כסיכון למפעל ההתנחלות. דעתו כמובן לגיטימית, אך רצוי ללמוד ממנה את פוטנציאל האיום לעתיד ההתיישבות.

בנייה בגושי ההתנחלויות
בתים בישוב אפרת

הסיכון המידי בעמדת עמידרור טמון בעצם קבלתו העקרונית את העמדה הפלסטינית הנתמכת על ידי הקהילה הבינלאומית כי פתרון שתי המדינות דורש נסיגה ישראלית מכל השטח שנכבש ביוני 67, בחילופי שטחים תמורת גושי ההתנחלויות, המתכנסים לכדי לא יותר מ-5% מהשטח. ההתיישבות מחוץ לגושים, פרוסה ברובה המכריע בשני מרחבים: הראשון בבקעת הירדן המורחבת המשתרעת על פי תכנית אלון מקו הירדן ועד קווי הרכס המזרחיים בשומרון ביישובים: אלון מורה, איתמר, מגדלים, קידה, כוכב השחר, רימונים. המרחב השני, בפרוזדורים המובילים אל בקעת הירדן במישור אדומים ובציר חוצה שומרון. הפסקת הבניה ביישובים מחוץ לגושים, מבטאת הלכה למעשה מסר מובהק לקבלת מתווה קלינטון כנקודת מוצא להסדר.

יתר על כן, כאשר מדובר על הקפאת בנייה מחוץ לגושים בשטחיי C, מדובר רק על ההתיישבות היהודית. בינתיים, הבנייה הפלסטינית במרחב זה, המתבצעת בחלקה בתמיכה ישירה של האיחוד האירופי, תמשיך לשגשג וליצור עובדות מרחביות חדשות. על אף שעמידרור שולל צעדי נסיגה חד צדדיים, המלצתו יוצרת למעשה ויתור ישראלי חד צדדי: ויתור מראש במאבק על עתידו של המרחב הפתוח. בכך, כהנחת יסוד לגבי קווי המתאר להסדר הקבע, עמידרור קיבל למעשה את ההנחה כי בסופו של יום, היישובים מחוץ לגושי ההתיישבות, לא יוותרו בידינו. זהו סלע המחלוקת, שאלת הדיון בניסוח זה, ממש לא ברורה לציבור ומעולם לא הוכרעה.

יגאל אלון
יגאל אלון ואבות הציונות חשבו אחרת

יגאל אלון שהבין אחרת מעמידרור את אופיו הדינמי של המאבק על המרחב, הסביר:

"אני מסתייג מן הדעה, שאין להעלות יישובים חדשים בגולן ובבקעת הירדן, משום שאין התנועה מסוגלת להבטיח מראש שאמנם לא יינטש אף לא אחד מהם…עם יישובים גדל הסיכוי במאבק המדיני, עם היישובים אולי גם תגדל נחישותנו לעמוד על גבולות בני הגנה."

יגאל אלון, מוקדים, עמ' 83-64.

מדינמיקה זו של מציאות המתהווה מתוך המעשה ההתיישבותי, עמידרור מעדיף להתעלם. באצטלת מומחה לתמונת המציאות קבע:

"כשבוחנים לעומק את ההצעות של הימין לטיפול בבעיה (הדמוגרפית), מסתבר שהם אינם מבחינים בין הרצוי למצוי, בין חלומות לבין העולם האמיתי."

(עמ' 41).

רצוי להזכיר כיצד כל המעשה הציוני מראשיתו, התבסס על האמונה כי במעשה החלוצי טמונים הכוח והיכולת לחולל שינוי, גם במה שנראה כקבוע במציאות ה"אמיתית". השאיפה היתה להפוך רצוי למצוי. לא בהתעלמות מן המציאות, אלא דווקא בחיבור אליה, במיצוי אקטיבי של הפוטנציאל הגלום בה. בנאומו בקונגרס העשרים, אוגוסט 1937, תיאר בן גוריון את המתח בו ראוי להתנהל:

"בכוח האמונה ובכישרון הראיה המפוכחת: עלינו לנקוט בבת אחת גם בריאליות וגם ב'מיסטיקה'. וב'מיסטיקה' אני מתכוון לאמונה ורצון…עלינו להיות בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא חת, ביחס לעתיד עתידנו."

במערכה א', עמ' 242.

בהרכנת ראש בפני המציאות, על האיום הדמוגרפי שהיא מציבה לקיום המדינה היהודית, בתוספת עמדת הקהילה הבינלאומית, עמידרור מקבל את כורח פתרון שתי המדינות. בנוסף קבע כי הוויכוח האידאולוגי בחברה הישראלית, מתרחש בין שתי קבוצות מיעוט, כאשר "במרכזה של החברה היהודית בארץ יש רוב גדול אשר רוצה פתרון ומוכן לשם כך לוותר על הזכות בחלקי ארץ נרחבים, אך רק תמורת הסכם אשר יבטיח את הביטחון והשקט." גם אם מסכימים לתיאורו, ואלה המגמות המאפיינות במציאות הנתונה, מי אמר שהן קבועות?

הסיכון הגדול בהמלצת עמידרור נובע מן המגמה לחולל פיצול בין המתנחלים לסוגיהם, בין המתגוררים בגושים לבין המתגוררים מחוץ להם. המגמה להפריד בין קבוצות המתנחלים, בוטאה לראשונה בהסכם ביילין-אבו מאזן. לראשונה הוצבה מחיצה בין מתיישבים בגוש עציון המערבי, שיזכו להישאר בבתיהם בכל הסכם, לבין מתנחלים ביישובים האחרים. הפירוד פגע בכוח המאבק המלוכד והעצים את בידוד הקבוצה האידיאולוגית. בכל תנועה חלוצית החותרת לשינוי המציאות, קיים יסוד ראדיקלי והוא מובל תמיד בידי מעטים המוכנים לשאת קשיי מאבק, אך זקוקים לתמיכת ההמונים.

הטלת פירוד בין המיעוט החלוצי לבין ההמונים, יוצרת את התנאים לדיכוי כוח הפעולה החלוצי. לשם חותרת המגמה להקפאת ההתיישבות מחוץ לגושים וראוי להכיר בהגיונה המאיים. הבטחת עתיד תושבי מעלה אדומים ואריאל, הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, גם מחוץ למגזר האידאולוגי של תנועת ההתנחלות, כמו הבטחת עתיד הערים החרדיות, ביתר עילית, קריית ספר, הזוכות לתמיכת הציבור החרדי הרחב, נולדה כנראה לא רק משיקולים כלכליים הכרוכים במחיר עקירת יישובים עירוניים גדולים. בשם קונצנזוס מדומיין, מכינים תודעה ציבורית שתאפשר עקירת מעל מאה אלף מתיישבים. בהיבט זה, ההמלצה למיקוד מאמציי הבנייה רק בגושי ההתיישבות, טומנת בחובה סכנה לבידול חברתי ותודעתי הולך ומעמיק של יתר היישובים.

לנוכח איום הבידול, הציווי האופרטיבי המידי הוא להרחיב את תמיכת ההמונים בהתיישבות במלוא המרחב. קהל היעד למשימה זו הוא אותו גוש מרכזי, בתווך שבין האליטות היריבות. מול קבוצה רחבה זו, השואפת ביסוד אמונתה לגאולת ציון, ראוי למקד מאמץ להביאה לידי שותפות למפעל ההתיישבות, ביצירת הכרה ציבורית רחבה כי במרחב הפתוח ממזרח לקו הירוק, טמון עתידנו: לא רק משיקולי ביטחון, אלא גם מצרכי מרחב הקיום הצפוף ברצועת החוף, ההולך וקורס מצפיפות יתר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 7 ביולי 2017.

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מבוא

בעשורים האחרונים הולכת ומתגבשת גישה ביקורתית למלחמת ששת הימים. בשנת הארבעים למלחמה, טען חבר הכנסת יוסי שריד כי לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל לא רצה מלחמה, גם נאצר נשיא מצרים לא רצה מלחמה. להבנתו, המלחמה הייתה ניתנת למניעה ואלופי צה"ל הם שדחפו לקראתה. (בראיון לסרט דוקומנטרי, שודר בערוץ 1, יוני 2007, עלמא הפקות ) טענה דומה עלתה במחקרו רחב היריעה של אל"מ מיל' עמנואל גלוסקא, שפורסם בספרו: "אשכול, תן פקודה!". הספר התמקד בשאלה: "כיצד קרה שמדינת ישראל מצאה עצמה לפתע במלחמה, בניגוד מוחלט לכוונותיה של ממשלת ישראל? כיצד השתבשו הדברים?" (שם עמ' 10) בהתבוננות מאוחרת, חוקרים, הוגים ומנהיגים פוליטיים, מצביעים על מה שנראה בעיניהם כ"כשל הימשכות הכיבוש", והוא נראה להם כטמון בראשיתו בשורשי התהוותה של המלחמה. הביקורת הרווחת ממוקדת בעיקרה לשני היבטים: לסוגית ההתדרדרות למלחמה, האמנם היתה בלתי נמנעת? ולאורח התנהלותה, שחרג לטענת המבקרים, הרחק מעבר לכוונות הדרג המדיני.

בדבריי הבאים, אטען כנגד ביקורת זו, כי היא נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה. למרכיבי תודעה לאומית, גם אלה הסמויים והבלתי מוצהרים, היה מאז ימי קדם, תפקיד בעל השפעה בתהליכי קבלת החלטות בעניינים אישיים ולאומיים. להבנת הדינמיקה שהובילה אל פריצת המלחמה והשפיעה על דפוסי התנהלותה מרגע פתיחתה, נדרש בהתאם לכך, מאמץ להבניית ההקשר הכולל בו התקבלו ההחלטות. התעלמות ממסגרת ההתייחסות התודעתית ששררה באותם ימים בהנהגת הצבא והמדינה, מונעת למעשה את התנאים לדיון ביקורתי באיכותן של ההחלטות.

ובכן, בין מרכיבי התודעה הישראלית באותן שנים ראשונות בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, ניתן היה לזהות כמיהה אל מרחבי מולדת שנותרו בתום מלחמת העצמאות, מעבר לגבול. לגבי רבים בהנהגה הפוליטית והצבאית, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת אי השלמה, עד כדי תודעת החמצה. אמנם הלכה והתייצבה בשנים אלה, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, מערכת חיים בעלת שאיפה גלויה לכינון נורמליות תרבותית וכלכלית באורח חיים אירופי מערבי; למרות זאת, היא היתה שלובה בכמיהות עומק אל משהו נוסף שעדין לא הושג. עוצמת כמיהות אלה, שהייתה בחלקה מודחקת, פעלה כמבנה עומק סמוי של הקיום הישראלי, וכוננה במידה לא מבוטלת, את תשתית קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני.

