Browsed by
מחבר: גרשון הכהן

גרשון הכהן (נולד ב-1955) הוא אלוף במילואים בצה"ל, בתפקידו האחרון שימש מפקד הגיס המטכ"לי. פרסם את הספר "מה לאומי בביטחון הלאומי", סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2014.
הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הסוגיה הדמוגרפית ביחס ליושבי המרחב שבין הים לירדן ניצבת בעשור האחרון כאחת הסוגיות המרכזיות, בשאלת ההסדרה הנדרשת בינינו לבין הפלסטינים. אבדן האמונה בציבוריות הישראלית ביכולתנו להגיע לשלום עם הפלסטינים (כפועל יוצא מן ההתנסות של אוסלו ושל ההתנתקות) הפכו את הסוגיה הזו לטיעון המרכזי מצד מצדדי גישת שתי המדינות. ניתן לשמוע את הטיעון הזה רבות מצד מי שאינם רואים עצמם כאבירי זכויות האדם (גישה הנתפסת כשמאל מובהק), אלא כמי שהאינטרס הלאומי הישראלי נמצא בראש מעייניהם, ובמידה רבה היא נתפסת כגישת המרכז בישראל. בין אלו המקדמים את הדיון בכיוון זה ניתן למנות דוברים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים.

הדיון הדמוגרפי מוצג כטיעון עובדתי, נטול פניות, שאיננו חוסה תחת גישה אידאולוגית. אלא שגם הסוגיה הדמוגרפית כרוכה בנקודת מוצא של החזון הלאומי. בניגוד למתחייב בגישת היסוד לכל דיון מדעי, בו המתדיינים מתבקשים להניח את הנתונים על השולחן בשקיפות מלאה וגם את מתודת איסוף הנתונים ועיבודם, בסוגיה הזו המתדיינים מסרבים לכך – הם גם מסרבים להתדיין זה מול זה במפגש שיח פומבי. במשך שנים. כמפקד המכללה לביטחון לאומי פרופסור ארנון סופר המתריע שנים מפני איום דמוגרפי סרב להתדיין בכיתה אחת עם יורם אטינגר המציג פער של מליון פלסטינים בין הספירה שלו לספירה של ארנון סופר והדמוגרף דה-לה-פרגולה. אם הם באמת מדענים מדוע שיסרבו לדיון פומבי?

ויותר מכך – גם אם המספרים שלהם נכונים, לגבי המצב הקיים השאלה הגדולה היא הניבוי שלהם לגבי המצב המתהווה לעתיד וכאן הסטטיסטיקה אינה יכולה להתמודד עם התהוויות בלתי צפויות.

מאז 1994 במהלכה יצאו כוחות צה״ל מעיקר השטח ברצועת עזה, וביתר מובהקות מאז חדלה לחלוטין שליטת מדינת ישראל על מרבית האוכלוסייה שם בעקבות תכנית ההתנתקות שלאחריה לא נותר יהודי אחד בכל הרצועה, קיימת בעזה מדינה דה פקטו. על כן, את הדיון הדמוגרפי במספר היושבים בין הירדן והים יש להתחיל פחות כשני מליון פלסטינים המתגוררים בעזה. לכן, בגישתי, המשך שלטון חמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי.

באשר לשאלת יהודה ושומרון. ביו"ש החל מינואר 1996 יצאו כוחות צה״ל מכל הערים ומריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים המרוכזים בשטחי A ו-B. מאז הכיבוש אינו חל על כ-90 אחוז מהפלסטינים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית. נותרה שאלת הערבים בשטחי c וערביי ירושלים. עם אלה אין בעיית רוב יהודי.

אלא שהפלסטינים שקלטו את חרדתנו מן האיום הדמוגרפי יודעים כיצד לסחוט מהיהודים וויתורים נוספים בירושלים ובדרישתם לנסיגה כוללת לקווי 67 עם הסכמה לכאורה, לחילופי שטחים על גושיי התיישבות שאינם עולים על 3 אחוז משטחי הגדה.
לאלו, צריך להסביר בפשטות כי לפניהם שתי אפשרויות: לקבל את מה שהציע להם יצחק רבין – מדינה מופחתת בשטחי AB. או אם אין להם חפץ בכך ומאיימים להחזיר מפתחות, אז אין לנו מורא. נדע לשלוט בהם. למי שירצה ויתחייב לנאמנות כמו כל אזרח בארה״ב, ניתן
אזרחות מלאה ומי שלא יתאים לו יחייה עמנו בדו קיום כתושב בעל זכויות מלאות בביטוח לאומי ובביטוח בריאות. זה נראה הוגן למדי ולמי שלא מתאים שימשיך להאבק. נדע להכיל גם את זה.

כבר בשנות ה-90 פירסם פרופסור יובל פורטוגלי ספר פורץ דרך בכותרת: ״יחסים מוכלים״. שם נטען שבכל דרך מדינת ישראל היא מדינה המכילה שני לאומים יהודי ופלסטיני. גם בנסיגה לקווי 67' מדינת ישראל תמשיך לכלול שני לאומים. השאלה הנתונה להכרעה היא הפרופורציה בין יהודים לפלסטינים ביחס למרחב ולשטח. ממכלול שיקולים רחב, גם ביטחוני, גם גיאוגרפי, גם תרבותי מורשתי וגם אקולוגי, אני מעדיף יחס קטן יותר מספרית בין יהודים לערבים על יותר שטח מאשר יחס גדול מספרית לטובת יהודים אבל בשטח מצומצם. כלומר, דמוגרפיה חייבת להבחן ביחס לשטח ופיזור על פני שטח רחב יותר מאפשר דו קיום יציב יותר.

הדמוגרפים המתריעים מפני אפרטהייד מתעלמים לחלוטין משיקוליי המרחב בו נדרשים להתקיים תשתיות חשמל מים תחבורה ושטחים פנויים המשרתים את כל המתגוררים בין הים לירדן ואף את אלה שמעבר לירדן. בקיצור איום דמוגרפי אינו מפלצת – זו סוגיה בת פנים רבות הנתונות בידינו. השאלה, שוב, איננה מה כמה יולידו הפלסטינים, ואף לא כמה יולידו היהודים במרחב, אלא האופן שבו נעצב את המרחב העתידי. בהיבט זה הדיון, לצערי, טרם החל, ונביאי הדמוגרפיה מקשים עליו להתקיים.

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

בביקורו האחרון בוושינגטון ובנאומו באו"ם, המשיך ראש ממשלת ישראל נתניהו בהצבת האיום האיראני במרכז מאמציו המדיניים. במקביל, בשאיפת הנשיא טראמפ לפריצת דרך בפתרון הסוגיה הפלסטינית, נוצרה שוב זיקה – גם אם אינה מפורשת – בין תמיכת הבית הלבן בדרישות ישראל בזירה האיראנית- סורית, לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית.

מנקודת מבטי, זיקה זו מסוכנת לישראל. האיום הגדול יותר לקיומה של מדינת ישראל, אינו איום מליציות שיעיות בגבול רמת הגולן, גם לא איום הגרעין האיראני, הנושאים אופי צבאי פיזי גלוי, אלא זה הטמון במדינה פלסטינית במתווה תכנית קלינטון המוביל לחלוקת ירושלים ולנסיגה לקוי 67. הימנעות ממשלת נתניהו מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו גבעת המטוס, בחיבור בין ירושלים המזרחית לשכונת בית צפפא, מבטאת הלכה למעשה, עד כמה למרות חילופי השלטון בבית הלבן, קווי המתאר להסדר ישראלי פלסטיני, ממשיכים לראות בחלוקת ירושלים הנחת יסוד להשגת הסדר.

דינמיקה של שינוי

התבוננות ביקורתית בהתפתחויות האחרונות בסוריה, יכולה ללמד כיצד המציאות משתנה במגמות בלתי ניתנות לחיזוי. רק לפני כשנתיים, העריכו במערכת הביטחון הישראלית כי קריסת צבא סוריה שמסירה מגבולנו הצפוני את תרחיש המתקפה הסורית, מאפשרת צמצום בסדר הכוחות של צה"ל. עתה, עם השינוי המתהווה באיומים חדשים, מציגה מערכת הביטחון בהנהגת השר ליברמן, דרישה לתוספת תקציב. עיון בדינמיקה של השינוי, דורש בחינה מחודשת גם להנחות היסוד עליהן נבנתה התפיסה הביטחונית הישראלית בהתייחסותה לאיום המדינה הפלסטינית.

