Browsed by
קטגוריה: חזון ומאבק

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

בשנה שעברה, בצאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", הבהרתי את יסודות המחלוקת שלי עם הניתוח שלו ועם המלצותיו. היה נראה שהעניין מוצה. משבחר גודמן בתום שנה לפרסום ספרו, לסכם תובנותיו בשני מאמרים כמעט זהים, במוסף הארץ (14.2.2018) ובמקור ראשון (5.4.2018), מצאתי חובה להתריע מפני הסכנה הטמונה בהמלצותיו.

מתוך אי היכולת לשמר את מה שנראה בעיני חלק מהישראלים כסטטוס קוו רצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצביע גודמן על הכורח ב"אקטיביות של צעדים קטנים". הוא ממליץ על גישה פרגמטית שתשמר את שליטת הרשות הפלסטינית: "רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ". הוא אמנם מבהיר כי "לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים", אך בשתי המלצות מעשיות הרות אסון בעיני, מתמצה סלע המחלוקת: הראשונה כרוכה במסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הרשות הפלסטינית, ההמלצה השנייה "הפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים". בשתי המלצותיו אלה, מתגלה גודמן כשבוי בפרדיגמה הביטחונית טכנית של בכירי מערכת הביטחון שאותם פגש במהלך כתיבת הספר. העניין העיקרי הוא שאחיזתנו ביהודה ושומרון אינה מונעת רק מצרכים ביטחוניים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, וגודמן אכן נתן לו משקל מרכזי, הוא אינטרס ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון. בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, כבר בראשית תהליך אוסלו. במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש.  90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. במציאות זו, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום שליטתנו בהם, לאחר ששליטתנו בהם הצטמצמה מכבר, פירושו למעשה, מניפולציה לנסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן. ראוי להדגיש: גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים הלאומיים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. פריסת ההתיישבות היהודית ביו"ש, בתמיכת המאחזים, צמודה להגיון אסטרטגי זה במלואו.

כאן המפתח להבנת מגמות הפעולה החתרניות המובלות בשנים האחרונות בשטחי C, על ידי האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית. בתכנון אסטרטגי מתואם, בבנייה מואצת ובפיתוח חקלאי נרחב, חותרת הרשות הפלסטינית בתמיכה אירופית גלויה, למנוע ממדינת ישראל את מימוש האינטרסים הלאומיים שלה ביו"ש. מדובר לא רק במאבק להרחבת מרחב המחיה הפלסטיני, אלא על מגמה לביתור ובידוד ההתיישבות היהודית. המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? באופן אישי עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם יישובי גוש עציון, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני. מאבק זה יכריע גם את מעמדה של ירושלים: האם השכונות הפלסטיניות, כמו א-טור ועיסוויה, תהיינה מובלעות פלסטיניות במרחב ישראלי, או שגוש אדומים יהיה מובלעת במרחב פלסטיני. זה מה שמסביר את ההתנגדות העקבית האמריקאית להכרזת גן לאומי במורדות הר הצופים מזרח, בשאיפתם להותיר את מעלה אדומים כמובלעת ישראלית בתוך מרחב פלסטיני. במאבק הזה המלצות גודמן משתלבות למעשה במגמות המובלות בשטח על ידי האיחוד האירופי במאבק לצמצום האחיזה הישראלית במרחבי  C. בפרדיגמת הצעדים הקטנים- גם אם יוותרו בידינו גושי ההתנחלויות- גודמן מוביל למעשה, לנסיגה ישראלית זוחלת אל הקו הירוק.

ראוי להעמיד את המחלוקת על מקומה המדויק. המחלוקת שלי עם גודמן רחבה. היא מתחילה בהבנה שונה של תפיסת חזוננו הלאומי, בשאלת החתירה המתמדת לירושת ארצנו, ונמשכת בגישה שונה למרכיבי הערכת המצב הביטחונית. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית לבין הנאחזים בחזון אידיאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת. עם תפיסת הביטחון המסורתית של תנועות ההתיישבות החלוציות, הניווט הפרגמטי שלי מניח שביסוסה של מגמת התיישבות נרחבת, בכל מרחבי שטח C, הוא המפתח ליציבות אסטרטגית. בהרחבת האחיזה ההתיישבותית שלנו, תלויה התודעה שנוכחותנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו. בשל כך בחר האיחוד האירופי להתערב באורח כה גלוי בעיצובו של מרחב זה לטובת הצד הפלסטיני. מן המקום הזה ראוי להתריע כי המלצות גודמן מנוגדות לא רק לחזון מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, אלא גם לאופן בו תפס ראש הממשלה יצחק רבין את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחב זה.

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה בהן סיכם גודמן את מאמרו. אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה שומרון ובקעת הירדן.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 13.04.2018

 

 

 

היסטריית החוק הפולני וייעוד הציונות

היסטריית החוק הפולני וייעוד הציונות

עוצמת התגובות בישראל לחוק הפולני החדש, חשפה עצב רגיש בזהותה של מדינת ישראל. זיכרון השואה משותף כמובן לכולנו. אבל הקולות מצידה השמאלי של המפה החברתית היו בסוגיה זו דומיננטיים יותר. בתוך כך עלתה שוב הטענה כי השואה היא ציר מרכזי במדיניות החוץ הישראלית ובסיס להצדקת קיומה. ללא עוררין, השואה היתה אירוע מרכזי ותפנית משמעותית בחיי העם היהודי. למרות זאת, מנקודת מבט ציונית, היא לא היתה ואינה צריכה להיות בסיס הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.

"מה היתה המילה שואה שנתיים לפני השואה?" שאל המשורר מאיר ויזלטיר. הכמיהה לציון לעומת זאת הייתה קיימת הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. בנאום הנעילה של הקונגרס השישי בבאזל, אוגוסט 1903, בהתייחסות הרצל לדחיית הצעת אוגנדה אמר: "אני רוצה לומר עכשיו בלשון אבותינו דבר נחמה עתיק יומין שהוא גם התחייבות לעצמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."

אלא שבהוויית המעשה, כפי שדברים מתבטאים גם בסדר הטקסים לאורחים רשמיים של מדינת ישראל, הביקור ההכרחי ביד ושם מחזק את הרושם שמדינת ישראל נולדה כביכול מתוך השואה. גם צה"ל נוהג כך וידידי אל"מ מיל' איתמר יער, שעסק רבות בקשרי החוץ של צה"ל, ערער על כך והציע ביקור חליפי בבית התפוצות. לפני כמה שנים השתתפתי בארוחת ערב למשלחת גנרלים מצבא ארה"ב. האלוף המארח ברך ואמר להם: "מחר תבקרו ביד ושם ותבינו את סיפורה של מדינת ישראל." ערערתי בפומבי, בטענה שאם כל הסיפור מתמצה בבקשת מקלט בטוח ליהודים במצוקה, אז למה לא בברוקלין?