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב". בהופעת שולי נתן בבניני האומה ביום העצמאות 1967, נתן באותם ימים ביטוי גלוי לאווירה הכללית טעונת הכמיהות. מרגע ביצועו, השיר התקבל, בהתרגשות סוחפת ובלתי צפויה. שולי נתן, שכבר ירדה לחדר ההלבשה, נקראה על ידי ראש עריית ירושלים טדי קולק, לשוב לבמה לביצוע חוזר של השיר. במילותיו, פרט השיר על נימי אותו מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעוצמה מטלטלת מן התת מודע אל המודע הקולקטיבי.

מתוך רקע זה, אבקש להסביר בדבריי הבאים כיצד התבוננות במה שהתרחש באותם הימים, מתוך הפריזמה של אותה כמיהה לאומית, מטילה אור אחר, על הדינמיקה הלאומית שהובילה אל המלחמה והניעה את התפתחותה והתנהלותה.

נכון כי מבנה עומק תודעתי בהיותו סמוי ברובו, כתוכן שלא נוסח בביטוי מוסדי שיטתי גלוי ומוצהר, מהווה מבחינה מתודולוגית, מושג בעייתי למחקר היסטורי פוזיטיביסטי. אולם תרומתו ההסברית של מרכיב תודעתי זה, להבנה כוללת של התהוות האירוע, מצדיקה לטענתי, ואף הופכת לחיונית, את שילובו במאמץ הביקורתי להבנת האופן בו הגיעה מדינת ישראל לפתיחת המלחמה ולהבנת אורח ההתנהלות שקבע את תוצאותיה, במגמות הממשיכות מאז להשפיע על חיינו.

 

ניצחון ששת הימים כתחנה במגמת גאולה מתמשכת

במשך השנים שחלפו מאז סיום המלחמה, נעשה מאמץ תודעתי עקבי, לטעת בנו את המוסכמה כי טלטלת המלחמה עם הניצחון המרשים, פתחו שער לחלומות חדשים. בערגה לאותן "שנים שפויות" שקדמו לימי יוני 67, מבקשים לספר שעד אז התנהלה הישראליות בנורמליות חילונית מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת וצודקת ואז נפרץ לפתע סכר תודעתי שדחף את החברה הישראלית לעבר סחרור משיחי-לאומני ולאובדן דרך. "התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים," כתב דוד אוחנה, "היתה תקופת החולין של המדינה, ואולי בשל כך הציונית ביותר: אחרים לא שלטו בנו ואנו לא שלטנו על אחרים." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הקיבוץ המאוחד,1998, עמ' 79) "כל זה התחיל ב-1967…הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים." (גדעון לוי, "הנכבה שלנו", הארץ 16.4.2017 ) המגע המחודש עם ארץ התנ"ך, יחד עם הכיבוש המתמשך, היו לטענתם מקור הליבוי לתשוקות הלאומיות ולרעיונות משיחיים, שיצרו ישראליות אחרת, כמו הציונות הדתית המתנחלת.

אין ספק, מלחמת ששת הימים, כצומת דרכים, חוללה התהוות משמעותית בהתפתחות המפעל הציוני. המלחמה, טען גלוסקא במשפט הפתיחה לספרו: "שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה, ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטינית." (גלוסקא, עמ' 9). אולם מבחינת הגיונה עבור המפעל הציוני, המלחמה היתה רק תחנה בתהליך שהיה אמור מראשיתו להתפתח בהגיון תורת השלבים. עיגון המלחמה כשלב בדינמיקה ארוכת טווח, מטיל על האירועים פרספקטיבה אחרת מזו המוטלת עליה, על ידי אלה המבקשים לראות בקווי שביתת הנשק ששררו עד בוקר ה-5 ביוני 67, כמצב אידיאלי שהיה אמור להתקבל ולהתקבע כסופי.

 

בן גוריון כוירטואוז פרגמטי של חזון המתפתח בתורת השלבים

תומכי רעיון הנסיגה לקווי 67, מבקשים להציג עצמם כממשיכי תבונת המעשה הבן גוריונית. בעבורם, דוד בן גוריון, הוא המנהיג שהסכים ב-1937 למתווה וועדת פיל לחלוקת הארץ, והסכים בנובמבר 1947 להחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית בלא יותר מכמחצית שטחה של ארץ ישראל המערבית. מיכה גודמן בספרו החדש: "מלכוד 67", מציג את ויתורו של בן גוריון, כמופת פרגמטי: "הוא גרס שעדיף לוותר על החלום של ריבונות בכל הארץ, כדי להבטיח כינון מדינה בחלק מן הארץ… המנהיגות של בן גוריון הפכה אידיאות לעובדות וחלומות למציאות, אך כדי לקבוע עובדות הוא היה צריך לוותר על חלק מהחלומות. הוא וויתר על שלמות הארץ כשהסכים לתוכנית החלוקה." (מיכה גודמן, מלכוד 67, דביר, 2017, עמ' 130)

אלא שתהום פעורה בין הפרגמטיזם האידיאולוגי המהפכני של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן. גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בן גוריון, בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (דוד בן גוריון, במערכה א', מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1950, עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. כמו רב חובל שהפליג מיפו למרסיי, ותנאי ים קשים הכתיבו לו עגינת ביניים באלכסנדריה, בהמתנה לתנאים המתאימים להמשך ההפלגה ליעד שלרגע לא ננטש. העיקר טמון בשימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי. במילים פשוטות: בין אפס ריבונות בארץ ישראל, לבין ריבונות בחלק מארץ ישראל, עדיפה ריבונות חלקית. בכל דרך לא מסתיימות בכך השאיפות. כהגיון מהפכני, הגיון תורת שלבים קובע למעשה, כי עצם שימור המומנטום הוא הדבר החשוב. הוויתור הוא כורח הנכון לשעתו, אך לרגע אינו סופי. קיום תודעתי כזה, מצוי בהמתנה מתמדת לשעת כושר למהלך נוסף. מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו, היא תחנה ברצף תהליכי, שהחל מראשית ימי שיבת ציון, דרך מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמאמץ רחב ההיקף שבא בעקבותיה. כך גם מלחמת העצמאות שהסתימה עבור רבים בתחושה של אי השלמה, לוותה בהמתנה להזדמנות הבאה. נכון שהתקיימה בין 1948 ל 1967 מגמה לביסוס יציבות ונורמליות, אלא שלרגע לא תמה הציפיה אל המרחבים שנותרו מעבר לגבול.

תא"ל דב תמרי הצביע במחקריו, על ביטויה של תפיסה זו, בגילומה בתכניות האופרטיביות של המטה הכללי, משנות החמישים ועד לפריצת מלחמת ששת הימים. הוא תלה בכך את ההסבר לחתירתה של תפיסת הביטחון באותן שנים, לקצר ככל הניתן את תקופת המגננה ולהעביר את המלחמה במתקפה אל עומק שטח האויב.

לדוגמה: בישיבת המטכ"ל של צה"ל, שהתקיימה בראשות בן-גוריון, בהשתתפות הרמטכ"ל דיין, האלופים ומוזמנים נוספים ב– 09.04.56. הוצגה לרוה"מ ושר הביטחון תכנית המגננה – "קטורה". אל"ם עוזי נרקיס, עוזר ראש אג"מ, פתח ואמר:

"אני רוצה להציג עכשיו תכנון הגנה. תכנון אב להגנה בפני התקפת פתע, וזה התכנון המכונה "קטורה".

התכנון הזה כוונתו כפי שנוסחה בפקודת המבצע, להגן על שלמות גבולות המדינה ע"י מתקפות יזומות לתיקון גבולות המדינה". לכאורה, מצויה כאן בעיה מושגית: אם "קטורה" היא תכנית למגננה, כיצד היא מקבלת ביטוי כתוכנית למתקפה יזומה לתיקון גבולות המדינה? לדברי תמרי:

"בקרב צמרת צה"ל חילחלה ההכרה כי מלחמת העצמאות לא סיפקה את הנכסים הקרקעיים ההכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל והדרושים לצורכי התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית בעתיד. הכרה זו הלכה והעמיקה משום שהקצונה הבכירה העריכה כי ניתן היה להשיג הרבה יותר בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות…"

(דב תמרי, "השלכות מלחמת ששת הימים על צה"ל", דפי אלעזר, יום עיון בנושא: ישראל, 1967-1997, השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל, הוצאת יד דוד אלעזר ומרכז יפה, תל אביב, 1998, עמ' 23-24)

תפיסת מלחמת העצמאות כשלב בתהליך תקומת ישראל, כמצב ביניים שאינו סופי, היתה משותפת במידה רבה גם לבן גוריון, ובוטאה במפורש במגמת עיצוב מלחמת קדש בנובמבר 1956, בציפייתו ממנה להזדמנות לשינוי גבולות. (עיין דב תמרי שם, עמ' 24 )

 

מדוע נמנע בן גוריון מכיבוש יהודה ושומרון בסיום מלחמת העצמאות ? פרגמטיזים אידיאולוגי בין שני מצפנים

לא רק עבור יגאל אלון מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. אולם הוא יותר מאחרים, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי שאכן עלה לו, בהחלטת בן גוריון, בסיום שירותו המפואר בצה"ל.

במבצע ההר, כשהוביל את כוחותיו לאחר מבצע יואב (אוקטובר 1948 )לכיבוש אגפו הדרומי של פרוזדור ירושלים, בהגיעו לפאתי הכפר חוסאן, נדרש בפקודה לעצור את התקדמות כוחותיו. יישובי גוש עציון החרבים נותרו מנגד, לא היה אויב שיעצור את כוחותיו מהגעה אליהם. בצו פקודה שהיה להם בלתי מובן, עצרו במקום בו ניצב כיום מחסום חוסאן. בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב יגאל אלון: "עם התעצמות כוחנו (בחזית הדרום לאחר מבצע יואב), נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו…חיל ורעדה אחזו את אנשי הכפרים ותושבי העיר חברון, לשמע מפלותיו של צבא מצרים. שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות, (חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8) זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." (גוש עציון במלחמתו, כינס וערך דב קנוהל, המדור הדתי המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד, עמ' כ"ח-כ"ט)

באדר תש"ט, בהשלמתו המוצלחת של מבצע עובדה, שחתם למעשה את מלחמת העצמאות, פנה יגאל אלון, מצביא חזית הדרום, במכתב אישי לבן גוריון. בניתוח אסטרטגי מנומק להפליא, המליץ אלון להמשיך את תנופת המלחמה לכיבוש כל מרחבי יהודה ושומרון. בין היתר נימק:

"אין צורך בהשכלה צבאית מושלמת כדי לעמוד על מידת הסכנה המתמדת אשר תארוב לשלום ישראל נוכח כוחות עוינים חזקים בחלק המערבי של ארץ ישראל. ..אין לראות את פתרון הגנת הארץ רק על ידי שיפור טופוגרפי של קו ההגנה שלנו. עלינו לחתור להשגת עומק מתקבל על הדעת, אשר יחד עם עריכה נכונה של הכוח והתבצרות מתאימה, יוכל להוות ערובה מספיקה לביטחון המדינה, גם נגד צבאות העולים בכוחם על צבאות עבר הירדן ועיראק."