מומחי ביטחון טענו במשך שנים כי בעידן החדש, חלף הצורך בעומק אסטרטגי טריטוריאלי להגנת ריכוזי האוכלוסייה הישראלית ברצועת החוף. אולם, די במה שפורסם בעיתונות על תרגיל הגיס האחרון בצפון, בהתמודדות מול איום החדירה של כוחות חיזבאללה ליישובנו , כדי להטיל הנחה זו בספק. לא רק חיזבאללה וחמאס מציבים אתגר חדש, גם הופעתן של מליציות שיעיות בזירה הסורית, באי היכולת להבטיח את סילוקן בהתערבות מעצמתית, מחייבת בחינה מחודשת לפוטנציאל הסיכון ממדינה פלסטינית. במציאות המתפתחת, ללא בקעת הירדן בהחזקה ישראלית, כוחות מליציוניים עלולים לחלחל מתחת לראדר הפיקוח הבינלאומי, עד לקווי התפר העירוניים בירושלים ובגבול כפר סבא נתניה.

 

קונספציה 2017

את הפתעת מלחמת יום הכיפורים, תלו בוועדת אגרנט בקונספציה שגויה. אלא שאין אפשרות לתפוס את המציאות ולפעול בה ללא קונספציה הלקח הוא לא להימנע מקונספציה אלא להיות מודעים להכרח להעמידה לבחינה ביקורתית.

בין המומחים תומכי נסיגה מיהודה ושומרון, במסגרת פתרון שתי המדינות, מונחת קונספציה כמעט בלתי מעורערת בת שלוש הנחות: (1)  עצם נסיגתנו מן השטח, עם הסכמת הקהילה הבינ"ל להכרה בסיום הכיבוש, יעניקו לישראל מרחב פעולה לגיטימי להגנתה. (2) לנוכח איום רציני, תדע ההנהגה הישראלית לקבל בעיתוי הנדרש את ההחלטה ההכרחית – להפעיל את צה"ל  במתקפה למרחבי יהודה ושומרון. (3) בעליונותם המבצעית והטכנולוגית, יוכלו כוחות צה"ל לנצח ביממות ספורות.

לא זו בלבד שלנוכח שינויים בתופעת המלחמה קונספציה זו מתערערת, אלא אף יש לבחון את תקפותה במציאות העלולה לכפות על מדינת ישראל לחימה בו זמנית ביותר מזירה אחת.

שינוי בזירה הבינלאומית

גם בזירה הבינלאומית התחוללו מאז ראשית מגמת אוסלו, בסתיו 1993, שינויים דרמטיים. ביסוד התהליך ניצבה בפני ראש הממשלה רבין עוצמתה המעצמתית של ארה"ב . בריה"מ ועמה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. העולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי בהגמוניה אמריקאית.

הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר הניצחון האמריקאי על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית הוכחו בכל הממדים: גם הטכנולוגים, וגם ביכולת הנהגת צבא קואליציה, שכלל כוחות משלוח ערביים- מצריים, סעודיים וסוריים. בתודעת החולשה, בהסתגלות לתנאיי הנחיתות האסטרטגית בה נמצאה הנהגת אש"פ, נסללה הדרך לתהליך אוסלו.

בינתיים במהלך השנים, עוצמתה ההגמונית של ארה"ב הלכה ונחלשה ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו בהגיון חדש. אירופה המערבית הפכה למאוימת בלחימה הרוסית באוקראינה. כוחות אסלאם ראדיקליים, מאפגניסטאן ועד תימן, סוריה ולוב למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה.

בתוך כך, משהו מהותי השתנה באופק הציפיות הישראלי-פלסטיני. בתחילה, בראשית ימי אוסלו, ציפו להדדיות של רצון טוב ופיוס. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה לפיוס פלסטיני בתמורה לוויתור הישראלי, הומרה בשיח הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן" למען עצמנו.

ככל שמצדדי מגמת ההיפרדות, השתכללו במאמציהם להסביר לחברה הישראלית עד כמה ההיפרדות מחויבת המציאות, למען שימור זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, כך גדל כוח המיקוח הפלסטיני. אם נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית, היא לגמרי אינטרס פנימי ישראלי, אם ממילא הישראלים נסוגים רק למען עתידם, למה שהפלסטינים יעניקו משהו בתמורה? מנקודת מבטם, אין חובת הדדיות, הם הרי מקבלים מה שמגיע להם מתוקף זכותם הלאומית להגדרה עצמית.

במגמה זו, גובר הסיכון שמא נסיגה מיהודה ושומרון לא רק שלא תביא לסיום הסכסוך אלא דווקא תעודד את התגברות המאבק. בהגיון זה, רצוי לבחון מחדש האם בנסיגה לקווי 67 בתיקונים קלים לגושי התיישבות, (שאינם יותר מ-3% משטחי יו"ש ) יהיו בידי מדינת ישראל התנאים הנדרשים להגן על עצמה.

מעבר להיבטים הביטחוניים הפיזיים, ראויים לעיון דברי עבאס זאכי , מראשוני הפת"ח, על המניע לתמיכתו בפתרון שתי המדינות:

"עם פתרון שתי המדינות לדעתי, ישראל תקרוס. כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהיה על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהיה על כל הקורבנות שהם הקריבו? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט…. יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם…"

 7.5.2009, ANB TV

עבאס זאכי מיטיב להבין – יותר מרבים ביננו- את משמעות הממד הרוחני יהודי, כתנאי להמשך קיום מדינת ישראל. פוטנציאל הקריסה הפנימית הטמון באיום זה מסוכן פי כמה מהאיום האיראני, גם זה הכלול בממדיו הגרעיניים. בגלוי ובסתר, סדר העדיפויות הלאומי הישראלי, מחייב בחינה ושינוי המבקשים ביטוי בעת הזו, בהגיון השיח הביטחוני ובמגמות הפעולה במרחב.


פורסם לראשונה בישראל היום, 6.10.2017

חשבון נפש לאומי -קריסת מפעלנו החקלאי

חשבון נפש לאומי -קריסת מפעלנו החקלאי

לא נותרו בארץ ישראל יותר מאלפיים חקלאים יהודים פעילים, רובם עברו את גיל 60. מתוך המצוקה נחלצה למאבק קבוצת חברים, שהקימה יחד עמי, כיושב ראש בהתנדבות, אגודה בשם אחי"ה – אגודת חקלאי ישראל הפעילים. שלושה מוקדים עיקריים זוהו כמרכזיים לטיפול בהצלת החקלאות הישראלית: מחיר המים, מחיר העבודה ופערי התיווך לתוצרת החקלאית. פעילותנו החלה לפני למעלה משנה ולא זכינו להתקדמות ממשית. המכשול העיקרי טמון בדומיננטיות הרעיונית של רעיון תחרות השוק החופשי, שבמצג שווא מצביע על החקלאים כאחראים ליוקר המחיה.

"אם חקלאות כאן מולדת כאן" הכריז לפני למעלה ממאה שנה איש רחובות משה סמילנסקי. גם במערב אירופה מובן כיום כי חקלאות היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל, במאמץ להעמיד במקומו מפעל אחר רווחי יותר. לא כך הדבר בהוויה החקלאית.

מראשיתו הושתת מפעלנו החקלאי על השקעות תומכות שלא היה ביכולתו של החקלאי היחיד לעמוד בהן. אין לדמיין את אפשרות יסודן של מושבות העלייה הראשונה ללא הגב הכלכלי והניהול הכולל של הברון רוטשילד, כפי שלא היה סיכוי כלכלי להקמת הקיבוצים והמושבים בעלייה השנייה ואילך, ללא הון לאומי כביר שתמך לאורך הדרך. מעניין להיווכח שבימינו דווקא שכננו הערבים מיישמים גישה זו בדביקותם במאבק על אחיזתם באדמת הארץ.

בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. ההיגיון המניע אותם למאמץ זה אינו נובע ביסודו רק מחישובי עלות תועלת כלכליים.

גם במרחבי יהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות הפלסטינית במימון האיחוד האירופי, שאף הן רחוקות מחישובי כדאיות כלכלית.

במה שקשור אלינו לעומת זאת, מבלי שהוכרז ואולי אף בהיסח הדעת "הוטבלנו" כולנו בדת הרציונל הכלכלי, כאמת מידה ניהולית ראשונה במעלה.

גם בממדי השכלול והקדמה החקלאית מקור גאוותינו, עלולה לחול נסיגה. פריצת הדרך שפרצה החקלאות הישראלית, המוערכת בכל קנה מידה בינלאומי, הינה פרי מאמץ לאומי מתמשך אליו נרתמו בהתמסרות עילאית ורצופה, מיטב בניה של האומה. כיום המצב השתנה. גם באוכלוסיית הקיבוצים והמושבים אין יותר משלושה אחוז חקלאים ורובם אינם צעירים. בשורה חדשה לא תבוא כנראה מקבוצת הפועלים התאילנדים.

שיר שכתב בני הבכור, יותם לפני כעשור בשהותו כחייל באבטחת ישובים בבת עין. הוקדש לשדות החיטה של הלחם הישראלי:

החיטה צומחת שוב

כך התרגלה.

זה לא שבאמת אכפת לה.

והאדמה שלקחה יפים ממני וממך

תמשיך לקחת.

באדישותה

והגשם הראשון

שירד לפני יומיים

ובין ערביים תנשב הרוח

וחול וים

והאדם והאדם

אבל החיטה נעקרה

בנו עליה נדל"ן

לא תזרע עוד בדמעה

ולא ישירו את שירה

את הקמח יביאו מאמריקה

וגם את השלום

ואת הכסף ואת ההזדמנויות.

והאדמה מה יהא עליה?

תימשך אחר החיטה

אחר מי שעמל ודומע

אחר מי שחורש וזורע

ושמו לא אורי,

לא אחי הצעיר יהודה

את חלומם טמנו בעפר

נותר רק אחד שאוהב את אדמתו

מוחמד, הוא חרש והוא

זרע

והוא קצר.

אנו נדרשים לחשבון נפש ותיקון ככתוב: "אתה תקום תרחם ציון… כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו".


פורסם לראשונה בעלון "שביעי" ערב יום הכיפורים תשע"ח

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

כשיתכנסו השנה יהודים־ישראלים לתפילת ראש השנה, בשמיעת קול שופר ובדממת "ונתנה תוקף", תלווה אותם מצוקה שהתעצמה בשנה האחרונה: המאבק על זהותנו הישראלית. לשאלה זו היבטים פנימיים וחיצוניים הנתונים בזיקה הדדית. איומים חיצוניים המרחפים מעל קיומנו, מכוננים תודעת אחדות גורל. נוח להתמקד בהם. הם מחוללים את מרחב הנוחות המתמסר לשאלה המוכרת המזמינה כתמיד דיון מומחים ביטחוני־מדיני: כיצד נמשיך להגן על קיומנו גם בשנה הבאה? זו היתה דרכנו להדחיק שאלות יסוד פנימיות על מה שקורה בתוכנו, במה שאנו מחוללים לעצמנו.

מעבר לחרדת הגורל המשותף לתושביי ארץ זו, ממתינה שאלת הייעוד: האם יש לנו ייעוד משותף? הדיון שהתעצם בשנה האחרונה בשאלה זו מזמין התבוננות מחודשת: מי אנו ולמה אנו מצפים מקיומנו המשותף כאומה? למצוקת הזהות הישראלית ניתנו בשנה האחרונה ביטויים חדשים בשיח הציבורי. נשיא המדינה אפיין אותה בדיבורו על ארבעת שבטי מדינת ישראל: הדתיים, החילונים, החרדים והערבים. אמנון רובינשטיין התייחס לנושא בספרו: "שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד – ליברליזם ורב־תרבותיות בישראל". עיתון "הארץ" הקדיש לסוגיה מאמרים רבים.
לזהותנו כחברה פנים רבות, ואכן קיימים מתחים ומאפייני שונות. אולם, בניגוד לגישת נשיא המדינה, התמקדות במבנה העומק של החברה הישראלית, במיוחד בין היהודים, יכולה לגלות מכנה משותף משמעותי הטמון במשמעות ייעודנו כיהודים. המכנה המשותף היהודי מתגלה במידה גוברת במתרחש בבתי הכנסת. בין יהודי עדות המזרח לבין יהודי עדות אשכנז קיימים הבדלי נוסח, לא הבדלי מהות. זה מה שמחולל מגמה חדשה שניתן לזהותה גם במתרחש בבתי כנסת גדולים בתל אביב – מניינים רבים מתמזגים ונוסחים הולכים ומשתלבים זה בזה. לא רק שילוב עדות מתקיים במגמה החדשה, אלא גם שילוב הממזג לקהילה אחת דתיים וחילונים.

את נקודת מבטי האחרת אני מבסס על הסתכלות ביקורתית על הגבולות שנוהגים לסמן בין קבוצות בחברה הישראלית. סוציולוגים ישראלים מסכימים כי "החילונים היהודים הם רובה של החברה הישראלית". את המסה הגדולה המזוהה כמסורתית הם נוטים לסווג כ"חילונים־לייט". בהתאם קבע הסוציולוג עוז אלמוג: "רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים". אלא שעל בסיס אותם נתונים אפשר להציע הסתכלות אחרת ומסקנה מנוגדת. אם רק נשנה את נקודת המוצא להבחנה בין חילוני לדתי, אם נסכים שלא כל מי שנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני, דוגמת מה שמבטא שלום אסייג בסדרת הטלוויזיה המרתקת "שנות השמונים", נוכל לטעון כי רוב החברה הישראלית־יהודית הם דתיים ומסורתיים. החילונים המובהקים הם קבוצת מיעוט.

מומלץ להתבונן בתפילת ליל שבת בבתי הכנסת בבתי המלון בארץ. הם תמיד מלאים בהמוני עם ישראל המתכנסים לתפילה בהתלהבות אותנטית. רובם ילכו אחרי ארוחת הערב – ללא התייסרות ובאותה ההתלהבות – לבילוי "חילוני" בדיסקוטק. האדם הדתי ההלכתי ישאל אותם: אם באתם לתפילה, למה הלכתם אחר כך לרקוד בדיסקוטק? ואילו ה"חילוני־ההלכתי" ישאל, אם באתם לדיסקוטק אתם הרי כמוני, מה חיפשתם בבית הכנסת? זו גישה דיכוטומית להבחנה בין דתיים לחילונים, והיא מקיימת ברית סמויה בין שני הקצוות הנוקשים, במאמציהם להתעלם מן המגמה הרחבה שאינה מצייתת לכללי הסיווג המקובעים להבחנה בין דתי לחילוני.

השאלה החשובה מי כאן הרוב אינה רק שאלת מחקר סוציולוגית. היא שאלת מפתח עקרונית במאבק המתחולל על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי. דרישת הקבוצה החילונית למרחב ציבורי ישראלי בעל אופי חילוני, מבוססת על טענתם כי הם מבטאים דעת רוב. לפנינו מיעוט שמתנהג כמו רוב ולעומתו רוב שנלכד בתודעה כוזבת כאילו הוא מיעוט. מכלול מאבקים שהתעצמו, החל במאבק על דמותה של השבת הישראלית וכלה בתוכני הלימוד בבתי הספר, מתכנס למאבק אחד מרכזי: מאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל כמדינה יהודית. זו בדיוק המחלוקת; לא רק מיהו הרוב ומה מאחד את זהותו, אלא גם מה אופיו הרצוי של המרחב הציבורי.

