Browsed by
מחבר: גרשון הכהן

גרשון הכהן (נולד ב-1955) הוא אלוף במילואים בצה"ל, בתפקידו האחרון שימש מפקד הגיס המטכ"לי. פרסם את הספר "מה לאומי בביטחון הלאומי", סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2014.
כיצד מקדשים שם שמים? הרהורים בעקבות זכייתה של נטע ברזילי

כיצד מקדשים שם שמים? הרהורים בעקבות זכייתה של נטע ברזילי

האופן שהתקבע כצורת היסוד לקידוש שם שמים הוא המקום בו מעלים יהודים על המוקד והם דבקים באמונתם. לפי המדרש גם אברהם התחיל כך את דרכו. אבל אחר כך כל ימיו, קידש שם שמים באורח התהלכותו בארצות החיים בחיי המעשה, בנצחון על המלכים, בחפירת באר היא באר שבע, בהכנסת אורחים. בפעולתו הביא לעולם את בשורת האמונה והצדק.

על הפסוק: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה׳ מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, אני ה׳״
(ויקרא כב ל״ב-ל״ג) פרשת אמור, כתב האדמו״ר מגור בפירושו ׳שפת אמת׳:

קידוש שם שמיים כרוך ביציאת מצרים כי מעשה יציאת מצרים הוא גילוי פעולת ה׳ בעולמו מעל לכוחות הטבע. מאז בכל יהודי טמון הכוח לפעול מעל הטבע וכשיהודי פועל מעל הטבע ומצליח הוא מקדש שם שמיים ברבים.

זו הדרך להתבונן במפעל הציוני ובתקומת מדינת ישראל כקידוש שם שמיים בעולם. זה גם מה שאפשר לומר על הופעתה וזכייתה של נטע ברזילי.

נטע ברזילי פעלה באורח פלאי וזכתה לאהדה בכוח שמעל לטבע, בכך קידשה שם ישראל ושם שמיים. מעשים כאלה חייבים להעשות בדרכי החיים במקום המפיץ בשורה לכל יושבי תבל. אם יהודים בוחרים בהסתגרות בקדושת בתי המדרש וה׳שטטל היהודי הטוב׳ איך יקדשו שם שמיים ברבים?


תמונה מתוך ויקי שיתוף מאת Wouter van Vliet, EuroVisionary, ברישיון CC BY-SA 4.0

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין לבין תעוזת מדינת ישראל בעימות אקטיבי עם כוחות אירניים בסוריה, קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית מן הדרך שהתקבעה במדינות המערב בעשורים האחרונים כבחירה כמעט בכל מחיר בשימור שגרת היציבות. תפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב, הוצבה על משולש מושגי יסוד: ביטחון, יציבות שגשוג. אלא שהלך הרוח הדומיננטי בחר פעמים רבות בשימור מגמת היציבות והשגשוג הכלכלי, על פני צעדים נדרשים לשימור הביטחון. במדינות רבות ואף בישראל, החשש לאובדן יציבות, עיצב מדיניות ביטחון הבוחרת ב"נתיב השלום", בעוד שלמעשה בחרו בנתיב הקונה עוד יום של שקט, במחיר עימות קשה יותר בעתיד. בכל יום קיימות סיבות חדשות להעדיף דחייתו של עימות לזמן אחר, ההתמודדות הנדרשת מוכחשת והאיום מתעצם. כאן מתלכדות החלטת הנשיא טראמפ ותעוזת מדינת ישראל בהתנהלות על סף תהום המלחמה בחזית הצפון. מנהיגי שתי המדינות בחרו לשים קץ להכחשת האיום, ולדחיית הכורח להתמודד מולו באופן ישיר.

הזיקה בין שני האירועים קשורה גם בחיבור האסטרטגי המתקיים מבחינת איראן, בין מומנטום החתרנות האזורית המובל על ידי משמרות המהפכה לבין פרויקט הגרעין. הזיקה בין השניים, דומה לזיקה המתקיימת בין הלוליין בקרקס לבין רשת הביטחון הפועלים כמערכת אחת. ברשת הביטחון לכשצעמה אין עניין, היא חשובה בתעוזה שהיא מאפשרת לפעולת הלוליין בנטילת סיכון. בהיבט זה הדרישה הישראלית למניעת ההתפשטות האיראנית בסוריה, מצטרפת להחלטת הנשיא טראפ לביטול הסכם הגרעין כמאמץ אסטרטגי מסונכרן.

פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל, נוהג להסביר במושגי תורת המשחקים, כי בנות הברית צרפת, בריטניה וארה"ב אשמות בתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה יותר מהיטלר. אשמתן נעוצה במדיניות ההתעלמות והרפיון שנקטו, בשנים שקדמו למלחמה, מה שלא רק אפשר לגרמניה להתעצם בבניין כוחה הצבאי, אלא אף עודד את תהליך קבלת ההחלטות של היטלר בהאצת העזתו בהליכה על הסף. הצעד שביטא הנשיא טראמפ, כמו ההעזה של מדיניות הביטחון הישראלי בנחישות העמידה על שימור האינטרסים האסטרטגיים שלנו במרחב הסורי, מגלמים מבחינת התיאוריה של אומן, תפנית נכונה ונחוצה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב, תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח, גם כשהדבר כרוך בהתנהלות על סף ההידרדרות למלחמה, יש פוטנציאל התדרדרות אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו, בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי, בין סיכוניי ההתדרדרות לבין שימור וקידום האינטרסים החיוניים. כאן מצוי ההסבר לנחיצות ביקורו של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה. ישראל לבדה אינה יכולה להשפיע על עיצוב הסדר החדש בסוריה. אבל היא יכולה להציב גורם מפריע אם האינטרסים שלה לא יקבלו במוסקבה ובוושינגטון את הקשב המתאים.


התפרסם בישראל היום, 10/05/2018

 

 

 

ארועי הגדר בעזה: מסמר אחרון בארון קבורת קונספציית ההיפרדות

ארועי הגדר בעזה: מסמר אחרון בארון קבורת קונספציית ההיפרדות

אירועי הגדר לאורך גבול רצועת עזה, הפכו בשבועות האחרונים את הגדר לזירת מערכה. אירועים אלה מציבים את קונספציית ההיפרדות מהפלסטינים מבית מדרשם של אהוד ברק, חיים רמון, ציפי לבני, בפני קריסה. נכון שבבסיס  החתירה להיפרדות מן הפלסטינים, הוצב האיום הדמוגרפי, בהעצמת האיום שאם לא ניפרד נאבד את הרוב היהודי: או שלא נוכל להמשיך לקיים מדינה יהודית או שלא נוכל להמשיך להיות מדינה דמוקרטית. אלא שמאז ינואר 1996, תמה שליטת מדינת ישראל ברוב האזרחים הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון. עם ביטול המנהל האזרחי באזורי A,B, ביהודה ושומרון בינואר 1996, הכריז אחמד טיבי : "היום הסתיים הכיבוש". ההיפרדות בהיבטי השליטה האזרחית מומשה אז בהיקף כמעט מלא, למעט שטחי C ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים. מכאן קודמה קונספציית ההיפרדות על ההנחה שעצם הפרדה מרחבית-פיזית בין שני העמים מומחשת על ידי גדר ומשטר גבול, תקטין את ממשקי החיכוך היומי ותחולל בכך תהליך של התפייסות ויציבות.  הרגיעו אותנו שאם בכל זאת תתערער היציבות ופעילות הטרור תימשך, צה"ל ידע לתת לזה מענה מבצעי יעיל בלגיטימציה מלאה.

הנחות אלה כמכוננות את הקונספציה מסבירות מדוע אהוד ברק המודע היטב להנחות אלה, תוקף את השמאל הקיצוני המבקר בחודש האחרון את פעולת צה"ל. הוא מדגיש להם כי מה שמתחולל ברצועת עזה הוא ההיפרדות אליה ייחלו ואם לאחר שמומשה, אין לצה"ל לגיטימציה לפעול להגנת הגבול , איך אפשר יהיה לשכנע להמשיך ולבצע מגמה זו גם ביהודה ושומרון?

בראשית שלטון ראש הממשלה אהוד אולמרט, באביב 2006, לקראת מימוש תכנית התכנסות ביו"ש, בדיאלוג עם ארי שביט, הציג חיים רמון טענה השגורה בפי רבים מהמצדדים בנסיגה:

"אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 3000-4000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלשתינים יוצרים עלי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב"חומת-מגן"… כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה". (הארץ, "על החיים ועל המוות",18.6.2006)

זו כמובן אמירה הרחוקה מדיוק. גם ב"חומת-מגן" – ב-24 שעות ראשונות, צה"ל רק התחיל להתניע מערכה וגם לאחר שבוע, לא השלים את השגת ההכרעה. המערכה נמשכה למעלה משבועיים, במתקפה מדורגת, בהעתקת כוחות העילית והמאמץ העיקרי מעיר לעיר. מעבר לכך, ללא ניהול מערכה עוקבת שנדרשה עם סיום המבצע ונמשכה ברצף למעלה משנתיים, בכל מרחבי יהודה ושומרון, בפעילות חוזרת ונשנית מידי לילה, בתוך עומק השטח, לא הייתה מושגת מגמת הכרעה בעלת ממשות אסטרטגית.