(יגאל אלון לבן גוריון (27.3.1949)

בן גוריון עצמו ניסה קודם לכן, עוד לפני מבצע יואב, בדיון ממשלה שנערך ב- 26.9.1948 , להעביר בממשלה החלטה לאישור מבצע התקפי ל"שחרר חבל חברון ובית לחם וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים המלח." (דוד בן גוריון מדינת ישראל המחודשת, עם עובד 1969, עמ' 288) רק מיעוט בממשלה תמך בהצעתו ואת ההחמצה כינה לימים "בכיה לדורות". שניות זו, מעוררת את השאלה, מדוע אם כן עצר בן גוריון את יגאל אלון בעיצומה של התקדמותו לעבר הר חברון חודש לאחר מכן?

היסטוריונים של מלחמת העצמאות עסקו בשאלה זו וברוח תודעת מצוקת "נטל הכיבוש" שהתפתחה לאחר מלחמת ששת הימים, הסבירו את עצירת מבצע ההר, בהבנתו של בן גוריון את הקושי הכרוך ב"שליטה על עם אחר". אולם יגאל אלון במכתבו לבן גוריון במרץ 1949, התייחס לסוגיה זו והציע לה מענה: "אין להתעלם" ציין במכתבו, "מהמעמסה הכבירה אשר עלולה ליפול על שכמנו בצירוף כברת ארץ גדולה לאחריותנו, המאוכלסת בצפיפות יחסית בערבים מקומיים ופליטים. ועל זה ישנן שתי תשובות: (א) חלק ניכר וביחוד הפליטים, ייסוג מזרחה מחמת הפעולות הצבאיות. (ב) לחלק שיישאר נמצא בוודאי פתרון אשר יניח להם להתקיים בכבוד." כמי שידע לדאוג לתזוזת האוכלוסייה הפלסטינית בכל כיבושיו במרחב הדרום, הוא יכול היה לדאוג לכך גם במרחב הר חברון. בעדות אישית סיפר לי אלוף מיל' מנדי מרון שהיה במבצע ההר מ"פ בחטיבת הראל, כי אכן תכננו להגיע לחברון באופן שלא יסגור לתושבי חברון את דרך ההימלטות מזרחה.

נכון שעניין האוכלוסייה הערבית היה שיקול בהחלטת בן גוריון, אולם להבנתי לא זה היה עבורו השיקול המכריע. הבלטת שיקול זה לכדי שיקול עיקרי, היא בעיני היטל מאוחר, מתוך המאבק המתרחש בחברה הישראלית מאז יוני 1967, על עתיד מרחבי יהודה ושומרון.

כאן המקום להשערה הסברית אחרת: בן גוריון כמנהיג אחראי, בחן בכל צעד מצעדיו בניהול המלחמה, עד כמה הוא מותח עד מעבר לקצה האפשרי את מרחב ההסכמה הבינלאומי למהלכיו. התנהלותו מציגה מופת של התקדמות אל הבלתי נודע, בהתנהלות מושכלת על סף הכאוס. עם הצטברות ההישגים בשדה הקרב, ליוותה אותו חרדה הולכת וגוברת מפני התערבות בכוח של האו"ם.

"לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה, (למשל ממשלת ארה"ב) לבין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. "

(דוד בן גוריון, בהילחם ישראל , הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י, עמ' 266 )

בדיון במועצת המדינה, על הצעות ברנדוט, לקראת דיון בעצרת האו"ם, 27.9.1948 אמר:

"משימתי בעצרת האו"ם תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל…בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ"ט בנובמבר, תהיה עמדה של הערצה כדבר שבקדושה שאין לנגוע בו… אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו."

(דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 290 )

כאן טמון ההסבר להתנהלות של בן גוריון, גם במניעת משה דיין מפקד מחוז ירושלים, מכיבוש העיר העתיקה, וגם בעצירת יגאל אלון במבצע ההר. בעת ההיא, לאחר מבצע יואב בדרום ומבצע חירם בגליל, היו בידי מדינת ישראל מרחבים משמעותיים, מעבר למה שיועד לה בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. במקום הזה בן גוריון הבין כי אם יכבוש את כל ארץ ישראל המערבית, כולל ירושלים, לא יהיה בכוחה של ישראל לבדה למנוע את הטלת מלוא סמכות האו"ם למימוש תכנית החלוקה 191, על פי הגבולות שנקבעו באותה החלטה. באופן דומה הבין בסוגיית ירושלים, כי לנוכח המלצת הרוזן ברנדוט להטלת שליטה בינלאומית על ירושלים, אם יכבוש צה"ל את כל ירושלים, מדינת ישראל לבדה לא תוכל לעמוד בפני הדרישה הבינלאומית למימוש הבינאום. כאן היתה לו להערכתי, התגלות של תחבולה אסטרטגית מן המעלה העליונה: על מנת לשמר את ההישגים המצויים כבר בידיו, הוא מצא עצמו נזקק למלך ההאשמי עבדאללה שיחזיק בחלקה המזרחי של ירושלים ובגב ההר ביהודה, עליו יהיה קשה לכפות את נסיגה מהמרחב ובינאום ירושלים. בהיבט זה, נוצרה ברית מורכבת: בממד הגלוי הממלכה ההאשמית בירדן וממשלת ישראל היו יריבים במלחמה, בממד הסמוי שיתפו פעולה, בברית בלתי כתובה כנגד האיום הבינלאומי, בעיקר בכל הקשור למגמת בינאום ירושלים.

להשערתי, באותה תבונה אסטרטגית, מנע בן גוריון את כיבושו מחדש של גוש עציון, מתוך מאמץ למיצוי אסטרטגי של הפוטנציאל הטמון בגירוש וחורבן יישובי גוש עציון. באותה עת, לאחר התהוות תופעת הפליטות הפלסטינית, הכיר בן גוריון בקושי העלול להיווצר עם הדרישה להשבת הפליטים לבתיהם. חורבן גוש עציון, העניק למדינת ישראל, פוטנציאל להעמדת מצג סימטרי – מלחמה מחוללת פליטות והיא נוצרה בשני הצדדים.

זו הפרגמאטיקה הבן גוריונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון גאולה נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון לפעולת האדם במכלול תנאי הקיום והפעולה, המתקיימים בממד הזמן הריאלי, כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות. במתח בין שני המצפנים, על מנת שלא להיקלע לפעולה פזיזה חסרת זהירות, כצעד אחד רחוק מידי, או מוקדם מידי, מנהיג לאומי נדרש בעדכון יומי, ליצירת נקודת שיווי המשקל.

כאן טמון בעיני ההסבר, לשניות שהתקיימה בהתנהלות בן גוריון ביחסו לרעיון חלוקת ארץ ישראל המערבית. בתבונתו המעשית, נתן למצפן המציאות את מלוא הקשב, במלוא גמישות התמרון האפשרית. מצד שני, בכל הקשור למצפן החזון לא רק שלא נטשו לרגע, אלא אף הציבו כציווי עליון, המכוון ללא עוררין את כיוון פעולותיו. גם כאשר הצדיק בתום מלחמת העצמאות את הימנעותו מהצעת יגאל אלון למיצוי תנופת המלחמה לכיבוש יהודה ושומרון, באמירה:

"בין שלמות הארץ או מדינה יהודית בחרנו במדינה יהודית" ( מתוך נאום בכנסת, 4.4.1949 ) היתה זו אמירה בכורח הנסיבות, שלרגע לא ביטאה וויתור סופי על כמיהת היסוד למרחבי הארץ שנותרו מעבר. כך יכול היה לאחר מלחמת ששת הימים, גם להמליץ על השבת שטחי יהודה ושומרון במשא ומתן לשלום, מתוך התבוננותו במצפן המציאות, וגם בהכוונת מצפן חזונו, לתרום מכספו בעין נדיבה לישיבת מתנחלי חברון, בתוספת ברכה אישית אוהדת לפעולתם החיונית. (בידי אחי, אלישיב הכהן, מצוי מכתבו של בן גוריון לסבא שלנו ר' שמואל הכהן וינגרטן, שניהל קרן צדקה לתמיכה במתנחלי חברון) נקודת שיווי המשקל הציונית שלו, בוטאה לאחר מלחמת ששת הימים במלוא מחויבותו לעניין ירושלים המורחבת: "תפקידה של ירושלים הוגדר בשלמות בפרק ב' של ישעיהו מפסוק ב' עד ד'…אין הופכים עיר למרכז של שלום על ידי הכרזה. מזימות שליטי ערב להשמיד את ישראל בעינן עומדות. בלי ישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים, במזרח בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד"

(מתוך מכתבו של בן גוריון אל יצחק נחום, שדה בוקר, 12.6.1968, מתוך הזקן והעם-מבחר אגרות אישיות של דוד בן גוריון ,ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2001 , עמ' 197)

קיצורו של דבר, לא הכרעת הדיון בדבר עמדתו המדויקת של בן גוריון, בסוגיית חלוקת הארץ, עומדת במרכז ענייננו, אם בכלל ניתן להגיע בסוגיות אלה להכרעה מחקרית מוסכמת ושלמה. הדבר החשוב הוא הלך הרוח הכללי שחולל את הווית התקופה והוא מקיף הרבה מעבר למה שנתון בתודעת אדם יחיד, גם זה המצוי בעמדת ההנהגה. לענייננו, כתנאי רקע נדרשים להבנת ההתרחשות, חשובה כאן ההתבוננות במערכת המתחים והכמיהות שחוללו מאז סיום מלחמת העצמאות, את הלך הרוח הכללי, שכנראה הניע את הגיון ההתנהלות בימי המבחן של מלחמת ששת הימים. כמסד משותף להנהגה הצבאית והמדינית, למערכת כמיהות זו היה לטענתי, תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות במהלך ניהול המלחמה.

