שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

בדיווח על ניר חפץ שנעשה עד מדינה בחקירת ראש הממשלה, נאמר לציבור כי עדותו מאשימה את ראש הממשלה בקבלת החלטות ביטחוניות משמעותיות בהתעלמות מהמלצת מומחי הביטחון. מעבר לדיון העוסק בהתנהלותו האישית של נתניהו, מונחת לפנינו סוגיית יסוד במדע המדינה ובקבלת החלטות אסטרטגיות. מתעוררות כאן שתי שאלות: האחת עוסקת במהות תפקידו של מנהיג כקברניט לאומי, עד להיכן מגעת חובתו למלא אחר המלצת מומחים? השאלה השנייה, עד כמה יועציו הקרובים ואף האינטימיים של מנהיג לאומי, יכולים להתקבל כמקור סמכות לגבי מניעי החלטותיו, במכלול שיקוליו הגלויים והסמויים?

בעומק העניין, שתי השאלות קשורות זו בזו. אם מצפים ממנהיג לאומי להתנהל בהכרעותיו המשמעותיות בציות למודל המתאים למנהל וועדת מומחים, אז הדיון, כאירוע מקצועי, חייב להיות שקוף ולהעלות בגלוי את מלוא השיקולים. במקום כזה מי שהיה שותף לדיון, באמת יודע ויכול להעיד על מה שהתרחש שם. אלא שמנהיגות בכירה, בוודאי ברמה הלאומית אינה יכולה להתנהל במלואה רק בממד הגלוי.

קבלת החלטות בניגוד להמלצת מומחים

עד שלא מגיעים לצומת הכרעה במצבים חסרי תקדים, ניתן להפקיד גורלנו בידי מנהלים מצטיינים. את ניהול הרכבת לדוגמה, כדאי להפקיד בידי מצטייני ניהול. אבל לא הכל בחיי חברה ומדינה מתנהל על מסילות, ומנהיגות כתכונה ייחודית, נדרשת דווקא במקום בו נגמרת המסילה. במקום בו מסתיימת הרציפות בין מה שהיה לבין מה שקורה. באירוע חירום שמתגלה בטבעו כפורץ כל מסגרת תקדימית, מסתיימת גם סמכות המומחים. זו היתה שעתו הגדולה של צ'רצ'יל כפי שאף הוצגה באורח דרמטי בסרט "השעה האפילה". מול מתקפת הבזק הגרמנית, הגנרלים הבריטים במיטב מקצועיותם נמצאו חסרי אונים. בשעה הרת הגורל של מצור דנקרק, היתה זו מנהיגותו של צ'רצ'יל שהובילה לחילוץ ההרואי של מאות אלפי החיילים שנלכדו על החוף.

כך הייתה גם מנהיגותו של בן גוריון שהתאפיינה בכל דרכו הפוליטית בהבנה עמוקה למגבלת הידע המצוי בידי מומחים. במלחמת העצמאות, ידועה ביותר התעקשותו של בן גוריון, בניגוד להמלצת המטה הכללי, לריכוז מאמץ המלחמה הראשי לירושלים. דיוני וועדת החמישה, בראשותו מבטאים פתיחות אמיצה לדיון ביקורתי. בדיון נוקב לאחר קרב לטרון, הטיח אלוף יגאל ידין- ראש אג"מ – בפני בן גוריון:

"החטיבה היחידה שאפשר היה להשיג לקרב היתה חטיבה 7… פה היתה לדעתי ההתערבות הקשה ביותר של בן גוריון, אשר לדעתי היתה בניגוד לכל סמכויותיו כאיש הרואה עצמו מוסמך לתת הוראות לצבא. כולם היו טירונים ואי אפשר היה להכניס אותם לקרב אלא כעבור שבעה או שמונה ימים אחרת זהו איבוד לדעת… ניסיתי להסביר שמבחינה טכנית זה לא יתכן, אך כל דבריי היו לשווא. בן גוריון דרש שאקרא את מפקד החטיבה, הוא רצה לשמוע את הדברים מפי המפקד…יש לי טענה קשה למפקד החטיבה שמילא את הפקודה. מבחינת כל השיקולים הצבאיים אסור היה לעשות פעולה זו, הפעולה נגמרה בקטסטרופה איומה."