הגדר כאשליה

גדר היא עוד אמצעי במערך הכלים הביטחוניים. היא לכשעצמה, איננה מסדירה יציבות. ההיפרדות המיוחלת על ידי חסידי ההיפרדות: ברק ליבני רמון מוצאת עצמה מאותגרת. מאז ההתנתקות ברצועת עזה בקיץ 2005, התפתחו שני מודלים שראוי לתת עליהם את דעתנו. האחד מייצג את הגיון ההיפרדות בשלמותו המונוליטית במה שהתרחש ברצועת עזה, השני ביהודה ושומרון שם המרחב מאורגן בסדר היברידי ובחיכוך יומי.

מה שהתפתח בעזה ראוי להילמד ביקורתית.

בהשלכת יהבנו על גדר, כפתרון מערכתי, יכולנו ללמוד מניסיונם של אחרים. עם תחילת בניית גדר ההפרדה ביו"ש הייתי במטכ"ל בתפקיד רח"ט תורה והדרכה. ראש מחלקת היסטוריה באותם ימים פרסם תזכיר מקצועי על קו הגדר שבנו הצרפתים בגבול אלגיריה תוניסיה שנקרא "קו מוריס". כמה מהאתגרים המוכרים כיום בעיות גדר עזה הופיעו באותה גדר.

המלחמה באלג'יריה היתה רב ממדית וממושכת ותוארה היטב בספרו של אליסטר הורן. מרכיב אחד במכלול הלחימה הכולל היה המערכה סביב גדר הביטחון שהקימו הצרפתים בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה. קו שזכה לכינוי "קו מוריס". מתוך מגמה לחסום את זרימת אמצעי הלחימה והלוחמים מתוניסיה לאלג'יריה, הקים הצבא הצרפתי גדר באורך 300 ק"מ מהים התיכון ועד לחולות הבלתי עבירים של מדבר סהרה. הקו היה בנוי ממכלול מרכיבים שכללו  גדר חשמלית, שדות מוקשים, מערך איסוף וכוחות אבטחה ועתודה ניידת.

כמה לקחים שאפשר ללמוד מקו מוריס:

קו מוריס
קו מוריס (מתוך ויקי שיתוף, על ידי Djelloul Khatib)

מרחב הגדר שבנו הצרפתים, במכלול הפעילות שנכרכה סביבו, הפך לזירת מערכה בפני עצמה. היא מיקדה את מאמצי היריב בחדירות בהיקפים משתנים מחדירת חוליות עד חדירת גדודים. מערך הכוחות להגנת הגדר אותגר במיוחד באי יכולת לריכוז מאמץ לנוכח התפתחות ניהול החדירות למאמצים סימולטניים בכמה מוקדים. במסגרת המאמצים להתגברות על הגדר, התפתחו טכניקות משופרות להתגברות על מערכי המכשול וההתרעה, לרבות חפירת מנהרות.

הפעילות הצרפתית לאורך קו הגדר שהייתה ביסודה הגנתית, נדרשה מעת לעת לפעילות התקפית למרחב שמעבר לגדר, לתחומה של תוניסיה, מה שהיה כרוך באובדן לגיטימציה. מה שמלמד שקו גדר לעולם אינו יכול להתקיים ללא זיקה למרחב בו הוא ממוקם ולפעילות מתמדת במרחב התפר משני צדי הגדר מה שהופך את הגדר מקו גבול למרחב ספר.  בעיצומה של המערכה בזירת הגדר בגבול תוניסיה, הפעילו הצרפתים מעל 80,000 חיילים, סבלו אבדות ואיבדו לגיטימציה, באורח שהאיץ את המאבק הפוליטי בצרפת לנסיגה מאלג'יריה.

מה ניתן להסיק מתפקוד הגדר ברצועת עזה

בתכנון פריסת צה"ל המחודשת לאורך גבול רצועת עזה, המתכננים הציגו לשר הביטחון מופז את ההנחה שבדיוק כמו בגדר בגבול לבנון, גם לאורך רצועת עזה יתפתחו איומי מטעני צד לאורך הגדר. על כן הניחו כבר בתכנון, שתידרש סלילת דרך פטרולים נוספת רחוקה יותר מן הגדר.

בחסות החקלאים הפלסטינים, בחזות חקלאית, הצליחו מחבלים לגשת לגדר להניח מטענים, לחפור מנהרות, כמו זו שאפשרה את חטיפת גלעד שליט, ולירות לשטחנו ירי צלפים. לשם כך, על מנת להבטיח את חיילי צה"ל והחקלאים הישראלים בשגרת יומם בסמוך לגדר, נדרשה פעולה שגרתית מונעת גם מצידה השני של הגדר. מכאן נקבעה דרישת מערכת הביטחון להגבלת הגעת חקלאים פלסטינים למרחב הסמוך לגדר, מרחב שהוגדר כ'פרימטר ביטחוני'.

בדיוני הפסקת האש בקהיר, במבצע עמוד ענן, העמידו החמאס שתי דרישות להסכמתם להפסקת אש: אחת דרשה הרחבת טווח הדייג בים, השנייה דרשה לבטל את מגבלות הפרימטר הביטחוני, בסמוך לגדר. שתי הדרישות מייצגות היטב את משמעות הלחימה בסביבת אוכלוסייה. על פניהן הדרישות נושאות אופי הומניטרי תמים. למה באמת לא לאפשר דייג חופשי לדייגים כמו שרצוי לאפשר לחקלאים לעבד שדותיהם בסמוך לגדר. אלא שלשתי הדרישות נילווה גם ממד ביטחוני. הרחבת תחום הדיג מקשה על חיל הים הישראלי במניעת הברחת הנשק בדרך הים לחמא"ס. באותו האופן, ביטול המגבלות לחקלאים בצידה הפלסטיני של הגדר, הציב מחדש פוטנציאל איומים כנגד כוחותינו ואזרחנו, בצידה הישראלי של הגדר. במסמך ההבנות שהובא מקהיר, שתי דרישות חמאס אלה התקבלו במלואן. במצב זה הגדר מוכרת בצה"ל כמרחב מאויים, היוצר -בכפוף להערכת מצב – מגבלות פעולה לחיילינו ולחקלאנו, בנוכחותם במרחב הריבוני של מדינת ישראל. פעולת העפיפונים בהצתת שדות החיטה בצידה הישראלי של הגדר, היא תוצאתה הישירה של הבנות עמוד ענן, לנוכחות אזרחית פלסטינית עד קו הגדר.

שורה תחתונה: מלבד עלותה היקרה של גדר, היא גם תובעת לאורכה משטר פעילות ביטחון שוטף הכרוך בסדר כוחות גדול. במקום שאין לצה"ל אבטחה שוטפת, לאורך הגדר, הגדר עצמה נפגעת ולפעמים אף נגנבת, כפי שקרה יותר מפעם במערב הר חברון, למול מזרח לכיש.

הגדר מבטאת פתרון טכני אשר מטבע יצירתו ממריץ את היריב למציאת פתרונות עוקפים. מי שציפה מהגדר ומההיפרדות שהיא מסמנת, לחולל תנאיי יציבות חייב להודות כי ציפיותיו התבדו. גם מי שהבטיח כי יהיה לצה"ל מענה לאיומי טרור שיתפתחו מעבר לגדר, ושתגובת צה"ל תזכה ללגיטימיות פנימית ובינלאומית, חייב להכיר בכך שהאירועים מטילים ספק בהבטחה זו.

ראוי להתבונן מחדש בהבדל בין המודל העזתי המבטא היפרדות מוחלטת, לבין המודל שהתפתח ביהודה ושומרון המבטא היפרדות חלקית ולשאול באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל.

כותרת ראשית היום במעריב: "מתווה טראמפ: ישראל תוותר על שכונות במזרח ירושלים" (מעריב, 4.5.2018) כדאי לדמיין כיצד מתפתחת שגרת ביטחון שוטף בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לשכונת ג'בל מוכבר הפלסטינית, המופרדות  בגדר גבול. כדאי לדמיין אירועי גדר בדפוס אירועי הגדר בעזה בקו תפר עירוני בתוככי ירושלים ולשאול אם אפשר לקיים כך שגרת חיים של עיר בירה?