כוחה ההסברי של עוצמת הכמיהה הלאומית להבנת קבלת ההחלטות

כוחה המתודולוגי של השערה גדל, ככל שהיא מעניקה מענה ליותר שאלות. שאלה ביקורתית מרכזית על הגיון התנהלות מלחמת ששת הימים, מוקדה בשנים האחרונות, לברור סיבת התרחבותה של המלחמה, למהלכים התקפיים רחבי היקף גם בזירה הירדנית והסורית. לנוכח תפיסות הלחימה החדשות, שהתגבשו בצה"ל מאז שנות ה- 90, בדומיננטיות האש המערכתית שהובילה את צה"ל למערכות מוגבלות ממוקדות להישג הרתעתי, הוטלה על מלחמת ששת הימים השאלה, מדוע לא ניתן היה לסיים את המלחמה עם המהלומה האווירית – "מבצע מוקד"- אשר כבר בשלוש השעות הראשונות למלחמה, הצליחה להשמיד את חילות האוויר של מדינות האזור? דב תמרי העלה שאלה זו בכינוס לשנת השלושים למלחמה. בנוסף לשאלה זו, הצביע בדבריו באותו כנס, על הקושי להצדיק את התכלית למבצעים ההתקפיים שהוביל צה"ל, בזירות ירדן וסוריה, לאחר שהזירה המצרית הוכרעה כבר בבוקר היום השני למלחמה. להבנתו, לאחר ההישג המובהק שהושג בזירה המצרית, לא נדרש צה"ל, בזירה הירדנית והסורית, ליותר "מתגובות מגננתיות מוגבלות". ביקורתו מבקשת למעשה הסבר מדוע צה"ל הגיב בזירות אלה בעוצמה רחבה, עד לכיבוש מלא של הגדה המערבית וחלק ניכר מרמת הגולן בשעה ש"לא היו לכך החלטות ממשלה קודמות וגם המטכ"ל לא תכנן זאת מראש…" (דב תמרי, דפי אלעזר, עמ'25-26 )

כאן מתגלית במלוא חיוניותה ההזדקקות להבניית ההקשר התודעתי הקולקטיבי בו התרחשה המלחמה, בתשומת לב לתפקיד המניע שהיה טמון בעוצמת הכמיהה והכיסופים למרחבי הארץ שנותרו בתום מלחמת העצמאות מעבר לגבול. תפיסת המהפכה הציונית כמתפתחת בדינמיקה מתמדת של תורת שלבים, פעלה בשעת המלחמה, כדחף מתפרץ שיצא לנוכח ההזדמנות, מן הכוח אל הפועל. בהרצאה לסטודנטים כמה שבועות לאחר המלחמה, הודה משה דיין בגילוי לב במשמעותה הפרקטית של כמיהה זו:

"אילו ירדן לא היתה נכנסת למלחמה, לא היינו נכנסים למלחמה, למרות כל הגעגועים ההיסטוריים לירושלים. אבל לאחר שירדן נכנסה למלחמה, אי אפשר לומר שהמניעים הישראליים לא כללו גם את ירושלים. לא הפטונים של הירדנים היו הסיבה בגללה נכנסנו לקרב בירושלים. "

(צוטט בסרט "מלחמת ששת הימים", אריק ברנשטיין , עלמא הפקות 2007 )

עדין נותרת השאלה ומה עם המתקפה לכיבוש הגולן, הרי שם לא מדובר לכאורה, בקדושת ירושלים וחברון? אמיר אורן במאמרו ידע לפסוק: "הגולן שטח ריבוני סורי שלא היה שנוי במחלוקת. לא הופיע מעולם במפת השאיפות המדיניות של ישראל. הגולן היה יעד לתכנונים צבאיים מוגבלים, מרחיקי איום, רק מתוקף שליטתו באש על יישובי העמקים." (אמיר אורן, "והיכן יום השלום?" הארץ, 16.4.2017 )

גם כאן מדובר במאמץ להעלים מסכת ארוכת ימים של ניסיונות התיישבות בגולן, וכמיהה בלתי ממומשת להתיישבות חלוצית באדמות הברון רוטשילד שנקנו בחורן בסוף המאה ה- 19. גם בהיבט המדיני, חיים ויצמן במסגרת השפעתו על גיבוש הצהרת בלפור ומימושה המעשי, פעל ללא לאות להכללת מרחבי הגולן והחורן בשטחי הבית הלאומי היהודי. בטרם מותו בפברואר 1919, הבטיח סייקס הבריטי לוויצמן כי בדעת הבריטים לכלול בבית הלאומי היהודי את כל עבר הירדן, בואכה המסילה החיג'אזית, בכלל זה כל הגולן ומרבית החורן. (הרחבה בסוגיה זו בספרו של ישעיהו פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1915-1922, הוצאת מגנס, 2012, עמ' 155) מחקרו המקיף של צבי אילן, הוקדש כולו לתיאור הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל. (צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871-1947, יד יצחק בן צבי, 1984 ) במסגרת המאמצים להתיישב בחורן פעלו מאז הקמת המנדט הבריטי והצרפתי, בעיקר חלוציי מפלגות הפועלים, אם כי בשנות השלושים היה שותף למאמץ גם גרעין חלוצי של בית"ר. הכמיהה למרחבי הגולן, לא נולדה אם כן ביוני 67. צבי אילן בספרו מתאר כי "מנהל הקרן הקיימת בגליל שטרח בשיקום בני-יהודה, י' נחמני, כתב ב- 1928 בתזכיר אודות החורן: גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים, אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית."  (צבי אילן, שם, עמ' 288) עוצמת הכמיהות שלא זכו למימוש, מסבירה את הדחף ההתנחלותי של צעירי אחדות העבודה בהם: איתן סט ויהודה הראל, מיד בתום הקרבות עלו לגולן והובילו מאמץ התיישבותי מחודש.

בסיפורי "שיח לוחמים", מצוי ביטוי לכמיהה פשוטה לשוב לגעת באדמה שנעבדה ובכורח מלחמת העצמאות ננטשה:

"אחד הקצינים בן בית הערבה, נסע להביא את אביו מקיבוץ כברי והוא הצטרף אלינו. כשהגענו אל בית הערבה, עמד אביו על אחד הג'יפים והתחיל לספר איך הוא עזב את המקום. תשע עשרה שנה הוא לא ביקר במקום והוא זכר כל שעל אדמה…ממש רעד כשהחזיק את האדמה בידיו… ואמר: נלחמתי פה מספיק ואתם ביומיים כבשתם. אני לא יודע איך להודות לכם."

 (שיח לוחמים, תל אביב מערכת האיחוד, 1968 עמ' 232)

לעוצמת נוכחותו של מסד הכמיהות, ניתנו בימי המלחמה ולאחריה ביטויים רבים, בשירים, בדברי המנהיגים ובנאומי מפקדי צה"ל. כזה היה לדוגמא שירו של שמואל רוזן בהלחנת אפי נצר ובביצוע להקת חיל הים:

"ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם…ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם… שוב לא נלך רחל מיני שדמות בית לחם". כזה היה נאומו של מוטה גור מח"ט הצנחנים במסדר הניצחון על הר הבית: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים והחזרתם אותו לחיק האומה…בידיכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו הנצחית ומרכז קודשו."

מי היה היום מעז?

סיכום – מלחמת ששת הימים כצומת לעתיד קיומנו

מסכת הכמיהות שעמדה ברקע למלחמת ששת הימים חיונית לשני תחומי דיון: להבנת קבלת ההחלטות בדרך למלחמה ובאורח ניהולה ולהבנת דרכנו מאז.

 תהליכי קבלת ההחלטות

הביקורת המועלת כיום על ניהול המלחמה, לוקה בשיפוט המתעלם מן ההקשר הכולל בו התקיימה. מצביאות וניהול מלחמה כאירוע לאומי הרה גורל, אינם יכולים להבחן במתכונת תחקור קבלת החלטות בניהול פס יצור. מלחמה היא אירוע המתבטא בעולם הפיזיקאלי, בהתנגשות כוחות הצבא בפעולותיהם במרחב הפיזי. אולם כתופעה אנושית, מלחמה היא הרבה מעבר לכך. היא ביטוי לתשוקות ולכמיהות חברתיות, דתיות ולאומיות, המצויות בעולם הרוח והתרבות ומונעות ממשבי רוח וכיסופיי דורות, בחיבור תודעות עבר ועתיד, לשעת מבחן גורלית. בהיבט זה ספרו החשוב של עמנואל גלוסקא: "אשכול, תן פקודה!" היה יכול להגיע למסקנות אחרות, אילו העמיד את ממצאיו לברור לאור מסכת הכמיהות שכוננה את התקופה. לטענתו ההתדרדרות למלחמה וגם אורח ניהולה, שכביכול יצא משליטת הדרג המדיני, ביטאו בקרה רופפת של הדרג המדיני על הצבא. הוא ביקר מצד אחד את ניהולו הרופף של לוי אשכול ראש הממשלה – שהיה גם שר הביטחון עד ימים ספורים לפני פריצת המלחמה – ומצד שני את להט היתר של הדרג הצבאי, שניצל כביכול, את חולשתו של הדרג המדיני. נקודת מבטי, המשלבת את ההתרחשות בהקשר הכמיהות הלאומי, שכלל מרכיבי הנעה משמעותיים שמעבר לעצם חרדת הקיום, עליה הצביע גלוסקא, משנה את התמונה. לאור מסכת הכמיהות, כמסד עומק משותף לדרג הצבאי והמדיני, התיעוד ההיסטורי המפורט שמציג גלוסקא, יכול להתפרש לגמרי אחרת: כמופת לשיח דינמי פתוח ופורה בין שני הדרגים. בהכוונת הפרספקטיבה הזו, התקופה שאותה חקר גלוסקא – שלוש השנים שקדמו למלחמה והמלחמה עצמה – היא שיר הלל להנהגתו הנבונה של ראש הממשלה לוי אשכול בדרג המדיני, ולהנהגתו המצביאותית של יצחק רבין כראש המטה הכללי.

הנהגתו של לוי אשכול בימים שקדמו למלחמה ובמהלכה, הם בעיני דוגמא מובהקת לתבונת ההתנהלות באיזון רגיש בין שני מצפנים: בין הכוונת חזון לבין חובת החיבור לקרקע המציאות המתהווה. גם בהתנגשותו עם חברי המטה הכללי, שדרשו לצאת למתקפה, הכיל אשכול את המתחים בדרכו המיוחדת שאותה ביטא באמירתו הידועה: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שדעתי מתקבלת". (על כך פרטתי בהרחבה בספרי: מה לאומי בביטחון הלאומי? פרק רביעי).