בצדק מתקשה ישראל החילונית להצדיק את בקשת היהודים ל'מקלט בטוח' דווקא כאן, ב"נישול" הפלסטינים שהתגוררו כאן מאות שנים. הסופר א. ב. יהושוע, בספרו: "בזכות הנורמליות", דן בשאלה זו באופן מרתק. הוא שלל את טענת הזכות הדתית בקביעה שהיא "יכולה להיות בעלת תוקף לאדם הדתי עצמו, אבל היא חסרת כל משמעות מוסרית לתובע שלא רק שאינו דתי אלא אף אינו יהודי." (עמ' 87) בהגיון דומה שלל גם את טענת הזכות ההיסטורית בהסבר שזיקה היסטורית לארץ אינה יכולה להקנות זכות לשוב פתאום ולנשל את מי שכבר יושב עליה. כל שנותר להצדקת מפעלנו כאן במאה השנים האחרונות הוא לדעתו, זכות מצוקת הקיום היהודי. מבחינת הסיפור הישראלי החילוני, השואה משתלבת בנקודה זו, בתפקידה המרכזי כמצוקת קיום מובהקת.

אלא שהרעיון הציוני במהותו, גם בשעה שמיצה את מצוקת הקיום ככוח מניע לעלייה לארץ, ראה בארץ ישראל יעד עלייה לא רק ליהודי ארצות המצוקה. תהום פעורה בין השאיפה ל"גאולה מלאה ושלימה של העם היהודי בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" (בן גוריון) לבין השאיפה למקלט לעם מוכה חסר מולדת. אם עיננו נשואות ללא יותר מקיום בביטחון בפיסת אדמה קטנה, מובנת היטב החרדה המתעוררת בשנים האחרונות, שמא עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של מדינת ישראל, מה שבסך הכל הושג בשבעים השנים מאז הקמתה, אינו יותר מאשר החלפת בעיה קיומית מסוג אחד – כמו פוגרומים בקישנייב, והכחדה בימי השואה – בבעייה קיומית מסוג אחר – כמו גרעין איראני כאיום על תל אביב. אלא שבעבור הרעיון הציוני כפי שנתפס ללא עוררין בעשרות השנים הראשונות, תכלית קיומנו כאן אינה מתמצה בבקשת המקלט, אלא בכינון מולדת. הביטחון הוא תוצר לואי חיוני, אבל לא המטרה.

שיבת העם היהודי לפעולה ריבונית בהיסטוריה כאומה בין האומות, היא עניין מרכזי במשמעות הציונות כתנועת תחייה לאומית. אם השואה אינה נתפסת כבסיס ההצדקה לקיומנו הריבוני, תגובתנו לחוק הפולני יכולה להיות משוחררת לשיקול הדעת הענייני, במבחן האינטרסים המשתנים בזירה המדינית.


פורסם לראשונה בליברל, 14 במרץ 2018

שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

בדיווח על ניר חפץ שנעשה עד מדינה בחקירת ראש הממשלה, נאמר לציבור כי עדותו מאשימה את ראש הממשלה בקבלת החלטות ביטחוניות משמעותיות בהתעלמות מהמלצת מומחי הביטחון. מעבר לדיון העוסק בהתנהלותו האישית של נתניהו, מונחת לפנינו סוגיית יסוד במדע המדינה ובקבלת החלטות אסטרטגיות. מתעוררות כאן שתי שאלות: האחת עוסקת במהות תפקידו של מנהיג כקברניט לאומי, עד להיכן מגעת חובתו למלא אחר המלצת מומחים? השאלה השנייה, עד כמה יועציו הקרובים ואף האינטימיים של מנהיג לאומי, יכולים להתקבל כמקור סמכות לגבי מניעי החלטותיו, במכלול שיקוליו הגלויים והסמויים?

בעומק העניין, שתי השאלות קשורות זו בזו. אם מצפים ממנהיג לאומי להתנהל בהכרעותיו המשמעותיות בציות למודל המתאים למנהל וועדת מומחים, אז הדיון, כאירוע מקצועי, חייב להיות שקוף ולהעלות בגלוי את מלוא השיקולים. במקום כזה מי שהיה שותף לדיון, באמת יודע ויכול להעיד על מה שהתרחש שם. אלא שמנהיגות בכירה, בוודאי ברמה הלאומית אינה יכולה להתנהל במלואה רק בממד הגלוי.

קבלת החלטות בניגוד להמלצת מומחים

עד שלא מגיעים לצומת הכרעה במצבים חסרי תקדים, ניתן להפקיד גורלנו בידי מנהלים מצטיינים. את ניהול הרכבת לדוגמה, כדאי להפקיד בידי מצטייני ניהול. אבל לא הכל בחיי חברה ומדינה מתנהל על מסילות, ומנהיגות כתכונה ייחודית, נדרשת דווקא במקום בו נגמרת המסילה. במקום בו מסתיימת הרציפות בין מה שהיה לבין מה שקורה. באירוע חירום שמתגלה בטבעו כפורץ כל מסגרת תקדימית, מסתיימת גם סמכות המומחים. זו היתה שעתו הגדולה של צ'רצ'יל כפי שאף הוצגה באורח דרמטי בסרט "השעה האפילה". מול מתקפת הבזק הגרמנית, הגנרלים הבריטים במיטב מקצועיותם נמצאו חסרי אונים. בשעה הרת הגורל של מצור דנקרק, היתה זו מנהיגותו של צ'רצ'יל שהובילה לחילוץ ההרואי של מאות אלפי החיילים שנלכדו על החוף.

כך הייתה גם מנהיגותו של בן גוריון שהתאפיינה בכל דרכו הפוליטית בהבנה עמוקה למגבלת הידע המצוי בידי מומחים. במלחמת העצמאות, ידועה ביותר התעקשותו של בן גוריון, בניגוד להמלצת המטה הכללי, לריכוז מאמץ המלחמה הראשי לירושלים. דיוני וועדת החמישה, בראשותו מבטאים פתיחות אמיצה לדיון ביקורתי. בדיון נוקב לאחר קרב לטרון, הטיח אלוף יגאל ידין- ראש אג"מ – בפני בן גוריון:

"החטיבה היחידה שאפשר היה להשיג לקרב היתה חטיבה 7… פה היתה לדעתי ההתערבות הקשה ביותר של בן גוריון, אשר לדעתי היתה בניגוד לכל סמכויותיו כאיש הרואה עצמו מוסמך לתת הוראות לצבא. כולם היו טירונים ואי אפשר היה להכניס אותם לקרב אלא כעבור שבעה או שמונה ימים אחרת זהו איבוד לדעת… ניסיתי להסביר שמבחינה טכנית זה לא יתכן, אך כל דבריי היו לשווא. בן גוריון דרש שאקרא את מפקד החטיבה, הוא רצה לשמוע את הדברים מפי המפקד…יש לי טענה קשה למפקד החטיבה שמילא את הפקודה. מבחינת כל השיקולים הצבאיים אסור היה לעשות פעולה זו, הפעולה נגמרה בקטסטרופה איומה."

בן גוריון ענה בנחרצות: "לדעתי בניצחון גדול, אמנם לא בזול." אכן קרב לטרון היה כישלון ברמה הטקטית, אבל ניצחון משמעותי ברמה המערכתית. בחכמה שלאחר מעשה, אפשר להמשיך לבחון את נכונות ההחלטה, אבל אין ספק שהיא היתה לא רק לגמרי לגיטימית אלא גם מופת לנחישות ההחלטה של מנהיג לאומי, הנדרשת במהותה גם ליכולת העמידה כנגד המלצת המומחים.

כך נהג בן גוריון גם בהעלאת יהודי עיראק במבצע מהיר ב-1950. שלמה הלל שנשלח להוביל את המשימה מספר כיצד לוי אשכול שנשא באחריות לקליטת העולים החדשים, קרא לו בטרם יציאתו לשם ואמר:

"בחור צעיר, אל תביא את כולם בבת אחת. אין לנו יכולת לקלוט אותם אין מספיק אוכל, אין אוהלים, אין עבודה לספק להם."