מתוך דברים שנאמרו בכנס בס״א על אירועי הגדר ב-23 אפריל 2018

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

המכתב שלהלן פורסם כחלק מגיליון מיוחד של מקור ראשון לרגל יום העצמאות ה-70 של ישראל: דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים


סבא יקר

בפעם האחרונה כתבתי אליך ממערב התעלה יום אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור. סיפרתי לך איך בטיהור החיץ החקלאי, על גדת תעלת המים המתוקים, בדרך לסואץ, נקלענו לדרך ללא מוצא. המפקד פקד להסתובב לאחור. שדות תירס בשיא קומתם, לבלבו משני צדי הדרך הצרה. פלאח מצרי יצא מסוכה קטנה, נעמד בשדה, התחנן שלא נרמוס  את גבעולי התירס בזחלי הזחל"מ. צעקתי על המפקד שניסע מאה מטר לאחור ברברס. היה שקט ולא ירו, אז למה להרוס שדה? במכתבך אלי סיפרת בגאווה איך לקחת את המכתב שלי לבית הכנסת בכפר אברהם, הסברת שם שמי שלמד אצלך עבודת כפיים בחום הקיץ, עם טוריה מתחת לעצים בפרדס, למד לכבד ולהעריך עבודה של אחרים – גם בארץ אויב באמצע מלחמה. מה נגיד ואיך נספר לך? הפרדס שלך נעקר מזמן. במקומו נבנו קוטג'ים בורגניים חסרי חן. גם אני מתקשה להגיע לשם.

עוד כשהיית במלוא כוחך, הזהרת את החברים בכפר מפני העיר פתח תקווה ההולכת ומקיפה את הכפר. שכנעת אותם שעלו ארצה כחלוצים לא על מנת לספסר באדמה חקלאית לנדל"ן. את נחלת 20 הדונם שהיה לכל אחד בשטח הפתוח בין פתח תקווה לראש העין, בחרתם להשיב לקרן הקיימת. חשבתם לשמר כך את האדמה החקלאית ממגרסת הפיתוח העירוני. אם תשוב לרגע לא תכיר. המושבה פתח תקווה הולכת ומתפשטת במגדלי דירות צפופים עד גדת הירקון.

סבא יקר. מאז שעלית ארצה לפני מאה שנים הכל השתנה. היית מאמין שחיים כאן כמעט שבעה מיליון יהודים ומתחיל להיות כאן ממש צפוף? חלומכם התגשם מעבר לכל דמיון, אבל הלך והתפתח למקומות שלא תוכלו להכיר. ביקשתם ליצור בארץ יהודי חדש. לא סוחר או מלווה בריבית. לפחות בכמה מנכדיך הצלחת לטעת את ההבנה הפשוטה, אותה היטיב לבטא א.ד. גורדון:

"אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו… אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה."

(גורדון, האומה והעבודה, עמ' 150)

נתן גרדי (משמאל) בכפר חיטים

אבל היהודים עם קשה עורף, מהר מאוד חזרו לסורם, מתרחקים מעבודת כפיים. קושרים לזה הסבר מנומק, על הצורך להסתגל לעולם המשתנה. לא רק פקידי האוצר, גם חברי פורום קהלת – מכון מחקר דתי לאומי המזוהה כימין שמרני – מציגים את החקלאות כלא יותר מעוד ענף כלכלי הנדרש להצדיק את קיומו במבחן עלות תועלת. לסלילת כביש 6 נדרשה הפקעה רחבה של קרקע חקלאית. מה היית אומר? יהודים בעלי הקרקע, הסכימו לפיצוי כספי. הערבים לעומתם תבעו קרקע חלופית וסרבו לכל הצעת פיצוי כספי. על כמה יהודים בארץ אפשר באמת לומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו." אלה המבקשים בתמימות לחונן את עפר הארץ, נמצאים ברובם בגבעות יהודה ושומרון. הייתי רוצה לבקר יחד עמך ברכס הגדעונים. היית מתרגש לפגוש את אברי רן ונעריו. שם מתקיימת עבודה עברית במלוא תפארתה. ברחבי ההתיישבות החדשה, התארגנו גם קבוצות עבודה לבניין, הן ממש יזכירו לך ימים של עבודת בניין אותה הובלת באהבתך לזיעת אפיים של פועל עברי, בסנהדריה בירושלים, ובפתח תקווה.

רציתי לספר שיש לנו שרת משפטים נמרצת שבאמת עושה חייל בעבודתה. במאמר שפרסמה בגיליון הראשון של כתב העת 'השילוח' הסבירה כי תחרות שוק חופשי בהגיון מילטון פרידמן, היא תנאי לחרות. בוודאי היית שואל אותה, איך גאולת ישראל יכולה להתפתח רק על בסיס תחרות שוק חופשי? שר החקלאות שלנו הוא בן טירת צבי, קיבוץ שכה התגאית בארגון גרעין ההכשרה המייסד שעלה בעזרתך על הקרקע בימי חומה ומגדל. כחקלאי וותיק ואיש התיישבות היה לך בוודאי עניין רב לפגוש אותו. מה היית אומר לו על הצעתו למגדלי הביצים במושבי גבול הצפון לחסל את הלולים תמורת גמלה לשארית חייהם. את הביצים אפשר מבחינתו, לייבא בתחרות שוק חופשי, מתורכיה או ספרד. "הורדת יוקר המחייה", היא עכשיו סיסמא מובילה. בשמה, נפתח שוק המזון ליבוא מתחרה. דגים מסין מאיימים על מגדלי הדגים בטירת צבי, תפוחים מארה"ב מאיימים על מגדלי התפוחים, גם מגדלי הזיתים בקושי שורדים. מטעים נעקרים, משקים בכל הארץ הולכים ונסגרים. המשק המשפחתי מתמודד שנים במאבק הישרדות. זוכר איך אבי חישב לך את עלויות החזקת הלול והראה שזה לא רווחי להמשיך. אמרת בעקשנות שנתן גרדי עלה לארץ להיות איכר ואין על מה לדבר.

קראתי לאחרונה שוב את ספרך: "פרקי חיים של חלוץ דתי". מצאתי בו השראה לשאלות היסוד הממשיכות ללוות אותנו. בהתכנסות המועצה הארצית הראשונה של הפועל המזרחי – שבט תרפ"א – כתבת בפנקסך:

"הפועל המזרחי זוהי ברייה חדשה בעמנו. אין אנחנו פועלים שבמקרה הם דתיים, או דתיים שבמקרה הם פועלים. אלא שאיפתנו היא לחיים חדשים בארצנו כפועלים דתיים ויצירת חברה חדשה על יסוד הצדק והיושר הסוציאלי שבתורתנו."

נתן גרדי, פרקי חיים של חלוץ דתי, חלק א' עמ' 106

הבנתי עד כמה הייתם תנועה מהפכנית בממדים כפולים: בממד הראשון פעלתם בהזדהות מלאה עם מהפכת המפעל החלוצי של תנועות הפועלים, בממד השני שאפתם למשהו נוסף. לא רק לשמר את האפשרות להשתלב במפעל הכללי מתוך אפשרות לקיום אורח חיים דתי עבורכם, אלא אף לשזור ביסודותיו של המפעל כולו את תורת ישראל. ריתקה אותי ההתלבטות שלכם בשאלת השיוך הפוליטי והארגוני של התנועה החדשה שהקמתם, הפועל המזרחי.

הדילמה שלכם מאותם ימים בדרך בה אבחנתם אותה, מרגשת:

"העתיד בארץ הוא לציבור הפועלים. כי הם בונים את ארץ ישראל החדשה. לתנועת העבודה הכללית תהיה ההשפעה המכרעת על כל צביון החיים בארץ. על כן עלינו להיות בתוך תנועת העבודה הכללית. ורק בהיותנו בפנים כחברים שווים, נוכל להשפיע על ציבור הפועלים. מצד שני טענו החברים שכארגון צעיר בלי אמצעים, סופנו שנתבטל ונתבולל בתוך ציבור הפועלים. עלינו קודם כל להתגבש כציבור מאורגן היטב עם הייחוד שלנו בכל אורחות חיינו."

שם, עמ' 106

הדילמה הזו ממשיכה להיות שאלת היסוד בזהותה הפוליטית של הציונות הדתית. אבל היכן היום ציבור הפועלים?

במה שקשור לאותם ימים בחירתכם מעוררת בי הזדהות גמורה. באקטיביות של תנועות הפועלים היתה באמת אמונה גדולה, כפי שכתב יעקב חזן: "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו." אבל מה נותר ממנה?

