Browsed by
קטגוריה: ביטחון לאומי

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מבוא

בעשורים האחרונים הולכת ומתגבשת גישה ביקורתית למלחמת ששת הימים. בשנת הארבעים למלחמה, טען חבר הכנסת יוסי שריד כי לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל לא רצה מלחמה, גם נאצר נשיא מצרים לא רצה מלחמה. להבנתו, המלחמה הייתה ניתנת למניעה ואלופי צה"ל הם שדחפו לקראתה. (בראיון לסרט דוקומנטרי, שודר בערוץ 1, יוני 2007, עלמא הפקות ) טענה דומה עלתה במחקרו רחב היריעה של אל"מ מיל' עמנואל גלוסקא, שפורסם בספרו: "אשכול, תן פקודה!". הספר התמקד בשאלה: "כיצד קרה שמדינת ישראל מצאה עצמה לפתע במלחמה, בניגוד מוחלט לכוונותיה של ממשלת ישראל? כיצד השתבשו הדברים?" (שם עמ' 10) בהתבוננות מאוחרת, חוקרים, הוגים ומנהיגים פוליטיים, מצביעים על מה שנראה בעיניהם כ"כשל הימשכות הכיבוש", והוא נראה להם כטמון בראשיתו בשורשי התהוותה של המלחמה. הביקורת הרווחת ממוקדת בעיקרה לשני היבטים: לסוגית ההתדרדרות למלחמה, האמנם היתה בלתי נמנעת? ולאורח התנהלותה, שחרג לטענת המבקרים, הרחק מעבר לכוונות הדרג המדיני.

בדבריי הבאים, אטען כנגד ביקורת זו, כי היא נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה. למרכיבי תודעה לאומית, גם אלה הסמויים והבלתי מוצהרים, היה מאז ימי קדם, תפקיד בעל השפעה בתהליכי קבלת החלטות בעניינים אישיים ולאומיים. להבנת הדינמיקה שהובילה אל פריצת המלחמה והשפיעה על דפוסי התנהלותה מרגע פתיחתה, נדרש בהתאם לכך, מאמץ להבניית ההקשר הכולל בו התקבלו ההחלטות. התעלמות ממסגרת ההתייחסות התודעתית ששררה באותם ימים בהנהגת הצבא והמדינה, מונעת למעשה את התנאים לדיון ביקורתי באיכותן של ההחלטות.

ובכן, בין מרכיבי התודעה הישראלית באותן שנים ראשונות בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, ניתן היה לזהות כמיהה אל מרחבי מולדת שנותרו בתום מלחמת העצמאות, מעבר לגבול. לגבי רבים בהנהגה הפוליטית והצבאית, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת אי השלמה, עד כדי תודעת החמצה. אמנם הלכה והתייצבה בשנים אלה, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, מערכת חיים בעלת שאיפה גלויה לכינון נורמליות תרבותית וכלכלית באורח חיים אירופי מערבי; למרות זאת, היא היתה שלובה בכמיהות עומק אל משהו נוסף שעדין לא הושג. עוצמת כמיהות אלה, שהייתה בחלקה מודחקת, פעלה כמבנה עומק סמוי של הקיום הישראלי, וכוננה במידה לא מבוטלת, את תשתית קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני.

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב". בהופעת שולי נתן בבניני האומה ביום העצמאות 1967, נתן באותם ימים ביטוי גלוי לאווירה הכללית טעונת הכמיהות. מרגע ביצועו, השיר התקבל, בהתרגשות סוחפת ובלתי צפויה. שולי נתן, שכבר ירדה לחדר ההלבשה, נקראה על ידי ראש עריית ירושלים טדי קולק, לשוב לבמה לביצוע חוזר של השיר. במילותיו, פרט השיר על נימי אותו מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעוצמה מטלטלת מן התת מודע אל המודע הקולקטיבי.

מתוך רקע זה, אבקש להסביר בדבריי הבאים כיצד התבוננות במה שהתרחש באותם הימים, מתוך הפריזמה של אותה כמיהה לאומית, מטילה אור אחר, על הדינמיקה הלאומית שהובילה אל המלחמה והניעה את התפתחותה והתנהלותה.

נכון כי מבנה עומק תודעתי בהיותו סמוי ברובו, כתוכן שלא נוסח בביטוי מוסדי שיטתי גלוי ומוצהר, מהווה מבחינה מתודולוגית, מושג בעייתי למחקר היסטורי פוזיטיביסטי. אולם תרומתו ההסברית של מרכיב תודעתי זה, להבנה כוללת של התהוות האירוע, מצדיקה לטענתי, ואף הופכת לחיונית, את שילובו במאמץ הביקורתי להבנת האופן בו הגיעה מדינת ישראל לפתיחת המלחמה ולהבנת אורח ההתנהלות שקבע את תוצאותיה, במגמות הממשיכות מאז להשפיע על חיינו.

 

ניצחון ששת הימים כתחנה במגמת גאולה מתמשכת

במשך השנים שחלפו מאז סיום המלחמה, נעשה מאמץ תודעתי עקבי, לטעת בנו את המוסכמה כי טלטלת המלחמה עם הניצחון המרשים, פתחו שער לחלומות חדשים. בערגה לאותן "שנים שפויות" שקדמו לימי יוני 67, מבקשים לספר שעד אז התנהלה הישראליות בנורמליות חילונית מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת וצודקת ואז נפרץ לפתע סכר תודעתי שדחף את החברה הישראלית לעבר סחרור משיחי-לאומני ולאובדן דרך. "התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים," כתב דוד אוחנה, "היתה תקופת החולין של המדינה, ואולי בשל כך הציונית ביותר: אחרים לא שלטו בנו ואנו לא שלטנו על אחרים." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הקיבוץ המאוחד,1998, עמ' 79) "כל זה התחיל ב-1967…הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים." (גדעון לוי, "הנכבה שלנו", הארץ 16.4.2017 ) המגע המחודש עם ארץ התנ"ך, יחד עם הכיבוש המתמשך, היו לטענתם מקור הליבוי לתשוקות הלאומיות ולרעיונות משיחיים, שיצרו ישראליות אחרת, כמו הציונות הדתית המתנחלת.

אין ספק, מלחמת ששת הימים, כצומת דרכים, חוללה התהוות משמעותית בהתפתחות המפעל הציוני. המלחמה, טען גלוסקא במשפט הפתיחה לספרו: "שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה, ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטינית." (גלוסקא, עמ' 9). אולם מבחינת הגיונה עבור המפעל הציוני, המלחמה היתה רק תחנה בתהליך שהיה אמור מראשיתו להתפתח בהגיון תורת השלבים. עיגון המלחמה כשלב בדינמיקה ארוכת טווח, מטיל על האירועים פרספקטיבה אחרת מזו המוטלת עליה, על ידי אלה המבקשים לראות בקווי שביתת הנשק ששררו עד בוקר ה-5 ביוני 67, כמצב אידיאלי שהיה אמור להתקבל ולהתקבע כסופי.

 

בן גוריון כוירטואוז פרגמטי של חזון המתפתח בתורת השלבים

תומכי רעיון הנסיגה לקווי 67, מבקשים להציג עצמם כממשיכי תבונת המעשה הבן גוריונית. בעבורם, דוד בן גוריון, הוא המנהיג שהסכים ב-1937 למתווה וועדת פיל לחלוקת הארץ, והסכים בנובמבר 1947 להחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית בלא יותר מכמחצית שטחה של ארץ ישראל המערבית. מיכה גודמן בספרו החדש: "מלכוד 67", מציג את ויתורו של בן גוריון, כמופת פרגמטי: "הוא גרס שעדיף לוותר על החלום של ריבונות בכל הארץ, כדי להבטיח כינון מדינה בחלק מן הארץ… המנהיגות של בן גוריון הפכה אידיאות לעובדות וחלומות למציאות, אך כדי לקבוע עובדות הוא היה צריך לוותר על חלק מהחלומות. הוא וויתר על שלמות הארץ כשהסכים לתוכנית החלוקה." (מיכה גודמן, מלכוד 67, דביר, 2017, עמ' 130)

אלא שתהום פעורה בין הפרגמטיזם האידיאולוגי המהפכני של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן. גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בן גוריון, בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (דוד בן גוריון, במערכה א', מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1950, עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. כמו רב חובל שהפליג מיפו למרסיי, ותנאי ים קשים הכתיבו לו עגינת ביניים באלכסנדריה, בהמתנה לתנאים המתאימים להמשך ההפלגה ליעד שלרגע לא ננטש. העיקר טמון בשימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי. במילים פשוטות: בין אפס ריבונות בארץ ישראל, לבין ריבונות בחלק מארץ ישראל, עדיפה ריבונות חלקית. בכל דרך לא מסתיימות בכך השאיפות. כהגיון מהפכני, הגיון תורת שלבים קובע למעשה, כי עצם שימור המומנטום הוא הדבר החשוב. הוויתור הוא כורח הנכון לשעתו, אך לרגע אינו סופי. קיום תודעתי כזה, מצוי בהמתנה מתמדת לשעת כושר למהלך נוסף. מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו, היא תחנה ברצף תהליכי, שהחל מראשית ימי שיבת ציון, דרך מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמאמץ רחב ההיקף שבא בעקבותיה. כך גם מלחמת העצמאות שהסתימה עבור רבים בתחושה של אי השלמה, לוותה בהמתנה להזדמנות הבאה. נכון שהתקיימה בין 1948 ל 1967 מגמה לביסוס יציבות ונורמליות, אלא שלרגע לא תמה הציפיה אל המרחבים שנותרו מעבר לגבול.

תא"ל דב תמרי הצביע במחקריו, על ביטויה של תפיסה זו, בגילומה בתכניות האופרטיביות של המטה הכללי, משנות החמישים ועד לפריצת מלחמת ששת הימים. הוא תלה בכך את ההסבר לחתירתה של תפיסת הביטחון באותן שנים, לקצר ככל הניתן את תקופת המגננה ולהעביר את המלחמה במתקפה אל עומק שטח האויב.

לדוגמה: בישיבת המטכ"ל של צה"ל, שהתקיימה בראשות בן-גוריון, בהשתתפות הרמטכ"ל דיין, האלופים ומוזמנים נוספים ב– 09.04.56. הוצגה לרוה"מ ושר הביטחון תכנית המגננה – "קטורה". אל"ם עוזי נרקיס, עוזר ראש אג"מ, פתח ואמר:

"אני רוצה להציג עכשיו תכנון הגנה. תכנון אב להגנה בפני התקפת פתע, וזה התכנון המכונה "קטורה".