בן גוריון ששמע על כך, קרא לשלמה הלל ואמר לו:

"מה שאמר לוי אשכול נכון. בכל זאת תגיד לכולם לבוא מיד, עכשיו ההזדמנות ומי יודע מתי תסתיים."

ואמנם פחות משנה לאחר מכן שלטונות עיראק סגרו את הגבולות (שלמה הלל, רוח קדים, ידיעות אחרונות ומשרד הביטחון, עמ' 266-268). כאן מתגלה ייחודה של תופעת המנהיגות, בתנאיי אי וודאות, במבט שמעבר לאופק הגלוי למומחים, בנחישות ההחלטה שאינה יכולה להיות מגובה בהבטחת המומחים להצלחה.

כיצד גם יועצים הקרובים אינם בעלי סמכות למניעי ההחלטה:

מעצם טבעה מנהיגות נדרשת להתמודד בסביבות מורכבות. בסביבה שאינה מורכבת גם סדרן עבודה יעיל יכול להסתדר. כשהמערכת נעשית מרובת מתחים ומורכבת לא ניתן לנהל אותה בשקיפות מלאה, זה מה שעושה את ההנהגה לעניין רווי מסתורין. גלילי אמר על בן גוריון

"שהיה לו הכישרון לשתוק ולחטוא לבדו. כלומר, לא לשתף אחרים במחשבותיו, שיקוליו וכוונותיו. הוא גם לא גילה ליבו לפני יומנו. דומה שמאז מותו של ברל כצנלסון לא התייעץ בן גוריון עם איש, אלא היה מאזין ומחליט. על כן נשארה מערכת השיקולים של בן גוריון עלומה ונתונה לפרשנות."

(אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, עמ' 42)

גם מנהיגותו הנבונה של לוי אשכול כראש ממשלה כפי שהתגלתה בניהול מלחמת ששת הימים, נותרה רוויית מסתורין באופן שהוליך שולל גם את יועציו הקרובים. על הלילה הגורלי בחמישי ביוני, בו התקבלה בישיבת הממשלה ההחלטה לכיבוש ירושלים המזרחית, כתב מזכירו הצבאי תת אלוף ישראל ליאור:

"הדיון נמשך יותר מהצפוי…השרים התווכחו על עתידה של ירושלים לדורות. הם עשו זאת ללא הכנה מראש, ללא ניירות עבודה, מבלי לדעת דבר על תכניות פוליטיות או צבאיות."

אשכול סיכם את הדיון באמירה: "נשאיר את ענייני הצבא לצבא" ביודעו שמשה דיין שלא נכח בדיון, נתן כבר הוראות לכיבוש ירושלים. התנהלותו של אשכול בשעה זו נחוותה על ידי מזכירו הצבאי כחולשה. להבנתי הוא לגמרי פספס את עומק התחכום. אי השתתפותו של דיין בישיבת הממשלה היתה מבחינת אשכול הזדמנות לעמימות מועילה. אם הדברים יתפתחו כרצוי מה טוב ואם תתהווה תסבוכת בינלאומית, העמימות תאפשר לממשלת ישראל מוצא, בהצגת המהלך כתקלה בהבנות בין ראש הממשלה לשר הביטחון. בהיבט זה היתה כאן התנהלות מלאת תחכום ועורמה כרשת ביטחון לסיכוניי ההליכה אל הבלתי נודע. גם היועצים הקרובים חסומים ברגע שכזה, לעומק השיקולים.

לסיכום: המורכבות רבת הממדים, בה מתנהל מנהיג לאומי, היא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל בקבלת החלטות אסטרטגיות. המסתורין האופף אותה היא אתגר מורכב לא רק להיסטוריון, אלא גם לצוותי חקירה מבוססי מומחיות.

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

נאום אבו מאזן בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף נמשך כשעתיים.  מלבד צמד המילים "יחרב ביתך",  שהפכו לכותרת,  סקירתו "ההיסטורית" על תולדות הציונות, משכה את עיקר הביקורת הישראלית. לדברי ראש הממשלה נתניהו הסקירה חשפה את שורש הסכסוך: "התנגדות הפלסטינים לקיום מדינה יהודית בגבולות כלשהם".

גם לפלסטינים, בעיקר לצעירים, חלק גדול מהנאום נשמע כמו שיעור היסטוריה מייגע. אולם לנאומים פוליטיים מסוג זה יש בדרך כלל יותר מנמען אחד. במקרה זה, החברה הישראלית על פלגיה ומנהיגיה, יחד עם הקהילה הבינלאומית, היו כנראה הנמען העיקרי. במיקוד לאמות המידה החוקיות והמוסריות המקובלות כיום בעיקר במערב אירופה, ביקש  אבו מאזן לתאר מחדש  את היבטיה הבעייתיים של התופעה הציונית.  נכון שסקירתו ההיסטורית  לא כל כך עוברת את מבחן האמינות  המדעי, אבל הבעייתיות שהציג  צריכה לאתגר בכל יום מחדש את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. בכל קנה מידה היסטורי, המהפכה הציונית – בהצלחתה בהקמת מדינה ובקיבוץ גלויות – היא תופעה ייחודית וחסרת תקדים.  מי שיתעקש לתאר תופעה זו כעוד מגמה במגמות ההגירה הגלובלית יתקשה  להבין מה באמת התרחש. אבו מאזן הפנה זרקור אל האנומליה הזו שהפכה בעיניו את העם הפלסטיני לקורבנה העיקרי.

השאלה העיקרית הניצבת תמיד ברקע היא שאלת היסוד החוזרת ונשנית: אם היהודים מבקשים מקלט בטוח, והקהילה הלאומית מעוניינת להעניק אותו, למה דווקא כאו? למה על גבה של האומה הפלסטינית? בנקודה זו אנו עצמנו לא סגורים על הסיפור שלנו ואליה כיוון אבו מאזן.

 מכל מנהיגנו מאז ראשית ימי הציונות, בן גוריון עסק באופן מקיף בכל הטענות שהעלה אבו מאזן.  .

במקום להציע כאן את השקפת עולמי, בחרתי להעמיד זה מול זה כמה קטעים מנאום אבו מאזן מול דברי בן גוריון.

מתוך נאום אבו מאזן

"איך התחילה הסוגיה באזור שלנו? מדברים על הצהרת בלפור שהתקבלה לפני מאה שנים. מבקרים אותנו למה אנחנו מדברים על משהו שהתרחש לפני מאה שנים? ואנחנו אומרים: נמשיך לדבר על ההכרזה עד שבריטניה תביע התנצלות ותכיר במדינה פלסטינית. אבל ההיסטוריה התחילה הרבה שנים קודם."

 

"הוגה הדעות המצרי עבד אל והאב אל מסירי, תיאר  את הישות הציונית בצורה זו: 'המטרה של הקמת מדינת ישראל היא הקמת מדינה קולוניאלית, שאין לה שום קשר ליהדות' , כלומר השתמשו ביהודים."

 

"הרצל היה אדם משכיל שעסק בתאטרון ובשירה ולא היה לו קשר לסיפור הציוני. הוא עסק בעניין רק כי השאלה היהודית התחילה לעלות באירופה. היהודים היו נואשים בגלל בעיות כלליות ומשבר בתוך הקהילות שלהם, לא בגלל הדת שלהם."