בתפקידו כראש השירות הדתי בצה"ל
בתפקידו כראש השירות הדתי בצה"ל

בכל זאת, במשך עשרות שנים מכוננות, היה מצוי בתנועה זו מצפן חיוני להמשך מאבקנו. לא במקרה לא בחרתם להצטרף לאנשי ז'בוטינסקי. בין רעיון קיר הברזל לבין תפיסת הגאולה של בן גוריון המתפתחת כתהליך- 'קמעא קמעא' – במומנטום מתמיד של מאבק חלוצי, קיים הבדל עקרוני. בתהליך המתרחש בהגיון הגאולה, קיימים מתחים מתמידים שהובילו אל מה שכונה אז 'פשרה מפא"יניקית'. לוי אשכול נהג לומר: "אני מתפשר ומתפשר… עד שדעתי מתקבלת". בדינמיקה הזו של פשרה לא היה צורך בוויתור על חלום נצחי, רק השהיות קלות ומעקפים. בדיאלקטיקה המתמדת של פשרה במתחים, חמקתם בתבונה ובאמונה מהכרעות דיכוטומיות. כך נהגתם גם בשאלת ימינו האם עדיפה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק, רק בחלק מארץ ישראל או להפך, בהגיון מפא"י חמקתם מהכרעה עקרונית והתמקדתם בעשייה האקטיבית בציפייה שתשנה את תנאיי הדילמה. כפי שאמר בן גוריון:

"יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות. האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158

בחירתכם בנתיב שהתווה אז בן גוריון שובה את ליבי. אבל מי ממנהיגינו כיום יכול להתבטא באורח הזה?

בין כה וכה, צריכים ברור מחודש. משהו משמעותי השתנה מאז וצריך מעתה לבקש יותר מאשר את מקומנו הראוי כלוויין למפלגה מובילה. אולי הגיעה השעה לשאוף להנהגת האומה כקבוצה מובילה? סבא יקר, כל כך הצלחתם באסטרטגיית הלוויין ,עד שנראה כי קשה כיום להשתחרר ממנה. ובינתיים מפלגת הבית היהודי, עומדת על פרשת דרכים: בין שימור זהות מפלגתית מגזרית דתית לאומית, לבין מגמת שילוב, בשאיפה להנהגה לאומית, מה היית מציע להם?

לא יודע מה היית ממליץ, כמה מהפכות יכול להכיל אדם אחד? אבל בוודאי היית מסכים שהתנאים להגשמת חזונך השתנו לטובה, לבלי הכר.

שלך, בהערכה רבה נכדך גרשון הכהן


נתן נטע גרדי לבית גורודסקי, נולד בעיירה מיר ברוסיה הלבנה, למד בישיבת מיר הידועה, הצטרף ב- 1919 לתנועת "החלוץ" מייסודו של יוסף טרומפלדור. עלה לארץ ב-1920, כחלוץ דתי יחיד בקבוצת 170 חלוצים. עם עלייתו, היה מיוזמיה וממייסדיה הראשונים של תנועת הפועל המזרחי. השתתף בהגנת פתח תקוה במאורעות תרפ"א, עלה להתיישבות בגליל בכפר חיטים, כהתארגנות חקלאית ראשונה של חלוצים שומרי תורה ומצוות מתנועת המזרחי והפועל המזרחי. בתחילת תר"צ, עם נטישת כפר חיטים, ייסד את מושב הפועל המזרחי כפר אברהם. בשנים אלה היה פעיל במוסדות תנועת הפועל המזרחי ויצא לשנת שליחות לארגון קבוצות ההכשרה בפולין, שחבריהן השתתפו עם עלייתם ארצה בהקמת הקיבוצים הראשונים של הקיבוץ הדתי: יבנה וטירת צבי. בימי מלחמת העולם השנייה הקים את לשכת הקשר עם הרבנים הצבאיים בחיילות בנות הברית והיה איש הקשר לחיילים הדתיים בבריגדה העברית. עם הקמת צה"ל מונה על ידי בן גוריון לראש השרות הדתי, וייסד בדרגת סא"ל, את הגוף שלימים היה לרבנות הצבאית. בכל שנותיו לא פסק מפעילות ציבורית ועם העלייה הגדולה בשנים שלאחר הקמת המדינה פעל רבות בסיוע לעולים החדשים במושבים שהשתייכו לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.

מטה השירות הדתי
מטה השירות הדתי, נתן גרדי במרכז
המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

בשנה שעברה, בצאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", הבהרתי את יסודות המחלוקת שלי עם הניתוח שלו ועם המלצותיו. היה נראה שהעניין מוצה. משבחר גודמן בתום שנה לפרסום ספרו, לסכם תובנותיו בשני מאמרים כמעט זהים, במוסף הארץ (14.2.2018) ובמקור ראשון (5.4.2018), מצאתי חובה להתריע מפני הסכנה הטמונה בהמלצותיו.

מתוך אי היכולת לשמר את מה שנראה בעיני חלק מהישראלים כסטטוס קוו רצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצביע גודמן על הכורח ב"אקטיביות של צעדים קטנים". הוא ממליץ על גישה פרגמטית שתשמר את שליטת הרשות הפלסטינית: "רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ". הוא אמנם מבהיר כי "לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים", אך בשתי המלצות מעשיות הרות אסון בעיני, מתמצה סלע המחלוקת: הראשונה כרוכה במסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הרשות הפלסטינית, ההמלצה השנייה "הפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים". בשתי המלצותיו אלה, מתגלה גודמן כשבוי בפרדיגמה הביטחונית טכנית של בכירי מערכת הביטחון שאותם פגש במהלך כתיבת הספר. העניין העיקרי הוא שאחיזתנו ביהודה ושומרון אינה מונעת רק מצרכים ביטחוניים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, וגודמן אכן נתן לו משקל מרכזי, הוא אינטרס ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון. בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, כבר בראשית תהליך אוסלו. במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש.  90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. במציאות זו, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום שליטתנו בהם, לאחר ששליטתנו בהם הצטמצמה מכבר, פירושו למעשה, מניפולציה לנסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן. ראוי להדגיש: גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים הלאומיים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. פריסת ההתיישבות היהודית ביו"ש, בתמיכת המאחזים, צמודה להגיון אסטרטגי זה במלואו.

כאן המפתח להבנת מגמות הפעולה החתרניות המובלות בשנים האחרונות בשטחי C, על ידי האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית. בתכנון אסטרטגי מתואם, בבנייה מואצת ובפיתוח חקלאי נרחב, חותרת הרשות הפלסטינית בתמיכה אירופית גלויה, למנוע ממדינת ישראל את מימוש האינטרסים הלאומיים שלה ביו"ש. מדובר לא רק במאבק להרחבת מרחב המחיה הפלסטיני, אלא על מגמה לביתור ובידוד ההתיישבות היהודית. המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? באופן אישי עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם יישובי גוש עציון, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני. מאבק זה יכריע גם את מעמדה של ירושלים: האם השכונות הפלסטיניות, כמו א-טור ועיסוויה, תהיינה מובלעות פלסטיניות במרחב ישראלי, או שגוש אדומים יהיה מובלעת במרחב פלסטיני. זה מה שמסביר את ההתנגדות העקבית האמריקאית להכרזת גן לאומי במורדות הר הצופים מזרח, בשאיפתם להותיר את מעלה אדומים כמובלעת ישראלית בתוך מרחב פלסטיני. במאבק הזה המלצות גודמן משתלבות למעשה במגמות המובלות בשטח על ידי האיחוד האירופי במאבק לצמצום האחיזה הישראלית במרחבי  C. בפרדיגמת הצעדים הקטנים- גם אם יוותרו בידינו גושי ההתנחלויות- גודמן מוביל למעשה, לנסיגה ישראלית זוחלת אל הקו הירוק.

ראוי להעמיד את המחלוקת על מקומה המדויק. המחלוקת שלי עם גודמן רחבה. היא מתחילה בהבנה שונה של תפיסת חזוננו הלאומי, בשאלת החתירה המתמדת לירושת ארצנו, ונמשכת בגישה שונה למרכיבי הערכת המצב הביטחונית. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית לבין הנאחזים בחזון אידיאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת. עם תפיסת הביטחון המסורתית של תנועות ההתיישבות החלוציות, הניווט הפרגמטי שלי מניח שביסוסה של מגמת התיישבות נרחבת, בכל מרחבי שטח C, הוא המפתח ליציבות אסטרטגית. בהרחבת האחיזה ההתיישבותית שלנו, תלויה התודעה שנוכחותנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו. בשל כך בחר האיחוד האירופי להתערב באורח כה גלוי בעיצובו של מרחב זה לטובת הצד הפלסטיני. מן המקום הזה ראוי להתריע כי המלצות גודמן מנוגדות לא רק לחזון מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, אלא גם לאופן בו תפס ראש הממשלה יצחק רבין את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחב זה.

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה בהן סיכם גודמן את מאמרו. אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה שומרון ובקעת הירדן.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 13.04.2018

 

 

 

היסטריית החוק הפולני וייעוד הציונות

היסטריית החוק הפולני וייעוד הציונות

עוצמת התגובות בישראל לחוק הפולני החדש, חשפה עצב רגיש בזהותה של מדינת ישראל. זיכרון השואה משותף כמובן לכולנו. אבל הקולות מצידה השמאלי של המפה החברתית היו בסוגיה זו דומיננטיים יותר. בתוך כך עלתה שוב הטענה כי השואה היא ציר מרכזי במדיניות החוץ הישראלית ובסיס להצדקת קיומה. ללא עוררין, השואה היתה אירוע מרכזי ותפנית משמעותית בחיי העם היהודי. למרות זאת, מנקודת מבט ציונית, היא לא היתה ואינה צריכה להיות בסיס הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.