התכנון הזה כוונתו כפי שנוסחה בפקודת המבצע, להגן על שלמות גבולות המדינה ע"י מתקפות יזומות לתיקון גבולות המדינה". לכאורה, מצויה כאן בעיה מושגית: אם "קטורה" היא תכנית למגננה, כיצד היא מקבלת ביטוי כתוכנית למתקפה יזומה לתיקון גבולות המדינה? לדברי תמרי:

"בקרב צמרת צה"ל חילחלה ההכרה כי מלחמת העצמאות לא סיפקה את הנכסים הקרקעיים ההכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל והדרושים לצורכי התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית בעתיד. הכרה זו הלכה והעמיקה משום שהקצונה הבכירה העריכה כי ניתן היה להשיג הרבה יותר בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות…"

(דב תמרי, "השלכות מלחמת ששת הימים על צה"ל", דפי אלעזר, יום עיון בנושא: ישראל, 1967-1997, השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל, הוצאת יד דוד אלעזר ומרכז יפה, תל אביב, 1998, עמ' 23-24)

תפיסת מלחמת העצמאות כשלב בתהליך תקומת ישראל, כמצב ביניים שאינו סופי, היתה משותפת במידה רבה גם לבן גוריון, ובוטאה במפורש במגמת עיצוב מלחמת קדש בנובמבר 1956, בציפייתו ממנה להזדמנות לשינוי גבולות. (עיין דב תמרי שם, עמ' 24 )

 

מדוע נמנע בן גוריון מכיבוש יהודה ושומרון בסיום מלחמת העצמאות ? פרגמטיזים אידיאולוגי בין שני מצפנים

לא רק עבור יגאל אלון מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. אולם הוא יותר מאחרים, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי שאכן עלה לו, בהחלטת בן גוריון, בסיום שירותו המפואר בצה"ל.

במבצע ההר, כשהוביל את כוחותיו לאחר מבצע יואב (אוקטובר 1948 )לכיבוש אגפו הדרומי של פרוזדור ירושלים, בהגיעו לפאתי הכפר חוסאן, נדרש בפקודה לעצור את התקדמות כוחותיו. יישובי גוש עציון החרבים נותרו מנגד, לא היה אויב שיעצור את כוחותיו מהגעה אליהם. בצו פקודה שהיה להם בלתי מובן, עצרו במקום בו ניצב כיום מחסום חוסאן. בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב יגאל אלון: "עם התעצמות כוחנו (בחזית הדרום לאחר מבצע יואב), נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו…חיל ורעדה אחזו את אנשי הכפרים ותושבי העיר חברון, לשמע מפלותיו של צבא מצרים. שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות, (חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8) זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." (גוש עציון במלחמתו, כינס וערך דב קנוהל, המדור הדתי המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד, עמ' כ"ח-כ"ט)

באדר תש"ט, בהשלמתו המוצלחת של מבצע עובדה, שחתם למעשה את מלחמת העצמאות, פנה יגאל אלון, מצביא חזית הדרום, במכתב אישי לבן גוריון. בניתוח אסטרטגי מנומק להפליא, המליץ אלון להמשיך את תנופת המלחמה לכיבוש כל מרחבי יהודה ושומרון. בין היתר נימק:

"אין צורך בהשכלה צבאית מושלמת כדי לעמוד על מידת הסכנה המתמדת אשר תארוב לשלום ישראל נוכח כוחות עוינים חזקים בחלק המערבי של ארץ ישראל. ..אין לראות את פתרון הגנת הארץ רק על ידי שיפור טופוגרפי של קו ההגנה שלנו. עלינו לחתור להשגת עומק מתקבל על הדעת, אשר יחד עם עריכה נכונה של הכוח והתבצרות מתאימה, יוכל להוות ערובה מספיקה לביטחון המדינה, גם נגד צבאות העולים בכוחם על צבאות עבר הירדן ועיראק."

(יגאל אלון לבן גוריון (27.3.1949)

בן גוריון עצמו ניסה קודם לכן, עוד לפני מבצע יואב, בדיון ממשלה שנערך ב- 26.9.1948 , להעביר בממשלה החלטה לאישור מבצע התקפי ל"שחרר חבל חברון ובית לחם וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים המלח." (דוד בן גוריון מדינת ישראל המחודשת, עם עובד 1969, עמ' 288) רק מיעוט בממשלה תמך בהצעתו ואת ההחמצה כינה לימים "בכיה לדורות". שניות זו, מעוררת את השאלה, מדוע אם כן עצר בן גוריון את יגאל אלון בעיצומה של התקדמותו לעבר הר חברון חודש לאחר מכן?

היסטוריונים של מלחמת העצמאות עסקו בשאלה זו וברוח תודעת מצוקת "נטל הכיבוש" שהתפתחה לאחר מלחמת ששת הימים, הסבירו את עצירת מבצע ההר, בהבנתו של בן גוריון את הקושי הכרוך ב"שליטה על עם אחר". אולם יגאל אלון במכתבו לבן גוריון במרץ 1949, התייחס לסוגיה זו והציע לה מענה: "אין להתעלם" ציין במכתבו, "מהמעמסה הכבירה אשר עלולה ליפול על שכמנו בצירוף כברת ארץ גדולה לאחריותנו, המאוכלסת בצפיפות יחסית בערבים מקומיים ופליטים. ועל זה ישנן שתי תשובות: (א) חלק ניכר וביחוד הפליטים, ייסוג מזרחה מחמת הפעולות הצבאיות. (ב) לחלק שיישאר נמצא בוודאי פתרון אשר יניח להם להתקיים בכבוד." כמי שידע לדאוג לתזוזת האוכלוסייה הפלסטינית בכל כיבושיו במרחב הדרום, הוא יכול היה לדאוג לכך גם במרחב הר חברון. בעדות אישית סיפר לי אלוף מיל' מנדי מרון שהיה במבצע ההר מ"פ בחטיבת הראל, כי אכן תכננו להגיע לחברון באופן שלא יסגור לתושבי חברון את דרך ההימלטות מזרחה.

נכון שעניין האוכלוסייה הערבית היה שיקול בהחלטת בן גוריון, אולם להבנתי לא זה היה עבורו השיקול המכריע. הבלטת שיקול זה לכדי שיקול עיקרי, היא בעיני היטל מאוחר, מתוך המאבק המתרחש בחברה הישראלית מאז יוני 1967, על עתיד מרחבי יהודה ושומרון.

כאן המקום להשערה הסברית אחרת: בן גוריון כמנהיג אחראי, בחן בכל צעד מצעדיו בניהול המלחמה, עד כמה הוא מותח עד מעבר לקצה האפשרי את מרחב ההסכמה הבינלאומי למהלכיו. התנהלותו מציגה מופת של התקדמות אל הבלתי נודע, בהתנהלות מושכלת על סף הכאוס. עם הצטברות ההישגים בשדה הקרב, ליוותה אותו חרדה הולכת וגוברת מפני התערבות בכוח של האו"ם.

"לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה, (למשל ממשלת ארה"ב) לבין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. "

(דוד בן גוריון, בהילחם ישראל , הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י, עמ' 266 )

בדיון במועצת המדינה, על הצעות ברנדוט, לקראת דיון בעצרת האו"ם, 27.9.1948 אמר:

"משימתי בעצרת האו"ם תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל…בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ"ט בנובמבר, תהיה עמדה של הערצה כדבר שבקדושה שאין לנגוע בו… אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו."

(דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 290 )

כאן טמון ההסבר להתנהלות של בן גוריון, גם במניעת משה דיין מפקד מחוז ירושלים, מכיבוש העיר העתיקה, וגם בעצירת יגאל אלון במבצע ההר. בעת ההיא, לאחר מבצע יואב בדרום ומבצע חירם בגליל, היו בידי מדינת ישראל מרחבים משמעותיים, מעבר למה שיועד לה בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. במקום הזה בן גוריון הבין כי אם יכבוש את כל ארץ ישראל המערבית, כולל ירושלים, לא יהיה בכוחה של ישראל לבדה למנוע את הטלת מלוא סמכות האו"ם למימוש תכנית החלוקה 191, על פי הגבולות שנקבעו באותה החלטה. באופן דומה הבין בסוגיית ירושלים, כי לנוכח המלצת הרוזן ברנדוט להטלת שליטה בינלאומית על ירושלים, אם יכבוש צה"ל את כל ירושלים, מדינת ישראל לבדה לא תוכל לעמוד בפני הדרישה הבינלאומית למימוש הבינאום. כאן היתה לו להערכתי, התגלות של תחבולה אסטרטגית מן המעלה העליונה: על מנת לשמר את ההישגים המצויים כבר בידיו, הוא מצא עצמו נזקק למלך ההאשמי עבדאללה שיחזיק בחלקה המזרחי של ירושלים ובגב ההר ביהודה, עליו יהיה קשה לכפות את נסיגה מהמרחב ובינאום ירושלים. בהיבט זה, נוצרה ברית מורכבת: בממד הגלוי הממלכה ההאשמית בירדן וממשלת ישראל היו יריבים במלחמה, בממד הסמוי שיתפו פעולה, בברית בלתי כתובה כנגד האיום הבינלאומי, בעיקר בכל הקשור למגמת בינאום ירושלים.

להשערתי, באותה תבונה אסטרטגית, מנע בן גוריון את כיבושו מחדש של גוש עציון, מתוך מאמץ למיצוי אסטרטגי של הפוטנציאל הטמון בגירוש וחורבן יישובי גוש עציון. באותה עת, לאחר התהוות תופעת הפליטות הפלסטינית, הכיר בן גוריון בקושי העלול להיווצר עם הדרישה להשבת הפליטים לבתיהם. חורבן גוש עציון, העניק למדינת ישראל, פוטנציאל להעמדת מצג סימטרי – מלחמה מחוללת פליטות והיא נוצרה בשני הצדדים.

זו הפרגמאטיקה הבן גוריונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון גאולה נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון לפעולת האדם במכלול תנאי הקיום והפעולה, המתקיימים בממד הזמן הריאלי, כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות. במתח בין שני המצפנים, על מנת שלא להיקלע לפעולה פזיזה חסרת זהירות, כצעד אחד רחוק מידי, או מוקדם מידי, מנהיג לאומי נדרש בעדכון יומי, ליצירת נקודת שיווי המשקל.