בן גוריון ענה בנחרצות: "לדעתי בניצחון גדול, אמנם לא בזול." אכן קרב לטרון היה כישלון ברמה הטקטית, אבל ניצחון משמעותי ברמה המערכתית. בחכמה שלאחר מעשה, אפשר להמשיך לבחון את נכונות ההחלטה, אבל אין ספק שהיא היתה לא רק לגמרי לגיטימית אלא גם מופת לנחישות ההחלטה של מנהיג לאומי, הנדרשת במהותה גם ליכולת העמידה כנגד המלצת המומחים.

כך נהג בן גוריון גם בהעלאת יהודי עיראק במבצע מהיר ב-1950. שלמה הלל שנשלח להוביל את המשימה מספר כיצד לוי אשכול שנשא באחריות לקליטת העולים החדשים, קרא לו בטרם יציאתו לשם ואמר:

"בחור צעיר, אל תביא את כולם בבת אחת. אין לנו יכולת לקלוט אותם אין מספיק אוכל, אין אוהלים, אין עבודה לספק להם."

בן גוריון ששמע על כך, קרא לשלמה הלל ואמר לו:

"מה שאמר לוי אשכול נכון. בכל זאת תגיד לכולם לבוא מיד, עכשיו ההזדמנות ומי יודע מתי תסתיים."

ואמנם פחות משנה לאחר מכן שלטונות עיראק סגרו את הגבולות (שלמה הלל, רוח קדים, ידיעות אחרונות ומשרד הביטחון, עמ' 266-268). כאן מתגלה ייחודה של תופעת המנהיגות, בתנאיי אי וודאות, במבט שמעבר לאופק הגלוי למומחים, בנחישות ההחלטה שאינה יכולה להיות מגובה בהבטחת המומחים להצלחה.

כיצד גם יועצים הקרובים אינם בעלי סמכות למניעי ההחלטה:

מעצם טבעה מנהיגות נדרשת להתמודד בסביבות מורכבות. בסביבה שאינה מורכבת גם סדרן עבודה יעיל יכול להסתדר. כשהמערכת נעשית מרובת מתחים ומורכבת לא ניתן לנהל אותה בשקיפות מלאה, זה מה שעושה את ההנהגה לעניין רווי מסתורין. גלילי אמר על בן גוריון

"שהיה לו הכישרון לשתוק ולחטוא לבדו. כלומר, לא לשתף אחרים במחשבותיו, שיקוליו וכוונותיו. הוא גם לא גילה ליבו לפני יומנו. דומה שמאז מותו של ברל כצנלסון לא התייעץ בן גוריון עם איש, אלא היה מאזין ומחליט. על כן נשארה מערכת השיקולים של בן גוריון עלומה ונתונה לפרשנות."

(אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, עמ' 42)

גם מנהיגותו הנבונה של לוי אשכול כראש ממשלה כפי שהתגלתה בניהול מלחמת ששת הימים, נותרה רוויית מסתורין באופן שהוליך שולל גם את יועציו הקרובים. על הלילה הגורלי בחמישי ביוני, בו התקבלה בישיבת הממשלה ההחלטה לכיבוש ירושלים המזרחית, כתב מזכירו הצבאי תת אלוף ישראל ליאור:

"הדיון נמשך יותר מהצפוי…השרים התווכחו על עתידה של ירושלים לדורות. הם עשו זאת ללא הכנה מראש, ללא ניירות עבודה, מבלי לדעת דבר על תכניות פוליטיות או צבאיות."

אשכול סיכם את הדיון באמירה: "נשאיר את ענייני הצבא לצבא" ביודעו שמשה דיין שלא נכח בדיון, נתן כבר הוראות לכיבוש ירושלים. התנהלותו של אשכול בשעה זו נחוותה על ידי מזכירו הצבאי כחולשה. להבנתי הוא לגמרי פספס את עומק התחכום. אי השתתפותו של דיין בישיבת הממשלה היתה מבחינת אשכול הזדמנות לעמימות מועילה. אם הדברים יתפתחו כרצוי מה טוב ואם תתהווה תסבוכת בינלאומית, העמימות תאפשר לממשלת ישראל מוצא, בהצגת המהלך כתקלה בהבנות בין ראש הממשלה לשר הביטחון. בהיבט זה היתה כאן התנהלות מלאת תחכום ועורמה כרשת ביטחון לסיכוניי ההליכה אל הבלתי נודע. גם היועצים הקרובים חסומים ברגע שכזה, לעומק השיקולים.

לסיכום: המורכבות רבת הממדים, בה מתנהל מנהיג לאומי, היא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל בקבלת החלטות אסטרטגיות. המסתורין האופף אותה היא אתגר מורכב לא רק להיסטוריון, אלא גם לצוותי חקירה מבוססי מומחיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.