שנה לאירועי הגדר בעזה

שנה לאירועי הגדר בעזה

שלטון החמאס מציין שנה למהומות "צעדת השיבה" בגדר רצועת עזה. לא מדובר במשהו שקרה לפני שנה והפך לזיכרון היסטורי. מדובר בציון דרך לתהליך מתפתח, למגמה חדשה ולעידן חדש.

כאשר רקטה אחת ששוגרה מרפיח אל לב השרון, מאלצת את ראש ממשלת ישראל לשוב בחופזה מוושינגטון ולבטל תכנית מפגשים משמעותית בסדר יומו המדיני, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל האיום שהתהווה ברצועת עזה. גם למטה הכללי של צה"ל ברור שמדובר באיום ביטחוני שמציב אתגר גדול בהרבה ממטרד טרור בר הכלה.

תיאורי השבוע למהלומות האש, התמקדו בתיאור ההתרחשות. השיח הרווח נלכד בכוח המשיכה של השאלה המעשית – לאן לכוון את פעולת צה"ל? ההמלצות נעו כרגיל במנעד שבין מכה קשה "להשבת ההרתעה שאבדה", לבין מערכה להכרעת החמאס. הפיקוד הבכיר של צה"ל ממוקד היטב בשאלה זו ורצוי לסמוך עליו. בתוך כך, מומלץ להעיף מבט מחודש בשורשי התהוותה של צרת עזה.

כיצד הכל התחיל?

את בעייתה של עזה בעת הנוכחית, נוהגים לראות כמתחילה עם ריכוז הפליטים שהצטבר בשטחה בסיום מלחמת העצמאות. אולם בעייתה של עזה מתחילה הרבה קודם, מתוך מיקומה הגיאוגרפי. היא התהוותה לעיר מכוח היותה תחנת ביניים בדרך הראשית – דרך הים העתיקה בין אסיה לאפריקה, בין מסופוטמיה למצרים. ללא הדרך הראשית כמקור חיותה, עזה אינה יכולה לשוב להיות מה שהייתה. גם לאחר הצבת גבול בינלאומי בין מצרים למנדט הבריטי בראשית המאה העשרים, התנועה דרך עזה, לא פסקה. הקמת מדינת ישראל, היא שחסמה את התנועה בדרך העתיקה וכך הפכה רצועת עזה לריכוז אוכלוסייה הלכוד בצפיפות על דרך ללא מוצא בקצה הטריטוריה המצרית.

הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהשבוע מציינים לחתימתו ארבעים שנים, אחראי במידה לא מבוטלת להאצת בעייתה של עזה. אנואר סאדת בתבונתו מרחיקת הראות, העביר את בעיית עזה לאחריותה הבלעדית של מדינת ישראל. עם החרבת יישובי פיתחת ימית והשבת כל סיני לריבונות מצרית על בסיס הגבול הבינלאומי, נשללה מרצועת עזה היכולת להתפתח אל מרחב הפוטנציאל הפתוח מערבה בין רפיח לאל-עריש. רצועת עזה נסגרה לכיוון מצרים, והוצבה לפתחה של מדינת ישראל כסיר לחץ אורבני על סף פיצוץ. הנשיא סאדת חולל כך את הדינמיקה לאיחוד הישות הפלסטינית בין מרחבי עזה למרחבי יו"ש ולהטלת מלוא האחריות לפתרון הסוגיה הפלסטינית על ישראל בשטחים הנתונים בידיה. בציון עשור להסכם השלום עם מצרים אמר עזר ויצמן על מצוקת מנחם בגין: "יש לי הערכה שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים, אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיוויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה."

גם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, הותירו את עזה בשוליים, למול המרכז השלטוני והכלכלי שהתמקם ברמאללה. דיון על הצעדים הצבאיים לפתרון אסטרטגי של האיום מעזה, חייב להתחיל מבחינה זו מתמונת הרקע הגיאוגרפית המחוללת את מצוקת עזה כעיר על דרך ללא מוצא. גם לאחר שצה"ל יכריע את שלטון החמאס, מצוקת עזה, תמשיך להתקיים ולבקש מענה שאינו יכול להתקיים רק במרחבי אחריותה של מדינת ישראל.