כאן טמון בעיני ההסבר, לשניות שהתקיימה בהתנהלות בן גוריון ביחסו לרעיון חלוקת ארץ ישראל המערבית. בתבונתו המעשית, נתן למצפן המציאות את מלוא הקשב, במלוא גמישות התמרון האפשרית. מצד שני, בכל הקשור למצפן החזון לא רק שלא נטשו לרגע, אלא אף הציבו כציווי עליון, המכוון ללא עוררין את כיוון פעולותיו. גם כאשר הצדיק בתום מלחמת העצמאות את הימנעותו מהצעת יגאל אלון למיצוי תנופת המלחמה לכיבוש יהודה ושומרון, באמירה:

"בין שלמות הארץ או מדינה יהודית בחרנו במדינה יהודית" ( מתוך נאום בכנסת, 4.4.1949 ) היתה זו אמירה בכורח הנסיבות, שלרגע לא ביטאה וויתור סופי על כמיהת היסוד למרחבי הארץ שנותרו מעבר. כך יכול היה לאחר מלחמת ששת הימים, גם להמליץ על השבת שטחי יהודה ושומרון במשא ומתן לשלום, מתוך התבוננותו במצפן המציאות, וגם בהכוונת מצפן חזונו, לתרום מכספו בעין נדיבה לישיבת מתנחלי חברון, בתוספת ברכה אישית אוהדת לפעולתם החיונית. (בידי אחי, אלישיב הכהן, מצוי מכתבו של בן גוריון לסבא שלנו ר' שמואל הכהן וינגרטן, שניהל קרן צדקה לתמיכה במתנחלי חברון) נקודת שיווי המשקל הציונית שלו, בוטאה לאחר מלחמת ששת הימים במלוא מחויבותו לעניין ירושלים המורחבת: "תפקידה של ירושלים הוגדר בשלמות בפרק ב' של ישעיהו מפסוק ב' עד ד'…אין הופכים עיר למרכז של שלום על ידי הכרזה. מזימות שליטי ערב להשמיד את ישראל בעינן עומדות. בלי ישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים, במזרח בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד"

(מתוך מכתבו של בן גוריון אל יצחק נחום, שדה בוקר, 12.6.1968, מתוך הזקן והעם-מבחר אגרות אישיות של דוד בן גוריון ,ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2001 , עמ' 197)

קיצורו של דבר, לא הכרעת הדיון בדבר עמדתו המדויקת של בן גוריון, בסוגיית חלוקת הארץ, עומדת במרכז ענייננו, אם בכלל ניתן להגיע בסוגיות אלה להכרעה מחקרית מוסכמת ושלמה. הדבר החשוב הוא הלך הרוח הכללי שחולל את הווית התקופה והוא מקיף הרבה מעבר למה שנתון בתודעת אדם יחיד, גם זה המצוי בעמדת ההנהגה. לענייננו, כתנאי רקע נדרשים להבנת ההתרחשות, חשובה כאן ההתבוננות במערכת המתחים והכמיהות שחוללו מאז סיום מלחמת העצמאות, את הלך הרוח הכללי, שכנראה הניע את הגיון ההתנהלות בימי המבחן של מלחמת ששת הימים. כמסד משותף להנהגה הצבאית והמדינית, למערכת כמיהות זו היה לטענתי, תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות במהלך ניהול המלחמה.

כוחה ההסברי של עוצמת הכמיהה הלאומית להבנת קבלת ההחלטות

כוחה המתודולוגי של השערה גדל, ככל שהיא מעניקה מענה ליותר שאלות. שאלה ביקורתית מרכזית על הגיון התנהלות מלחמת ששת הימים, מוקדה בשנים האחרונות, לברור סיבת התרחבותה של המלחמה, למהלכים התקפיים רחבי היקף גם בזירה הירדנית והסורית. לנוכח תפיסות הלחימה החדשות, שהתגבשו בצה"ל מאז שנות ה- 90, בדומיננטיות האש המערכתית שהובילה את צה"ל למערכות מוגבלות ממוקדות להישג הרתעתי, הוטלה על מלחמת ששת הימים השאלה, מדוע לא ניתן היה לסיים את המלחמה עם המהלומה האווירית – "מבצע מוקד"- אשר כבר בשלוש השעות הראשונות למלחמה, הצליחה להשמיד את חילות האוויר של מדינות האזור? דב תמרי העלה שאלה זו בכינוס לשנת השלושים למלחמה. בנוסף לשאלה זו, הצביע בדבריו באותו כנס, על הקושי להצדיק את התכלית למבצעים ההתקפיים שהוביל צה"ל, בזירות ירדן וסוריה, לאחר שהזירה המצרית הוכרעה כבר בבוקר היום השני למלחמה. להבנתו, לאחר ההישג המובהק שהושג בזירה המצרית, לא נדרש צה"ל, בזירה הירדנית והסורית, ליותר "מתגובות מגננתיות מוגבלות". ביקורתו מבקשת למעשה הסבר מדוע צה"ל הגיב בזירות אלה בעוצמה רחבה, עד לכיבוש מלא של הגדה המערבית וחלק ניכר מרמת הגולן בשעה ש"לא היו לכך החלטות ממשלה קודמות וגם המטכ"ל לא תכנן זאת מראש…" (דב תמרי, דפי אלעזר, עמ'25-26 )

כאן מתגלית במלוא חיוניותה ההזדקקות להבניית ההקשר התודעתי הקולקטיבי בו התרחשה המלחמה, בתשומת לב לתפקיד המניע שהיה טמון בעוצמת הכמיהה והכיסופים למרחבי הארץ שנותרו בתום מלחמת העצמאות מעבר לגבול. תפיסת המהפכה הציונית כמתפתחת בדינמיקה מתמדת של תורת שלבים, פעלה בשעת המלחמה, כדחף מתפרץ שיצא לנוכח ההזדמנות, מן הכוח אל הפועל. בהרצאה לסטודנטים כמה שבועות לאחר המלחמה, הודה משה דיין בגילוי לב במשמעותה הפרקטית של כמיהה זו:

"אילו ירדן לא היתה נכנסת למלחמה, לא היינו נכנסים למלחמה, למרות כל הגעגועים ההיסטוריים לירושלים. אבל לאחר שירדן נכנסה למלחמה, אי אפשר לומר שהמניעים הישראליים לא כללו גם את ירושלים. לא הפטונים של הירדנים היו הסיבה בגללה נכנסנו לקרב בירושלים. "

(צוטט בסרט "מלחמת ששת הימים", אריק ברנשטיין , עלמא הפקות 2007 )

עדין נותרת השאלה ומה עם המתקפה לכיבוש הגולן, הרי שם לא מדובר לכאורה, בקדושת ירושלים וחברון? אמיר אורן במאמרו ידע לפסוק: "הגולן שטח ריבוני סורי שלא היה שנוי במחלוקת. לא הופיע מעולם במפת השאיפות המדיניות של ישראל. הגולן היה יעד לתכנונים צבאיים מוגבלים, מרחיקי איום, רק מתוקף שליטתו באש על יישובי העמקים." (אמיר אורן, "והיכן יום השלום?" הארץ, 16.4.2017 )

גם כאן מדובר במאמץ להעלים מסכת ארוכת ימים של ניסיונות התיישבות בגולן, וכמיהה בלתי ממומשת להתיישבות חלוצית באדמות הברון רוטשילד שנקנו בחורן בסוף המאה ה- 19. גם בהיבט המדיני, חיים ויצמן במסגרת השפעתו על גיבוש הצהרת בלפור ומימושה המעשי, פעל ללא לאות להכללת מרחבי הגולן והחורן בשטחי הבית הלאומי היהודי. בטרם מותו בפברואר 1919, הבטיח סייקס הבריטי לוויצמן כי בדעת הבריטים לכלול בבית הלאומי היהודי את כל עבר הירדן, בואכה המסילה החיג'אזית, בכלל זה כל הגולן ומרבית החורן. (הרחבה בסוגיה זו בספרו של ישעיהו פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1915-1922, הוצאת מגנס, 2012, עמ' 155) מחקרו המקיף של צבי אילן, הוקדש כולו לתיאור הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל. (צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871-1947, יד יצחק בן צבי, 1984 ) במסגרת המאמצים להתיישב בחורן פעלו מאז הקמת המנדט הבריטי והצרפתי, בעיקר חלוציי מפלגות הפועלים, אם כי בשנות השלושים היה שותף למאמץ גם גרעין חלוצי של בית"ר. הכמיהה למרחבי הגולן, לא נולדה אם כן ביוני 67. צבי אילן בספרו מתאר כי "מנהל הקרן הקיימת בגליל שטרח בשיקום בני-יהודה, י' נחמני, כתב ב- 1928 בתזכיר אודות החורן: גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים, אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית."  (צבי אילן, שם, עמ' 288) עוצמת הכמיהות שלא זכו למימוש, מסבירה את הדחף ההתנחלותי של צעירי אחדות העבודה בהם: איתן סט ויהודה הראל, מיד בתום הקרבות עלו לגולן והובילו מאמץ התיישבותי מחודש.

בסיפורי "שיח לוחמים", מצוי ביטוי לכמיהה פשוטה לשוב לגעת באדמה שנעבדה ובכורח מלחמת העצמאות ננטשה:

"אחד הקצינים בן בית הערבה, נסע להביא את אביו מקיבוץ כברי והוא הצטרף אלינו. כשהגענו אל בית הערבה, עמד אביו על אחד הג'יפים והתחיל לספר איך הוא עזב את המקום. תשע עשרה שנה הוא לא ביקר במקום והוא זכר כל שעל אדמה…ממש רעד כשהחזיק את האדמה בידיו… ואמר: נלחמתי פה מספיק ואתם ביומיים כבשתם. אני לא יודע איך להודות לכם."

 (שיח לוחמים, תל אביב מערכת האיחוד, 1968 עמ' 232)

לעוצמת נוכחותו של מסד הכמיהות, ניתנו בימי המלחמה ולאחריה ביטויים רבים, בשירים, בדברי המנהיגים ובנאומי מפקדי צה"ל. כזה היה לדוגמא שירו של שמואל רוזן בהלחנת אפי נצר ובביצוע להקת חיל הים:

"ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם…ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם… שוב לא נלך רחל מיני שדמות בית לחם". כזה היה נאומו של מוטה גור מח"ט הצנחנים במסדר הניצחון על הר הבית: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים והחזרתם אותו לחיק האומה…בידיכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו הנצחית ומרכז קודשו."

מי היה היום מעז?

סיכום – מלחמת ששת הימים כצומת לעתיד קיומנו

מסכת הכמיהות שעמדה ברקע למלחמת ששת הימים חיונית לשני תחומי דיון: להבנת קבלת ההחלטות בדרך למלחמה ובאורח ניהולה ולהבנת דרכנו מאז.

 תהליכי קבלת ההחלטות

הביקורת המועלת כיום על ניהול המלחמה, לוקה בשיפוט המתעלם מן ההקשר הכולל בו התקיימה. מצביאות וניהול מלחמה כאירוע לאומי הרה גורל, אינם יכולים להבחן במתכונת תחקור קבלת החלטות בניהול פס יצור. מלחמה היא אירוע המתבטא בעולם הפיזיקאלי, בהתנגשות כוחות הצבא בפעולותיהם במרחב הפיזי. אולם כתופעה אנושית, מלחמה היא הרבה מעבר לכך. היא ביטוי לתשוקות ולכמיהות חברתיות, דתיות ולאומיות, המצויות בעולם הרוח והתרבות ומונעות ממשבי רוח וכיסופיי דורות, בחיבור תודעות עבר ועתיד, לשעת מבחן גורלית. בהיבט זה ספרו החשוב של עמנואל גלוסקא: "אשכול, תן פקודה!" היה יכול להגיע למסקנות אחרות, אילו העמיד את ממצאיו לברור לאור מסכת הכמיהות שכוננה את התקופה. לטענתו ההתדרדרות למלחמה וגם אורח ניהולה, שכביכול יצא משליטת הדרג המדיני, ביטאו בקרה רופפת של הדרג המדיני על הצבא. הוא ביקר מצד אחד את ניהולו הרופף של לוי אשכול ראש הממשלה – שהיה גם שר הביטחון עד ימים ספורים לפני פריצת המלחמה – ומצד שני את להט היתר של הדרג הצבאי, שניצל כביכול, את חולשתו של הדרג המדיני. נקודת מבטי, המשלבת את ההתרחשות בהקשר הכמיהות הלאומי, שכלל מרכיבי הנעה משמעותיים שמעבר לעצם חרדת הקיום, עליה הצביע גלוסקא, משנה את התמונה. לאור מסכת הכמיהות, כמסד עומק משותף לדרג הצבאי והמדיני, התיעוד ההיסטורי המפורט שמציג גלוסקא, יכול להתפרש לגמרי אחרת: כמופת לשיח דינמי פתוח ופורה בין שני הדרגים. בהכוונת הפרספקטיבה הזו, התקופה שאותה חקר גלוסקא – שלוש השנים שקדמו למלחמה והמלחמה עצמה – היא שיר הלל להנהגתו הנבונה של ראש הממשלה לוי אשכול בדרג המדיני, ולהנהגתו המצביאותית של יצחק רבין כראש המטה הכללי.