זהו הרקע למאבק החדש על תוכני הלימוד היהודיים בבתי הספר הממלכתיים, כממד נוסף בזירת המאבק על שליטה במרחב הציבורי. כאן נדרש בירור אם בית ספר ממלכתי הוא בהכרח בית ספר חילוני, או שהוא קודם כל ישראלי־יהודי. יש להדגיש, עצם בחירת ההורים להפקיד ילדם בבית ספר ממלכתי אינה מלמדת כי ביקשו עבורו חינוך חילוני. אין בידי נתונים מחקריים, אך ביכולתי לשער כי מרבית ההורים, במיוחד אלה המשתייכים לרוב המסורתי, שמחים במגמת שר החינוך לשילוב מורשת יהודית בתוכנית הלימודים.

כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביקרתי עם חניכיי במוסקבה. בליל שבת התארחנו בבית הכנסת הגדול. לחלק מהחניכים, שהם קצינים בכירים במערכות הביטחון, האירוע היה די זר. כשהגיעו בקבלת שבת לשירת "לכה דודי", שאל אותי קצין מצטיין רב־זכויות: "תגיד, מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?" האם לכך שאפנו במערכת החינוך הישראלית?

לא להתרפק, אלא לקבל הכוונה

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, ממנהיגיה הרוחניים של מפלגת העבודה, בסיום שירותו בגדוד העברי ב־1919, הגיע לירושלים וכתב על חוויית עלייתו להר הבית:

"היום הכי חשוב בשבילי בירושלים היה יום לכתי להר הבית. היום שעוזר לי להבין את כל דבר ההתנדבות, הוא המפעם את הלב ומעבירו על גדותיו".

לעומתו, מאיר שלו בהתייחסו לשקיקת החיבור לעבר ההיסטורי אמר לאחרונה: "כל הפוליטיקה של המזרח התיכון מבוססת על פייק היסטורי". חוויית כצנלסון היתה כנראה מתקבלת היום כביטוי להדתה. מהו, אם כן, הדבר שהשתנה? לא בהתרפקות על זיכרון העבר עסק כצנלסון, אלא במשמעותו האקטואלית של העבר היהודי להכוונת דרכנו לעתיד. גם כיום, הרוב היהודי מזדהה להערכתי עם חוויית הר הבית של כצנלסון.

את המתח בין השאיפה שלנו לכינונה של אומה מלוכדת, לבין שימור העושר הטמון במאפייני גיוון רב־תרבותיים, מומלץ לתפוס כיתרון מבורך. במתח מתמיד זה, המתקיים בעם ישראל מאז היווצרו, מצוי גם ייחודו, כפי שהיטיב להסביר הרב יהודה ליאון אשכנזי: "היהודים אוחזים בזהותם הייחודית, ויחד עם זאת מלקטים את הזהויות של כל מקום ועוטים אותן על עצמן. הם בעת ובעונה אחת בני אדם לפי דרכו של אברהם ובני אדם לפי דרכן של צרפת, ליטא ומרוקו. כאשר הם מתקבצים לירושלים, הם מאחדים את כל הזהויות האנושיות, ומאחדים את האנושות כולה מחדש על פי דרכו של אברהם" (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 23). לו יהי.


מאמר זה התפרסם לראשונה במוסף ישראל היום, ערב ראש השנה תשע"ח

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

שנות המלחמה בסוריה, מיקדו תשומת לב בתפקידם של כוחות מליציוניים. מרבים לדבר על מליציות שיעיות איראניות, עיראקיות, גם הכוחות הכורדים וכוחות האופוזיציה למשטר אסאד הם למעשה כוחות מליציה.
לכאורה אין בתופעה זו חידוש. מאז ימי העולם העתיק, היה לכוחות מליציה תפקיד משמעותי. בתקופת השופטים, לא עמד לשבטי ישראל כוח צבאי סדיר וקבוע, ההתארגנות למלחמה היתה בעיקרה שבטית ומקומית. כזו היתה המלחמה בין סיסרא לבין דבורה וברק בן אבינועם: צבא סדיר מצויד בתשע מאות רכב ברזל, התייצב למלחמה מול צבא איכרים שהתלכד לפעולה על בסיס שבטי. גם בעת החדשה היו לכוחות מליציוניים הישגים משמעותיים. גריבלדי, גיבור תקופת התחייה ("לה-ריסורג'מנטו") האיטלקית במאה ה- 19 כבש את סיציליה עם מליציה שלא מנתה יותר מאלף איש- אזרחים מתנדבים.

ובכל זאת משהו התחדש: אם בעבר הפעלת כוח מליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.

היתרונות הטמונים בכוח מליציוני:

שני יתרונות הוכרו מסורתית כעומדים לצדם של כוחות מליציוניים: האחד כרוך בגמישות ובזריזות ההתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה. היתרון השני כרוך בכוח ההנעה המונע מתוך תודעת שליחות ואמונה, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות, המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית והציות לחוק. שני יתרונות אלה המאפיינים כוחות מליציוניים, התגלו כמועילים גם בשנות הלחימה בסוריה.

בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים בסוריה, נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות ומרוח לחימה רופסת. המענה המידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה וללא עכבות. בהמשך הצטרפו ללחימה כוחות חיזבאללה, שהוסיפו למערכה עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. עם המסירות וההקרבה הדתיים באופיים, ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.

בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה – צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים – היתה השפעה עקרונית לעיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם הקיימת מכבר של כוחות מקומיים בחיכוך הלחימה, חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי אפקטיבי, שארגונו והכנתו דורשים זמן והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות. בנסיבות שהתפתחו, גם ארה"ב ובנות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאיי המוכנות של הכוח הצבאי היבשתי , לצרכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי שהיה זמין לפעולה מידית, לבין לחימה קרקעית שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים, שהיו מעורים בסביבה ומוכנים לפעולה. מהגיון דומה, נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקאים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאע"ש. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא בארה"ב וברוסיה, שתי המעצמות נמנעו עד כה משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק. מגמה זו נובעת בראש ובראשונה, משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת נפגעים. אולם היא מונעת לא מעט, גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח. בתנאים אלה, בצומת ההחלטה על הפעלת הכוח הצבאי, קברניטים נוטים להפעלת כוחות מליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי הוודאות.

פוטנציאל העמימות האסטרטגית

הגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי, צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע, חוסך לפוטין את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: "מה יש לנו לחפש בדונייצק?" מנקודת מבט חיצונית, למול ביקורת הקהילה הבינלאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות: זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק, ממצה את יתרונם כבני-כלאיים. הם לגמרי אזרחים אוקראיניים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי. שימור מעמדם המליציוני, מאפשר לנשיא פוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.

ככל שמתחזקת הדרישה הבינלאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית יחד עם הפיקוח הבינלאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה גלויה וישירה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר.

מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק, ניתן להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה בשנתיים האחרונות את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת אש בין המעצמות, התקבלו לא פעם במשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, באותה עת, הכוחות המליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד והשליטה המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.

התבוננות בדפוסי המיצוי של הגיון זה, יכול ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים, יחד עם כוחות מליציוניים חוץ מוסדיים. כך לדוגמה הרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות, בין הכוחות המנגנוניים – כוחות דייטון – העומדים תחת סמכותו המלאה של היו"ר אבו-מאזן, ומופעלים בפיקוח אמריקאי, לבין כוחות אחרים, כקבוצות התנזים, שאף הן חמושות אך צביונן מליציוני.

הממד החיובי בתופעת המליציה

ציור: החילוץ מדנקרק
ציור: החילוץ מדנקרק

התבוננות במליציות שיעיות איראניות וכוחות בדלנים בדונייצק, עלולה לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה עד כדי שלילתה המוחלטת. אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו. הסרט המוצג לאחרונה "דנקירק", ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חרום. אלפי ימאים אזרחים עם סירותיהם הקטנות, שנקראו לדגל והפליגו מזרחה תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, הם שהצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטים, היא גיבורת הסרט. מעבר למאמץ להצגת אירוע היסטורי כחוויה קולנועית מטלטלת, בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו ליברליזם, אנטי פטריוטי. המסר פשוט והרואי: לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויים ברוח העם, אלא אף בשעת משבר, דוגמת אירוע דנקירק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים, מעניקים לצבא רשת ביטחון. זו היתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום. על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו כמו במדינות המערב, מגמות ניאו-ליברליות , דוגמת אלה המתבטאות בדו"ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות להפריד בין אחריות כוחות הביטחון עליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים "לישון בשקט" גם ביישובי הספר, ולהתמקד במיצוי חייהם האזרחיים.