לתבונתו המעשית, ראוי לזקוף לא רק את הישגי המלחמה, באורח בו תרם לבניין צה"ל, בשנים שקדמו למלחמה, אלא בעיקר את העובדה שמרבית הישגי המלחמה נותרו בידינו במשך חמישים השנים האחרונות. מה שנראה בשבועות שקדמו למלחמה כגילוי הססנות, חולל למעשה את התנאים למיצוי מלוא הפוטנציאל האסטרטגי מהמבוי הסתום שנוצר בזירה הבינלאומית-מדינית, במשך שבועות ההמתנה עד לפריצת המלחמה.

מפת דרכים לברור דרכנו מאז המלחמה

המלחמה היתה נקודת תפנית להתהוות גדולה. אולם בכל הקשור למגמת ההתנחלות, ולתכנים משיחיים במפעל הציוני, המלחמה רק האיצה תהליכי המשך, למגמה הציונית שהובלה הרבה קודם לכן על ידי מפלגות הפועלים החלוציות. משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בסיכומו למבצע סיני, בחר להזכיר בהקשר המלחמה, את תמצית חזוננו:

"את תקומת ישראל ראינו בכל הדורות , ואנו רואים גם עכשיו, כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם, ליכודם כאומה אחידה, מושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשת הרוחנית של האומה בכל הדורות…זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנה בלב העם היהודי, ולפי אמונתי העמוקה הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק אם נישאר נאמנים לו כל חיינו, תקום תוחלתנו ההיסטורית במלואה."

(ההדגשה במקור, דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, 1969, עמ' 524).

היכן אם כן ועל ידי איזה קבוצה בחברה הישראלית, החלה להתבטא החשיבה המשיחית?

התפנית שחוללה המלחמה, כשינוי כיוון בתודעת החזון ובמבנה העומק התודעתי הישראלי, חלה כנראה, הרבה יותר בבני הדור השני והשלישי למפלגות הפועלים החלוציות, שביקשו מפלט מחלוציותם, מאשר בבני הציונות הדתית. בהיבט זה, הביקורת הרווחת בין בני מפלגות הפועלים, באגף השמאלי של החברה הישראלית, על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, נובעת במידה לא מבוטלת מתוך הפניית עורפם לחזון שכונן את מפעלם, במאמץ להביא לדעיכתו. החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם לא כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שביקשו בעשורים שלאחר המלחמה, את החלפת האתוס החלוצי בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית.

מרבים לאחרונה לבחון מי סטה מן הדרך ומי האחראי לחילול התפנית? יצחק בן אהרון תקף את דברי יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם שטען כי גוש אמונים ממשיך את מפעל ההתיישבות העובדת והאשים: "מלחמת העצמאות לא נסתיימה עבור גוש אמונים, ואילו אנחנו קיבלנו את צו המציאות, שמדינת ישראל מתגשמת רק בחלקה של ארץ ישראל." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998 עמ' 71 )

זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? לאור התפנית שחלה בעשורים שלאחר מלחמת ששת הימים בחזון בני מפלגות הפועלים, מצבה של הציונות הדתית המתנחלת, דומה לפי מה שהצגתי בדבריי עד כה, למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת, כשלפתע קרס כוכב הלכת. כאן החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכנו בצמתי ההחלטה העומדים לקראתנו, כה נחוצה לנו התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלות עתידנו בארץ ישראל.


מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת האומה, יוני 2017.

ראיון בגלי צה"ל בהתייחסות לטענות מסמך מכון מולד, 06 יוני 2017

ראיון בגלי צה"ל בהתייחסות לטענות מסמך מכון מולד, 06 יוני 2017

ראיון לגלי צה"ל בתכניתם של אראל סג"ל וחיים לוינסון ב-6 ליוני 2017 במענה למסמך מולד המבקש לדון בשאלה האם ההתנחלויות הן נטל או נכס:

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

בדיונים חוזרים, בוחנים עד לעייפה, מה היתה התפנית ומי סטה מן הדרך. "היתה זו מלחמת ששת הימים שפתחה מחדש את הוויכוח על חלוקת הארץ" – טען פרופסור שלמה אבינרי, בתארו את השינוי שהתחולל עם מלחמת ששת הימים והוביל להערכתו, גם למהפך הפוליטי של 1977. לדבריו, בכל אותן שנים עד יוני 67, חברי הליכוד לא היו מעלים על דעתם לדרוש פתיחת מלחמה למען שחרור הכותל ואיחוד ירושלים. המחלוקת נראתה כבאה אל סופה. ואז עם ניצחון מלחמת ששת הימים, המחלוקת נולדה מחדש (רשת ב' ,07:53 17.5.2017).

יגאל אלון
יגאל אלון: "עיני הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." מתוך ויקי-שיתוף

מה שאבינרי לא הציג הוא האפשרות שאמנם נדמה היה באותן שנים עד יוני 67', כי המחלוקת באה אל סופה, אלא שזה נראה כך רק למתבונן מעל פני השטח. מתחת לפני השטח, במבנה העומק התודעתי בחברה הישראלית, במיוחד בקרב מפלגות הפועלים החלוציות, רחשו זרמי תודעה אחרים. התשוקה למרחבים שנותרו מעבר לקווי שביתת הנשק ב-1949, לא נמוגה. היא המשיכה לפעול, כמו אש כבושה תחת האפר, בשרפת יער שנראית לרגע ככבויה. שיעור מעניין לאלה המבקשים להאמין שחוזה שלום בין מנהיגים, משכך חלומות לאומיים ויכול לממש כמו בעסקת נדל"ן, מצב סופי בר קיימא.

מעטים יודעים עד כמה עבור רבים, בעיקר בין מפקדי צה"ל, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. יגאל אלון, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי.

בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב אלון בשנת 1954:

"עם התעצמות כוחנו, נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו… שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות: חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8, זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות."

גוש עציון במלחמתו, עמ' כ"ח-כ"ט

כמיהה זו להזדמנות נוספת לתיקון גבולות הארץ, נתנה אותותיה לא רק בהתנהלות מלחמת ששת הימים, אלא בתכנונים המבצעיים של צה"ל, שבכל אותן שנים, החל משנות החמישים, הציגו מפורשות גם לדרג המדיני, שאיפה לתיקון גבולות. הגיון זה הוצג כמטרת המלחמה בנימוקים ביטחוניים, בצורך בעומק אסטרטגי, בכמיהה לא מוסתרת, למרחבי מולדת שנותרו מעבר לגבול.

משה דיין הסביר אחרי מלחמת ששת הימים:

"דומה שמידי פעם צריך להזכיר גם ליהודים, מהו בעצם 'הקו הירוק'. פרצה מלחמה ב-1948, הערבים נלחמו ואנחנו נלחמנו, הם זזו ואנחנו זזנו ובשנת 1949 נקבעו קווי שביתת הנשק. הקווים שבהם נגמרה המלחמה, היו לגבולות מדינת ישראל. זהו ה'קו הירוק' שהיום כה רבה הצעקה עליו – שמיים וארץ והקו הירוק!"

מפה חדשה-יחסים אחרים, עמ' 56

בשיח השולט בחברה הישראלית, בהתכחשות לאותה כמיהה למרחביי מולדת, מבקשים להציג כי עד יוני 67, הישראליות התנהלה כביכול, בנורמליות מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת. מבכים את התפנית לעבר סחרור משיחי-לאומני: "הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים."

אלא שלא ניתן להכחיש כי משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בתשובתו לביקורתו של פרופסור נתן רוטנשטרייך שהזהיר מפני מגמות משיחיות- בדרישה למדינה המתנהלת בדפוסי הגיון שגרתיים – ענה בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה – לא יהיה לנו קיום." (מדברי דוד בו גוריון בישיבת מרכז מפא"י, 1.3.1961 ,ב' ניסן תשכ"א)

כשאני מציג עד כמה המשיחיות היתה שזורה בהגות מפעלם של מנהיגי תנועת הפועלים אומרים לי: "כן אבל זו היתה משיחיות חילונית". אלא שמבחינה מעשית, כהגיון מניע פעולה, אין הבדל בין משיחיות דתית לחילונית.

בין משיחיות תנועת הפועלים לבין משיחיות מפעל ההתנחלות מתקיים רצף תפיסתי. בתהליך טיהור מתמשך, רעיונות בעלי גוון משיחי אכן הוצאו אל מחוץ לגדר, הוגחכו כהזיה מנותקת. אלא שכאן לב הסיפור, המשיחיות מעולם לא היתה הזויה בעיניי הנהגתה המייסדת של תנועת העבודה לגווניה. ממש להיפך. דווקא בשל כך, יסודותיו של מפעל ההתנחלות שזורים בעומק הגותם של א. ד. גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי וכמובן בן גוריון.

כאן צריך להציג את תמציתה של פעולה במציאות מתוך הגיון משיחי: זו התנהלות מתוך הכרת תנאיי המציאות בפער המתקיים בה בין רצוי למצוי, בציפייה להפוך את הרצוי המופשט, למצב ממשי. משיחיות היא האמונה שמה שקורה אינו בהכרח מה שימשיך לקרות. משיחיות מעשית מטילה על האדם את החובה לקום ולפעול, למען הגשמת השינוי המבוקש.

יצחק טבנקין
יצחק טבנקין, ויקי-שיתוף

"הפילוסופים מפרשים את העולם, אך העיקר הוא לשנות את העולם." זו היתה ביקורתו של מארקס על מוריו. בהספדו של יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם, על יצחק טבנקין אמר על דרכם החלוצית: "אנו מרדנו במציאות הקיימת הן הלאומית והן הסוציאלית." בתפיסת מרקס, בה היו נטועים אנשי העלייה השנייה והשלישית, שהיא לא במקרה גם תמצית תורת האר"י הקדוש, הודגש הרעיון המבדיל בין אדם המתבונן במציאות מחוץ לחיכוך הפעולה, לבין אדם אקטיבי, המתערב במציאות במאבק לתיקונה – רעיון המוכר בקבלה במושג "איתערותא דלתתא".

לאחר מלחמת ששת הימים, בדיון על "הסכנה הדמוגרפית", נתן יצחק טבנקין ביטוי לתפיסה זו: "יש מצבים אשר מעלים בעיות שאין להיפטר מהן, אלא יש לפתור אותן על ידי פעילות המשנה את המצב…כל פתרון חיובי הנשען על סטטיסטיקה של ה'יש הריאלי' בלבד, ללא מאמץ לחולל תמורות, לא יצלח." מתוך הגיון זה טען טבנקין בלהט שהתיישבות במלוא מרחביי הארץ, הכרחית למען עתידה של הציונות והשלום באזור.