הנהגתו של לוי אשכול בימים שקדמו למלחמה ובמהלכה, הם בעיני דוגמא מובהקת לתבונת ההתנהלות באיזון רגיש בין שני מצפנים: בין הכוונת חזון לבין חובת החיבור לקרקע המציאות המתהווה. גם בהתנגשותו עם חברי המטה הכללי, שדרשו לצאת למתקפה, הכיל אשכול את המתחים בדרכו המיוחדת שאותה ביטא באמירתו הידועה: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שדעתי מתקבלת". (על כך פרטתי בהרחבה בספרי: מה לאומי בביטחון הלאומי? פרק רביעי).

לתבונתו המעשית, ראוי לזקוף לא רק את הישגי המלחמה, באורח בו תרם לבניין צה"ל, בשנים שקדמו למלחמה, אלא בעיקר את העובדה שמרבית הישגי המלחמה נותרו בידינו במשך חמישים השנים האחרונות. מה שנראה בשבועות שקדמו למלחמה כגילוי הססנות, חולל למעשה את התנאים למיצוי מלוא הפוטנציאל האסטרטגי מהמבוי הסתום שנוצר בזירה הבינלאומית-מדינית, במשך שבועות ההמתנה עד לפריצת המלחמה.

מפת דרכים לברור דרכנו מאז המלחמה

המלחמה היתה נקודת תפנית להתהוות גדולה. אולם בכל הקשור למגמת ההתנחלות, ולתכנים משיחיים במפעל הציוני, המלחמה רק האיצה תהליכי המשך, למגמה הציונית שהובלה הרבה קודם לכן על ידי מפלגות הפועלים החלוציות. משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בסיכומו למבצע סיני, בחר להזכיר בהקשר המלחמה, את תמצית חזוננו:

"את תקומת ישראל ראינו בכל הדורות , ואנו רואים גם עכשיו, כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם, ליכודם כאומה אחידה, מושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשת הרוחנית של האומה בכל הדורות…זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנה בלב העם היהודי, ולפי אמונתי העמוקה הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק אם נישאר נאמנים לו כל חיינו, תקום תוחלתנו ההיסטורית במלואה."

(ההדגשה במקור, דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, 1969, עמ' 524).

היכן אם כן ועל ידי איזה קבוצה בחברה הישראלית, החלה להתבטא החשיבה המשיחית?

התפנית שחוללה המלחמה, כשינוי כיוון בתודעת החזון ובמבנה העומק התודעתי הישראלי, חלה כנראה, הרבה יותר בבני הדור השני והשלישי למפלגות הפועלים החלוציות, שביקשו מפלט מחלוציותם, מאשר בבני הציונות הדתית. בהיבט זה, הביקורת הרווחת בין בני מפלגות הפועלים, באגף השמאלי של החברה הישראלית, על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, נובעת במידה לא מבוטלת מתוך הפניית עורפם לחזון שכונן את מפעלם, במאמץ להביא לדעיכתו. החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם לא כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שביקשו בעשורים שלאחר המלחמה, את החלפת האתוס החלוצי בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית.

מרבים לאחרונה לבחון מי סטה מן הדרך ומי האחראי לחילול התפנית? יצחק בן אהרון תקף את דברי יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם שטען כי גוש אמונים ממשיך את מפעל ההתיישבות העובדת והאשים: "מלחמת העצמאות לא נסתיימה עבור גוש אמונים, ואילו אנחנו קיבלנו את צו המציאות, שמדינת ישראל מתגשמת רק בחלקה של ארץ ישראל." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998 עמ' 71 )

זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? לאור התפנית שחלה בעשורים שלאחר מלחמת ששת הימים בחזון בני מפלגות הפועלים, מצבה של הציונות הדתית המתנחלת, דומה לפי מה שהצגתי בדבריי עד כה, למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת, כשלפתע קרס כוכב הלכת. כאן החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכנו בצמתי ההחלטה העומדים לקראתנו, כה נחוצה לנו התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלות עתידנו בארץ ישראל.


מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת האומה, יוני 2017.

הסמכות המוגבלת של "הביטחוניסטים"

הסמכות המוגבלת של "הביטחוניסטים"

בשאלות עתידה הלאומי של מדינת ישראל, הדיון הפוליטי נוהג לגייס כמקור סמכות את מומחיותם של בכירים לשעבר במערכות הביטחון. ראוי לתת דעתנו לשאלת תוקף סמכותם.

האפקטיביות של מדינה מודרנית מבוססת על התנהלות מוכוונת בעצת מומחים. בסוגיות טכניות מובהקות, חיוניות המומחה ברורה. אבל בסוגיות אסטרטגיות, שהן חד־פעמיות במהותן, השאלה היא עד היכן סמכותם של המומחים ראויה לדומיננטיות בהובלת הדיון, ועד כמה חוות דעתם בתחומים שמעבר למומחיות הטכנית יכולה להתקבל כנטולת הטיה ערכית־פוליטית.

נתבונן כמשל בתחום הרפואה, שם קל להבחין בין מומחיות מקצועית טכנית, נטולת הטיה ערכית, לבין סוגיות ציבוריות, שבהן מוכוונות ערכית. חוות דעת רפואית על בדיקת דם היא עניין מקצועי מובהק. מנגד, החלטות במדיניות הרפואה הציבורית כמו תמיכת המדינה במימון טיפולי פוריות או טיפולי שיניים לילדים, הן ביסודן ביטוי להשקפת עולם ערכית. זה הביטוי המעשי למדיניות בריאות לאומית, שאינה נגזרת ישירה של מדע הרפואה. באותו דפוס היגיון, זו בדיוק הסיבה המגדירה בכל מדינות העולם את מדיניות הביטחון הכוללת בכינוי "ביטחון לאומי". אין לימודי אווירונאוטיקה לאומית, ולא אנטומיה לאומית, אבל קיימים היבטים לאומיים לתפיסת רפואה ציבורית וכך גם לסוגיות הביטחון. ניתן לכך ביטוי בתורת הלחימה של צה"ל בהגדרה: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים". אפיון אינטרס כמו ריבונות ישראלית במרחב ירושלים הוא פעולה שמעבר לשדה המקצועי הטהור.

כאשר שבתי שביט קובע כראש המוסד לשעבר – בתמיכתו בכורח ההיפרדות לשתי מדינות – כי יש ערכים חשובים מאדמה, ברור שהוא מדבר מהשקפת עולמו וטוב שכך. אך עובדת היותו ראש מוסד לשעבר אינה מקנה לו בסוגיה זו יתרון על פני אזרח אחר, המחזיק בהשקפה אחרת. כאן מופעלת מניפולציה: חוות דעת המכילה השקפת עולם מוגשת לציבור במעטה סמכות מקצועית "נטולת הטיה פוליטית".

סוגיה שנייה לבירור: עד כמה המומחיות הטכנית והאופרטיבית מועילה במבחן התוצאה, להבטחת קבלת החלטות מוצלחת בשאלות עתיד המדינה? "המומחים", טען בן־גוריון, "מומחים למה שקרה, אולי גם למה שקורה, לא למה שיקרה". סוגיית ההפתעה האסטרטגית וכישלון ההתרעה המודיעינית במלחמת יום הכיפורים היא דוגמה לכישלון המומחים בהבנת מה שקורה ומה שיקרה. הטראומה המונחלת מאז לדורות של קציני מודיעין, הדגישה את הפער בין המידע העשיר שהצטבר על שולחנות אמ"ן לבין הכשל בהערכה שמנע את מתן ההתרעה למלחמה. הוועדה תלתה את הכשל בקיומה של קונספציה.

כיום די ברור שאין לאדם דרך לתפוס את המציאות הסובבת אותו בלי קונספציה מסדרת, מה שמכונה במדע תיאוריה. דיון ביקורתי רציני זקוק לקונספציה מתחרה. על פי רוב, גם זה אינו מספיק. הלחץ הארגוני לדבוק בקונספציה השלטת כה חזק, עד שממש קשה לחולל סדק של ספק שמא משהו פגום בקונספציה המוסכמת. המומחים, בבכירותם, בכוח תהילתם, חוסמים על פי רוב קיום של מרחב פנוי לדיון ביקורתי.

במסגרת זו, הציבור מוזמן לדיון ביקורתי, להעמיד לחקירה פתוחה כמה מהקונספציות שהפכו בשנים האחרונות למובן מאליו "מקצועי" בקרב בכירי מערכות הביטחון. כמו דיון בהבטחת הקונספציה השלטת כי צה"ל יידע להגן על המדינה גם בגבולות 67'. מומלץ לברר עד כמה קיים להבטחה זו בסיס ממשי. הציבור צריך אם כך לדון גם בעצם המלצות חוות הדעת ה"מקצועית" של אותם אנשים, וגם בשאלת תוקף סמכותם בהכרעת שאלת עתידנו הלאומי.


פורסם לראשונה במגזין ליברל, 11.06.17

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

האינטרסים של ישראל ביחס למשבר ההומניטרי בעזה

הקיץ מלאו עשר שנים לשלטון חמאס בעזה. מצוקת רצועת עזה נתפסה כבלתי פתורה כבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות. בהצגת מבצע סיני לממשלה, ב־28 באוקטובר 1956, בתשובה לשאלת השר מרדכי בן טוב למטרת המבצע, בהתייחסו לבעיית עזה, אמר דוד בן־גוריון: "אשר לרצועת עזה, אני חושש שהיא בשבילנו עומס כבד, אילו הייתי מאמין בנסים הייתי מתפלל שהיא תיבלע בים. אבל יש לעקור בסיסי ה'פדאיון' ולהבטיח לתושבי הספר חיים שלווים" ("מדינת ישראל המחודשת", עמ' 527).