 

"היהודים הגיעו לפלסטין היגרו אליה ועשו ממנה 'מולדת'. אבל שמרו על זכויותיהם בצרפת, בבריטניה ובגרמניה…איך היהודים היגרו לפה הרי גם כשהם נהרגו וסבלו מטבח, הם לא רצו להגר לישראל."

 

"כאשר ארה"ב הכירה בישראל כמדינה יהודית, הנשיא טרומן מחק את המילים 'מדינה יהודית וכתב במקומן 'מדינת ישראל'. אז למה אתם רוצים שאנחנו נכיר במדינה יהודית?"

מדברי בן גוריון

"מולדת אינה ניתנת במתנה אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים. אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת אפיים. מולדת זו יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות…ארץ ישראל תהיה שלנו לא כשהתורכים, האנגלים או ועידת השלום הבאה יסכימו לזה, ויבואו על החתום מטה באמנה דיפלומטית- אלא כשאנו היהודים נבנה אותה. את הזכות האמתית הממשית ובת הקיימה על הארץ נשיג לא מאחרים אלא מעבודתנו. למען תהיה ארץ ישראל שלנו עלינו לבנותה, יעוד תנועת התחייה שלנו הוא בנין הארץ."

(ניו יורק, ספטמבר 1915 , ממעמד לעם עמ' 10)

 

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת בלפור. היא קודמת לאלה. התנ"ך הוא המנדט שלנו…. אני יכול לומר בשם העם היהודי: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו בשפתנו העברית, ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזו ואישורה."

(עדות בפני הועדה המלכותית, 7 ינואר 1937, במערכה, כרך א' עמ' 77-78)

 

"הגדרת 'המטרה הסופית' של הציונות  אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית."

(פברואר 1937, במערכה א' עמ' 190)

 

"הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ ישראל עתידה לפתור את 'שאלת היהודים' בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו. כלומר, לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד העם על מרכז רוחני, (ארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי לאוו דווקא מדינה וריבונות) כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניות של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ, לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכז הארצי.

(במערכה א' עמ' 238, מתוך נאום בקונגרס הציוני ה-20 אוגוסט, 1937)

 

"מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקורה יום יום ליהודי תימן, שופך אור אכזרי על סיכויי ה'מרכז הרוחני' של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגליי 'הרוב' והמדינה היהודית, יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות.  האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע- קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

(פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158)

 

"מבחינה יהודית הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות, אלא קודם כל אהבת מולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית, מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית. ומרצון וצורך להתיישב בארץ ישראל. טלו מהציונות את אהבת הדורות למכורת האומה במשך מאות שנים, טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה."

(1938, במערכה ב' , עמ' 48)

 

"מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות…ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו."

(כוכבים ועפר, עמ' 92, 1954)

 

על ייחוד החיבור היהודי בין דת ללאום, בניגוד לטענות האסלאם שיהדות היא דת ולא לאום:  "הדת היהודית היא דת לאומית ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי."

(כוכבים ועפר, עמ' 128, 1957)

 

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל ונצח ישראל טבוע בשנים אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים."

(כוכבים ועפר, עמ' 155, 1957)

 


בקיץ 2008, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי נפגשתי במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי סולטנוב. בשיחה  על השאלה אם היהודים מבקשים קיום בביטחון למה דווקא בארץ ישראל, אפשר אולי גם בברוקלין, הוא אמר לי: "אכן איני יכול להכחיש שזו עבורכם ארץ אבות, אבל למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה ומדברים רק על ביטחון?"  נאום אבו מאזן אולי ישיב אותנו לברור מחודש לסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולעולם.

 


נוסח מקוצר של מאמר זה פורסם לראשונה בליברל, 13 בפברואר 2018

 

 

 

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

פרשנים מבקשים לצנן את הצהרת טראמפ כבשורה ואף להתריע על הסכנה הטמונה בה. צבי בראל טען כי:

החלטתו של טראמפ והתבוסה הקשה באו"ם משאירה את ישראל עם ירושלים ביד אבל עם לא כלום באופק.

הארץ, ירושלים של סחיטה, 27.12.12.

איתן הבר המשיך – "החבר בבית הלבן לא עובד אצלנו" (ידיעות אחרונות, 27.12.12). להערכתו, בעוד זמן מה, התוכנית הגדולה תונח על השולחן וכשפרטיה יודלפו תשתרר בירושלים מבוכה גדולה.

שואלים מה בכלל הבשורה שבהכרזה, הרי קדמו לה הרוסים בהכרתם בירושלים המערבית כבירת ישראל, בצד ירושלים המזרחית בירת פלסטין. ההבנה הרווחת מתארת את ההצהרה כמכוונת לומר לישראל: "עכשיו קבלתם מתנה, מכאן והלאה אל תכשילו את העסקה הגדולה".

מבט אחר

הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. גישות מערביות- בשעבוד למודל ניהול פס הייצור- מצפות מתכנון אסטרטגי לסמן יעד כמצב סיום מבוקש ולכוון לשם את צעדי הפעולה בתכנון מפורט וקבוע מראש. באמות מידה אלה, הצהרת טראמפ על מה שחוללה, אכן יכולה להתפרש כצעד מסוכן: כפתיחה מפתה לתהליך כפוי שסופו קבוע מראש, או כצעד פזיז בלתי מחושב לקראת הבלתי נודע. אלא שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי להבנתי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי.

לאחר כשנה בתפקידו, והגישוש שביצעו שליחיו למזרח התיכון, גרינבלט וקושנר, טראמפ הבין ככל הנראה, כי מערכת היחסים הישראלית פלסטינית נקלעה לשיתוק ולמבוי סתום. בהכרה זו גייס צורת חשיבה רוסית, המתאימה במידה רבה גם לניסיונו כאיש עסקים. לנוכח המצב החסום, ביקש במודע לטלטל את המערכת על מנת לחולל בה התרחשות חדשה, ביחס אליה לחשב את צעדיו הבאים. זו תכליתה של ההצהרה, כמכוונת מעיקרה ללא יותר מחילול טלטלה, כמו לזרוק אבן לשלולית ולהתבונן בגלי הבוץ המתהווים בקרקעית. תכלית זו הושגה במלואה.

 אסטרטגיה רוסית כתהליך דינמי

גישה רוסית לתכנון אסטרטגי מניחה במודע שעם תחילת הפעולה המערכת בה פועלים משתנה ומיטלטלת, עד כדי התהוות מחודשת. משמעות ההכרה בשינוי המערכתי, מאלצת להניח כי עם הפעולה, התכנית עמה יצאנו לדרך, מחויבת לבחינה מחודשת ולא רק להתאמות קלות. קיימת כמובן מטרת על אסטרטגית, כמצפן מכוון מראשית הדרך, אלא שבמודע, יוצאים לדרך ללא תכנית סופית ומוגדרת לגבי כל שלב בדרך אל היעד. פועלים בהכרה שממילא מדובר בתהליך, ברצף מערכות דינמי, באמצעותו תתברר לא רק הדרך להשגת מטרת העל, אלא גם מידת היכולת להשיגה. בגישה רציונלית מערבית לא מתחילים במסע עד שלא הובטחה היכולת להגיע ליעד. בהיבט זה צעדו של טראמפ נראה חסר אחריות. בגישה הרוסית לעומת זאת, מתחילים לפעול על אף הידיעה שלפי שעה אין דרך להעריך את יכולת המימוש והיא למעשה תתברר רק במעלה הדרך. במתכונת תבונית זו צעדו של טראמפ מקבל משמעות אחרת.