"מה היתה המילה שואה שנתיים לפני השואה?" שאל המשורר מאיר ויזלטיר. הכמיהה לציון לעומת זאת הייתה קיימת הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. בנאום הנעילה של הקונגרס השישי בבאזל, אוגוסט 1903, בהתייחסות הרצל לדחיית הצעת אוגנדה אמר: "אני רוצה לומר עכשיו בלשון אבותינו דבר נחמה עתיק יומין שהוא גם התחייבות לעצמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."

אלא שבהוויית המעשה, כפי שדברים מתבטאים גם בסדר הטקסים לאורחים רשמיים של מדינת ישראל, הביקור ההכרחי ביד ושם מחזק את הרושם שמדינת ישראל נולדה כביכול מתוך השואה. גם צה"ל נוהג כך וידידי אל"מ מיל' איתמר יער, שעסק רבות בקשרי החוץ של צה"ל, ערער על כך והציע ביקור חליפי בבית התפוצות. לפני כמה שנים השתתפתי בארוחת ערב למשלחת גנרלים מצבא ארה"ב. האלוף המארח ברך ואמר להם: "מחר תבקרו ביד ושם ותבינו את סיפורה של מדינת ישראל." ערערתי בפומבי, בטענה שאם כל הסיפור מתמצה בבקשת מקלט בטוח ליהודים במצוקה, אז למה לא בברוקלין?

בצדק מתקשה ישראל החילונית להצדיק את בקשת היהודים ל'מקלט בטוח' דווקא כאן, ב"נישול" הפלסטינים שהתגוררו כאן מאות שנים. הסופר א. ב. יהושוע, בספרו: "בזכות הנורמליות", דן בשאלה זו באופן מרתק. הוא שלל את טענת הזכות הדתית בקביעה שהיא "יכולה להיות בעלת תוקף לאדם הדתי עצמו, אבל היא חסרת כל משמעות מוסרית לתובע שלא רק שאינו דתי אלא אף אינו יהודי." (עמ' 87) בהגיון דומה שלל גם את טענת הזכות ההיסטורית בהסבר שזיקה היסטורית לארץ אינה יכולה להקנות זכות לשוב פתאום ולנשל את מי שכבר יושב עליה. כל שנותר להצדקת מפעלנו כאן במאה השנים האחרונות הוא לדעתו, זכות מצוקת הקיום היהודי. מבחינת הסיפור הישראלי החילוני, השואה משתלבת בנקודה זו, בתפקידה המרכזי כמצוקת קיום מובהקת.

אלא שהרעיון הציוני במהותו, גם בשעה שמיצה את מצוקת הקיום ככוח מניע לעלייה לארץ, ראה בארץ ישראל יעד עלייה לא רק ליהודי ארצות המצוקה. תהום פעורה בין השאיפה ל"גאולה מלאה ושלימה של העם היהודי בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" (בן גוריון) לבין השאיפה למקלט לעם מוכה חסר מולדת. אם עיננו נשואות ללא יותר מקיום בביטחון בפיסת אדמה קטנה, מובנת היטב החרדה המתעוררת בשנים האחרונות, שמא עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של מדינת ישראל, מה שבסך הכל הושג בשבעים השנים מאז הקמתה, אינו יותר מאשר החלפת בעיה קיומית מסוג אחד – כמו פוגרומים בקישנייב, והכחדה בימי השואה – בבעייה קיומית מסוג אחר – כמו גרעין איראני כאיום על תל אביב. אלא שבעבור הרעיון הציוני כפי שנתפס ללא עוררין בעשרות השנים הראשונות, תכלית קיומנו כאן אינה מתמצה בבקשת המקלט, אלא בכינון מולדת. הביטחון הוא תוצר לואי חיוני, אבל לא המטרה.

שיבת העם היהודי לפעולה ריבונית בהיסטוריה כאומה בין האומות, היא עניין מרכזי במשמעות הציונות כתנועת תחייה לאומית. אם השואה אינה נתפסת כבסיס ההצדקה לקיומנו הריבוני, תגובתנו לחוק הפולני יכולה להיות משוחררת לשיקול הדעת הענייני, במבחן האינטרסים המשתנים בזירה המדינית.


פורסם לראשונה בליברל, 14 במרץ 2018

שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

בדיווח על ניר חפץ שנעשה עד מדינה בחקירת ראש הממשלה, נאמר לציבור כי עדותו מאשימה את ראש הממשלה בקבלת החלטות ביטחוניות משמעותיות בהתעלמות מהמלצת מומחי הביטחון. מעבר לדיון העוסק בהתנהלותו האישית של נתניהו, מונחת לפנינו סוגיית יסוד במדע המדינה ובקבלת החלטות אסטרטגיות. מתעוררות כאן שתי שאלות: האחת עוסקת במהות תפקידו של מנהיג כקברניט לאומי, עד להיכן מגעת חובתו למלא אחר המלצת מומחים? השאלה השנייה, עד כמה יועציו הקרובים ואף האינטימיים של מנהיג לאומי, יכולים להתקבל כמקור סמכות לגבי מניעי החלטותיו, במכלול שיקוליו הגלויים והסמויים?

בעומק העניין, שתי השאלות קשורות זו בזו. אם מצפים ממנהיג לאומי להתנהל בהכרעותיו המשמעותיות בציות למודל המתאים למנהל וועדת מומחים, אז הדיון, כאירוע מקצועי, חייב להיות שקוף ולהעלות בגלוי את מלוא השיקולים. במקום כזה מי שהיה שותף לדיון, באמת יודע ויכול להעיד על מה שהתרחש שם. אלא שמנהיגות בכירה, בוודאי ברמה הלאומית אינה יכולה להתנהל במלואה רק בממד הגלוי.

קבלת החלטות בניגוד להמלצת מומחים

עד שלא מגיעים לצומת הכרעה במצבים חסרי תקדים, ניתן להפקיד גורלנו בידי מנהלים מצטיינים. את ניהול הרכבת לדוגמה, כדאי להפקיד בידי מצטייני ניהול. אבל לא הכל בחיי חברה ומדינה מתנהל על מסילות, ומנהיגות כתכונה ייחודית, נדרשת דווקא במקום בו נגמרת המסילה. במקום בו מסתיימת הרציפות בין מה שהיה לבין מה שקורה. באירוע חירום שמתגלה בטבעו כפורץ כל מסגרת תקדימית, מסתיימת גם סמכות המומחים. זו היתה שעתו הגדולה של צ'רצ'יל כפי שאף הוצגה באורח דרמטי בסרט "השעה האפילה". מול מתקפת הבזק הגרמנית, הגנרלים הבריטים במיטב מקצועיותם נמצאו חסרי אונים. בשעה הרת הגורל של מצור דנקרק, היתה זו מנהיגותו של צ'רצ'יל שהובילה לחילוץ ההרואי של מאות אלפי החיילים שנלכדו על החוף.

כך הייתה גם מנהיגותו של בן גוריון שהתאפיינה בכל דרכו הפוליטית בהבנה עמוקה למגבלת הידע המצוי בידי מומחים. במלחמת העצמאות, ידועה ביותר התעקשותו של בן גוריון, בניגוד להמלצת המטה הכללי, לריכוז מאמץ המלחמה הראשי לירושלים. דיוני וועדת החמישה, בראשותו מבטאים פתיחות אמיצה לדיון ביקורתי. בדיון נוקב לאחר קרב לטרון, הטיח אלוף יגאל ידין- ראש אג"מ – בפני בן גוריון:

"החטיבה היחידה שאפשר היה להשיג לקרב היתה חטיבה 7… פה היתה לדעתי ההתערבות הקשה ביותר של בן גוריון, אשר לדעתי היתה בניגוד לכל סמכויותיו כאיש הרואה עצמו מוסמך לתת הוראות לצבא. כולם היו טירונים ואי אפשר היה להכניס אותם לקרב אלא כעבור שבעה או שמונה ימים אחרת זהו איבוד לדעת… ניסיתי להסביר שמבחינה טכנית זה לא יתכן, אך כל דבריי היו לשווא. בן גוריון דרש שאקרא את מפקד החטיבה, הוא רצה לשמוע את הדברים מפי המפקד…יש לי טענה קשה למפקד החטיבה שמילא את הפקודה. מבחינת כל השיקולים הצבאיים אסור היה לעשות פעולה זו, הפעולה נגמרה בקטסטרופה איומה."