המורכבות הבלתי פתורה של המצב בעזה הודגשה השבוע במשבר החשמל. מורכבות מתאפיינת בין היתר במצב שבו הטיעונים לכל אחת מדרכי הפעולה נראים נכונים, ובכל זאת, בכל אחת מן הדרכים טמון פוטנציאל להתהוות בלתי רצויה. גם גישתו המנומקת היטב של שר הביטחון אביגדור ליברמן מודעת למצוקת המורכבות. דרישתו לפירוז הרצועה מנשק כתנאי לשיקום, נראית על פניה מובנת מאליה ונכונה, אך מציאות האבסורד בוטאה היטב בשאלתו: למה שממשלת חמאס לא תשלם את מחיר החשמל? הם הרי גובים מסים מן האוכלוסייה ויכולים לעמוד בתשלום. הדגיש נכון שהם משקיעים את עיקר המשאבים בהתעצמות צבאית, ומשליכים את מצוקת האוכלוסייה האזרחית על מדינת ישראל והקהילה הבינלאומית. הכל נכון, אך חשוף לסיכון אובדן השליטה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז כי מדובר בסכסוך פנימי בין הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן לבין חמאס, ומוטב לנו שלא להיגרר לנטילת אחריות למצוקה ההומניטרית. לגבי האינטרס שלנו הדגיש כי איננו מעוניינים בהידרדרות למלחמה. אלוף (מיל') עמוס גלעד, המכיר מקרוב את המציאות לפרטיה, הסביר עד כמה חמאס, כישות מדינית וצבאית, אינו פרטנר למשא ומתן ולפשרה כלשהי. מסמך העקרונות החדש של חמאס שפורסם בחודש שעבר, אכן הדגיש מחדש את מחויבותם הבלתי מתפשרת לדרך ההתנגדות, ככתוב: "פלשתין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה… חמאס מתנגדת לכל אלטרנטיבה לשחרור מלא של פלשתין מהנהר ועד הים". אם זו דרכם, למה לשלם להם את החשמל ואיך אפשר להציע להם בניית נמל?

הכוח שבפיצול

מול הגלוי לעין קיימים ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם מציבים לדיון המלצות מעשיות אחרות.
ההתנתקות הישראלית מעזה בקיץ 2005, ונטילת השלטון בעזה על ידי חמאס בקיץ 2007, חוללו פיצול בין הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה. אמנם מוטב למדינת ישראל הרשמית לא להכריז בגלוי על עמדתה ביחס לפיצול זה, אולם מהיבטים רבים הפיצול שנוצר הוא אינטרס ישראלי הראוי לשימור.
אל"מ (מיל') ז'ק נריה, שהיה יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין בתהליך אוסלו, סיפר על החרדה שאחזה ברבין כשהבין את משמעות הדרישה הפלשתינית לחיבור ב"מעבר הבטוח" בין רצועת עזה להר חברון. מדובר בשתי ישויות שהזיקות ביניהן היו קלושות גם לפני הפיצול שחל ביניהן בסיום מלחמת העצמאות. חיבור מחודש בין שתי הישויות עלול לסכן את השליטה של צה"ל במרחבי יו"ש.
עם הפיכת רצועת עזה בעשר השנים האחרונות למרחב רווי אמצעי לחימה, פתיחה מחודשת של תנועה בין עזה לחברון תאפשר חדירת אמצעי לחימה וידע מבצעי עשיר למרחב יו"ש, שעלולים לחולל תמורה בדפוסי הפעולה של צה"ל. לדוגמה, יכולתו של צה"ל לפעול בגמישות מבצעית מלאה, גם במחנות הפליטים ובמרכזי הערים הפלשתיניות ביו"ש, ברכב קל, ללא טנקים, נובעת מהיעדרם של אמצעי לחימה מתקדמים בידי הפלשתינים ביו"ש. תנאי הבידוד שבהם נתון מרחב יו"ש, הם המונעים הצטיידות באמצעים חודרי שריון, כמו אר.פי.ג'י ומטעני צד מתוחכמים. תנאים אלו נחוצים לשימור.
גם בממד האסטרטגי, הפיצול בין עזה לרשות הפלשתינית ביו"ש הוא אינטרס ישראלי. מה שמסביר את הידרדרות עמדת מדינת ישראל ממתווה רבין, שייעד לפלשתינים מדינה מופחתת בעיקר בשטחי A ו־B, אל מתווה קלינטון, שדרש מדינה פלשתינית ריבונית בנסיגה ישראלית כמעט מלאה לגבולות 67', הוא כוח הסחיטה הפלשתיני, הטמון בחרדה הישראלית מהאיום הדמוגרפי.
בהיפרדות עזה מן הרשות הפלשתינית והפיכתה דה־פקטו למדינה ריבונית, כוח הסחיטה הזה הצטמצם ביותר. במצב שנוצר, בקיום מדינת חמאס ברצועת עזה כישות ריבונית נפרדת, יכולה ישראל להציע לפלשתינים, ללא מורא, אחת מן השתיים: או לממש את מלוא פוטנציאל שליטתם במרחבי הרשות ביו"ש, הנתונים בידם מאז ינואר 1996, כפי שהציע להם רבין, או להשתלב במדינת ישראל כמדינה אחת.
שמשון בשערי עזה
שמשון בשערי עזה

פוטנציאל האיום גדל

בינתיים, מאז הפיצול שחל במערכת הפלשתינית, היא ממצה את מלוא היתרונות מפעולה בשתי דרכים: המרכיב החמאסי מוביל במגמת ההתנגדות, והמרכיב השלטוני ברמאללה פועל להשיג מטרותיו בהיגיון מדיני. האינטרס של מדינת ישראל הוא לחסום את רשת הזיקות הסמויות בין המרכיבים.
כאשר ישראל פעלה, לדוגמה, לעצירת משט המרמרה, היא שירתה למעשה אינטרס אמריקני, שהוגדר בשאיפה לחזק את אבו מאזן ולהחליש את חמאס. אכן ברקע הטיעונים שעלו לאחר מבצע צוק איתן כנגד סיוע לבניית נמל בעזה, שלטה ההנחה שלא רצוי לחזק את חמאס. זה יחליש את אבו מאזן. הגיעה השעה להכיר כי האינטרס הסמוי של מדינת ישראל הוא ממש הפוך.
במסגרת התייחסות זו, מוצב הקשר אחר לדיון בשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה. למדינת ישראל בהקשר רחב זה שני אינטרסים: הראשון לשמר יציבות בעזה והשני לשמר את מצב הבידוד עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית.
נכון כי פוטנציאל האיום הביטחוני המתפתח בעזה כנראה ילך ויתעצם. סיוע בבניית נמל בעזה לא יגמיש את עמדות חמאס כלפי ישראל, אולם הוא יכול לחולל מומנטום שבהיבטים רבים ישרת אינטרסים ישראליים. לישראל כמעצמה אזורית מומלץ בעניין זה לפעול באורח המשרת נכון יותר את מכלול האינטרסים שלה, הגלויים והסמויים.

פורסם לראשונה בישראל היום 16.06.12

סכנת תכנית אלן

סכנת תכנית אלן

מינויו של קולונל כריס באומן לאחראי על התיק הישראלי במועצה לביטחון הלאומי בארה"ב הוא אירוע ראוי לתשומת לב. הוא היה עוזרו של גנרל ג'ון אלן בגיבוש המלצות לסידורי הביטחון לישראל במגמה לפתיחת הדרך להסדר הקבע, שאותו ביקש להוביל שר החוץ דאז ג'ון קרי, ונקראה בשם "תוכנית אלן". תפיסתו של הגנרל בוטאה במסמך מקיף ומפורט שהוכן במכון מחקר אמריקני על ידי שני ישראלים ושני אמריקנים: אלוף (מיל') גדי שמני ונמרוד נוביק, ואילן גולדנברג וקולונל כריס באומן.
מדובר בתוכנית להקמתה של מדינה פלשתינית בריבונות מלאה, בקווי 67', עם תיקונים קלים של גושי התיישבות ובירה בירושלים המזרחית. בנקודת המוצא לתוכנית מונחת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלשתינית לריבונות שלמה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטח מדינתם, מקו המים בירדן ועד גבול 67'. כתחליף לדרישות מדינת ישראל לגבולות בני הגנה, ובהן הדרישה לנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן – להבטחת פירוז המדינה הפלשתינית מנשק – מציעה התוכנית מענה ביטחוני מגוון ומורכב: בין היתר באמצעות כוח צבאי אמריקני, שיפעל בקו המים בבקעת הירדן. במבוא למסמך נכתב: "המטרה היא להראות כי אמצעי ביטחון מחושבים היטב בהקשר של פתרון שתי המדינות, יכולים לתת לישראלים ולפלשתינים דרגת ביטחון השווה או גדולה מזו המתקבלת מפריסת כוחות ישראליים בגדה המערבית".
הבעיה המהותית הזועקת מהגיון המסמך היא ההכרה וההסכמה לכך שמדינת ישראל הולכת ונעשית תלויה לביטחונה בכוחות זרים. לא זו בלבד שקשה להבטיח כי יעמדו על משמרתם בהצלחה, אלא גם קשה לדעת אם ימשיכו לשהות שם, גם כאשר יסבלו אבידות דוגמת אלה שסבלו בעשור האחרון בשהותם באפגניסטן ובעיראק. יש להזכיר כיצד בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, ערבות הנשיא אייזנהאואר שניתנה לבן־גוריון לאחר מבצע סיני ב־1956, לא עמדה במבחן. עם דרישת הנשיא לנסיגה ישראלית ללא תנאי מחצי האי סיני, הבטיח התערבות אמריקנית אם המיצרים ייסגרו שנית. בהגיע שר החוץ הישראלי אבא אבן לוושינגטון, במאי 1967, הסביר לו בכנות הנשיא ג'ונסון, שעם כל הכבוד להבטחה, היא נבחנת בהתייחסות מעשית להקשר הנסיבתי. כשצבאו מעורב במלחמה בווייטנאם, גם אם ירצה, לא ישיג כנראה את תמיכת העם והקונגרס.
העניין העקרוני הוא שקיום גוש דן ושגרת יומה של מדינת ישראל, יהפכו להיות תלויים ברצונם הטוב של כוחות זרים. זו הסוגיה העקרונית: האם כל מבוקשנו כיהודים במדינת ישראל מסתכם בשקיקה למקלט מוגן ליהודים נרדפים, גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים – או שאנו מבקשים מקום של חירות ומולדת, באחריות עצמית לביטחוננו ולריבונותנו.
אכן, גם כותבי המסמך מדגישים כי ביטחון ישראל ימשיך להיות מושתת על עוצמת צה"ל. אלא שקשה לתאר כיצד ובאילו תנאים תימצא הלגיטימציה הבינלאומית למתקפה של צה"ל אל עומק המדינה הפלשתינית, לכשיידרש לכך. על התנאים שיכולים להצדיק פעולת כוחות צה"ל במרחב הפלשתיני נכתב: "הפלשתינים לעולם לא יסכימו לתת לישראל זכות כניסה מחדש, אך יש אפשרות שיהיה הסכם צדדי בין ישראל לארה"ב על התנאים שבהם ארה"ב תתמוך בפעולה חד־צדדית של ישראל. בסופו של דבר, ישראל היא מדינה ריבונית בעלת זכות להגנה עצמית. לפיכך היא יכולה להפר באורח חד־צדדי את הריבונות של מדינה אחרת, אך תוך הסתכנות בסיכונים הנלווים, שאותם המנהיגות הישראלית תצטרך לשקול".
הפלשתינים ישכילו ככל הנראה להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינות אותם, בכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שהשתכללו במימושם, באופן שלא יאפשר להעמיד את המדינה הפלשתינית כישות אויבת שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת". בין שבמתכוון ובין שלא במתכוון, הם יוכלו לפעול באמצעות כוחות חתרניים "סוררים", חוץ־מדינתיים, ועדיין להתחמק מנשיאה באחריות. ומה אז?