התנהלות כזו מגששת אל הבלתי נודע, בצעדים מחושבים, כמו בקרב התקדמות כאשר כוח סיור נשלח אל תא שטח מאויים על מנת למשוך אש ולאתר את הערכות האויב. בינתיים עיקר הכוח נותר מאובטח מאחור, בהמתנה להתבהרות תמונת המצב. עם ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, אכן הודגשו הסייגים, בבחינת שמירת רגל יציבה המאפשרת בגילוי מצוקה גם נסיגה לאחור. בתוך כך, הוזכרה במפורש תכנית שתי המדינות כמו גם ההדגשה שגבולות ירושלים יקבעו במשא ומתן. למעשה בכוונת מכוון לא נאמר דבר חדש ודווקא בשל כך המהומה שהתחוללה כה משמעותית בחשיפת מבנה העומק של המגמות הפלסטיניות בקווי המתאר לדרישותיהם.

פוטנציאל היתרונות לישראל

למייחלים להסדר ישראלי פלסטיני כמעט בכל מחיר, התגובה הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, בכלל זה הטלת הדופי בארה"ב כמתווך הוגן, נראית כמכשול נוסף, עד כדי אובדן התקווה.

לבשורת השלום בהגיון שתי המדינות, אין דרך להסביר מה מנע מאבו מאזן לקבל את ההכרזה בהשלמה מחושבת, בהדגשה שמדובר בירושלים המערבית שגם הוא מכיר בה, כל עוד ברור ומוסכם כי ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית.

כאן מצד שני, טמון הפוטנציאל להנהגה הישראלית המעוניינת להיחלץ ממתכונת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, כפי שהוסכם על ידי ראש הממשלה ברק ואומץ בגרסה נדיבה על ידי אולמרט בהצעתו האחרונה לאבו מאזן ב-2008. בדיוק על זה נאבק נתניהו מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-2008. מול אבו מאזן שתבע להמשיך במו"מ מן המקום בו נפסק עם אולמרט, הציג נתניהו מוכנות למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. ההבדל בין מתווה רבין כפי שהוצג בנאומו האחרון בכנסת אוקטובר 1995, לבין מתווה ברק אולמרט מתמצה בשלושה מרכיבים מהותיים: רבין עמד על שלימות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, על שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כגבול ביטחון מזרחי ועל הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא "פחות ממדינה". ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת מרכיבים אלה והוסיפו תנאי נוסף שלא הוסכם מעולם בתפיסת רבין והוא חילופי שטחים: הענקת שטח ישראלי בתמורה עבור כל פיסת אדמה שתישאר בידי ישראל בגושי ההתיישבות.

האבן שזרק טראמפ לשלולית יכולה ללמד על המתחולל בקרקעית. כאן מצוי פוטנציאל המשמעות האסטרטגית של הצהרת טראמפ כטלטלה המחוללת הזדמנות לברור מחודש של מערכת התביעות הפלסטיניות, במגמה קודם כל ולפני הכל להיחלץ ממלכודת מתווה קלינטון-ברק.


פורסם במקור ראשון, 5.1.18.

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הסוגיה הדמוגרפית ביחס ליושבי המרחב שבין הים לירדן ניצבת בעשור האחרון כאחת הסוגיות המרכזיות, בשאלת ההסדרה הנדרשת בינינו לבין הפלסטינים. אבדן האמונה בציבוריות הישראלית ביכולתנו להגיע לשלום עם הפלסטינים (כפועל יוצא מן ההתנסות של אוסלו ושל ההתנתקות) הפכו את הסוגיה הזו לטיעון המרכזי מצד מצדדי גישת שתי המדינות. ניתן לשמוע את הטיעון הזה רבות מצד מי שאינם רואים עצמם כאבירי זכויות האדם (גישה הנתפסת כשמאל מובהק), אלא כמי שהאינטרס הלאומי הישראלי נמצא בראש מעייניהם, ובמידה רבה היא נתפסת כגישת המרכז בישראל. בין אלו המקדמים את הדיון בכיוון זה ניתן למנות דוברים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים.

הדיון הדמוגרפי מוצג כטיעון עובדתי, נטול פניות, שאיננו חוסה תחת גישה אידאולוגית. אלא שגם הסוגיה הדמוגרפית כרוכה בנקודת מוצא של החזון הלאומי. בניגוד למתחייב בגישת היסוד לכל דיון מדעי, בו המתדיינים מתבקשים להניח את הנתונים על השולחן בשקיפות מלאה וגם את מתודת איסוף הנתונים ועיבודם, בסוגיה הזו המתדיינים מסרבים לכך – הם גם מסרבים להתדיין זה מול זה במפגש שיח פומבי. במשך שנים. כמפקד המכללה לביטחון לאומי פרופסור ארנון סופר המתריע שנים מפני איום דמוגרפי סרב להתדיין בכיתה אחת עם יורם אטינגר המציג פער של מליון פלסטינים בין הספירה שלו לספירה של ארנון סופר והדמוגרף דה-לה-פרגולה. אם הם באמת מדענים מדוע שיסרבו לדיון פומבי?

ויותר מכך – גם אם המספרים שלהם נכונים, לגבי המצב הקיים השאלה הגדולה היא הניבוי שלהם לגבי המצב המתהווה לעתיד וכאן הסטטיסטיקה אינה יכולה להתמודד עם התהוויות בלתי צפויות.

מאז 1994 במהלכה יצאו כוחות צה״ל מעיקר השטח ברצועת עזה, וביתר מובהקות מאז חדלה לחלוטין שליטת מדינת ישראל על מרבית האוכלוסייה שם בעקבות תכנית ההתנתקות שלאחריה לא נותר יהודי אחד בכל הרצועה, קיימת בעזה מדינה דה פקטו. על כן, את הדיון הדמוגרפי במספר היושבים בין הירדן והים יש להתחיל פחות כשני מליון פלסטינים המתגוררים בעזה. לכן, בגישתי, המשך שלטון חמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי.

באשר לשאלת יהודה ושומרון. ביו"ש החל מינואר 1996 יצאו כוחות צה״ל מכל הערים ומריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים המרוכזים בשטחי A ו-B. מאז הכיבוש אינו חל על כ-90 אחוז מהפלסטינים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית. נותרה שאלת הערבים בשטחי c וערביי ירושלים. עם אלה אין בעיית רוב יהודי.

אלא שהפלסטינים שקלטו את חרדתנו מן האיום הדמוגרפי יודעים כיצד לסחוט מהיהודים וויתורים נוספים בירושלים ובדרישתם לנסיגה כוללת לקווי 67 עם הסכמה לכאורה, לחילופי שטחים על גושיי התיישבות שאינם עולים על 3 אחוז משטחי הגדה.
לאלו, צריך להסביר בפשטות כי לפניהם שתי אפשרויות: לקבל את מה שהציע להם יצחק רבין – מדינה מופחתת בשטחי AB. או אם אין להם חפץ בכך ומאיימים להחזיר מפתחות, אז אין לנו מורא. נדע לשלוט בהם. למי שירצה ויתחייב לנאמנות כמו כל אזרח בארה״ב, ניתן
אזרחות מלאה ומי שלא יתאים לו יחייה עמנו בדו קיום כתושב בעל זכויות מלאות בביטוח לאומי ובביטוח בריאות. זה נראה הוגן למדי ולמי שלא מתאים שימשיך להאבק. נדע להכיל גם את זה.