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.


המאמר פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 2.6.17.

תמונת השער שייכת ליוזר zeevez (זאב ברקן) באתר פליקר ופורסמה מחדש ללא שינוי תחת רשיון CC.
מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

 

אם הכל משתנה והכל פתוח בכל יום להתהוות חדשה, מדוע שגם חמאס לא ישתנה? נכון, גם חמאס משתנה, מנהיגיו קשובים והיו תמיד קשובים למציאות המשתנה. מסמך העקרונות שפורסם בשבוע שעבר, אכן מבטא התאמה לנסיבות המשתנות. אלא שאדם המתבונן בשינוי בעיניים מערביות, מתוך המסגרת התפיסתית המוכרת לו, עלול לשגות מהותית.

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם – בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי. מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי. בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידיאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה. במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן רוחאני בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעיתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד". לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

כך אני מציע לפרש את השינוי במסמך החמאס: כשינוי שמבחינה עקרונית, אינו מסמן תפנית ממשית . בממד הסמנטי, לעומת זאת, המסמך מבטא שינוי עליו עמד מתי שטיינברג במאמרו: "מה חדש במסמך החדש של חמאס", ( הארץ, 4.5.2017 ). להבנתו השינוי מתבטא "במשקל היחסי של הממד האסלאמי לעומת הממד הפלסטיני הלאומי", כאשר, במסמך החדש, הממד הלאומי של התנועה הפלסטינית, דומיננטי יותר ואילו "האסלאם נדחק לרקע כמקור סמכות בלבד". אלא שהמתח הדיאלקטי בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי -המוכל באסלאם באורח מובנה – כולל להבנתי גם את הדינמיקה המתמדת הקיימת בהגדרת הזהות הפלסטינית, במיוחד החמאסית, בין הממד הלאומי לבין הממד האסלאמי.

זו הפרגמאטיקה האמונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, בתנאי המציאות הנוכחים כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכונים להשגתו. כאן מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה, להיות קשוב יום יום למתח הנוצר בין שני המצפנים, ולכונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו מסמך העקרונות הוא גילום ראוי להערכה של חובת ההנהגה להצבה מחודשת ורלבנטית של שיווי המשקל בין שני המצפנים. במצפן החזון לא חל כל שינוי כמודגש במסמך: "פלסטין היא אדמת העם הפלסטיני הערבי, אשר ממנה צמח שבה הוא דבק, שאליה הוא השתייך, שבה הוא התפשט ואליה הוא נקשר… פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה…פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב, מראש הנקרה מצפון ועד אילת מדרום. היא יחידה טריטוריאלית שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני…" במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס, על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

לפנינו למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים שאותו אימץ ח'אלד משעל בהסבירו (טלוויזיה אל-אקצה, נובמבר 2012 בתום מבצע עמוד ענן) כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, אותו מוביל אבו מאזן, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות הדרגתית לקראת החזון השלם אליו ימשיך לכוון מאמץ ההתנגדות ללא כל וויתור. בהיבט זה, דבר לא השתנה.

 


גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה לראשונה בישראל היום, 7 מאי 2017.

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

 

מיכה גודמן - מלכוד 67'
מיכה גודמן

ספרו החדש של מיכה גודמן "מלכוד 67'", ראוי לעיון ולמידה. הספר מזמין את קוראו למסע מתבונן, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחלקו הראשון מוקדש הספר לשאלה מנין וכיצד הגענו אל מצב המלכוד הכרוך בכיבוש 67'. בחלקו השני ועד סופו, הספר משרטט קווי מתאר לכיוון אליו ראוי לנו ללכת, על מנת להיחלץ מהמלכוד. באשר להמלצותיו, יש לברך על הדגשת ההבנה שהשלום הנכסף אינו ממתין לנו מעבר לדלת, ועל ההבנה שיש קושי ביטחוני ממשי בנסיגת מדינת ישראל לקווי 67'.

במאבק כנגד נסיגה כמעט מלאה לקווי 67'
– על פי מתווה קלינטון – יש לספר תרומה חשובה. אולם חלקו הראשון של הספר הוא המעניין והחשוב יותר לברור ולעיון עומק.

נכון עשה גודמן כשבחר לשחזר את המסד הרעיוני למסע הציוני מראשית ימיו ועד "מלכוד הכיבוש". במסגרת זו מציג לקוראיו שלוש תפיסות מכוננות במפעל הציוני: הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי, והציונות הדתית. אלא שמשהו משמעותי חסר בתיאורו והוא המרכיב המהפכני משיחי, שהיה קיים מראשית הדרך, בעיקר במפלגות הפועלים. הגיון המהפכה התבטא בדרכם, באורח חיים של מאבק חלוצי, באמונה כי יוכלו בהתמסרותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בהגיונם האמוני, שילבו אידיאולוגיה והתנהלות מעשית, ללא כל הפרדה. יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם העיד: "תמימות האמונה היא אם כל המעשים הגדולים- האמנו והגשמנו".

גודמן לעומת זה, כליברל מערבי, מבקש הפרדה בין תכנים אידיאולוגיים, לבין שיקולי תבונת המעשה. הפרדה כזו הכרחית בעיניו להתנהלות נכונה במגבלות המציאות. "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות (הפוליטיות) שלו אינן חלק מהזהות שלו. הפוליטיקה איננה הזירה שבאמצעותה הוא מביע את ההשתייכות השבטית שלו, אלא מרחב שבו הוא מתמודד עם האתגרים המאיימים על הקיום שלו." (עמ' 147) במילים פשוטות אצל גודמן לא באים עם אלוהים או עם אידיאות גדולות לעבודה, גם לא לפוליטיקה. זו הפרדת הזהויות אותה אימץ מנדלסון בהמלצתו ליהודים בעידן האמנציפציה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ההפרדה שמבקש גודמן לקיים בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, זרה להגיון המהפכני של תנועות הפועלים. תהום פעורה בין הפרגמטיזם של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן.

גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (במערכה א' עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי.

בתפיסתם של מפלגות הפועלים, כמו של מנהיג הלח"י יאיר שטרן, מהפכה וגאולה, מתחילים במקום בו יוצר האדם, בפעולת יומו, קו מחבר בין חזון המוכוון אל הנצח, לבין המציאות הנוכחת. זו תמצית הציונות כהגיון מהפכני: גם הצעד הקטן האפשרי כאן ועכשיו, כרוך בחזון נצחי. לא על הכיוון מתקיים ברור, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות .

זו השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. גודמן מציע לעם ישראל : "עסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים." (עמ' 156) דפוס חשיבתו אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית לעומת זאת, כמו גם בגישתו של בן גוריון, אף אחד לא באמת מוותר על חלומו. החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.

לא האכזבה מהרעיון הסוציאליסטי מסמנת את מהותה של התפנית, באורח החשיבה של מפלגות הפועלים בעשורים האחרונים, כמו נטישת דרך החיים החלוצית ואובדן מומנטום המהפכה. מה שקרה לציונות הדתית לנוכח תפנית זו, דומה למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת כשלפתע הכוכב קרס. מכאן מתחיל הברור המסחרר על מקומה של הציונות הדתית במערכת הישראלית החדשה. כאן טמון יסודו של מאבק רב עוצמה, סמוי בחלקו, שגודמן ממש מדלג עליו. בהמלצתו לשיח הישראלי, ללמוד מאורח ניהול המחלוקת התלמודית בין בית שמאי לבין בית הלל. הוא מתעלם מכך שהם היו שותפים למסגרת ערכית דתית משותפת, בתוכה התנהלה המחלוקת. השיח הפוליטי בחברה הישראלית אותו מתאר גודמן כ"שיח פצוע", מתנהל בשנים האחרונות כמאבק על עצם מסגרת החזון. התפנית שהתחוללה במפלגות הפועלים, יצרה למעשה חזון אחר.

המאבק המתרחש מאז בחברה הישראלית, הוא מאבק בין חזונות שהתרחקו זה מזה. גודמן מתעלם מהאפשרות שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח – מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.

לסיכום, עצם השימוש הטעון במילה "מלכוד", מבטא את הקיבעון של חשיבה רציונלית מערבית, יותר מידי לוגית, שאינה יכולה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים. חשיבה אחרת, אסיאתית, מוסלמית, תנ"כית וקבלית, יודעת את תופעת המלכוד כתוצאת אובדן התנועה במרחב. מן המלכוד נחלצים באמצעות הליכה אל הבלתי נודע. ואז קורים דברים חדשים. משברים חדשים והזדמנויות חדשות. גם בתולדות האומה האמריקאית, הכירו החלוצים האמריקאים בפוטנציאל הטמון בהליכה אל הספר. זה היסוד החשוב במגמת ההתנחלות, שהובן מאז ימיה הראשונים של חידוש שיבת ציון, כנשמת אפו של תהליך הגאולה ועל זה מתחולל המאבק.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 21 אפריל 2017.

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו?  קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. שמונה מחלוציי תל חי בהם יוסף טרומפלדור, נפלו בקרב,  חצר תל חי ובתיה הועלו באש, הנקודה  ננטשה לשנים ארוכות.  בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון: ראשית  בעצם הכללת אצבע הגליל עד מטולה בגבולות המנדט הבריטי,  ושנית בממד התודעה, בכינון  אתוס תל חי כמופת לאומי לדורות.

האריה השואג, תל חי
תל חי – תבוסה בקרב, ניצחון במערכה (מתוך ויקי שיתוף)

מנהיגים והוגים  רבים עמדו על רזי הפער שבין ניצחון בקרב להפסד במלחמה. גנרל גיאפ מנהיג הוייטקונג, נהג  לספר כיצד חיילי ארה"ב  אמנם ניצחו ברוב הקרבות, ובכל זאת ארה"ב היא שהפסידה במלחמה. כיצד זה קורה? זה כמובן קשור באופן בו מעצבים את הסיפור ביום שאחרי, אבל הרבה מעבר לכך. מדובר במשהו ממשי, לא רק במניפולציה נרטיבית.  ההסבר טמון בהבדל המהותי שבין מלחמה ומאבק לבין אירוע ספורט כמו משחק כדורגל.  בכדורגל יש רק ניצחון אחד המוגדר בכללים וחוקים קבועים ומוכרים.  מי שניצח בשריקת הסיום ממשיך להיחשב מנצח גם למחרת.  בכדורגל כצורת עימות, בעצם התרחשות המשחק בתשעים דקותיו עד הסיום, רק הממד הגלוי לעין, קובע את התוצאה והיא בדרך כלל סופית. זו מערכת פשוטה, סגורה בהתרחשותה בזמן ובמרחב. אין למשחק ולתוצאתו, כיוון התפתחות בלתי צפוי ב"יום שאחרי". גם אם יש למשחק ממדים סמויים מן העין, הם אינם נספרים בקביעת התוצאה.