יותר מחרדה ביטחונית

ראוי גם להטיל ספק ביכולת לקיום תנאי הפירוז. בעידן תפוצת הנשק הגלובלית, וביכולת ההברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון, יחד עם כושר הייצור המקומי ההולך ומשתכלל, אין יכולת להבטיח פירוז ממשי ללא קיום מאמץ מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב ובמאמץ מתמיד בפעולה מתוך השטח.
ראוי לתת דעתנו לתרחיש מלחמה ביותר מזירה אחת במקביל. אם תפרוץ מלחמה, למול מדינת פלשתין ביהודה ושומרון, היא יכולה להתרחש במקביל ללחימה בזירות נוספות: לבנון, עזה וכו'. מצב זה לא יאפשר ריכוז מאמץ צה"לי לזירת יהודה ושומרון, אשר מעצם קרבתה הגיאוגרפית למרכז האוכלוסייה של מדינת ישראל, עלולה לפגוע בו פגיעה קשה. בתנאי המלחמה החדשה, השונים מהותית מאלה שהיו בשטח ביוני 1967, הקשיים לכיבוש השטח מחדש יועצמו שבעתיים.
תוקף המסמך לאור שינוי הנסיבות: את תקפות שיטת המענה הביטחוני המוצע במסמך יש לבחון בממד הזמן ובהקשרים הנסיבתיים הנתונים לשינוי. כאשר מדברים על מענה אחראי ובר מימוש, ראוי לשאול על טווח איזה זמן מדובר? עשר שנים? חמישים שנים? מי יודע מה תהיה אז ההתרחשות הנסיבתית שבהקשרה תיבחן היכולת להעניק הגנה למדינת ישראל שהצטמצמה לשפלת החוף. האם לא נדרשת אחריות ניהול סיכונים גם לגבי התרחשות נסיבתית המצויה עדיין מעבר לאופק?
הערה עקרונית לסיכום: ראוי לבחון עד כמה אנו עצמנו, בהדגשת היתר שבה הדגשנו במשך העשורים האחרונים את החרדה לביטחוננו, כעמוד תווך מרכזי לבחינת כל הצעת פתרון, יצרנו את הרקע לתוכנית של הגנרל אלן. הרי לכך נועד מסמך הסידורים הביטחוניים: להצבת מענה טכני לכל סוגיות הביטחון המוכרות, עד שלא ייוותר ביד הנהגת מדינת ישראל שמץ אפשרות לחמיקה באמתלה ביטחונית, מ"פתרון השלום".
בתיאור מאמצי קרי ציין תומס פרידמן ("הניו יורק טיימס", 17.2.2013) כי עם המענה הביטחוני שהציג גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל, ממשלת ישראל הולכת ומגיעה לצומת שיאלץ אותה לבחור בין שלום לבין אידיאולוגיה.
אולי שכחנו שהגנה על הקיום הלאומי, כפי שנובע מהגדרת הביטחון הלאומי של צה"ל, אינה מחויבת רק לעצם הגנה על הקיום הפיזי של האזרחים במדינה, אלא גם להגנה על האינטרסים הלאומיים. מה שנחשב לאינטרס לאומי, דוגמת ריבונות עם ישראל בבירתו ירושלים, רחב בהרבה מתוכני המלצות טכניות של תוכנית סידורי ביטחון, טובה ככל שתהיה. הביטחון הוא רק אמצעי, לא תכלית לעצמה. גם בהיבט המקצועי הענייני, תוכנית גנרל אלן רחוקה מלהניח את הדעת. אבל ברמה העקרונית, היא מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שעם ישראל בחידוש חייו במולדתו, מונע על ידי משהו עצום פי כמה, מעצם הצורך במענה טכני לחרדת הביטחון.

פורסם לראשונה בישראל היום, 9.6.17.

בין שיקולים פוליטיים ושיקולים מקצועיים בדרגים האסטרטגיים – משדר יום העצמאות 2017 בתכנית הפטריוטים

בין שיקולים פוליטיים ושיקולים מקצועיים בדרגים האסטרטגיים – משדר יום העצמאות 2017 בתכנית הפטריוטים

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

 

אם הכל משתנה והכל פתוח בכל יום להתהוות חדשה, מדוע שגם חמאס לא ישתנה? נכון, גם חמאס משתנה, מנהיגיו קשובים והיו תמיד קשובים למציאות המשתנה. מסמך העקרונות שפורסם בשבוע שעבר, אכן מבטא התאמה לנסיבות המשתנות. אלא שאדם המתבונן בשינוי בעיניים מערביות, מתוך המסגרת התפיסתית המוכרת לו, עלול לשגות מהותית.

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם – בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי. מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי. בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידיאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה. במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן רוחאני בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעיתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד". לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

כך אני מציע לפרש את השינוי במסמך החמאס: כשינוי שמבחינה עקרונית, אינו מסמן תפנית ממשית . בממד הסמנטי, לעומת זאת, המסמך מבטא שינוי עליו עמד מתי שטיינברג במאמרו: "מה חדש במסמך החדש של חמאס", ( הארץ, 4.5.2017 ). להבנתו השינוי מתבטא "במשקל היחסי של הממד האסלאמי לעומת הממד הפלסטיני הלאומי", כאשר, במסמך החדש, הממד הלאומי של התנועה הפלסטינית, דומיננטי יותר ואילו "האסלאם נדחק לרקע כמקור סמכות בלבד". אלא שהמתח הדיאלקטי בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי -המוכל באסלאם באורח מובנה – כולל להבנתי גם את הדינמיקה המתמדת הקיימת בהגדרת הזהות הפלסטינית, במיוחד החמאסית, בין הממד הלאומי לבין הממד האסלאמי.

זו הפרגמאטיקה האמונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, בתנאי המציאות הנוכחים כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכונים להשגתו. כאן מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה, להיות קשוב יום יום למתח הנוצר בין שני המצפנים, ולכונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו מסמך העקרונות הוא גילום ראוי להערכה של חובת ההנהגה להצבה מחודשת ורלבנטית של שיווי המשקל בין שני המצפנים. במצפן החזון לא חל כל שינוי כמודגש במסמך: "פלסטין היא אדמת העם הפלסטיני הערבי, אשר ממנה צמח שבה הוא דבק, שאליה הוא השתייך, שבה הוא התפשט ואליה הוא נקשר… פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה…פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב, מראש הנקרה מצפון ועד אילת מדרום. היא יחידה טריטוריאלית שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני…" במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס, על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

לפנינו למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים שאותו אימץ ח'אלד משעל בהסבירו (טלוויזיה אל-אקצה, נובמבר 2012 בתום מבצע עמוד ענן) כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, אותו מוביל אבו מאזן, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות הדרגתית לקראת החזון השלם אליו ימשיך לכוון מאמץ ההתנגדות ללא כל וויתור. בהיבט זה, דבר לא השתנה.

 


גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה לראשונה בישראל היום, 7 מאי 2017.

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

 

מיכה גודמן - מלכוד 67'
מיכה גודמן

ספרו החדש של מיכה גודמן "מלכוד 67'", ראוי לעיון ולמידה. הספר מזמין את קוראו למסע מתבונן, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחלקו הראשון מוקדש הספר לשאלה מנין וכיצד הגענו אל מצב המלכוד הכרוך בכיבוש 67'. בחלקו השני ועד סופו, הספר משרטט קווי מתאר לכיוון אליו ראוי לנו ללכת, על מנת להיחלץ מהמלכוד. באשר להמלצותיו, יש לברך על הדגשת ההבנה שהשלום הנכסף אינו ממתין לנו מעבר לדלת, ועל ההבנה שיש קושי ביטחוני ממשי בנסיגת מדינת ישראל לקווי 67'.

במאבק כנגד נסיגה כמעט מלאה לקווי 67'
– על פי מתווה קלינטון – יש לספר תרומה חשובה. אולם חלקו הראשון של הספר הוא המעניין והחשוב יותר לברור ולעיון עומק.

נכון עשה גודמן כשבחר לשחזר את המסד הרעיוני למסע הציוני מראשית ימיו ועד "מלכוד הכיבוש". במסגרת זו מציג לקוראיו שלוש תפיסות מכוננות במפעל הציוני: הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי, והציונות הדתית. אלא שמשהו משמעותי חסר בתיאורו והוא המרכיב המהפכני משיחי, שהיה קיים מראשית הדרך, בעיקר במפלגות הפועלים. הגיון המהפכה התבטא בדרכם, באורח חיים של מאבק חלוצי, באמונה כי יוכלו בהתמסרותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בהגיונם האמוני, שילבו אידיאולוגיה והתנהלות מעשית, ללא כל הפרדה. יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם העיד: "תמימות האמונה היא אם כל המעשים הגדולים- האמנו והגשמנו".

גודמן לעומת זה, כליברל מערבי, מבקש הפרדה בין תכנים אידיאולוגיים, לבין שיקולי תבונת המעשה. הפרדה כזו הכרחית בעיניו להתנהלות נכונה במגבלות המציאות. "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות (הפוליטיות) שלו אינן חלק מהזהות שלו. הפוליטיקה איננה הזירה שבאמצעותה הוא מביע את ההשתייכות השבטית שלו, אלא מרחב שבו הוא מתמודד עם האתגרים המאיימים על הקיום שלו." (עמ' 147) במילים פשוטות אצל גודמן לא באים עם אלוהים או עם אידיאות גדולות לעבודה, גם לא לפוליטיקה. זו הפרדת הזהויות אותה אימץ מנדלסון בהמלצתו ליהודים בעידן האמנציפציה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ההפרדה שמבקש גודמן לקיים בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, זרה להגיון המהפכני של תנועות הפועלים. תהום פעורה בין הפרגמטיזם של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן.

גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (במערכה א' עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי.

בתפיסתם של מפלגות הפועלים, כמו של מנהיג הלח"י יאיר שטרן, מהפכה וגאולה, מתחילים במקום בו יוצר האדם, בפעולת יומו, קו מחבר בין חזון המוכוון אל הנצח, לבין המציאות הנוכחת. זו תמצית הציונות כהגיון מהפכני: גם הצעד הקטן האפשרי כאן ועכשיו, כרוך בחזון נצחי. לא על הכיוון מתקיים ברור, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות .

זו השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. גודמן מציע לעם ישראל : "עסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים." (עמ' 156) דפוס חשיבתו אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית לעומת זאת, כמו גם בגישתו של בן גוריון, אף אחד לא באמת מוותר על חלומו. החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.

לא האכזבה מהרעיון הסוציאליסטי מסמנת את מהותה של התפנית, באורח החשיבה של מפלגות הפועלים בעשורים האחרונים, כמו נטישת דרך החיים החלוצית ואובדן מומנטום המהפכה. מה שקרה לציונות הדתית לנוכח תפנית זו, דומה למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת כשלפתע הכוכב קרס. מכאן מתחיל הברור המסחרר על מקומה של הציונות הדתית במערכת הישראלית החדשה. כאן טמון יסודו של מאבק רב עוצמה, סמוי בחלקו, שגודמן ממש מדלג עליו. בהמלצתו לשיח הישראלי, ללמוד מאורח ניהול המחלוקת התלמודית בין בית שמאי לבין בית הלל. הוא מתעלם מכך שהם היו שותפים למסגרת ערכית דתית משותפת, בתוכה התנהלה המחלוקת. השיח הפוליטי בחברה הישראלית אותו מתאר גודמן כ"שיח פצוע", מתנהל בשנים האחרונות כמאבק על עצם מסגרת החזון. התפנית שהתחוללה במפלגות הפועלים, יצרה למעשה חזון אחר.