בן גוריון ענה בנחרצות: "לדעתי בניצחון גדול, אמנם לא בזול." אכן קרב לטרון היה כישלון ברמה הטקטית, אבל ניצחון משמעותי ברמה המערכתית. בחכמה שלאחר מעשה, אפשר להמשיך לבחון את נכונות ההחלטה, אבל אין ספק שהיא היתה לא רק לגמרי לגיטימית אלא גם מופת לנחישות ההחלטה של מנהיג לאומי, הנדרשת במהותה גם ליכולת העמידה כנגד המלצת המומחים.

כך נהג בן גוריון גם בהעלאת יהודי עיראק במבצע מהיר ב-1950. שלמה הלל שנשלח להוביל את המשימה מספר כיצד לוי אשכול שנשא באחריות לקליטת העולים החדשים, קרא לו בטרם יציאתו לשם ואמר:

"בחור צעיר, אל תביא את כולם בבת אחת. אין לנו יכולת לקלוט אותם אין מספיק אוכל, אין אוהלים, אין עבודה לספק להם."

בן גוריון ששמע על כך, קרא לשלמה הלל ואמר לו:

"מה שאמר לוי אשכול נכון. בכל זאת תגיד לכולם לבוא מיד, עכשיו ההזדמנות ומי יודע מתי תסתיים."

ואמנם פחות משנה לאחר מכן שלטונות עיראק סגרו את הגבולות (שלמה הלל, רוח קדים, ידיעות אחרונות ומשרד הביטחון, עמ' 266-268). כאן מתגלה ייחודה של תופעת המנהיגות, בתנאיי אי וודאות, במבט שמעבר לאופק הגלוי למומחים, בנחישות ההחלטה שאינה יכולה להיות מגובה בהבטחת המומחים להצלחה.

כיצד גם יועצים הקרובים אינם בעלי סמכות למניעי ההחלטה:

מעצם טבעה מנהיגות נדרשת להתמודד בסביבות מורכבות. בסביבה שאינה מורכבת גם סדרן עבודה יעיל יכול להסתדר. כשהמערכת נעשית מרובת מתחים ומורכבת לא ניתן לנהל אותה בשקיפות מלאה, זה מה שעושה את ההנהגה לעניין רווי מסתורין. גלילי אמר על בן גוריון

"שהיה לו הכישרון לשתוק ולחטוא לבדו. כלומר, לא לשתף אחרים במחשבותיו, שיקוליו וכוונותיו. הוא גם לא גילה ליבו לפני יומנו. דומה שמאז מותו של ברל כצנלסון לא התייעץ בן גוריון עם איש, אלא היה מאזין ומחליט. על כן נשארה מערכת השיקולים של בן גוריון עלומה ונתונה לפרשנות."

(אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, עמ' 42)

גם מנהיגותו הנבונה של לוי אשכול כראש ממשלה כפי שהתגלתה בניהול מלחמת ששת הימים, נותרה רוויית מסתורין באופן שהוליך שולל גם את יועציו הקרובים. על הלילה הגורלי בחמישי ביוני, בו התקבלה בישיבת הממשלה ההחלטה לכיבוש ירושלים המזרחית, כתב מזכירו הצבאי תת אלוף ישראל ליאור:

"הדיון נמשך יותר מהצפוי…השרים התווכחו על עתידה של ירושלים לדורות. הם עשו זאת ללא הכנה מראש, ללא ניירות עבודה, מבלי לדעת דבר על תכניות פוליטיות או צבאיות."

אשכול סיכם את הדיון באמירה: "נשאיר את ענייני הצבא לצבא" ביודעו שמשה דיין שלא נכח בדיון, נתן כבר הוראות לכיבוש ירושלים. התנהלותו של אשכול בשעה זו נחוותה על ידי מזכירו הצבאי כחולשה. להבנתי הוא לגמרי פספס את עומק התחכום. אי השתתפותו של דיין בישיבת הממשלה היתה מבחינת אשכול הזדמנות לעמימות מועילה. אם הדברים יתפתחו כרצוי מה טוב ואם תתהווה תסבוכת בינלאומית, העמימות תאפשר לממשלת ישראל מוצא, בהצגת המהלך כתקלה בהבנות בין ראש הממשלה לשר הביטחון. בהיבט זה היתה כאן התנהלות מלאת תחכום ועורמה כרשת ביטחון לסיכוניי ההליכה אל הבלתי נודע. גם היועצים הקרובים חסומים ברגע שכזה, לעומק השיקולים.

לסיכום: המורכבות רבת הממדים, בה מתנהל מנהיג לאומי, היא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל בקבלת החלטות אסטרטגיות. המסתורין האופף אותה היא אתגר מורכב לא רק להיסטוריון, אלא גם לצוותי חקירה מבוססי מומחיות.

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

נאום אבו מאזן בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף נמשך כשעתיים.  מלבד צמד המילים "יחרב ביתך",  שהפכו לכותרת,  סקירתו "ההיסטורית" על תולדות הציונות, משכה את עיקר הביקורת הישראלית. לדברי ראש הממשלה נתניהו הסקירה חשפה את שורש הסכסוך: "התנגדות הפלסטינים לקיום מדינה יהודית בגבולות כלשהם".

גם לפלסטינים, בעיקר לצעירים, חלק גדול מהנאום נשמע כמו שיעור היסטוריה מייגע. אולם לנאומים פוליטיים מסוג זה יש בדרך כלל יותר מנמען אחד. במקרה זה, החברה הישראלית על פלגיה ומנהיגיה, יחד עם הקהילה הבינלאומית, היו כנראה הנמען העיקרי. במיקוד לאמות המידה החוקיות והמוסריות המקובלות כיום בעיקר במערב אירופה, ביקש  אבו מאזן לתאר מחדש  את היבטיה הבעייתיים של התופעה הציונית.  נכון שסקירתו ההיסטורית  לא כל כך עוברת את מבחן האמינות  המדעי, אבל הבעייתיות שהציג  צריכה לאתגר בכל יום מחדש את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. בכל קנה מידה היסטורי, המהפכה הציונית – בהצלחתה בהקמת מדינה ובקיבוץ גלויות – היא תופעה ייחודית וחסרת תקדים.  מי שיתעקש לתאר תופעה זו כעוד מגמה במגמות ההגירה הגלובלית יתקשה  להבין מה באמת התרחש. אבו מאזן הפנה זרקור אל האנומליה הזו שהפכה בעיניו את העם הפלסטיני לקורבנה העיקרי.

השאלה העיקרית הניצבת תמיד ברקע היא שאלת היסוד החוזרת ונשנית: אם היהודים מבקשים מקלט בטוח, והקהילה הלאומית מעוניינת להעניק אותו, למה דווקא כאו? למה על גבה של האומה הפלסטינית? בנקודה זו אנו עצמנו לא סגורים על הסיפור שלנו ואליה כיוון אבו מאזן.

 מכל מנהיגנו מאז ראשית ימי הציונות, בן גוריון עסק באופן מקיף בכל הטענות שהעלה אבו מאזן.  .

במקום להציע כאן את השקפת עולמי, בחרתי להעמיד זה מול זה כמה קטעים מנאום אבו מאזן מול דברי בן גוריון.

מתוך נאום אבו מאזן

"איך התחילה הסוגיה באזור שלנו? מדברים על הצהרת בלפור שהתקבלה לפני מאה שנים. מבקרים אותנו למה אנחנו מדברים על משהו שהתרחש לפני מאה שנים? ואנחנו אומרים: נמשיך לדבר על ההכרזה עד שבריטניה תביע התנצלות ותכיר במדינה פלסטינית. אבל ההיסטוריה התחילה הרבה שנים קודם."

 

"הוגה הדעות המצרי עבד אל והאב אל מסירי, תיאר  את הישות הציונית בצורה זו: 'המטרה של הקמת מדינת ישראל היא הקמת מדינה קולוניאלית, שאין לה שום קשר ליהדות' , כלומר השתמשו ביהודים."

 

"הרצל היה אדם משכיל שעסק בתאטרון ובשירה ולא היה לו קשר לסיפור הציוני. הוא עסק בעניין רק כי השאלה היהודית התחילה לעלות באירופה. היהודים היו נואשים בגלל בעיות כלליות ומשבר בתוך הקהילות שלהם, לא בגלל הדת שלהם."

 

"היהודים הגיעו לפלסטין היגרו אליה ועשו ממנה 'מולדת'. אבל שמרו על זכויותיהם בצרפת, בבריטניה ובגרמניה…איך היהודים היגרו לפה הרי גם כשהם נהרגו וסבלו מטבח, הם לא רצו להגר לישראל."

 

"כאשר ארה"ב הכירה בישראל כמדינה יהודית, הנשיא טרומן מחק את המילים 'מדינה יהודית וכתב במקומן 'מדינת ישראל'. אז למה אתם רוצים שאנחנו נכיר במדינה יהודית?"

