Browsed by
חודש: ינואר 2019

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

'קופסא שחורה' של עמוס עוז שיצא לאור  בדצמבר 1986, נראה כספר שהופיע טרם זמנו. הסיפור נארג ביד אמן ברצף מכתבים בין הדמויות,  חלוץ ראשוני בביטוי  מערכת המתחים המוכרת כיום בחברה הישראלית כמאבק ההגמוניה בין האליטות. את המתח הביא עמוס עוז לביטוי מלא עוצמה במאבק המתהווה בין שני  גברים – האחד בעלה הראשון של אילנה,  ד"ר אלכסנדר גדעון, והשני בעלה השני מישל אנרי סומו עמו התחתנה לאחר גירושיה. הראשון, ד"ר אלכס, בן לחלוצי העלייה הראשונה, נולד באחוזה רחבת ידיים על גבעה ליד בנימינה.  קצין שריון בקבע לשעבר, מפקד גדוד טנקים, גיבור קרבות השריון בסיני, המשיך בקריירה אקדמית בארה"ב, חוקר בעל שם לתופעות קנאות דתית. נטש את אשתו אילנה ואת בנו בועז, הותיר אותם בחוסר כל בגירושים אכזריים בגיבוי בית המשפט ועזב את הארץ. השני, מישל, נולד באוראן אלג'יריה. כנער עבר עם הוריו לפריס, למד ספרות בסורבון אך לא סיים, עלה לארץ ב-1960, מורה לצרפתית, חי בדירה דלה בירושלים, דתי מסורתי, ימני. ביניהם בועז, בנם המשותף הנטוש של אילנה ואלכסנדר, נער שוליים שאינו מוצא את מקומו, וילדה בת שלוש יפעת מדלן, בתם המשותפת של אילנה ומישל. בסבך המתחים,  גם דמותה של אילנה, בסבלה ומאבקי חייה בהתנהלותה בין שני בעליה, ראויה כמובן לקריאה פמיניסטית מחודשת.

אלכסנדר שחלה בסרטן, שב מאילינוי לבית אביו הריק. הצטרף שם לבנו בועז שהקים באחוזה קומונה חקלאית קטנה, עם כמה צעירות מחו"ל. בניגוד לרצון בעלה, אילנה הצטרפה אליהם, לטיפול באלכסנדר החולה מה שמביא את הדרמה לשיאה. בנקודה הזו הפליא עמוס עוז בביטוי העלבון של מישל סומו. מכתבו של מישל סומו הנבגד לאלכסנדר, ומכתב התשובה, ראויים לעיון עמוק. בחרתי משפטים נבחרים ממכתבו של מישל סומו:

"למר א. גדעון: מכתב זה תקבל על ידי שליח עוד לפני כניסת השבת… אשר לאשה האומללה השרויה במחיצתך (אילנה) היא תעמוד לגורלה. איך אראה את פניה וליבי חלל בקרבי? על פי מה שהואיל להבהיר לי לי אמש כבוד הרב בוסקילה, מעמדה הוא עדין בצריך עיון… שמעתי פה בירושלים מדברים עליך שאתה חסיד גדול מאוד של הערבים… אולי אם היית חושב אותי לערבי, אולי לפחות היית מתנהג אלי לפי העקרונות הנחמדים שלך כלפי הערבים? מה אתה היית לוקח לערבי את אשתו? את כבשת הרש? האמת שאתה אולי פרקליט גדול של הערבים, אבל את דם הערבים אתה שפכת כמים במלחמות ובטח גם בין המלחמות. בעוד שאני הבן אדם הלאומני והקיצוני כביכול, כל החיים שלי לא שפכתי דם. אפילו טיפה אחת. ולא הפלתי שערה מראש ערבי ארצה. אבל מה? אתה נחשב וותרן והומני ואני קנאי, אתה איש העולם ואני המוגבל צר האופק. אתה מחנה השלום ואני מעגל הדמים…

אתמול בערב בא אחי הביא בקבוק קוניאק וחיבק ונישק אותי, וככה אמר בעצב: אסור לנו להתחתן בהם. אלה נגועים באיזה משהו גרוע שאנחנו לא מבינים ולא מכירים ואנחנו צריכים להישאר בתוך שלנו שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם.

למה אתחנן לפניך. אתם מלח הארץ, לכם הרכוש והשררה לכם החכמה והמשפט ואנחנו עפר תחת רגליכם. אתם הלוויים והכהנים ואנחנו שואבי המים. לכם התואר וההדר ויפי הקומה כל העולם משתאה לכם, ולנו נמיכות הרוח ונמיכות הקומה ורק בקושי כפשע ביננו לבין הערבי. אולי עלינו להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחטוב בשבילכם עצים ולאכול בבושת פנים משיירי סעודתכם. לגור בבתים שאתם מאסתם ולעשות לכם כל מלאכה שכבר נמבזה בעיניכם לרבות בנין הארץ ולפעמים לשאת את גרושותיכם שהשלכתם מאחורי גבכם…"

במכתב התשובה אלכסנדר מכיר במצוקת תמורות הזמן:

"הרהרתי בתלונות שבמכתבך. לו נותר לי עוד זמן, הייתי שולף אותך מבקתת השין-גימל שלך, עושה ממך גנרל, מוסר לך את המפתחות והולך להתפלסף במדבר. התרצה להתחלף מר סומו?

אתה מטיח בי שגזלתי ממך את "כבשת הרש"  ואת פירורי סעודתך. אבל בעצם אני הוא המלקט עכשיו פירורים מהשולחן הכשר שלך. אתה מאיים עלי ש"בקרוב אעמוד לגורלי, ואני כבר בקושי עומד. אתה שומע פעמונים והפעמונים הם כאן, בדיוק מעלי. מה עוד תבקש אדוני לאכול זבחי מתים?

אנחנו משמידים את עצמנו דווקא בגלל  "הכמיהות האצילות" אשר בנו. בגלל המחלה הרליגיוזית, בגלל הצורך היוקד "להיוושע". בגלל טירופי הגאולה. מהם טירופי הגאולה? רק מסווה להעדר כללי של כשרון בסיסי לחיים. זה הכישרון אשר כל חתול ניחן בו. ואילו אנחנו, בדומה ללווייתנים המנפצים עצמם אל החוף בדחף התאבדות המוני, סובלים מהתנוונותו המתקדמת של הכישרון לחיים…" (עמ' 184-205)

עמוס עוז בקופסא שחורה הציב סיסמוגרף. סימן ברגישות קווי מתאר לתהליך שינוי ההולך ומעצב את החברה הישראלית: "משפחת ד"ר גלעד" הולכת ומפנה מקומה ל"משפחת מישל סומו". מתוך יגעות ודעיכה האליטה הישנה – למרות מקורות עוצמה שעדין בידיה – הולכת ומאבדת את מרכזיותה. קבוצות חדשות דתיות מסורתיות, שהגיעו מרקע תרבותי אחר הולכות ומתערות בהשפעתן על סדר היום הציבורי הישראלי.  במצוקות ימינו, 'קופסא שחורה'  כנבואה ספרותית מזמין קריאה מחודשת.

.