המאבק המתרחש מאז בחברה הישראלית, הוא מאבק בין חזונות שהתרחקו זה מזה. גודמן מתעלם מהאפשרות שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח – מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.

לסיכום, עצם השימוש הטעון במילה "מלכוד", מבטא את הקיבעון של חשיבה רציונלית מערבית, יותר מידי לוגית, שאינה יכולה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים. חשיבה אחרת, אסיאתית, מוסלמית, תנ"כית וקבלית, יודעת את תופעת המלכוד כתוצאת אובדן התנועה במרחב. מן המלכוד נחלצים באמצעות הליכה אל הבלתי נודע. ואז קורים דברים חדשים. משברים חדשים והזדמנויות חדשות. גם בתולדות האומה האמריקאית, הכירו החלוצים האמריקאים בפוטנציאל הטמון בהליכה אל הספר. זה היסוד החשוב במגמת ההתנחלות, שהובן מאז ימיה הראשונים של חידוש שיבת ציון, כנשמת אפו של תהליך הגאולה ועל זה מתחולל המאבק.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 21 אפריל 2017.

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל SA-5 סורי כנגד מטוסי חיל האוויר עוררו בשיח הישראלי קריאות אזהרה מפני מגמת הסלמה והידרדרות בלתי רצויה בזירה הצפונית. בממד הגלוי והמוצהר מדיניות ישראל מוסברת כמובלת על ידי הכורח למנוע העברת נשק "שובר שוויון" לידי חזבאללה בלבנון. נימוק זה כשלעצמו אינו יכול לספק הסבר אסטרטגי למוכנות הישראלית להתנהלות עקבית על סף איום ההידרדרות למלחמה. מעבר להגיון המניעה שהוא טקטי ביסודו, שוכן ככל הנראה היגיון אסטרטגי הראוי להתבוננות.

לישראל אכן לא היה אינטרס להיות מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה, ובמשך שנות הלחימה שם הצליחה בתבונה להתנהל לאורו של אינטרס זה. אלא שלא די בכך, גם לישיבה מתמשכת על הגדר יש מחיר. האינטרס הישראלי במתרחש בסוריה רחב יותר מעצם שימור השקט ביישובי הגבול: ישראל מעוניינת לדוגמה למנוע את הפיכתה של סוריה למדינת חסות איראנית, ובוודאי חשוב לה למנוע התבססות כוחות איראניים רדיקליים או כוחות חזבאללה בגבול רמת הגולן. לשם כך עליה לכונן את מעמדה כשותפה בעלת עניין בעיצוב הסדר החדש בסוריה.

בספרו 'מלחמה ואסטרטגיה' הסביר האלוף יהושפט הרכבי: "למדינות יש גבולות משפטיים של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות קריטיים' או 'גבולות אסטרטגיים' שלהגנתם יהיו מוכנות לצאת למלחמה". אנגליה לדוגמה טענה שגבולה האסטרטגי המזרחי הוא על נהר הריין בלב גרמניה. לא תביעה לריבונות כרוכה בתפיסה זו, אלא הדגשת חשיבות המתרחש במרחב שבין הריין לאוקיינוס – כמרחב התעניינות בעל משמעות ישירה להגנת בריטניה. תשומת הלב הנדרשת ל"מרחב התעניינות" זה מתבטאת גם בהגדרת הצורך להפעיל כוח במרחב זה, אם יידרש. בדומה, חרדה ישראלית למתרחש בגולן הסורי היא עניין מוכר במפת האינטרסים שיש למדינות במתרחש במדינות הסמוכות להן.

ומראשית מלחמת האזרחים בסוריה, כל המדינות השכנות – לבנון, טורקיה, עיראק וירדן – מצאו עצמן נדרשות להשתתפות צבאית, גלויה וסמויה, במרחבי סוריה הסמוכים לגבולותיהן. בזיקתן הפעילה, מתוך מעורבות בחיכוך הלחימה, הן סימנו את מרחבי האינטרסים שלהן במגמות המתהוות בעיצוב הסדר החדש בסוריה. ברור למדינות אלה כי מי שפועל שם ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר העתידי. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי. מה שנכון לגבי ירדן נכון גם לישראל: אם לא ניצור את "וקטור החיכוך" האקטיבי כנדרש, לא יספרו אותנו ואת האינטרס שלנו בהמשך.

את מעמד השותפות קונים מתוך עצם ההעזה להתערב, המתקיימת למרות הסיכון הכרוך בהתנהלות על סף הכאוס. למעורבות פעילה, בתנאי שתהיה משכנעת בנחישותה ובמשמעותה, צפויה תמורה – בצורת מעמד של גורם במערכת שיש להתחשב בו. צורת ההתערבות הישראלית במובהקות הישגיה אמורה בהגיון זה להביא את כל הנוגעים לגיבוש סדר בסוריה, בראש ובראשונה רוסיה וארה"ב, לידי ההכרה שלא רק שגם לישראל יש עניין בסדר המתהווה, אלא שיש ביכולתה להפריע להתהוותו של שיווי המשקל האזורי הרצוי להם. ישראל זקוקה לנקודת התערבות, כדי שמעצם החיכוך יובן שאת דרישותיה כדאי לשלב במשוואת השיקולים לגיבוש הסדר החדש בסוריה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח יש פוטנציאל הידרדרות, אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי הזה.


פורסם לראשונה בליברל, 3 באפריל 2017

מלחמה: בית הספר של החיים

מלחמה: בית הספר של החיים

ההתבוננות בשיח הציבורי הפוליטי המתנהל זה שבועות סביב סוגיות דו"ח מבקר המדינה, חשובה לנו כאומה יותר מעצם הדיון בדו"ח לגופו. בשתי סוגיות עיקריות הדיון על אודות מסקנות המבקר חרגו מפרופורציה. הסוגיה הראשונה ממוקדת במנהרות כ"איום אסטרטגי". הסוגיה השנייה ממוקדת בהתנהלות הקבינט בראשות ראש הממשלה.

באשר לסוגיית המנהרות, מדובר באתגר טקטי שגם היום, לאחר התקדמות משמעותית, המענה לגביו מורכב ולא מוחלט. נכון שהכלים שהיו בידי כוחותינו בימי צוק איתן היו רחוקים משלמות. התחקיר שערך בנושא אלוף יוסי בכר הוצג למטה הכללי סמוך לסיום המלחמה והצביע על הלקחים העיקריים לתיקון. לא בכך טמון פוטנציאל החרדה הציבורי סביב איום המנהרות.

לפנינו משהו עמוק יותר שראוי להכיר בו: אנו מתקשים להכיר כי יש איומים שאין בידינו להעניק להם מענה ביטחוני הרמטי. מותר לשאול כיצד הגענו אל ציפיית היתר מן ההנהגה הלאומית וכוחות הביטחון, לניהול מלחמה בתנאי מענה מוחלט לכל איום.

קולומבוס כמשל

קולומבוס מגלה את אמריק
גילוי אמריקה ככשלון במונחים של תכנון מול ביצוע

נביט לרגע במראה. במשך יותר משני עשורים עברה תפיסת הביטחון הישראלית שינוי מהותי: מביסוס עליונות צה"ל על רוח לוחמיו במסירותם הנעלה, השלכנו יהבנו על עליונות המבוססת על היתרון הטכנולוגי. איום המנהרות שהוצב בפנינו ביטא את המגמה ההפוכה שבה פועלים אויבינו זה שני עשורים, בהעצמת מוכנותם להקרבה ובמיצוי פוטנציאל המענה הפרימיטיבי הפשוט, כמו זה המתבטא בחפירת המנהרות.

בעיה זו קשה במיוחד למי שמבקש להציג את רעיון ההיפרדות המרחבית מהפלשתינים כבשורה אסטרטגית וביטחונית. חייבת להיות לו תשובה משכנעת כיצד יוכל בעתיד לתת מענה ביטחוני לאיומים המתהווים מסידור מרחבי, ברעיון ההפרדה המוכר: "הם שם ואנחנו כאן ובינינו גדר".

הרי מה שמאפשר את התפתחות איום המנהרות הוא התנאים שנוצרו במימוש היגיון ההפרדה המרחבית. בהיבט זה, איום המנהרות בעזה מבטא במשמעותו הסמלית איום על עצם רלוונטיות תפיסת הביטחון הישראלית.

גם באשר לליקויים בהתנהלות הקבינט, שעליהם מצביע דו"ח המבקר, הסוגיה חייבת להתברר מתוך התבוננות רחבה על מורכבות תופעת המלחמה. חבר הכנסת יאיר לפיד, שבתפקידו כשר אוצר שימש חבר קבינט במלחמה, כתב לאחרונה: "ישראל נכנסה לצוק איתן מבלי שהגדירה לעצמה מה התוצאה שהיא רוצה להשיג, מהי אסטרטגיית היציאה, ומהי מסגרת הזמן".

אכן לא אחראי להיכנס לניהול פרויקט בלי להציב מסגרת תכנון כוללת ומוגדרת. אלא שאנו נוטים להתעלם ממרכיבי אי־ודאות מהותיים הכרוכים בניהול המלחמה. בבתי הספר הגבוהים למלחמה מציבים דרישה להגדיר מראשית הדרך את מצב הסיום.

במושגי תכנון אסטרטגי מקובלים, קולומבוס היה נשפט ככישלון, שכן הוא לא השלים את מטרתו – להגיע להודו. האם נכשל? מלחמה, יותר מהפלגה אל מעבר לאופק, היא אירוע מחולל שינוי עד כדי טלטול המערכת הגלובלית במימדים שלא ניתן לחזות מראש. מתוך החיכוך משתנים תנאי התכנון, ועד שלא מתחילים – אין דרך לדעת כיצד נסיים.

במערכת המתהווה מחדש עם תחילת הפעולה יכולים להשתנות תנאי היסוד, אשר ביחס אליהם הוגדרו מצבי הסיום, ומִתְאָר התנאים למיצוי מדיני של הישגי המערכה. בהיבט זה, מלחמה היא תופעה שונה מכל מה שדומה לאתגר תכנון וניהול פס ייצור.

כאן בדיוק תפקיד הקבינט, בקשב הנדרש מחבריו לשינוי המתחולל בזמן המערכה. לשם כך הקבינט מחויב ללמידה ובחינת המערכה, לא רק במימדי התקדמות פעולת הכוחות במבחן תכנון מול ביצוע, אלא במאמץ לזיהוי תפניות מערכתיות בעלות השפעה במבחן המטרה האסטרטגית: במבחן היכולת להשיג מה שביקשנו להשיג וביכולת למנוע מה שביקשנו למנוע.

עזה על מגש של כסף?