מדברי בן גוריון

"מולדת אינה ניתנת במתנה אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים. אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת אפיים. מולדת זו יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות…ארץ ישראל תהיה שלנו לא כשהתורכים, האנגלים או ועידת השלום הבאה יסכימו לזה, ויבואו על החתום מטה באמנה דיפלומטית- אלא כשאנו היהודים נבנה אותה. את הזכות האמתית הממשית ובת הקיימה על הארץ נשיג לא מאחרים אלא מעבודתנו. למען תהיה ארץ ישראל שלנו עלינו לבנותה, יעוד תנועת התחייה שלנו הוא בנין הארץ."

(ניו יורק, ספטמבר 1915 , ממעמד לעם עמ' 10)

 

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת בלפור. היא קודמת לאלה. התנ"ך הוא המנדט שלנו…. אני יכול לומר בשם העם היהודי: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו בשפתנו העברית, ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזו ואישורה."

(עדות בפני הועדה המלכותית, 7 ינואר 1937, במערכה, כרך א' עמ' 77-78)

 

"הגדרת 'המטרה הסופית' של הציונות  אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית."

(פברואר 1937, במערכה א' עמ' 190)

 

"הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ ישראל עתידה לפתור את 'שאלת היהודים' בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו. כלומר, לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד העם על מרכז רוחני, (ארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי לאוו דווקא מדינה וריבונות) כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניות של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ, לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכז הארצי.

(במערכה א' עמ' 238, מתוך נאום בקונגרס הציוני ה-20 אוגוסט, 1937)

 

"מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקורה יום יום ליהודי תימן, שופך אור אכזרי על סיכויי ה'מרכז הרוחני' של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגליי 'הרוב' והמדינה היהודית, יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות.  האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע- קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

(פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158)

 

"מבחינה יהודית הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות, אלא קודם כל אהבת מולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית, מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית. ומרצון וצורך להתיישב בארץ ישראל. טלו מהציונות את אהבת הדורות למכורת האומה במשך מאות שנים, טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה."

(1938, במערכה ב' , עמ' 48)

 

"מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות…ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו."

(כוכבים ועפר, עמ' 92, 1954)

 

על ייחוד החיבור היהודי בין דת ללאום, בניגוד לטענות האסלאם שיהדות היא דת ולא לאום:  "הדת היהודית היא דת לאומית ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי."

(כוכבים ועפר, עמ' 128, 1957)

 

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל ונצח ישראל טבוע בשנים אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים."

(כוכבים ועפר, עמ' 155, 1957)

 


בקיץ 2008, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי נפגשתי במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי סולטנוב. בשיחה  על השאלה אם היהודים מבקשים קיום בביטחון למה דווקא בארץ ישראל, אפשר אולי גם בברוקלין, הוא אמר לי: "אכן איני יכול להכחיש שזו עבורכם ארץ אבות, אבל למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה ומדברים רק על ביטחון?"  נאום אבו מאזן אולי ישיב אותנו לברור מחודש לסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולעולם.

 


נוסח מקוצר של מאמר זה פורסם לראשונה בליברל, 13 בפברואר 2018

 

 

 

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

נחל חדרה עלה על גדותיו, והותיר נזקים רחבים לבתים ולרכוש. הצפות חוזרות ונשנות בתל אביב ובאשקלון. בממד הטכני הנדסי, מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה למבט מיקרו. הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המאקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף.

מאז ימי בראשית, לא התגוררו ברצועת החוף הארץ ישראלית מסה כה גדולה של אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה שכנה עד העידן החדש, בגב ההר ובמורדותיו המערביים, מוגנת מפני השיטפונות וההצפות. מימי העולם העתיק ועד לתקופה העות'מנית, לא שימשה רצועת החוף מרחב עיקרי למגורים. היא נשאה בתפקיד גיאוגרפי משמעותי אחר, כנתיב התחבורה הראשי בין אסיה לאפריקה, כגשר יבשתי בין מרכזי ציוויליזציה ממזרח- בין נהרות הפרת והחידקל לבין מרכז הציוויליזציה ממערב בממלכת מצרים. על הדרך הראשית הזו, ריכזה ההתיישבות הציונית מעל ארבעה מיליון איש. כ- 60% מהיהודים במדינת ישראל חיים כיום ברצועת החוף בין חדרה לגדרה, יושבים למעשה על נתיבי הגשר היבשתי. אם יגיעו ימי שלום ומשאיות יבקשו דרך מעיראק סוריה ולבנון אל מצרים היכן יוכלו לנסוע?

רצף הבניה הישראלי ההולך וממלא את הרצועה הצרה בגודש מבנים ותשתיות, פגע קשות באיזון האקולוגי של רצועת החוף. מרחבי האספלט והבטון ההולכים ומתפשטים על חשבון מרחבי קרקע פתוחים, צמצמו מכבר את כושר הספיגה של מי הגשם ומי הצפות הנחלים. בתנאים אלה אין להתפלא על הפער ההולך ונוצר בין קיבולת תשתיות הניקוז לבין כמות הנגר העילי בסערת גשמים.

זרימת הנחלים היורדים מהרי שומרון ויהודה בימי גשמי ברכה מרוממת נפש. אולם עם הזרימה הגואה מתגברת במישור החוף סכנת ההצפה. התופעה הוכרה כבר בימי קדם. בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מתפלל על אנשי השרון: "שלא יהיו בתיהם קבריהם". ריכוז האוכלוסייה היהודי לרצועת החוף, מבטא מבחינה זו התעלמות עקבית ממאפייניה הגיאוגרפיים הטבעיים של ארץ ישראל.

מסיבות רבות, עם שיבת ציון המתחדשת במאה השנים האחרונות, התרכזה ההתיישבות היהודית לאורך רצועת החוף ובעיקר בערי גוש דן. השאלה העומדת כרגע לפתחה של מדינת ישראל היא שאלת התכנון לעתיד. האם להמשיך ולהעצים את מגמת ריכוז האוכלוסייה היהודית לגוש דן, או להכיר בכורח לאיזון גיאוגרפי ולעצב מגמות חדשות.

בן גוריון הזהיר מפני ריכוז האוכלוסייה היהודית לערי מרכז הארץ. במודעותו לסיכון, קבע בקווי היסוד לתכנית פעולת ממשלת ישראל שאושרה בכנסת בראשית מרץ 1949, סעיף מיוחד האומר:

"איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים."

( כוכבים ועפר, עמ' 202)

בעשורים האחרונים, למרות תשומת הלב הממשלתית לפיתוח הנגב והגליל, ממשלת ישראל פועלת במגמה הפוכה. על מחנות צה"ל המתפנים באזור המרכז, בהם מחנות צריפין, סירקין וגלילות, מתוכננת הקמת כ-300,000 יחידות דיור חדשות. הבנייה המתוכננת על אדמות מפעל התע"ש ברמת השרון והמאבק המתנהל על תכנית זו ראויים לתשומת לב מיוחדת. בשטח זה, נטועים כ- 30,000 עצים שיכולים להעניק פארק מרכזי לתושבי הערים הסובבים אותו המשוועים לריאה ירוקה: הרצליה, רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, ראש העין, פתח תקווה. התעקשות רשויות התכנון למצות את פוטנציאל השטח לבנייה נוספת, מתעלמת מהסיכון האקולוגי הכרוך במיצוי יתר של מישור החוף לבנייה. הגיעה השעה לשינוי כולל במדיניות ממשלת ישראל, לגיבוש תפנית במגמות המאקרו לעיצוב המרחב ההולך ומצטופף עד סף אסון.

השיקול העיקרי המוביל מגמה זו, הוא כפי הנראה לא רק מענה לצרכי שוק הדירות החופשי, אלא גם שיקולי קופת המדינה. מחיר דירה בכרמיאל הוא רבע ממחירה של אותה דירה בתל אביב. על כל משפחה שבחרה לקנות דירתה בכרמיאל או אופקים ולא בתל אביב, אוצר המדינה והבנק למשכנתאות מפסידים. מס הרכישה 5% ממיליון שקל לדירה בכרמיאל הוא רבע מ- 5% מס מ-4 מיליון שקל לאותה דירה בתל אביב. גם סכום המשכנתא הנדרש ל- 4 מיליון שקל הוא אחר מסכום המשכנתא הנדרש למיליון שקל. בהיבט זה, לבנקים למשכנתאות כמו לאוצר המדינה, קיים אינטרס גלוי בהמשך מגמת ההתכנסות לערי גוש דן. במדינת ישראל המונהגת בבשורת מילטון פרידמן, כאשר תחרות שוק חופשי נעשה לשיקול עיקרי וערכי בהנהלת המדינה, ההתכנסות לערי רצועת החוף תלך ותגבר. עמה יתגברו גם איומי הצפיפות התחבורתית, החברתית וההצפות.