תוצאת מאבק או קרב לעומת זאת, נקבעת לא רק בממדים הגלויים לעין. זו להבנתי תכלית הציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". טמונה כאן הכוונה לאדם להכיר כי לממשות ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם משמעותיים לא פחות אם לא יותר, מאלה הגלויים לעין. בממד הגלוי, לתוצאת המאבק על עמונה מבחן תוצאה פשוט וברור: מבחן הקיום הפיזי בראש הגבעה. בממד הסמוי, לעומת זאת, התוצאה מורכבת ורחוקה מלהיות פשוטה. דווקא במגמות העומק ההולכות ומתהוות מתוך המאבק, יהיה תלוי גורל המערכה על עתיד מפעל ההתיישבות.

ובכן כיצד מעצבים הגיון מאבק הטומן בחובו  פוטנציאל ניצחון גם אם מפסידים? מבקשים את נקודת האיזון היצירתית בשיווי המשקל בין הממדים הגלויים לסמויים.

קודם כל ראוי להגדיר היטב על מה נאבקים בעמונה. לכאורה נאבקים על עצם קיום היישוב, זה נכון במידה רבה אבל לא זה העיקר. את המאבק הזה, צריך לנהל בהבנה שהוא משרת מטרה כוללת ולאורה הוא חייב להתנהל. המטרה היא להבטיח את עתיד ההתיישבות הקיימת ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן ואף  לאפשר את הרחבתה והתפשטותה. בתוך כך ראוי לסמן ממה ראוי בכל דרך להימנע.  מתנגדי ההתיישבות אורבים לטעויות העלולות להתפתח מתוך העימות עם כוחות הביטחון. הם ידעו להפיק תועלת  מפגיעה בלגיטימיות  של מפעל ההתנחלות ומקריסת האמפתיה שהעם רוחש למתיישבים. הם מבינים שעל מנת לממש נסיגה נוספת ביהודה ובשומרון הם זקוקים תחילה לבידוד המתנחלים מאהדת העם. טעויות בניהול המאבק ינוצלו עד תום בידי יריבי ההתיישבות. נגדיר במפורש:

  1. עם ישראל אוהב את חייליו ושוטריו. לא תהיה סליחה על פגיעה בגופו או בכבודו של אחד מהם.
  2. בדרכי המאבק ראוי להישמר מהתנהלות המתויגת בדימוי: "פורעי חוק". דימוי כזה יסייע ליריבינו להרחיקנו מאהדת העם. בכל הצעדים הננקטים חשוב לשמור חיבור אל רוב שכבות העם, לאלה הממשיכים להאמין  כי אנו פועלים לרשת את מולדתנו בזכות  הבטחת ה' לאברהם יצחק ויעקב.
  3. להימנע מהצגת המאבק כממוקד באינטרס נדל"ני מגזרי- ציוני דתי. לא על נכסי המגזר נאבקים, גם לא על עצם זכות הקניין של תושבי עמונה. ערכי זכות הקניין וזכויות אדם לא עמדו למפעל ההתנחלות בעומדו בפני בית המשפט העליון בימי המאבק בתכנית ההתנתקות ואף לא עתה. זכויות הקניין, עם כל חשיבותן, לא הן העיקר במאבק הזה. כאן מדובר על הרבה מעבר לכך. אנשי עמונה כחלוצים למען העם, נאבקים על עתיד הבית היהודי בארץ ישראל, למען עתידם של דורות יהודים מכל חלקי העם בארץ ובתפוצות, שימצאו בעתיד בית ונחלה ביהודה ושומרון.

בממד הפוזיטיבי, במפגש על גבעת עמונה, יש למצוא הזדמנות לחיבור שיעצים את מפעל ההתנחלות ואת הערכים החלוציים שהוא מייצג. ראוי לזכור כי החיילים והשוטרים שישלחו לעמונה הם הפוטנציאל לעוד מאות  אלפי יהודים שיכולים למצוא את עתידם,  במרחבים הפתוחים במעלה אדומים בואכה ים המלח, באריאל, מעלה אפרים ובקעת הירדן. הם כמו ההמונים שיגיעו לשם, קורבן משותף של התנהלות מדינתית שיצרה את הבעיה. רצוי לנו להקטין ולרסן בכל דרך את פוטנציאל הפיצול והשסע העלול להתפתח ממפגש אלים. אנשים אחים אנחנו ומן המפגש הזה צריכה לצמוח תודעת שותפות גורל ויעוד.

עמונה
כל בית שנהרס ניצחון לחמאס (האמנם?) מתוך ויקי שיתוף

מבקש להקשיב היטב למנגינת דבריי. היא שונה בתכלית מן המנגינה הצורמת שהדהדה בסיסמה: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". אנו נאבקים על שניהם. ולרגע איננו מוותרים על אחד מהם. לצורך המאבק על ירושת ארצנו אנו זקוקים לעם וכן להיפך: עתיד העם ושלמותו תלויים בישיבתנו בחלקיי ארץ זו ובירושתם. זו דרכם של מאמינים, מאבקם וחזונם נצחי. מה שנראה לרגע כפשרה, הוא גמישות תבונית מתוך אמונה, בראיית צרכי המאבק שבדרך. לא ויתור מתוך  חולשה,  אלא גילוי עוצמה, במיוחד עוצמה מנהיגותית המבקשת הרבה מעבר להגנה על זכויות מיעוט.  מדובר במאבק על הנהגת העם, על דרכו ועתידו בארץ אבותיו.

באהדה ובהערכה  לאנשי עמונה ולמאבקם, בציפייה לישועה וצמיחה חדשה דווקא מתוך המשבר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 16 בדצמבר 2016

תפילת חנה-כתמצית תפילת ראש השנה: ביטוי לתקווה הטמונה  במציאות קיומנו הנתונה בשינוי מתמיד

תפילת חנה-כתמצית תפילת ראש השנה: ביטוי לתקווה הטמונה  במציאות קיומנו הנתונה בשינוי מתמיד

"ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון…כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל"

(שמואל א' ב, ז'-ח')

בהשקפת העולם המונחת ביסוד תפילת חנה, מצוי קוד גנטי  להשקפת העולם התנ"כית  על אודות מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. תפילת חנה מבטאת  יסוד מרכזי בהבנתנו את מצב האדם.  מידי יום, הכל מתהווה מחדש ונתון לשינוי:  העשיר עלול ברגע לאבד את עושרו, החזק עלול לאבד את כוחו, ומצד שני, באותו כוח שינוי, העני והחלש יכולים  בהרף עין להיוושע. הכל פתוח להתהוות והיציבות כתופעה, אינה יותר מאשליה בורגנית. זו תפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכל ארעי. אם גם זריחת החמה מידי בוקר חוזרת על עצמה רק מכוח רצון האל וחסדו –  כנאמר: "יוצר אור ובורא חושך…המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – הרי מי אנו ? "מה אנו ומה חיינו…".

סיפור ישועת חנה ותפילתה הנקראים בהפטרת יום א' לראש השנה, נראה על פניו, כסיפור המשך, לפקידת שרה והולדת יצחק הנקראים  באותו היום. אולם  בכריכתם יחד שני הסיפורים יוצרים משהו חדש. בזיקתם זה לזה, הם צובעים  לנו, בקווי יסוד אקטואליים,  תוכן מעשי, הנוגע  למשמעותו האנושית  קיומית של יום הרת עולם, במשמעותו הכפולה.  בממד האחד, יום הרת עולם, מאזכר את ראש השנה  כרגע של הולדת, כיום בו נברא העולם אי שם  בימי בראשית.  בנוסף,  ואולי אף בממד חשוב יותר, יום הרת עולם מדגיש את הממד הדינמי העכשווי:  מידי יום היקום  הולך ונברא מחדש, כל יום הוא למעשה יום הרת עולם. אך במיוחד  בראש השנה, בזיקה הכוללת המתהווה בו, בין  היקום  העומד לגורלו  בידי בוראו, לבין גורלו של כל יחיד ויחיד,

קו רעיוני רציף מחבר בין לידת יצחק, גירוש ישמעאל, עקידת יצחק ותפילת חנה: חיי אדם מיטלטלים בין אסון לבין ישועה, בין לידה לבין סכנת המוות, בין הצלה ניסית ההופכת ללידה מחודשת, לבין הכרת היותנו עפר ואפר. גם ההבטחה הגדולה: "כי ביצחק יקרא לך זרע",  נראית מרגע ציווי העקידה, כארעית ונתונה לטלטלה.

כאן תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח.  השאלה היא כיצד תופסים את השינוי המאיים על היציבות, האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של  תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המנהל התקין", משיב מצב לקדמותו השגרתית הסדורה והיציבה, או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך  טבעו של עולם. התיקון בהיבט זה, הוא למעשה בריאה מחודשת של סדר חדש הנתון אף הוא לשינוי וחוזר חלילה.  בתרבות האירופית מערבית, היציבות מבוקשת  בתור מצב היסוד – כסדר אידיאלי, בר מימוש בידי אדם תבוני. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו טיפול בתאונה, במאמץ להשיב את הסדר היציב אל מסילתו הקבועה. עבור אדם בתרבות המזרח – בכלל זה ביהדות התנ"כית, בתרבות הערבית, בתרבות הסינית ואפילו הרוסית- זה ממש להפך. אין מסילה קוסמית קבועה.  דווקא תודעת אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא נתפסת כתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכל פתוח, הכל בר חלוף.  במצב תודעתי שכזה, אדם חי תמיד בחרדת קיום, ברוח הגיונו של ר' יוחנן שפתח במסכת גיטין את אגדות החורבן באמירה הידועה: "אשרי אדם מפחד תמיד". (גיטין,נ"ז). השקפת עולם כזו, אכן מעוררת חרדה קיומית ומעוררת אימה. למי שאינו מאמין בישועה ממש קשה לחיות ככה.  אם הכל ארעי,  כיצד יוכל  אדם לשאת  את אי הוודאות הכרוכה בשינוי המתמיד? כיצד יעז  לצעוד לקראת  הבלתי נודע, בלי היכולת לייחל לישועה?