באופן קונקרטי, ראוי לדון בתכניות מערכת הביטחון לפנות בשעת חרום עשרות אלפים מתושבי קו העימות בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. זאת בניגוד לגישתה המורשתית של מערכת הביטחון עד תקופת הרמטכ"ל רפאל איתן, ששילבה את המערכת היישובים במערכת ההגנה במסגרת תפיסת ההגנה המרחבית. תושבי מלכיה, מנרה אביבים וחניתה אכן התלוננו בפניי על הציווי לנטוש את ביתם בשעת חירום, במקום להתגייס להגנת הגבול מתוך ביתם. הם מצפים מצה"ל לחמשם בנשק ולשתפם במאמץ ההגנה. גם אדם בן 80 , גבר או אישה, בהיותו חמוש, ומכוח היותו בן המקום. יכול להביא תועלת רבה במצב חירום.

כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות משותפת לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה.

*

סכנת אובדן המונופול של המדינה בהפעלת הכוח החמוש

להפעלת כוחות מקומיים מליציוניים ישנו מחיר. מאז הסכם ווסטפליה במאה ה-17, הפעלת כוח חמוש במדינות ריבוניות באירופה נעשתה לזכות בלעדית של שלטון המדינה. מתוקף הגיון זה, עמדה ממשלת ישראל על דרישתה מן הרשות הפלשתינית למימוש מונופול בלעדי על הפעלת הכוח החמוש- "ריבון אחד, חוק אחד ,נשק אחד".
בנטייתם הגוברת של מדינות מתוקנות ומעצמות להפעיל לצרכיהן האסטרטגיים, כוחות מקומיים שאינם כוחות מדינתיים, נותקה שרשרת הפיקוד באמצעותה אמורה להתממש שליטתה המוחלטת של הסמכות הריבונית המדינית, בצורות הגילום של הפעלת הכוח.

כאשר ברוני מלחמה מקומיים נשכרים על ידי סמכות שלטון מדינתית להפעלת כוח, הם באים לעבודה מתוך האינטרס המקומי שלהם והוא המנחה אותם במגמות שיתופי הפעולה ובדפוסי פעולתם. מדובר במערכת שיקולים ואילוצים המתקיימת מראשיתה מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית והיא פתוחה מיסודה ליציאה משליטה. זה מה שעמד באובדן השליטה של צה"ל בסתיו 1982 בפעולת הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה. זה גם מה שמאיים על האמריקאים בנטייתם הגוברת להפעלת כוחות מקומיים.

היתרון הטמון בהעברת נטל הלחימה לכוחות מקומיים, הדריך ככל הנראה את אמירתו של ראש הממשלה יצחק רבין על מגמת אוסלו: "ג'יבריל רג'וב יעשה את העבודה בלי בג"צ ובלי בצלם". רבין ציפה כנראה לסוג של שיתוף פעולה כמו זה שהתקיים עם צבא דרום לבנון- צד"ל, שפעל באותן שנים ברצועת הביטחון בלבנון בתיאום עם צה"ל תחת פיקודו של גנרל לאחד. אלא שגם במקרה זה, ג'יבריל רג'וב כמפעיל כוח מקומי, "ברון מלחמה" (War-Lord) הגיע להבנות הסכם אוסלו מתוך האינטרסים שלו ואין להתפלא על המשך ההתהוות שהתפתח מנקודת מבטה של מדינת ישראל לכדי אובדן שליטה.

להרחבת קריאה על התופעה במשמעויותיה הגלובליות- ראו מאמרי על הפרטת המלחמה.


מאמר זה הוא גרסה מורחבת לטור הדעה שפורסם לראשונה בישראל היום, 15.9.17
תמונת הנושא משותפת ברישיון: By Mstyslav Chernov (Own work) CC BY-SA 4.0, באמצעות ויקי שיתוף

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

בתשובת המדינה לבג"צ, בעתירת שדה בעז כנגד הכוונה להריסת ארבעה בתים שנבנו לאחרונה באורח לא חוקי, הודגשה העובדה שהבתים נבנו שלא כדין מתוך עשיית דין עצמי:

"בנסיבות אלה, דומה כי אין צורך להרחיב יתר על המידה על עשיית הדין העצמי של העותרים, שאף בעתירתם מודים למעשה – בפה מלא – כי התעלמו מדיני התכנון והבנייה…"

ברור הנסיבות בהן רשאי אדם ליטול דין לעצמו, אם בכלל קיימות נסיבות כאלה, הוא דיון פילוסופי-ערכי המצוי מעבר לדיון המשפטי הצרוף. דווקא מדינה דוגמת בריטניה, בעלת מורשת מבוססת של שלטון חוק, היטיבה להכיר בנסיבות המיוחדות בהן עשיית דין עצמי, יכולה להיות מוצדקת ככורח נסיבתי. גם במורשתה הצבאית, נתנה המערכת הבריטית הממסדית, מקום כבוד לקצינים עצמאיים וחתרניים, כלורנס איש ערב ואורד וינגייט, שפעלו יותר מפעם באורח הנראה כעשיית דין עצמי.

סוגיית עשיית דין עצמי זכתה לביטוי קולנועי נוגע ללב, בסרט הבריטי זוכה הפרסים, "הסערה המתפרצת". הסרט מביט לחיי וינסטון צ'רצ'יל, בארבע השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, כשהוביל מאבק פוליטי עצמאי ומבודד בהתרעתו כנגד גרמניה ההולכת ומתחמשת. ממשלת בריטניה באותן שנים לא רק התעלמה מהאיום שהלך והתעצם, אלא אף עודדה משיקולים כלכליים, סחר בריטי שהאיץ את תעשיית הנשק הגרמנית. כחבר פרלמנט דחוי בערוב ימיו, נזקק צ'רצ'יל לביסוס עובדתי לטענותיו. פקיד במשרד החוץ הבריטי הופעל על ידו והעביר לידיו מידע סודי עדכני. בחרדת החשד המתגבר כלפיו, ביקש הפקיד לברר עם מי שהיה ראש המוסד הבריטי, את מידת הלגיטימיות לפעולתו. התשובה שקיבל היתה: "זה בוודאי לא חוקי, אבל לגמרי הכרחי". כאן המקום, בו מסתיים הברור המשפטי הפורמלי ומתחיל הדיון הערכי.

מניה שוחטבמתח הזה, מצוי למעלה ממאה שנה הגיון ההתנהלות המוביל את התפתחות מפעל ההתיישבות הציוני. טענת המדינה כי העותרים התעלמו מחוקי התכנון והבנייה, מכחישה בעקביות שיטתית את הפער העצום בין יכולת מימוש חוקי התכנון והבנייה במרכז הארץ, לבין היכולת לממש את אותם חוקים במרחבי הספר. קיבוץ אלומות ששמעון פרס היה בין חבריו, הוקם לדוגמה, בשנת 1941. רק ארבעים שנה מאוחר יותר קיבל אישור תב"ע והפך ל"חוקי". המצב דומה במרבית יישובי ארצנו. העיקרון פשוט: מי שימתין עד להשלמת תהליכי אישור ובניה כחוק, ימצא את השטח תפוס בידי אחרים. כך פני הדברים גם בגליל, בנגב וברמת הגולן. זו למעשה המציאות הקיימת, גם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה. היישוב נמרוד בגולן שאני נמנה על מייסדיו, נבנה ב-1982 כהיאחזות נח"ל. החלטת ממשלה להקמתו התקבלה ב-1977. היישוב אוזרח בשנת 1999 באישור שר הביטחון, בשנת 2008, לאחר תהליך משפטי בתביעת המדינה על בנייה בלתי חוקית, החליט בית משפט מחוזי לזכות את המתיישבים בטענת הגנה מן הצדק, וקרא לממשלת ישראל להסדיר ליישוב תכנית מתאר. עד היום לא הושלם התהליך. בינתיים המרחב עליו יכול היישוב להתפרס הלך והצטמצם.