גירסה מורחבת של המאמר שפורסם בישראל היום ב-31.1.2018

 

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

דיווחו לנו כי המוטיבציה לשרות קרבי פחתה ונמצאת במגמת ירידה. באתי לערער על קביעה זו. לא שחקרתי את המצב ויש בידי ממצאים אחרים. עצם העיסוק במדידת מוטיבציה מופרך בעיני. מוטיבציה אינה תופעה פיזיקלית ומדד המוטיבציה אינו דומה למפלס מי הכינרת. מדע הפסיכולוגיה העוסק בתופעות אנושיות כמו מוטיבציה כמובן מודע למגבלות המדידה. המחלוקת שלי עם העוסקים בנושא נובעת לא רק מהספק שאני מטיל על שיטות המדידה והטיפול הפרשני בממצאים.  הטענה העקרונית שלי היא שהנתונים הללו על מוטיבציה לשרות בקרב המועמדים לשרות, הרבה פחות חשובה ממוטיבציה לשרות המתהווה במה שקורה לחייל בתוך היחידה. המוטיבציה הממשית מצויה  כולה בידי מפקדי הצבא: ממפקד הכיתה ועד הרמטכ"ל. מספרים על גנרל פטון שקיבל דיווח בעיצומה של ההתקדמות להכרעת גרמניה, על גדוד בחזית שסובל משחיקה ועייפות וזקוק להחלפה. תגובתו הייתה: "לא הגדוד עייף המג"ד עייף, תחליפו מג"ד". עיקר ההבדל בין השיגי יחידות טמון ברוח מפקדיהן. המוטיבציה הראשונית שמביאים המגויסים הצעירים חשובה, אך אינה הדבר הקובע את איכות היחידה. מרגע שנכנס החייל ליחידה קורים דברים אחרים חשובים פי כמה.

מאז ראשית גיוס החובה בצבאות ההמונים של אירופה במאה ה-19, נבנתה שיטה לבניית המוטיבציה לשרות מסור ומקצועי, מעורר כבוד, מתוך תהליך האימון ומתוך רוח היחידה. השיטה מבוססת על ההכרה שיש באדם כוחות שאינו מודע להם,  ובאימון וחישול שיטתיים מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל. אצנים מנוסים יכולים לספר איך לילה לפני ריצת מרתון הם במשבר מוטיבציה. באופן אישי חוויתי יותר מפעם כיצד אני מגיע לריצה במוטיבציה נמוכה, מסביר לעצמי שבסך הכל באתי לעבור את המסלול בלי להשקיע ולפתע בתוך האווירה הסוחפת קורה משהו אחר, הדינמיקה של המרוץ מייצרת כוחות הנעה שמעבר למה שהבאתי עמי. זה הכוח המניע שנדרש לפתח ביחידות הצבא באופן שממש לא תלוי במדד המוטיבציה לפני הגיוס. בהבנה הזו נבנו יחידות המחץ בצה"ל שמעולם לא הוגדרו רשמית כיחידות מתנדבים, דוגמת יחידות חיל השריון וחטיבת גולני שגילו בכל מבחני הלחימה רוח לחימה נעלה.

של מי האינטרס למדוד מוטיבציה?

מה דוחף את הבאת הסוגיה לדיון ציבורי חוזר ונשנה? העניין קשור להבנתי באינטרס די גלוי: מכיוונים שונים בחברה הישראלית מבקשים שינוי במודל הגיוס: מבקשים לעבור מגיוס חובה לגיוס צבא מתנדבים מקצועי. מאותה סיבה חתרנית מרבים לעסוק בבעיית אי השוויון בחלוקת נטל הגיוס, בהבנה שהבאת הציבור לדרישה למימושה המלא בהליכה עד הקצה, תעורר תודעת משבר.  במצוקת העדר היכולת לממש שוויון מלא בגיוס, בתוספת העצמת החרדה ממגמת אובדן המוטיבציה, מבשילים את הפתרון האחר: צבא מקצועי כמשלח יד. כל אזרח יבחר את משלח ידו: מי שיתאים לו יבחר להיות חייל ואחרים יבחרו ככל שיתאים להם: המוזיקאי יתמסר לאומנותו, כמו לומדי התורה. אם לא תהיה חובת גיוס בחוק, לא יהיו יותר משתמטים מחובת גיוס ומי שאינו מתגייס פטור מהתנצלות.

למעשה קיימות כאן שתי שאלות נפרדות ושונות: האחת שאלה ביטחונית מעשית, האם בנסיבות הביטחוניות הקיימות יכולה מדינת ישראל, לשנות את מודל הגיוס, מגיוס חובה לצבא מתנדבים מקצועי שכיר? השאלה השנייה, בהנחה שזה אפשרי האם זה בכלל רצוי לנו?

.מההיבט המעשי, התשובה לגמרי ברורה: למדינת ישראל שבמסגרתה יתגייסו רק אלה שיבחרו בקריירה צבאית במסגרת צבא שכיר – לא תהיה יכולת להעמיד יותר משתי חטיבות חי"ר וחטיבת שריון אחת, זה פחות או יותר המצב בצבא אנגליה. לא ברור איזה איכות תתייצב לשרות בגיוס כזה וכיצד ימלאו שורות לתפקידים מקצועיים מיוחדים כמו יחידת 8200. מעבר לכך, המענה לאיומים ביטחוניים רחבי היקף דורש מסה של כוחות בהן משולב מערך מילואים רחב היקף. מהיכן יגויסו חיילי המילואים אם לא עברו חישול ואימון בשרות החובה?

מקובל להעריך כי מה שמנע בעשורים האחרונים מלחמה קונבנציונלית רחבת היקף נגד מדינת ישראל מסוג מלחמת יום כיפור ומה שנדרש כדי להמשיך למנוע מלחמה כזאת, הוא קיומה הידוע של מסה צבאית פעילה וכשירה שבשעת מבחן יכולה להיקרא לדגל. מבחינה זאת אין מדינות אירופה יכולות להוות עבורנו מודל, ובוודאי לא גרמניה ודנמרק. לארצות הברית לעומתם, צבא רחב היקף ויעיל, הוא אכן צבא שכירים, אלא שהם מגייסים אותו מתוך אומה של 350 מליון. והיכן אנחנו? משיקולים אלה, בתנאים הקיימים ואף בעתיד החזוי, מעבר לצבא שכיר מקצועי הוא רעיון חסר אחריות.

גיוס החובה כערך

גם אם ישנה אפשרות למודל גיוס אחר, לבן גוריון היתה עמדה ברורה בסוגיה:

"במדינת ישראל פועלים כוחות מפרידים ומפוררים…רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד בעיצוב דמותו של העם הנוצרת במדינת ישראל. תפקיד חינוכי זה בצבא הוא לא רק צורך לאומי פנימי אלא גם תנאי הכרחי לביטחוננו."

(כוכבים ועפר, עמ' 36)

מעבר לתרומה המלכדת ובונה אומה, כמקום מפגש יחיד לכלל האזרחים, לשרות הצבאי תרומה בחינוך הפרט לאזרחות מועילה. השרות בצה"ל, הוא למעשה בית הספר המשפיע ביותר במערכת החינוך הישראלית. הנשיא לשעבר שמעון פרס במפגשיו הרבים עם חיילי צה"ל ומפקדיו חזר ושיבח את צה"ל בתרומתו החינוכית. הוא נהג לשאול:

"מי יכול לקחת בני נעורים, לדרוש מהם סדר יום תובעני, להעיר אותם בטרם בוקר, ללמדם אחריות וחובה מקצועית? בלי צה"ל הם היו ישנים עד עשר בבוקר."

אכן מתקיימת מחלוקת על המגמה הרצויה בעיצוב עתיד פני החברה הישראלית. האמירה שהמגמה הקיימת מובילה לקראת סיום מודל צבא העם, בעצם אומרת לנו שהרכבת כבר יצאה מהתחנה. אלא שבכל הקשור למאבקים על אופייה של החברה, אין רכבות שייצאו מהתחנה.

עתיד צה"ל כצבא עם, כרוך אם כן במאבק חברתי, ונתון במידה רבה להשפעת המנהיגים. השפעתו של צ'רצ'יל על הנהגת האומה ברגעיה הקשים של תחילת מלחמת העולם השנייה, היא מופת לאופן בו יכולה מנהיגות לעצב מוטיבציה וחוסן לאומי. הסרט החדש "השעה האפילה" מדגים סוגיה זו במלוא מורכבותה ובמלוא עוצמתה. מומלץ לצפות בסרט עם סוגית המוטיבציה לגיוס ומודל הגיוס ברקע. מוטיבציה כמו תופעות אחרות ברוח האדם, נתונות להשפעה. בתחומים אלה, מה שקורה אינו בהכרח מה שיקרה. הכל נתון לשינוי במיוחד רוח האומה וחייליה, הנתונה להשפעתה המידית של מנהיגות בעלת השראה.


פורסם לראשונה בישראל היום 19.1.18