כבר בשנות ה-90 פירסם פרופסור יובל פורטוגלי ספר פורץ דרך בכותרת: ״יחסים מוכלים״. שם נטען שבכל דרך מדינת ישראל היא מדינה המכילה שני לאומים יהודי ופלסטיני. גם בנסיגה לקווי 67' מדינת ישראל תמשיך לכלול שני לאומים. השאלה הנתונה להכרעה היא הפרופורציה בין יהודים לפלסטינים ביחס למרחב ולשטח. ממכלול שיקולים רחב, גם ביטחוני, גם גיאוגרפי, גם תרבותי מורשתי וגם אקולוגי, אני מעדיף יחס קטן יותר מספרית בין יהודים לערבים על יותר שטח מאשר יחס גדול מספרית לטובת יהודים אבל בשטח מצומצם. כלומר, דמוגרפיה חייבת להבחן ביחס לשטח ופיזור על פני שטח רחב יותר מאפשר דו קיום יציב יותר.

הדמוגרפים המתריעים מפני אפרטהייד מתעלמים לחלוטין משיקוליי המרחב בו נדרשים להתקיים תשתיות חשמל מים תחבורה ושטחים פנויים המשרתים את כל המתגוררים בין הים לירדן ואף את אלה שמעבר לירדן. בקיצור איום דמוגרפי אינו מפלצת – זו סוגיה בת פנים רבות הנתונות בידינו. השאלה, שוב, איננה מה כמה יולידו הפלסטינים, ואף לא כמה יולידו היהודים במרחב, אלא האופן שבו נעצב את המרחב העתידי. בהיבט זה הדיון, לצערי, טרם החל, ונביאי הדמוגרפיה מקשים עליו להתקיים.

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

לאחר שנודע על הפיגוע בברצלונה, מומחים לטרור אסלאמי נקראו, כרגיל, להסביר את התופעה. הפעם ידעו במקרה להצביע על אימאם רדיקלי שהטיף ולכד ברשתו צעירים מהדור השני למהגרים, ארגן רשת טרור, הדריך והפעיל. תהייה אחת עיקרית נותרה ללא מענה. כמו ששואלים ילדים בשיא הפשטות: "אבל למה?" דורות של מחקר אקדמי יעסקו בכך. בינתיים כדאי להתבונן בכמה היבטים הנדרשים להתמודדות המעשית עם התופעה.

בהיבט התפעולי המיידי של מאמץ האבטחה והסיכול, לשאלה מדוע כל זה קורה אין משמעות מעשית. יש בכך דמיון להצלת אדם שעובר התקף לב: ברגע החירום תלויה הצלת החיים בסדרת פעולות טכניות, יעילות ומיידיות; אולם לאחר התייצבות המצב, נדרשת בחינה כוללת של מכלול הנסיבות ואורחות החיים שבהם נדרש שינוי. כאן השאלה "למה זה קרה?" הופכת מעשית. גם ההתמודדות עם תופעת הטרור נדרשת לבחינה בשתי מדרגות אלה: האחת – במבחן התפעולי של מערכת הסיכול והאבטחה, והאחרת – במבחן מכלול הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות והדתיות, המחוללות את התופעה ומניעות אותה.

אומרים שזה קורה בגלל הייאוש והניכור. נכון: מתוך מצוקת עוני ומחסור ברבות ממדינות האסלאם, נוצרה מגמת ההגירה. במחוזות ההגירה נוצרת מצוקת הניכור, בעיקר בקרב בני הדור השני, בשל תסכול מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין מצבם כמהגרים לבין החברה המבוססת. אלא שברצוני להעלות השערה אחרת: לא רק הייאוש והניכור שמחוללים את הטרור החדש, אלא גם התקווה.

ראוי לתשומת לב הנתון הבא, שיכול לעורר ספק בהנחה שהכל נובע מייאוש. פעמים רבות, דווקא אלה שהיתה בידם תקווה להשתלב בשגשוג המערבי הם שהובילו בהצטרפות לטרור. כמה מהטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב במתקפה ב־11 בספטמבר 2001, למדו באוניברסיטאות מובילות. במפגש בינלאומי שבו השתתפתי לאחרונה, למדתי מפי חוקרת ממלזיה כי המובילים בגיוס לדאעש בין הצעירים המלזים הם דווקא הסטודנטים המצטיינים, אלה שתקוות ההצלחה האירה להם את פניה.

אם משליכים הכל על ייאוש וניכור, עלולים להכחיש את קיומם של מניעים משמעותיים נוספים, חיוניים לא פחות להבנת התופעה. להבין את האחר פירושו להבין שהוא לא בהכרח כמוך. מלבד ביטחון ושגשוג, אדם מבקש גם משמעות. זו ליבת הדיון ההומניסטי בשאלת האדם: האם הוא יכול להסתפק בבשורת החיים הטובים שמציעים לו במערב?

המאמין הרציונלי

כאן נכנסת לתמונה הבשורה הדתית שהמערב המודרני אינו יודע להתמודד עימה. בספרו "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה", דן סם האריס בהתמודדות הנדרשת מצד העולם המערבי לנוכח הטרור החדש, המונע ממניעים דתיים. הוא מאשים את הדת בהיותה גורם בלתי רציונלי, "מעיין נובע של אלימות". בשל כך, לדעתו, יש להרחיק את הדת ולהפרידה מן המרחב הפוליטי־ציבורי. יש להודות, הטרור הג'יהאדיסטי אכן פועל בהשראה דתית. הפשטנות החילונית המודרנית תופסת את גורמי ההנעה הדתית כבלתי רציונליים. אך בדיוק כאן נדרשת הבנה לא דיכוטומית.

דווקא על מנת להתמודד בתבונה עם התופעה, מומלץ להניח כי האדם המאמין רציונלי בהתנהלותו. גם פעיל הטרור, על פי רוב, פועל מתוך נקודת מבט רציונלית, לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש ליצור בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעותה. כאדם מאמין הוא מבקש משמעות לחייו, שאותה הוא מבטא במוכנותו להתמסר למימוש חזון שעליו סיפרו נביאיו, חזון שיום יבוא ויתגשם. אלא שהנביאים לא סיפרו מתי תגיע העת, ובנקודה זו נדרש הבירור הגדול, העולה רק במפגש עם המציאות, בשאלת השאלות: האם הגיעה העת הנכונה?

נוטים לומר כי בלהט אמונתו בכוח ההקרבה, מתעלם האדם המאמין מן המציאות. ההפך הוא הנכון. המציאות בתנאי התהוותה היא שמלמדת אותו כי הגיעה השעה – ומעודדת אותו, בכוח אמונתו, לקום ולפעול. כאן טמון הוויכוח המפלג בין ארגוני הג'יהאד הרדיקליים – בין אל־קאעידה לבין דאעש. בין שני הארגונים קיימת מחלוקת על פירוש המציאות, על השאלה אם הגיעה העת. לשיטת אל־קאעידה, עדיין לא בשלו מלוא התנאים הנדרשים. לשיטת דאעש, עכשיו הגיע הרגע הגדול – "נפתחו שערי שמיים", ואסור להחמיץ את המועד. זו לא הדת, שאינה פרגמטית ומנותקת משיקול רציונלי; זו המציאות שמספרת להם כמה רציונלי לפעול דווקא כעת.
בניגוד לסברה הרווחת, גם פעילי הג'יהאד חפצי חיים, ולא ישליכו אותם מנגד סתם כך. גם האדרת המוות שלהם נובעת מתוך תודעת גודל השעה.