יסוד הבעיה טמון במאבק המתמיד המתקיים על האחיזה בקרקע. מניה שוחט במכתבה להנרייטה סולד – מרץ 1909 – היטיבה לתאר את הדינמיקה:

"סיפרתי לך כבר פעם כי בפלשתינה אסור שתישאר קרקע בלתי מעובדת. כשערבי רואה שאין מעבדים את הקרקע הוא מתיישב עליה, וברגע שהוא כבר אכל לחם מאדמה זו לא יעזוב אותה. אז יש צורך לגרשו בכוח, מתחילים משפטים… כתוצאה מכך נוצרת שנאה בין ערבים ליהודים. מכיוון שאין אפשרות להשאיר את הקרקע בלתי מעובדת, הכרחי להחכירה לערבי ואז חוזר הסיפור שתיארתי מקודם… הערבים לא עוזבים את הקרקע שהוחכרה להם והתוצאה היא מהומות אגרריות, משפטים, בית סוהר…"

במכתבה של מניה שוחט למנחם אוסישקין – פברואר 1909 – פרטה את הקשיים:

"ידוע לך היטב שאין חמור יותר מאשר לדחות את עיבוד האדמה שנרכשה זה עתה… אלא שהמציאות מלמדת שלעיתים רחוקות ניתן להתיישב על הקרקע מיד לאחר קבלת הקושאן. הטיפול ברכישת הקרקע אינו מסתיים לאחר פעולה חד פעמית. בהכללה אפשר לומר שמרגע רכישת הקרקע ועד קבלת רישיון לבניית בית עוברת כשנה. ושנת מעבר זו היא השנה המכרעת, משום שבשנה זו חייבת האדמה בעיבוד על ידי היהודים."

לשם כך המליצה על הקמת קואופרטיב חקלאי נייד, שיעלה על הקרקע מיד עם רכישתה, עד להשלמת הסדרתה וקבוצה זו "חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים." בין היתר: "הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות".

לכל מי שהתחכך במאבקי ההתיישבות, נראה כאילו מאה שנה ודבר לא השתנה. מה שהשתנה לרעה, הוא מידת ההכרות והאמפתיה של מנהיגי האומה, לקשיי המאבק במרחבי הספר. זה נכון גם לגבי מידת ההיכרות של ה

8שופטים עם מורכבות הנסיבות. הדינמיקה המורכבת של המאבק על הקרקע בארץ ישראל, ממשיכה לחייב דפוסיי היגיון של תודעת חירום. בנסיבות החירום בהן מאבק זה ממשיך להתקיים, טמון המפתח לשיפוט המעשים הנראים בעיניים משפטיות פורמליות, כ"עשיית דין עצמי".

גם הטוענים "הכול שפיט" ונקודת המבט המשפטית מרכזית בהשקפת עולמם, מודים במורכבות החיים המחוללת מתח בין מה שמבחינת החוק נראה על פניו בלתי חוקי, לבין מה שיכול להתקבל כמוצדק במבחני החיים. מעומק הבנה זו כתב בן גוריון בהדרכה לעובדי המדינה:

"עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע…היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה."

"יעודי הרוח והחלוציות בישראל", תשי"ג, כוכבים ועפר, עמ'48

זה טבעם של מבחני המנהיגות הלאומית, כמבחנים חסרי תקדים, הדורשים לעיתים העזה להחלטה שבמבט פורמלי נראית כסטייה ממסילת החוק. זו תמצית המעשה המנהיגותי כמעשה שיעמוד למבחן הדורות, לא רק בהיבטי הפריזמה המשפטית, אלא בעיקר במבחן ההיסטוריה.


תמונת הנושא: קיבוץ אלומות. משותפת ברישיון מויקי שיתוף, הועלתה על ידי המשתמש hanay.

פורסם לראשונה במקור ראשון, 1.9.17

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

לאחר שנודע על הפיגוע בברצלונה, מומחים לטרור אסלאמי נקראו, כרגיל, להסביר את התופעה. הפעם ידעו במקרה להצביע על אימאם רדיקלי שהטיף ולכד ברשתו צעירים מהדור השני למהגרים, ארגן רשת טרור, הדריך והפעיל. תהייה אחת עיקרית נותרה ללא מענה. כמו ששואלים ילדים בשיא הפשטות: "אבל למה?" דורות של מחקר אקדמי יעסקו בכך. בינתיים כדאי להתבונן בכמה היבטים הנדרשים להתמודדות המעשית עם התופעה.

בהיבט התפעולי המיידי של מאמץ האבטחה והסיכול, לשאלה מדוע כל זה קורה אין משמעות מעשית. יש בכך דמיון להצלת אדם שעובר התקף לב: ברגע החירום תלויה הצלת החיים בסדרת פעולות טכניות, יעילות ומיידיות; אולם לאחר התייצבות המצב, נדרשת בחינה כוללת של מכלול הנסיבות ואורחות החיים שבהם נדרש שינוי. כאן השאלה "למה זה קרה?" הופכת מעשית. גם ההתמודדות עם תופעת הטרור נדרשת לבחינה בשתי מדרגות אלה: האחת – במבחן התפעולי של מערכת הסיכול והאבטחה, והאחרת – במבחן מכלול הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות והדתיות, המחוללות את התופעה ומניעות אותה.

אומרים שזה קורה בגלל הייאוש והניכור. נכון: מתוך מצוקת עוני ומחסור ברבות ממדינות האסלאם, נוצרה מגמת ההגירה. במחוזות ההגירה נוצרת מצוקת הניכור, בעיקר בקרב בני הדור השני, בשל תסכול מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין מצבם כמהגרים לבין החברה המבוססת. אלא שברצוני להעלות השערה אחרת: לא רק הייאוש והניכור שמחוללים את הטרור החדש, אלא גם התקווה.

ראוי לתשומת לב הנתון הבא, שיכול לעורר ספק בהנחה שהכל נובע מייאוש. פעמים רבות, דווקא אלה שהיתה בידם תקווה להשתלב בשגשוג המערבי הם שהובילו בהצטרפות לטרור. כמה מהטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב במתקפה ב־11 בספטמבר 2001, למדו באוניברסיטאות מובילות. במפגש בינלאומי שבו השתתפתי לאחרונה, למדתי מפי חוקרת ממלזיה כי המובילים בגיוס לדאעש בין הצעירים המלזים הם דווקא הסטודנטים המצטיינים, אלה שתקוות ההצלחה האירה להם את פניה.

אם משליכים הכל על ייאוש וניכור, עלולים להכחיש את קיומם של מניעים משמעותיים נוספים, חיוניים לא פחות להבנת התופעה. להבין את האחר פירושו להבין שהוא לא בהכרח כמוך. מלבד ביטחון ושגשוג, אדם מבקש גם משמעות. זו ליבת הדיון ההומניסטי בשאלת האדם: האם הוא יכול להסתפק בבשורת החיים הטובים שמציעים לו במערב?

המאמין הרציונלי

כאן נכנסת לתמונה הבשורה הדתית שהמערב המודרני אינו יודע להתמודד עימה. בספרו "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה", דן סם האריס בהתמודדות הנדרשת מצד העולם המערבי לנוכח הטרור החדש, המונע ממניעים דתיים. הוא מאשים את הדת בהיותה גורם בלתי רציונלי, "מעיין נובע של אלימות". בשל כך, לדעתו, יש להרחיק את הדת ולהפרידה מן המרחב הפוליטי־ציבורי. יש להודות, הטרור הג'יהאדיסטי אכן פועל בהשראה דתית. הפשטנות החילונית המודרנית תופסת את גורמי ההנעה הדתית כבלתי רציונליים. אך בדיוק כאן נדרשת הבנה לא דיכוטומית.