תכלית המתקפה היבשתית לעזה

סוגית התכלית לפעולת הכוח היבשתי למתקפה למול עזה נעשתה לדילמה מורכבת. עד כמה השתנו הדברים, ניתן להיווכח מתוך קריאה פשוטה של הגדרת היסוד למתקפה בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל: "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית-אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש…" (תורה בסיסית –מבצעים, עמוד 205)

כאן שאלת היסוד הבלתי פתורה: האם רצוי למדינת ישראל לכבוש את עזה ולהחיל עליה מחדש את שלטונה כבימים שלפני הסכמי אוסלו? בכל דרך אחרת, הכרעת חמאס מבחינה צבאית מחייבת מענה לשאלה לידי מי נעביר אותה? האם בדם בנינו נגיש את עזה על מגש של כסף לאבו מאזן? האם יש בכך הבטחה ליציבות נכונה לעתיד?

זו אינה מצוקתו הייחודית של צה"ל. צבא ארה"ב בתגובה למתקפת הטרור ב- 11.9.2001, היכה את כוחות הטליבאן באפגניסטאן מכה נחרצת בתוך שבועות ספורים. מאז, יחד עם כוחות נאט"ו, פועלים שם במבוך לא פתור לבניית שלטון יציב .

ובכן, צה"ל יכול בהחלט להכריע את חמאס. אולם מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מנצחת בקרבות, אך מסתבכת בתהליך מורכב שקשה לשלוט בהתפתחותו.

הקונספציה הכוזבת

מעניין להיווכח עד כמה אלה הדוחפים למהלכי הכרעה בעזה הם אלה המבקשים נסיגה והיפרדות ביהודה ושומרון. את המוכנות לנטילת הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיגה נוספת ביו"ש, הם מבססים על קונספציה בת ארבע הנחות יסוד:

  1. ההיפרדות המרחבית, ובכללה פינוי מסיבי של ישובים יהודיים, תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך, ותחולל מגמת יציבות.
  2. היה ותתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ממשלת ישראל תדע לקבל את ההחלטה ההכרחית ותשלח את צה"ל למתקפה לסיכול ולהכרעת האיום ממרחבי המדינה הפלסטינית.
  3. צה"ל בעליונותו המתמדת יוכל להסיר איום ביטחוני זה ביממות ספורות.
  4. הנסיגה משטחי יו"ש וסיום ה"כיבוש" יעניקו לפעולה צבאית ישראלית מעין זו גיבוי בינלאומי נרחב.

אירועי השנה האחרונה בעזה מלמדים עד כמה הנחות אלה מופרכות. יתכן והדחף להכרעת חמאס בעזה נובע אצל שוחרי הנסיגה הנוספת, ממבוכת הפער המתגלה בגבול עזה בין הנחות הקונספציה לבין המציאות, כאילו שמהלך לניצחון על חמאס נחוץ למען אישוש הנחות הקונספציה. להכרה במופרכות הנחות יסוד אלו, יש כמובן תפקיד בהבנה ממה רצוי להימנע ביהודה ושומרון. בנוסף לכך, להכרה כזו קיימות השלכות לעיצוב הגיון המערכה למול רצועת עזה. המענה לדילמת תכלית המערכה הצבאית בעזה, טמון בהכרה ישראלית שפתרון לעזה לא יבוא מרמאללה. את מרכז הכובד לטיפול בבעיה הפלסטינית רצוי אפוא להסיט מרמאללה לעזה, בבקשת זיקה כלכלית ותשתיתית מעזה למרחב המצרי.


פורסם לראשונה בישראל היום, 29.3.2019.

תמונת הנושא משותפת ברישיון CC BY-SA 4.0 מויקי-שיתוף. הועלתה על ידי המשתמש מינוזיג – MinoZig 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.