לדחות את הקץ

אם רק נדע לזרוע את הספק שמא עדיין לא הגיעה העת, אולי נמנע או נעכב את החלטת פעילי הג'יהאד לפעול. חובתנו, אם כן, לברר מה יוצר את הלך הרוח שבאה השעה.

במידה לא מועטה, תחושת ההזדמנות נובעת מהדרך שבה החברה המערבית מצטיירת בעיני האסלאם: כחברה במגמה של ניוון ושקיעה. מדובר בראש ובראשונה בירידה המשמעותית בילודה, תופעה הנראית כביטוי חולשה וחולי. כשאין ילדים אין עתיד, אין כוח עבודה ואין מאגר כוח אדם שימלא את שורות החיילים. במגמותיהן הליברליות, בהדגשת זכויות האדם כרעיון הגובר על כוחה של המדינה, נדמה שמדינות המערב ויתרו על הכורח לממש את ריבונותן. בכל מדינות המערב מלבד שווייץ בוטל גיוס החובה וצומצמו הצבאות, עד לסף אובדן היכולת הצבאית. גם ההסתייגות הגוברת מהפעלת כוח, וההעדפה להפעלת "כוח רך" מתוך אמונה שרצון חיובי יכול לפתור כל משבר, נתפסות כחולשה. במפגש בין המגמות התרבותיות המנוגדות, מה שנתפס כגילויי החולשה הוא שמחולל בקרב פעילי הטרור את התקווה.

כמו בטיפול בחולה הלב, הנדרש לאחר טיפול החירום לבחינת התנאים הנסיבתיים באורחות חייו, כך גם במאמץ למניעת הטרור: על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי טרם הגיעה העת. זה לא ישנה את חזונם של אנשי ג'יהאד רדיקליים, אך אולי יגרום, מתוך רגישותם לתנאי המציאות, לדחיית מאבקם האלים למועד אחר.


פורסם לראשונה ב'ישראל היום', 25.8.17.

צילום משותף ברישיון מתוך ויקי שיתוף. הועלה על ידי  Frankie Fouganthin.

על ההתהלכות

על ההתהלכות

בעומק המצוקה "אפפוני חבלי מוות, ומצרי שאול מצאוני" עולה התפילה הבסיסית: "אנא ה' מלטה נפשי". בבוא הישועה בחילוץ מן המוות, "חילצת נפשי ממוות, את עיני מדמעה" נאמרת אמירה הכוללת גם הבטחה והתחייבות אישית וגם תפילה בציפייה לעתיד: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

היכן הן ארצות החיים? הן מנוגדות כמובן למחוזות המוות והשאול. אבל מנקודת מבט נוצרית-יהודית שבאלפיים שנה אחרונות העלתה את הקדוש המתבודד לדרגת קדושה עליונה, ארצות החיים מנוגדות  לארצות הקודש.

ראוי לעיין בפרוש המאור-ושמש לפרשת נוח על הפסוק "נוח איש צדיק מים היה בדורותיו". הודגש  ההבדל בין "איש צדיק תמים", לבין הנאמר בהמשך: "בוא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני…" (בראשית ז, ב) ושואל מאור-ושמש, מדוע נלקח מנוח התואר תמים. ומסביר כי לאחר מאה עשרים שנה בהם נוח עסק בבניית התיבה, אכן  נותר נוח רק צדיק ולגמרי יצא מתמימותו. הקמת פרויקט בהיקף תיבת נוח, חייבה אותו להיות מעורב עם הבריות ומי שמצוי בחיכוך הפעיל בפעולה בין הבריות אינו יכול להיות תמים.

במבחן חיי המעשה, זקוקים גם להתחכמות ולעורמה שהם בלשון הזוהר: "חוכמא עילאה" (חוכמה עליונה). "וזה דבר יותר גבוה ממדרגת תמימים ללא שכל" (עיין שם) מכאן עולה ההבחנה בין האיש הצדיק תמים, המתהלך לפני ה' בארצות הקודש לבין הצדיק הנעלה יותר, מנקודת מבט חסידית קבלית, המתהלך לפני ה' בארצות החיים.

באותה מגמה, בפרשת קדושים, בהתייחסות לקריאת פרשה זו במעמד הקהל, הודגשה בפירוש "מאור ושמש", חשיבות ההשתתפות של הצדיק בהתכנסות הכוללת במעמד הקהל: "אם ירצה אדם לפרוש מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד, בלתי אפשרי שישיג הקדושה העליונה, שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד… לכן צריך אדם לדבק עצמו עם עובדי ה' ולהיות בכנסיה יחד עמם ולזה מדייק רש"י שפרשה זו נקראת בהקהל" (ויקרא יט, מאור ושמש).

כאן הבשורה הגדולה: התהלכות לפני ה' בארצות החיים, לא יכולה להתממש אלא במעורבות אדם במבחניי החיים במלוא היבטיהם האנושיים. רק למתהלכים בארצות החיים מוכרת חווית "גם כי אלך בגיא צלמוות" רק הם חווים  קבלת החלטות במצרי שאול, וככל הנראה רק להם מוכרת התגלות ישועת ה'.

גם השימוש בפועל "אתהלך" מזמין עיון. המילה ל"התהלך" מבטאת פועל חזק, אקטיבי פי כמה מ"ללכת". בתרגומי תנך לאנגלית (מענין כיצד תורגם בתרגום השבעים) הממד האקטיבי הטמון בהתהלכות פשוט נמוג. המתהלכים הם חנוך, נוח ואברהם (בראשית ו, ט; בראשית יג, יז; בראשית יז, א). גם דוד במתהלכים, "ויהי לעת ערב ויקום דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת" (שמואל ב יא, ב). גם השטן מתהלך באקטיביות זוממת רוע כנאמר בתשובתו לשאלה מאין תבוא? "משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א, ו).

באופן ייחודי רק אברהם מצווה במילים: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה…" (בראשית יג, יז) וכן בציווי נוסף רב משמעות: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א).

על המילים "אני אל שדי" פרשו חז"ל, אני אל שאמר די לבריאת העולם וצמצמם עצמו. מרגע הצמצום מצוי האדם במבוכי החיים, בתודעת מצוקת ההעדר, ללא גילוי ברור של רצון האל. כאן מוקד הדרישה בהתהלכות לפני ה' ללא הדרכה ברורה, בהבנה שלעיתים רק מתוך חיכוך ההתהלכות, בחרדת ההתקדמות אל הבלתי נודע, שם נדרשת עוצמתה האקטיבית של ההתהלכות,  שם מתממשת הנאמנות הגדולה של המתהלך לפני ה' בארצות החיים.

לכולנו מומלץ לבחון עד כמה אנו אם בכלל מתהלכים בחיינו, והאם באמת סובבים חיינו במבחנייארצות החיים.


פורסם לראשונה במיזם 929 על הפרק קט"ז בתהלים.