דווקא על מנת להתמודד בתבונה עם התופעה, מומלץ להניח כי האדם המאמין רציונלי בהתנהלותו. גם פעיל הטרור, על פי רוב, פועל מתוך נקודת מבט רציונלית, לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש ליצור בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעותה. כאדם מאמין הוא מבקש משמעות לחייו, שאותה הוא מבטא במוכנותו להתמסר למימוש חזון שעליו סיפרו נביאיו, חזון שיום יבוא ויתגשם. אלא שהנביאים לא סיפרו מתי תגיע העת, ובנקודה זו נדרש הבירור הגדול, העולה רק במפגש עם המציאות, בשאלת השאלות: האם הגיעה העת הנכונה?

נוטים לומר כי בלהט אמונתו בכוח ההקרבה, מתעלם האדם המאמין מן המציאות. ההפך הוא הנכון. המציאות בתנאי התהוותה היא שמלמדת אותו כי הגיעה השעה – ומעודדת אותו, בכוח אמונתו, לקום ולפעול. כאן טמון הוויכוח המפלג בין ארגוני הג'יהאד הרדיקליים – בין אל־קאעידה לבין דאעש. בין שני הארגונים קיימת מחלוקת על פירוש המציאות, על השאלה אם הגיעה העת. לשיטת אל־קאעידה, עדיין לא בשלו מלוא התנאים הנדרשים. לשיטת דאעש, עכשיו הגיע הרגע הגדול – "נפתחו שערי שמיים", ואסור להחמיץ את המועד. זו לא הדת, שאינה פרגמטית ומנותקת משיקול רציונלי; זו המציאות שמספרת להם כמה רציונלי לפעול דווקא כעת.
בניגוד לסברה הרווחת, גם פעילי הג'יהאד חפצי חיים, ולא ישליכו אותם מנגד סתם כך. גם האדרת המוות שלהם נובעת מתוך תודעת גודל השעה.

לדחות את הקץ

אם רק נדע לזרוע את הספק שמא עדיין לא הגיעה העת, אולי נמנע או נעכב את החלטת פעילי הג'יהאד לפעול. חובתנו, אם כן, לברר מה יוצר את הלך הרוח שבאה השעה.

במידה לא מועטה, תחושת ההזדמנות נובעת מהדרך שבה החברה המערבית מצטיירת בעיני האסלאם: כחברה במגמה של ניוון ושקיעה. מדובר בראש ובראשונה בירידה המשמעותית בילודה, תופעה הנראית כביטוי חולשה וחולי. כשאין ילדים אין עתיד, אין כוח עבודה ואין מאגר כוח אדם שימלא את שורות החיילים. במגמותיהן הליברליות, בהדגשת זכויות האדם כרעיון הגובר על כוחה של המדינה, נדמה שמדינות המערב ויתרו על הכורח לממש את ריבונותן. בכל מדינות המערב מלבד שווייץ בוטל גיוס החובה וצומצמו הצבאות, עד לסף אובדן היכולת הצבאית. גם ההסתייגות הגוברת מהפעלת כוח, וההעדפה להפעלת "כוח רך" מתוך אמונה שרצון חיובי יכול לפתור כל משבר, נתפסות כחולשה. במפגש בין המגמות התרבותיות המנוגדות, מה שנתפס כגילויי החולשה הוא שמחולל בקרב פעילי הטרור את התקווה.

כמו בטיפול בחולה הלב, הנדרש לאחר טיפול החירום לבחינת התנאים הנסיבתיים באורחות חייו, כך גם במאמץ למניעת הטרור: על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי טרם הגיעה העת. זה לא ישנה את חזונם של אנשי ג'יהאד רדיקליים, אך אולי יגרום, מתוך רגישותם לתנאי המציאות, לדחיית מאבקם האלים למועד אחר.


פורסם לראשונה ב'ישראל היום', 25.8.17.

צילום משותף ברישיון מתוך ויקי שיתוף. הועלה על ידי  Frankie Fouganthin.

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

לפני כשלושה שבועות, נוספו ארבעה בתי קבע במדרון המערבי של היישוב שדה בעז. תוך יומיים הוגשה לבג"צ תביעה פלסטינית, לעצירת הבניה והרס הבתים, בטענת בעלות לקרקע. טענות הפלסטינים חסרות בסיס אך לצערנו, מתוך אכיפה סלקטיבית נגד בנייה יהודית, לפי שעה, הורה שר הביטחון על הריסת הבתים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

המאבק על בעלות הקרקע במרחב אינו חדש. היישוב נבנה בקו שדרת ההר על דרך האבות, מצפון לנווה דניאל, על בסיס קרקעות שאותרו בהתכנות גבוהה להכרזה כאדמות מדינה. העלייה לקרקע נעשתה בראשית שנות 2000, בתקופת העימות בעידודו המלא של ראש הממשלה שרון., בהתאם, ערכה המדינה סקר מקיף לאיתור מלוא פוטנציאל אדמות המדינה במרחב. לסקר זה הוענקה עדיפות במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי, בהבנה שאחיזה התיישבותית במרחב זה מצויה בלב הקונצנזוס הישראלי, ומוכרת ללא עוררין כחיונית לחיבור רציף של גוש עציון המערבי לירושלים. לאחר בג"צ קודם שהוגש כנגד מבנים אחרים ביישוב, הגיעו היישוב ומשרד הביטחון להסכם אשר כלל התחייבות מוצהרת של שר הביטחון הקודם רא"ל מיל' משה יעלון, למתיישבי שדה בעז ולמועצה אזורית גוש עציון, להסדרת היישוב תכנונית וקניינית.
בתורת צה"ל הבסיסית למושג ביטחון לאומי הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים."
בהיסטוריה רצופת המאבקים של מדינת ישראל, ידועות דוגמאות מובהקות למאמץ שקיים צה"ל יחד עם ההתיישבות בספר, להגנת אינטרסים לאומיים חיוניים, כמו למשל המאבק על המים בזירת הצפון, והמאבק לגישת חקלאים לעיבוד השטחים המפורזים בגבול סוריה. מאמצים נחושים אלה היו כרוכים לא פעם בתקריות גבול רחבות היקף, שצה"ל מיצה בהם הזדמנות למימוש ריבונות מדינת ישראל במרחב.
הגיון זה, מסביר כיצד ארבעה בתים בשיפולי שדה בעז, ברצף ההתיישבותי מנווה דניאל עד צומת אל-חאדר, מבטאים בשעה זו אינטרס לאומי.

שדה בועז - מבט מערבה
שדה בועז – מבט מערבה. ברקע: חוסאן ומאוחריו ישובי מטה יהודה

אריאל שרון כראש ממשלה שהכיר היטב את מרחב צפון גוש עציון בואכה צומת אל חאדר- כפר חוסאן – ידע להסביר את הגיון תמיכתו בעליית מאחז שדה בעז לקרקע. לא רק שהכיר במרחב כל ערוץ וגבעה, עוד מימי היותו מג"ד הצנחנים בתקופת פעולות התגמול (בפשיטה על משטרת חוסאן מבצע "לולב", 1955), גם בהיותו ראש ממשלה עבר שם מידי בוקר בדרכו מחוות השקמים אל משרדו בירושלים, בנסיעה דרך בית ג'וברין, עמק האלה, צור הדסה וכביש המנהרות. מדובר בציר ראשי המחבר את דרום מערב הארץ לירושלים ומרבית הישראלים הנוסעים בו, כמו בכביש 443, אינם מתנחלים. כביש זה מדרום מערב ירושלים, מציל את בירת ישראל מתלות בכביש כניסה יחיד ובלעדי ובכך תורם תרומה מכרעת להפיכת ירושלים מעיר קצה ממזרח לתל אביב, לעיר ראשה המתקיימת כמטרופולין במרחבה.
הפלסטינים בהגיון מאבקם, המגובה על ידי ארגוני זכויות אדם ומדינות זרות, מודעים לחשיבותו של ציר זה למעמדה של ירושלים. מהכרה זו, נובע גם הדחף לפעילות העוינת והבלתי נפסקת בכביש עוקף חוסאן. כמו קרבות שער הגיא בתש"ח, שהיו מכוונים בהגיונם למערכה על ירושלים, כך יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכביש עוקף חוסאן, מונע בהתמדתו מתוך חיוניותו של ציר זה למעמדה של ישראל בירושלים רבתי. תצפית מבתי שדה בעז מסבירה בלי מילים, את חשיבות התצפית והשליטה על צומת אל חאדר ועל כביש עוקף חוסאן, לכיוון צפון מערב, וחשיבות השליטה על כביש 60 למזרח. עצם המיקום בצומת זו, מסביר את ערכה של נקודת התיישבות זו כאינטרס לאומי במרקם התנאים להגנת מעמדה של בירת ישראל כעיר מטרופולינית .
בנקודה זו במרחב, בשדה בעז, מתמקד בשעה זו מאבק ישראלי פלסטיני, משמעותי פי כמה משאלת גורלם של ארבעה מבנים: המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? האם גוש עציון על אשכול יישוביו, יוותר גוש מבודד התלוי בחיבורו לירושלים, בציר תנועה מפותל וצפוף הנשלט על ידי פלסטינים, כמו ציר הכניסה מכיסופים לגוש קטיף, או שייווצר רצף מרחבי התיישבותי מאלון שבות לדרך האבות, ומשם לנווה דניאל, שדה בעז, הר גילה.
בשאלה זו, בדיוק כמו בתש"ח, בזיקה ההדדית בין גוש עציון לירושלים, תלוי לא רק גורל יישובי גוש עציון, אלא גורלה של ירושלים כולה. כפי שילדינו הם העושים אותנו להורים, כך בזיקת העיר לבנותיה, העיר תלויה ביישובים סביבה המכוננים אותה לעיר. כלל ממדי הפעילות המתקיימים ברשת הזיקות בין העיר לבנותיה קובעים את מעמדה של עיר כמרכז מטרופוליני. בהיבט זה, היישוב שדה בעז, באחיזתו בשטח מפתח בשליטה על עורקי התחבורה הראשיים לירושלים מדרומה וממערבה, ראוי להיות מוכר כאינטרס לאומי משמעותי במערכה על ירושלים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