בניהול מלחמה, נשיא ארה"ב מנהל דיון זה בקבוצה אינטימית שלא כוללת יריבים פוליטיים. המבנה השלטוני במדינת ישראל, לעומת זאת, סובל מאז המלחמה בתש"ח ממצב שבו ראש ממשלה מוצא עצמו מנוע מגילוי מלא של כל שיקוליו לחברי הקבינט. אין לנתח את התנהלות ראש הממשלה מול הקבינט בצוק איתן בלי להציב את מגבלת היסוד לקיום דיון אסטרטגי בגילוי לב. הרי גישת היסוד להתמודדות בשלטון חמאס בעזה, קשורה בטבורה לגישת היסוד לפתרון הסוגיה הפלשתינית.

דווקא לאלה החותרים לפתרון שתי המדינות במתווה קלינטון, קיים אינטרס במלחמה להכרעה מוחלטת של שלטון חמאס בעזה, באשר חמאס בעזה מהווה בעבורם מכשול לביסוס מדינה פלשתינית אחת בהנהגת הרשות הפלשתינית.

ממשלת ישראל בראשות בן גוריון
הקבינט איננו מרחב לבירור אסטרטגי נוקב

מנגד, למי שמבקש מתווה אחר, המטרה המבוקשת במלחמה בעזה תיראה בהתאם לגמרי אחרת. כאשר המצב שנוצר בעזה לאחר ההתנתקות – עם הניתוק שהתהווה בין עזה ליהודה ושומרון הנתפס כאינטרס ישראלי ראוי לשימור – מובן עד כמה רצוי להימנע מפעולה המבטלת הישג זה. האם רצוי לנו להגיש את רצועת עזה לאבו מאזן על מגש של כסף שנרכש בדם חיילינו?

זו שאלת היסוד לדיון קבינט המבקש החלטה על מטרת מלחמה בעזה, והיא העומדת ביסוד גיבוש רעיון המלחמה בדילמה בין הכרעת חמאס לבין השגת הרתעה בפעולה צבאית רחבה. בשאלה זו, עמדת נתניהו ויעלון היתה ברורה ועקבית: הם רצו לפעול בעוצמה להשגת הרתעה לכינון תנאי ביטחון טובים יותר, אך להימנע מכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס.

בהיבט זה, דיון על התנהלות הקבינט חייב לברר בין היתר את הציפיות המעשיות מהתנהלות קבינט. חייבים להכיר כי במורכבות הנסיבות המוסדיות שבהן מתנהל הקבינט, ראש ממשלה מנוע מלחשוף את מלוא הנחותיו האסטרטגיות. כך היה מאז ימי תש"ח, אלא שהדומיננטיות של בן־גוריון, בעיקר בהתנהלותו הביטחונית, חיפתה על חילוקי הדעות בממשלה.

הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות הדו"ח מבטא הנחות יסוד שראוי להעמיד לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים מהעולם האקדמי. מול הסדר האידיאלי המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות באקדמיה, נדרשת נקודת מבט אחרת המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא מימדי מורכבותה.


מאמר דעה זה התפרסם לראשונה בעיתון ישראל היום, 3 במרץ 2017

עליונות שלטון החוק – עד להיכן ?

עליונות שלטון החוק – עד להיכן ?

כשחזון לאומי מתנגש בחוק – מדוע תלמידי ז'בוטינסקי מתייצבים מיידית להגנת החוק?

ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים
ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים

הקשבתי קשב רב לנימוקיי חבר הכנסת בני בגין מדוע הצביע נגד חוק ההסדרה. (רשת ב' 10:40, 8.2.17) הבנתי שיש בדבריו לא סתם עיקשות אלא ענין רציני הראוי להתבוננות ולבירור. דבריו ביטאו תאוריה פוליטית כוללת לסוגיות סדרי מדינה, רצון העם, מנהיגות שלטונית ושלטון החוק. גישתו נתמכת היטב בכתבי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלא במקרה הדגיש בשנים האחרונות בפרסומי המכון, את מעלת תורתו הליברלית של זאב ז'בוטינסקי. מבחינה תאורטית, מנקודת מבט דמוקרטית ליברלית, דברי בני בגין מייצגים שלמות הגיונית חפה מסתירה. בדיוק כאן מתחיל הדיון, בהבנה שהמחלוקת עמו, הולכת הרחק מעבר לשאלת חוק ההסדרה.

המחלוקת נוגעת לעצם השאלה מהי ריבונות ומה ציפיותינו ממנהיג ברמה הלאומית. אכן, כל עוד הכל מתנהל כסדרו, ללא מצוקת הערכים המתנגשים, לא באמת זקוקים למנהיג, גם לא לרב או לשופט. זקוקים ללא יותר ממנהל תפעול חרוץ ויעיל. הצורך במנהיגות מתחיל במצוקת צומת ההחלטה לנוכח מתחים בלתי פתורים, דוגמת גילוי התנגשות בין הכוונת החוק כלשונו וכרוחו, לבין מימוש מטרה לאומית נעלה. כאן מבחנו של מנהיג, ברגע בו הוא נדרש להחלטה פורצת דרך שמעבר למסילת הנוהל והחוק.

במסגרת מפגש חניכי המכללה לביטחון לאומי עם השופטת דורית ביניש שכיהנה אז כנשיאת בית המשפט העליון, שאלתי על התנגדותה לחוק ועדות הקבלה. סיפרתי כדוגמא, על המצב ביישוב מי- עמי, הסמוך לאום אל פאחם. ביישוב היו אז כשמונים משפחות הזקוקות לקליטת זוגות צעירים ולהרחבת היישוב. תכנית ההרחבה התבססה על שטחי היישוב. כשהבינו שאינם פטורים מחובת המכרז הפתוח לכל אזרח – וכתוצאה מכך לא יוכלו למנוע את קניית המגרשים על ידי תושביי אום אל פאחם – בלית ברירה, ביטלו את תכנית ההרחבה. שאלתי את השופטת אם היא מכירה בפגיעה שהחוק פוגע בזכויות חברי הישוב, במניעת יכולתם להתרחב ולהגן על אופיו הקהילתי של יישובם? השיבה: "זהו החוק ומה לעשות שמי-עמי כל כך קרובה לאום אל פאחם?"

זו רק דוגמא אחת לסוגיה חוזרת ונשנית, במצוקת המתחים בין יישום החוק לבין צרכים נסיבתיים בדרך למימוש מטרות לאומיות. זה אינו רק המתח המוכר לכל שופט במאמץ פירוש החוק, בבקשת האיזון הראוי בין פרוצדורה למהות, אלא גם מתח בין מהויות מתנגשות.

בני בגין הסביר שלמד מאביו כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אין על כך ויכוח. בכל זאת מה עושים כאשר האמצעים מונעים את מימוש המטרה?

לגמרי מוסכם כי גוף או ארגון אינם יכולים להתקיים ולהתנהל באורח רציונלי ללא מטרה. האם חוק המדינה הוא מטרה? על ההבחנה בין מטרה לאמצעים אמר בן גוריון:

"דרוש מצפן וכיוון. המצפן הוא הגאולה המלאה והשלימה של העם העברי בתוך גאולתה המליאה והשלימה של האנושות כולה…המדינה היהודית הדרושה עכשיו אינה מטרה אלא אמצעי." (אוקטובר 1941) ובכן גם המדינה אינה אלא אמצעי, כנראה גם חוקיה, ומהי המטרה?

מתגלות כאן שתי שאלות יסוד: האחת האם יש מקום במדינה דמוקרטית, למטרת על או לחזון שמעל לחוק? השאלה השנייה היא מהי מטרת העל שלנו כמדינה, אם בכלל ישנה כזו? ראוי לברר עם בני בגין היכן דבריו ממוקמים בהתייחס לשתי שאלות אלו.

גישות ליברליות מתקשות להכיל מנהיג לאומי ומשרתי ציבור עובדי מנגנון, שבאים לעבודה מודרכים על ידי מטרת על וחזון נשגב כמו "גאולת ישראל". בעיניים ליברליות זה נראה מסוכן. מדינה לשיטתם, צריכה להתמקד בחובותיה הבסיסיות כלפי אזרחיה, לא במיזם גאולה לאומית, להסתפק במטרות על צנועות, לא הרבה מעבר להענקת שרותי "וועד בית" באורח יעיל והגון. בהתנגשות בין חזונו של וועד הבית לבין החוק, באמת ראוי לבחור בהכוונת החוק. בדומה לכך, אין לגישה הליברלית מסגרת מכוננת ומאחדת להתנהלות סדורה, במכלול האינטרסים הנפרדים של כלל האזרחים הפרטיים, מלבד החוק והמנהל התקין. בגישה לאומית קולקטיבית, לעומת זאת, לאורה פעלו מנהיגי תנועות הפועלים, בכללם בן גוריון, לפני הכל ישנו ציבור ולאום, הפרט כמובן קיים, והמדינה נועדה לשרת גם את צרכיו. אבל מעל לכל היא כלי הנועד למימוש מטרה וחזון לאומי. כדברי בן גוריון: "כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה, מדינתנו מצווה גם על כך. אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות." (כוכבים ועפר, עמ' 32) ובכן בני בגין, מה עושים ברגע של התנגשות בין צו החוק לבין מה שנראה כפעולה נדרשת בדרך למימוש חזון העל?

כאן מונחת הנחה נוספת המאפיינת את הנאורות הליברלית, זו ההנחה שבמאמץ תבוני נאות ניתן ליישב בשלמות לוגית את כל המתחים. אלא שמבחן המציאות מלמד על מתחים רבים שאינם בני יישוב ובדיוק בהם נדרשות הכרעות מנהיגותיות.

על הלילה בו נכנסה רות המואבייה לגורן של בועז כתב המקובל אלשייך, בן דורו של האר"י הקדוש: "מכאן לומדים שאין דבר שבקדושה שמביא תועלת שאין בו יסוד של חטא." (קיצור אלשייך מגילת רות)

מנהיגות לאומית, במיוחד בשעות גורליות, נבחנת במבחן מהות ייחודי והוא מתרחש לעיתים דווקא במרחב המצוי מעבר למסילת החוק המוכרת. כדברי ר' יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל:). משום מה נוטים לפרש החלטת שיפוט המגלמת "לפנים משורת הדין", כביטוי לחסד שמעבר לדין הצרוף. אולם בהחזרת הדימוי אל מקומו הלשוני הראשוני, נמצא כי מדובר במשהו רחב ותובעני פי כמה. מדובר על הרגע בו נדרשת ההעזה לצאת לפנים מן השורה ואף לפרוץ גדר. במאמרו זה, כמו ביתר אגדות החורבן במסכת גיטין, כיוון ר' יוחנן אל תמצית מבחן המנהיגות ברגע הירואי בו אדם ובמיוחד מנהיג, קונה עולמו או מאבד עולמו בשעה אחת. בדרישתה להעזה מנהיגותית, יש לתובנה זו תפקיד מרכזי, במסד לתאוריה פוליטית מעשית. בלעדיה, לא ניתן היה להנהיג את התפתחות המפעל הציוני, מראשית ימיו ועד עצם ימינו, כתהליך חלוצי, שדרש וממשיך לדרוש מידי יום, הכרעות מנהיגותיות פורצות דרך.


התפרסם לראשונה במקור ראשון, 17 פברואר 2017.