דווקא לשבע ולעשיר חשובה תודעת היציבות, היא מאפשרת  להם להאמין שכל מה שישנו בידיהם, יוכל  להמשיך להיות בידיהם גם מחר. בדיוק אליהם מכוונת קריאת ההתעוררות השזורה בתפילת ימים נוראים, המזמינה אדם להכיר בארעיותה המתמדת של יציבות חייו ועולמו.  מצד שני, דווקא בעומק תודעת הארעיות,  טמון פוטנציאל השינוי. עליו נישאת בשורת  הגאולה והישועה, עבור אלה החיים  בסבלות  העוני, הדיכוי והקיפוח. הידיעה שבהרף עין הכל יכול להשתנות, היא איום ממשי למי שמצפים להמשיך להחזיק  בעושרוםובכוחם, אך גם בשורה ותקווה למייחלים לשינוי.  מתוך אמונה זו שרו הפרטיזנים בימי החשיכה הגדולה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה, זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא…"

אכן תפילת חנה מציינת לראשונה את הציפיה לישועה הטמונה בצמיחת קרן משיח  ה' , ומהדהדת במילים המסיימות : "ויתן עוז למלכו,  וירם קרן משיחו" (שמואל א', ב', י'). על רעיון המשיח, כבשורת גאולה אנושית וקוסמית, אמר הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן, שהוא התרומה המשמעותית ביותר של עם ישראל לאנושות .

על יסוד זה של עולם הנתון בהתהוות מתחדשת ובבריאה מתמדת, עומד גם רעיון התשובה. לא כאפשרות לתיקון, כמו תיקון טכני של מצב תאונה, אלא כפוטנציאל שינוי הטמון בכוח להיברא מחדש. כבקשת דוד: "לב טהור ברא לי אלוהים".(תהילים נ"א)

ובכן היקום הולך משתנה ובתוכו גם האדם. עם ההתהוות הבראשיתית המתחוללת מחדש ביום הרת עולם, יכול אדם להשתלב בתנועה הגדולה, יחד עמה נתונה בידו הבחירה להשתנות ולהיברא מחדש לטוב או לרע, מוכוון בבחירתו החופשית בכוח תשוקותיו, חרדותיו, תבונתו ויראת אלוהיו. מתוך ראיית  האדם כישות משתנה, נאמר בפרקי אבות: "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". הכל פתוח לשינוי ואף הבחירה בין טוב לרע, כמו המאמץ לשימור כל מה שהשיג אדם בחייו, כרוכים במאבק מתמיד, המתחדש חדשים לבקרים. באין לאדם בחייו, מקום ורגע  של יציבות ממשית, תפילת ראש השנה ובמיוחד תפילת חנה, מציבות את חרדת אי היציבות, דווקא כמקור  השראה לאמונה ולתקווה.


נכתב לעילוי נשמת אמיר בן צבי וטובה אלטשולר, צדיק נסתר שהלך לעולמו בכ"ב אב תשע"ו. כל חייו היה מופת של ציפייה לישועה.  שנים רבות היה כמעט חסר כל  ועסק באמונה  בימיו ובלילותיו, בצדקה וחסד לרבים. פורסם לראשונה בעלון עולם קטן, פרשת ניצבים.

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח). זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקורבן. אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר,  ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח. אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא, הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקורבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל.  בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים. בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.  בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות – כיסוד מכונן במפעל הציוני – נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג,  שהפעם יובהר לכל,  קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005 )  באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

  1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
  2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד…לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס…" (הארץ,10.6.2011 )

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

  1. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו:  "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.

חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

לחטא העגל היתה כפרה. לא לחטא המרגלים. חטא העגל היה אירוע קשה אבל העגל נותץ והאירוע נסגר. חטא המרגלים הולך ונמשך כדברי משה בספר דברים על חטא זה: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם" (דברים, א', ל"ב). אינכם מאמינים –
בהווה מתמשך, לא בעבר. זה הולך ונמשך עד עצם ימינו. הרמב"ן שם אומר: "בדבר הזה שאני מבטיחכם לרשת את הארץ, ואין עכבה אלא מחוסר אמנה".

את חטא העגל אולי ניתן היה לגלגל על הערב-רב שעלה ממצרים, כמוזכר במפרשים. לא את חטא המרגלים. עשרת מנהיגיי השבטים שחוללו את החטא היו נבחרי האומה. מדובר כנראה בחטא היהודי המובהק ביותר. חטא הנוגע גם לצדיקי הדור. ברגע של משבר, אחרי הכישלון בעי, עם נפילת ל"ו מלוחמיו, גם יהושע התבטא במנגינת חטא המרגלים באומרו: "אהה אדוני, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן." (יהושע, ז', ז')

אין כמו חטא המרגלים כדי להמחיש מהותה של חובת האמונה. אמונתו של הנוצרי עוסקת במופשט, בייחוס אמונה לרעיון. אמונתו של היהודי המאמין נבחנת יותר מכל, בעולם המעשה. במוכנות להעז ולפעול כמו בחובה להיחלץ למלחמה לירושת הארץ, למרות הסיכונים הגלויים והחרדות. אמונה בהיבט זה ניכרת בעיקר בדפוס קבלת ההחלטות, בנחישות הפעולה.

על פרשת ציצית המופיעה בסוף פרשת שלח נאמר שהיא תיקון לחטא המרגלים. התיקון העיקרי טמון להבנתי בציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם." מפרשים עמדו על הממד הלשוני המשותף בין שליחות המרגלים "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ" , לבין האיסור : "ולא תתורו אחרי עינכם". לפנינו ציווי עמוק הכרוך ביסוד היסודות של פעולת אדם מאמין בהוויית המעשה. לפעמים המציאות בנתוניה הגלויים לעין, יכולה לגרום לחרדה, להיסוס עד כדי להצדיק באורח תבוני את הכורח המציאותי להימנעות מפעולה. בעצם הציווי ולא תתורו אחרי עינכם, מונחת תפיסת יסוד והנחיה לאופן בו ראוי לקיים הערכת מצב לקראת פעולה: הממשות האמיתית חבויה על פי רוב דווקא בממדים הסמויים מן העין. הממד הגלוי לעין, עלול להוליך שולל. בכך חטאו המרגלים, בהליכה שבי אחר מראה עיניהם. הערים אכן היו בצורות, והעם נראה עז ובאמת היו שם גם ילידי ענק. אבל זו רק המעטפת החיצונית הגלויה לעין. מה שמתגלה למראה עיניים הוא מה שקורה לא מה שיכול לקרות. הפוטנציאל למה שיכול לקרות בעיקרו סמוי מן העין.

מכאן ראוי ללמוד כיצד ביסוד הפרקטיקה וההתנהלות של אדם מאמין, צריכה להימצא ההבנה כי ברגע שמתחילים לפעול גם המציאות הגלויה לעין משתנה. מכאן באה הבנתו של בן גוריון להדגיש שוב ושוב כי המומחים מומחים בעיקר למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אבל ממש לא למה שיקרה. מה שיקרה תלוי ועומד, פתוח למי שיעז לפעול. בהתנהלותו המעשית בגילום הבנה זו, היה בן גוריון גדול המאמינים, בהדגשה מתמדת כי הקשר בין מה שקורה לבין מה שיקרה אינו הכרחי. זה מה שמעניק סיכוי ותקווה לפעולה החותרת לשינוי המציאות. בראשית ימי מלחמת העצמאות, כאשר המצב הגלוי נראה קשה עד כדי סכנת חורבן, כאשר נשיא ארה"ב טרומן שקל פניה למועצת הביטחון לעכב את יציאת הבריטים מתוך הערכתו שאין ליהודים סיכוי, הסביר בן גוריון למטה הכללי: "שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו. מטרה מורחבת מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד להיכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? (ייחוד ויעוד, עמ' 23)

מלחמת העצמאות בתש"ח, היתה שעה גדולה של תיקון לחטא המרגלים. יומיים לפני הכרזת המדינה בג' אייר בבירור בישיבת מנהלת העם, ניתח בן גוריון את המצב הקשה לאשורו והציג את התרחישים הצפויים להתפתח לנוכח הכרזה על הקמת מדינת ישראל. הוא הציג את האיום לפלישת חמישה צבאות ערב ובין היתר אמר: "ואם לראות את הדברים כמות שהם, לא "אילו היה", אלא כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות. גם לאבדת נקודות וגם אבדת אנשים וגם להזדעזויות קשות בתוך הציבור… תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגויס, ואם נרחיב האימונים ונרבה הציוד, נוכל לעמוד וגם לנצח. ולא בלי אבדות והזדעזויות קשות, ולכך יש להכשיר הישוב." שעתיים לפני מעמד הכרזת המדינה, שיגר חיים ויצמן הנשיא הראשון מיברק תמיכה לבן גוריון ממיטת חוליו בז'נבה: "יש להכריע ומיד. נפרצו לרגע שערי שמיים. אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל".

בהסתכלות מפוכחת על גודל השעה, זו אכן היתה שעה גדולה של אמונה. מאז חזר עם ישראל לסורו, לגילוי הנגע הכרוך בחרדת חטא המרגלים, כמו מחלה גנטית שמונחלת מדור לדור. בתוך כך, כמו אז, ההליכה שבי אחר מראה עיננו בהאדרת ה"איום הדמוגרפי", באמצעותו מבקשים להביאנו לבחול שנית בארץ חמדה, מ"כורח הנסיבות".

כמו גדולי הדור בימי חטא המרגלים, שהובילו את החטא, גם בדורנו החטא מובל על ידי גדולי הדור. ביניהם גם פוסקי הלכה המוכנים בהתייחסותם לחובתנו המעשית לירושת הארץ, לשקול שיקולי "פיקוח נפש", ומבקשים "דעת מומחים". כנראה שגם המרגלים בעומדם על במת הנאומים, העלו על נס את הרעיון המוכר לעייפה: קדושת החיים נעלה על קדושת האדמה. ולמה לסכן חיים?

פרופסור רביצקי סיפר על ר' חיים מבריסק, איך בימי מלחמת העולם הראשונה הגיע אליו יהודי וסיפר על הצרות והתלאות העוברות על יהודיי אירופה בעקבות המלחמה. את דבריו סיים היהודי באומרו: "מי ייתן ויהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח". זו תמצית חטא המרגלים בגלגולו המתחדש, הנמשך עד ימינו. תלמידי הגאון מוילנא, יחד עם קבוצות החסידים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה הי"ט, נהגו אחרת, במאמץ עילאי לתיקון החטא. לתיקון מחודש, נצטרף לקריאת  המשורר שז"ר נשיאנו השלישי: "אייכה כלב?!".

פורסם לראשונה בעלון "עולם קטן" ערב פרשת שלח תשע"ו