למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

למי מכוון נאום אבו מאוזן – מי הנמען העיקרי?

נאום אבו מאזן בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף נמשך כשעתיים.  מלבד צמד המילים "יחרב ביתך",  שהפכו לכותרת,  סקירתו "ההיסטורית" על תולדות הציונות, משכה את עיקר הביקורת הישראלית. לדברי ראש הממשלה נתניהו הסקירה חשפה את שורש הסכסוך: "התנגדות הפלסטינים לקיום מדינה יהודית בגבולות כלשהם".

גם לפלסטינים, בעיקר לצעירים, חלק גדול מהנאום נשמע כמו שיעור היסטוריה מייגע. אולם לנאומים פוליטיים מסוג זה יש בדרך כלל יותר מנמען אחד. במקרה זה, החברה הישראלית על פלגיה ומנהיגיה, יחד עם הקהילה הבינלאומית, היו כנראה הנמען העיקרי. במיקוד לאמות המידה החוקיות והמוסריות המקובלות כיום בעיקר במערב אירופה, ביקש  אבו מאזן לתאר מחדש  את היבטיה הבעייתיים של התופעה הציונית.  נכון שסקירתו ההיסטורית  לא כל כך עוברת את מבחן האמינות  המדעי, אבל הבעייתיות שהציג  צריכה לאתגר בכל יום מחדש את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. בכל קנה מידה היסטורי, המהפכה הציונית – בהצלחתה בהקמת מדינה ובקיבוץ גלויות – היא תופעה ייחודית וחסרת תקדים.  מי שיתעקש לתאר תופעה זו כעוד מגמה במגמות ההגירה הגלובלית יתקשה  להבין מה באמת התרחש. אבו מאזן הפנה זרקור אל האנומליה הזו שהפכה בעיניו את העם הפלסטיני לקורבנה העיקרי.

השאלה העיקרית הניצבת תמיד ברקע היא שאלת היסוד החוזרת ונשנית: אם היהודים מבקשים מקלט בטוח, והקהילה הלאומית מעוניינת להעניק אותו, למה דווקא כאו? למה על גבה של האומה הפלסטינית? בנקודה זו אנו עצמנו לא סגורים על הסיפור שלנו ואליה כיוון אבו מאזן.

 מכל מנהיגנו מאז ראשית ימי הציונות, בן גוריון עסק באופן מקיף בכל הטענות שהעלה אבו מאזן.  .

במקום להציע כאן את השקפת עולמי, בחרתי להעמיד זה מול זה כמה קטעים מנאום אבו מאזן מול דברי בן גוריון.

מתוך נאום אבו מאזן

"איך התחילה הסוגיה באזור שלנו? מדברים על הצהרת בלפור שהתקבלה לפני מאה שנים. מבקרים אותנו למה אנחנו מדברים על משהו שהתרחש לפני מאה שנים? ואנחנו אומרים: נמשיך לדבר על ההכרזה עד שבריטניה תביע התנצלות ותכיר במדינה פלסטינית. אבל ההיסטוריה התחילה הרבה שנים קודם."

 

"הוגה הדעות המצרי עבד אל והאב אל מסירי, תיאר  את הישות הציונית בצורה זו: 'המטרה של הקמת מדינת ישראל היא הקמת מדינה קולוניאלית, שאין לה שום קשר ליהדות' , כלומר השתמשו ביהודים."

 

"הרצל היה אדם משכיל שעסק בתאטרון ובשירה ולא היה לו קשר לסיפור הציוני. הוא עסק בעניין רק כי השאלה היהודית התחילה לעלות באירופה. היהודים היו נואשים בגלל בעיות כלליות ומשבר בתוך הקהילות שלהם, לא בגלל הדת שלהם."

 

"היהודים הגיעו לפלסטין היגרו אליה ועשו ממנה 'מולדת'. אבל שמרו על זכויותיהם בצרפת, בבריטניה ובגרמניה…איך היהודים היגרו לפה הרי גם כשהם נהרגו וסבלו מטבח, הם לא רצו להגר לישראל."

 

"כאשר ארה"ב הכירה בישראל כמדינה יהודית, הנשיא טרומן מחק את המילים 'מדינה יהודית וכתב במקומן 'מדינת ישראל'. אז למה אתם רוצים שאנחנו נכיר במדינה יהודית?"

מדברי בן גוריון

"מולדת אינה ניתנת במתנה אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים. אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת אפיים. מולדת זו יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם, פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות…ארץ ישראל תהיה שלנו לא כשהתורכים, האנגלים או ועידת השלום הבאה יסכימו לזה, ויבואו על החתום מטה באמנה דיפלומטית- אלא כשאנו היהודים נבנה אותה. את הזכות האמתית הממשית ובת הקיימה על הארץ נשיג לא מאחרים אלא מעבודתנו. למען תהיה ארץ ישראל שלנו עלינו לבנותה, יעוד תנועת התחייה שלנו הוא בנין הארץ."

(ניו יורק, ספטמבר 1915 , ממעמד לעם עמ' 10)

 

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת בלפור. היא קודמת לאלה. התנ"ך הוא המנדט שלנו…. אני יכול לומר בשם העם היהודי: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו בשפתנו העברית, ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזו ואישורה."

(עדות בפני הועדה המלכותית, 7 ינואר 1937, במערכה, כרך א' עמ' 77-78)

 

"הגדרת 'המטרה הסופית' של הציונות  אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית."

(פברואר 1937, במערכה א' עמ' 190)

 

"הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ ישראל עתידה לפתור את 'שאלת היהודים' בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו. כלומר, לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד העם על מרכז רוחני, (ארץ ישראל כמרכז רוחני לעם היהודי לאוו דווקא מדינה וריבונות) כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניות של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ, לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכז הארצי.

(במערכה א' עמ' 238, מתוך נאום בקונגרס הציוני ה-20 אוגוסט, 1937)

 

"מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקורה יום יום ליהודי תימן, שופך אור אכזרי על סיכויי ה'מרכז הרוחני' של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגליי 'הרוב' והמדינה היהודית, יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות.  האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע- קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

(פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158)

 

"מבחינה יהודית הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות, אלא קודם כל אהבת מולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית, מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית. ומרצון וצורך להתיישב בארץ ישראל. טלו מהציונות את אהבת הדורות למכורת האומה במשך מאות שנים, טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה."

(1938, במערכה ב' , עמ' 48)

 

"מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות…ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו."

(כוכבים ועפר, עמ' 92, 1954)

 

על ייחוד החיבור היהודי בין דת ללאום, בניגוד לטענות האסלאם שיהדות היא דת ולא לאום:  "הדת היהודית היא דת לאומית ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי."

(כוכבים ועפר, עמ' 128, 1957)

 

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל ונצח ישראל טבוע בשנים אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים."

(כוכבים ועפר, עמ' 155, 1957)

 


בקיץ 2008, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי נפגשתי במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי סולטנוב. בשיחה  על השאלה אם היהודים מבקשים קיום בביטחון למה דווקא בארץ ישראל, אפשר אולי גם בברוקלין, הוא אמר לי: "אכן איני יכול להכחיש שזו עבורכם ארץ אבות, אבל למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה ומדברים רק על ביטחון?"  נאום אבו מאזן אולי ישיב אותנו לברור מחודש לסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולעולם.

 


נוסח מקוצר של מאמר זה פורסם לראשונה בליברל, 13 בפברואר 2018

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.