התמקדות בהגיון המאבק על שדה בעז, מטילה אור על סוגיית המאחזים ביהודה ושומרון. רובם נבנו בתקופת מאבק, מתוך הבנת הדרג המדיני את האינטרס הלאומי בבניית רצף התיישבותי לאורך הצירים הראשיים. זה לדוגמא תפקידו של מאחז ברוכין, על אם הדרך מראש העין לאריאל. כך גם במאחזים רבים אחרים כמו קידה ועדי עד, בגוש שילה, המקיימים רצף יישובי מאריאל אל בקעת הירדן. לא מדובר במאבק קפריזי על גבעה שכוחת אל וכמה קראוונים , אלא במאמץ מערכתי לכינון תנאיי קיומה של מדינת ישראל במרחב.
למול המומנטום הפלסטיני, הממוקד למאבק בשטחים חיוניים אלה בהכוונת הרשות הפלסטינית ובסיוע האיחוד האירופי וארה"ב, ארבעה בתים בשדה בעז הם קומץ קטן אך משמעותי שהפלסטינים במאבקם מיטיבים ברגע זה להכיר את מלוא משמעותו למערכה. למעשה, בשדה בעז מתנהל בשעה זו קרב על הדרך לירושלים. קרב נוסף ברצף מערכות, המתנהל מעל מאה שנים, כנגד שיבת ציון.
הבהרה זו של תמונת המצב נדרשת לא רק למקבלי ההחלטות ברמה הלאומית, אלא גם לעם ישראל הרשאי לדרוש דין וחשבון ממנהיגיו.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 4 באוגוסט 2017.

על ההתהלכות

על ההתהלכות

בעומק המצוקה "אפפוני חבלי מוות, ומצרי שאול מצאוני" עולה התפילה הבסיסית: "אנא ה' מלטה נפשי". בבוא הישועה בחילוץ מן המוות, "חילצת נפשי ממוות, את עיני מדמעה" נאמרת אמירה הכוללת גם הבטחה והתחייבות אישית וגם תפילה בציפייה לעתיד: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

היכן הן ארצות החיים? הן מנוגדות כמובן למחוזות המוות והשאול. אבל מנקודת מבט נוצרית-יהודית שבאלפיים שנה אחרונות העלתה את הקדוש המתבודד לדרגת קדושה עליונה, ארצות החיים מנוגדות  לארצות הקודש.

ראוי לעיין בפרוש המאור-ושמש לפרשת נוח על הפסוק "נוח איש צדיק מים היה בדורותיו". הודגש  ההבדל בין "איש צדיק תמים", לבין הנאמר בהמשך: "בוא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני…" (בראשית ז, ב) ושואל מאור-ושמש, מדוע נלקח מנוח התואר תמים. ומסביר כי לאחר מאה עשרים שנה בהם נוח עסק בבניית התיבה, אכן  נותר נוח רק צדיק ולגמרי יצא מתמימותו. הקמת פרויקט בהיקף תיבת נוח, חייבה אותו להיות מעורב עם הבריות ומי שמצוי בחיכוך הפעיל בפעולה בין הבריות אינו יכול להיות תמים.

במבחן חיי המעשה, זקוקים גם להתחכמות ולעורמה שהם בלשון הזוהר: "חוכמא עילאה" (חוכמה עליונה). "וזה דבר יותר גבוה ממדרגת תמימים ללא שכל" (עיין שם) מכאן עולה ההבחנה בין האיש הצדיק תמים, המתהלך לפני ה' בארצות הקודש לבין הצדיק הנעלה יותר, מנקודת מבט חסידית קבלית, המתהלך לפני ה' בארצות החיים.

באותה מגמה, בפרשת קדושים, בהתייחסות לקריאת פרשה זו במעמד הקהל, הודגשה בפירוש "מאור ושמש", חשיבות ההשתתפות של הצדיק בהתכנסות הכוללת במעמד הקהל: "אם ירצה אדם לפרוש מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד, בלתי אפשרי שישיג הקדושה העליונה, שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד… לכן צריך אדם לדבק עצמו עם עובדי ה' ולהיות בכנסיה יחד עמם ולזה מדייק רש"י שפרשה זו נקראת בהקהל" (ויקרא יט, מאור ושמש).

כאן הבשורה הגדולה: התהלכות לפני ה' בארצות החיים, לא יכולה להתממש אלא במעורבות אדם במבחניי החיים במלוא היבטיהם האנושיים. רק למתהלכים בארצות החיים מוכרת חווית "גם כי אלך בגיא צלמוות" רק הם חווים  קבלת החלטות במצרי שאול, וככל הנראה רק להם מוכרת התגלות ישועת ה'.

גם השימוש בפועל "אתהלך" מזמין עיון. המילה ל"התהלך" מבטאת פועל חזק, אקטיבי פי כמה מ"ללכת". בתרגומי תנך לאנגלית (מענין כיצד תורגם בתרגום השבעים) הממד האקטיבי הטמון בהתהלכות פשוט נמוג. המתהלכים הם חנוך, נוח ואברהם (בראשית ו, ט; בראשית יג, יז; בראשית יז, א). גם דוד במתהלכים, "ויהי לעת ערב ויקום דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת" (שמואל ב יא, ב). גם השטן מתהלך באקטיביות זוממת רוע כנאמר בתשובתו לשאלה מאין תבוא? "משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א, ו).

באופן ייחודי רק אברהם מצווה במילים: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה…" (בראשית יג, יז) וכן בציווי נוסף רב משמעות: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א).

על המילים "אני אל שדי" פרשו חז"ל, אני אל שאמר די לבריאת העולם וצמצמם עצמו. מרגע הצמצום מצוי האדם במבוכי החיים, בתודעת מצוקת ההעדר, ללא גילוי ברור של רצון האל. כאן מוקד הדרישה בהתהלכות לפני ה' ללא הדרכה ברורה, בהבנה שלעיתים רק מתוך חיכוך ההתהלכות, בחרדת ההתקדמות אל הבלתי נודע, שם נדרשת עוצמתה האקטיבית של ההתהלכות,  שם מתממשת הנאמנות הגדולה של המתהלך לפני ה' בארצות החיים.

לכולנו מומלץ לבחון עד כמה אנו אם בכלל מתהלכים בחיינו, והאם באמת סובבים חיינו במבחנייארצות החיים.


פורסם לראשונה במיזם 929 על הפרק קט"ז בתהלים.