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

החלטת ראש הממשלה והקבינט לאמץ את המלצת המשטרה בסוגיית הר הבית עוררה גל ביקורת. בהסלמת האירועים, גאתה הביקורת. במשך הימים הדהדה השאלה: כיצד יכול ראש הממשלה להתעלם מאזהרות השב"כ וצה"ל?
נימת הביקורת התייחסה לרה"מ כאילו מדובר בקבלן בנייה שהתעלם מדרישת מהנדסים לכמות הברזל החייבת להשתלב לפי תחשיב הנדסי ביציקת הגג. עם זאת, לגמרי מובן מדוע אזרח מן השורה שואל ומבקש לדעת כיצד מתקבלות החלטות בממשלה. מדובר בסוגיית יסוד מוכרת בניהול ענייני מדינה. המתח המתקיים בין הדרג הפוליטי – בעל הסמכות החוקית להחלטה – לבין הדרג המקצועי, הוא תופעה שגרתית ומוכרת. שאלת היסוד, אם כן, היא עד להיכן מחויב קברניט לאומי להקשיב להמלצת יועציו המקצועיים.
ח"כ ציפי לבני אמרה כי התעלמות הממשלה מהמלצת השב"כ דומה להתעלמות מהמלצות רופא. אבל מה עושים כאשר אנו נדרשים להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות? גם במצבים רפואיים פשוטים יחסית, כמו פריצת דיסק בעמוד השדרה, מטופל יכול להיקרע בין רופא אחד הממליץ על ניתוח והשני המזהיר – "רק לא ניתוח". במקום הזה עוברת ההתלבטות למכלול השיקולים הרחב, המצוי הרחק מעבר לתחומו המובהק של מדע הרפואה. במהרה מתגלה כי אמנם יש שאלות טכניות המצויות במלואן בסמכות המומחים, אבל בגיבוש החלטה ובניהול סיכונים לא הכל יכול להיות מובל רק על פי חוות דעת מומחים.
בתחומי מדיניות וניהול מצבי עימות, סוגיה זו מבטאת את המקום שבו מתגלה בלעדיותו של מנהיג בנשיאה בנטל האחריות. אלמלא היה נדרש להחלטה שמעבר למומלץ על ידי יועציו המומחים, תפקידו היה מסתכם בלא יותר ממזכיר ועדת מומחים.

שאלה של אמון

בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהיתה רצופת מבחני מנהיגות, ידועים מקרים רבים המדגימים החלטות שהתקבלו בניגוד לחוות דעת המומחים. היה זה בן־גוריון שהדגיש שוב ושוב כי המומחים אינם מומחים אלא למה שקרה – לא למה שיקרה.
עוד בטרם הוכרזה מדינת ישראל, באפריל 1948, במתח שנוצר בין בן־גוריון לבין המטה הכללי בסוגיית המערכה על ירושלים, אמר בוועד הביטחון:
"נתעוררה שאלת שיתוף מומחים וחלקם בהנהלת המלחמה. לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים – אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים אלא נציגים ציביליים של העם… החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות – אלא על יסוד הערכה כללית של נסיבות הזמן והמקום כלומר על יסוד הערכה מדינית ועל זו אחראית הממשלה"
"בהילחם ישראל", עמ' 80.
אכן בהחלטה למקד מאמץ עיקרי לירושלים, בציווי למפקדי מבצע נחשון "בכל מחיר לירושלים", ביטא בן־גוריון לא רק שיקולים צבאיים מקצועיים. כפי שהסביר:
"אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה… השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
באופן דומה, את ההחלטה לתקיפת מנע של הרקטות לטווח בינוני של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, קיבל שר הביטחון עמיר פרץ בניגוד להמלצת הרמטכ"ל. בחוכמה שלאחר מעשה, אין עוררין שהיתה זו החלטה נכונה בעיצוב מהלכי פתיחת המלחמה. גם שיקוליו של הרמטכ"ל שלא להמליץ על התקיפה, היו מנומקים במקצועיות ראויה. יתר על כן, הדיון בחן תוכנית מפורטת שהוכנה בחיל האוויר בשנים שקדמו למלחמה, ורא"ל דן חלוץ כמפקד חיל האוויר בתפקידו הקודם, היה באותן שנים זה שיזם והוביל את התכנון. לאחר החלטת שר הביטחון, התוכנית הובאה לקבינט ואושרה. זו דוגמה לדינמיקה ראויה בדיון בין דרג מקצועי לדרג פוליטי כאשר שר הביטחון, במימוש סמכותו שמעבר לידע המקצועי, ביטא את המקום שבו מתקבלת החלטה מנהיגותית מתוך מרחב השיקולים. בתוך כך ביטא גם את האינטואיציות האישיות שאין לבטל את ערכן בקבלת החלטות.

חידת המרחב האסטרטגי

באופן העקרוני לפחות מבחינה חוקית הסוגיה פשוטה: במדינה דמוקרטית ההנהגה המדינית נבחרת על ידי הציבור, ומכאן מקור סמכותה להחליט ולהנהיג. הדרג המקצועי נדרש לסייע במומחיותו לקבלת ההחלטות, אך לא עליו הסמכות הכוללת לסיכום הדיון. במבחן הסמכות החוקית רשאית ההנהגה לקבל את החלטותיה גם בהתעלמות מהמלצות המומחים.
הביקורת הציבורית אינה יכולה אם כן לתבוע בירור מן הממד החוקי. גם לא מן הממד הנוהלי. בכל זאת לגמרי לגיטימי לתבוע בירור בשאלה האם ההגה נתון בידי קברניט שהעם יכול לתת אמון בתבונת התנהלותו.
הסתמכות על מומחים מסייעת בהיבט זה לשכנע כי החלטות מתקבלות באורח הנכון. המומחים יכולים כביכול לחזות ולספר מה הולך לקרות, ולהזהיר את הקברניטים מול מה שנראה להם כ"כרוניקה ידועה מראש". אלא שלא באמת קיימת כרוניקה שכזו, ולפעמים עד שלא נוצר החיכוך אין דרך להכיר את מה שטרם התהווה.
מצפים ממנהיג לאומי לניהול סיכונים אחראי. אלא שלא דומה ניהול סיכונים במערכת סגורה ומוגדרת כמו הנהלת בית ספר, הנדרשת לרשימת תקלות בטיחות כמו מעקה רעוע, לניהול סיכונים במרחב האסטרטגי הפתוח, לנוכח פוטנציאל סיכונים שעוד לא התממש.
כאן מזדקרת במלוא נוכחותה אשליה מודרנית רווחת – האמונה כי בכוח המומחיות המדעית־מקצועית מצוי מזור לחרדת ההליכה אל הבלתי נודע. אדם מודרני נוטה להאמין כי ככל שיובל על ידי המומחים הנכונים, תהיה בידיו יכולת נאותה לראיית הנולד ויכולת להכין עצמו גם לקראת הבלתי צפוי. אבל לא פעם עד שלא נכנסים לפעולה ומחוללים חיכוך – כמו הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית – אין דרך להכיר את פוטנציאל הסיכון וההזדמנויות המתהווה או מתגלה מתוך הפעולה.
מומחים יכולים להזהיר מפני סיכוני החיכוך, הקברניט לעומתם רשאי להחליט להיקלע לחיכוך על מנת למצות ממנו פוטנציאל אסטרטגי. "מזמור לדוד… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע…" (תהילים): זהו מבחן המנהיג – בבחירתו המודעת להיכנס לגיא צלמוות גם אם יועציו מזהירים וממליצים להימנע מכך. מתוקף אחריותו, הוא זה שיעמוד למשפט העם וההיסטוריה במבחן התוצאה.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 28.07.2017.

תמונת הרקע מתוך ויקי שיתוף, תחת רשיון שיתוף-יחוס, הועלתה על ידי משתמש Avraham Graicer.