ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

ההצפות במישור החוף – ביטוי לכשל תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית

נחל חדרה עלה על גדותיו, והותיר נזקים רחבים לבתים ולרכוש. הצפות חוזרות ונשנות בתל אביב ובאשקלון. בממד הטכני הנדסי, מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה למבט מיקרו. הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המאקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף.

מאז ימי בראשית, לא התגוררו ברצועת החוף הארץ ישראלית מסה כה גדולה של אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה שכנה עד העידן החדש, בגב ההר ובמורדותיו המערביים, מוגנת מפני השיטפונות וההצפות. מימי העולם העתיק ועד לתקופה העות'מנית, לא שימשה רצועת החוף מרחב עיקרי למגורים. היא נשאה בתפקיד גיאוגרפי משמעותי אחר, כנתיב התחבורה הראשי בין אסיה לאפריקה, כגשר יבשתי בין מרכזי ציוויליזציה ממזרח- בין נהרות הפרת והחידקל לבין מרכז הציוויליזציה ממערב בממלכת מצרים. על הדרך הראשית הזו, ריכזה ההתיישבות הציונית מעל ארבעה מיליון איש. כ- 60% מהיהודים במדינת ישראל חיים כיום ברצועת החוף בין חדרה לגדרה, יושבים למעשה על נתיבי הגשר היבשתי. אם יגיעו ימי שלום ומשאיות יבקשו דרך מעיראק סוריה ולבנון אל מצרים היכן יוכלו לנסוע?

רצף הבניה הישראלי ההולך וממלא את הרצועה הצרה בגודש מבנים ותשתיות, פגע קשות באיזון האקולוגי של רצועת החוף. מרחבי האספלט והבטון ההולכים ומתפשטים על חשבון מרחבי קרקע פתוחים, צמצמו מכבר את כושר הספיגה של מי הגשם ומי הצפות הנחלים. בתנאים אלה אין להתפלא על הפער ההולך ונוצר בין קיבולת תשתיות הניקוז לבין כמות הנגר העילי בסערת גשמים.

זרימת הנחלים היורדים מהרי שומרון ויהודה בימי גשמי ברכה מרוממת נפש. אולם עם הזרימה הגואה מתגברת במישור החוף סכנת ההצפה. התופעה הוכרה כבר בימי קדם. בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מתפלל על אנשי השרון: "שלא יהיו בתיהם קבריהם". ריכוז האוכלוסייה היהודי לרצועת החוף, מבטא מבחינה זו התעלמות עקבית ממאפייניה הגיאוגרפיים הטבעיים של ארץ ישראל.

מסיבות רבות, עם שיבת ציון המתחדשת במאה השנים האחרונות, התרכזה ההתיישבות היהודית לאורך רצועת החוף ובעיקר בערי גוש דן. השאלה העומדת כרגע לפתחה של מדינת ישראל היא שאלת התכנון לעתיד. האם להמשיך ולהעצים את מגמת ריכוז האוכלוסייה היהודית לגוש דן, או להכיר בכורח לאיזון גיאוגרפי ולעצב מגמות חדשות.

בן גוריון הזהיר מפני ריכוז האוכלוסייה היהודית לערי מרכז הארץ. במודעותו לסיכון, קבע בקווי היסוד לתכנית פעולת ממשלת ישראל שאושרה בכנסת בראשית מרץ 1949, סעיף מיוחד האומר:

"איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים."

( כוכבים ועפר, עמ' 202)

בעשורים האחרונים, למרות תשומת הלב הממשלתית לפיתוח הנגב והגליל, ממשלת ישראל פועלת במגמה הפוכה. על מחנות צה"ל המתפנים באזור המרכז, בהם מחנות צריפין, סירקין וגלילות, מתוכננת הקמת כ-300,000 יחידות דיור חדשות. הבנייה המתוכננת על אדמות מפעל התע"ש ברמת השרון והמאבק המתנהל על תכנית זו ראויים לתשומת לב מיוחדת. בשטח זה, נטועים כ- 30,000 עצים שיכולים להעניק פארק מרכזי לתושבי הערים הסובבים אותו המשוועים לריאה ירוקה: הרצליה, רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, ראש העין, פתח תקווה. התעקשות רשויות התכנון למצות את פוטנציאל השטח לבנייה נוספת, מתעלמת מהסיכון האקולוגי הכרוך במיצוי יתר של מישור החוף לבנייה. הגיעה השעה לשינוי כולל במדיניות ממשלת ישראל, לגיבוש תפנית במגמות המאקרו לעיצוב המרחב ההולך ומצטופף עד סף אסון.

השיקול העיקרי המוביל מגמה זו, הוא כפי הנראה לא רק מענה לצרכי שוק הדירות החופשי, אלא גם שיקולי קופת המדינה. מחיר דירה בכרמיאל הוא רבע ממחירה של אותה דירה בתל אביב. על כל משפחה שבחרה לקנות דירתה בכרמיאל או אופקים ולא בתל אביב, אוצר המדינה והבנק למשכנתאות מפסידים. מס הרכישה 5% ממיליון שקל לדירה בכרמיאל הוא רבע מ- 5% מס מ-4 מיליון שקל לאותה דירה בתל אביב. גם סכום המשכנתא הנדרש ל- 4 מיליון שקל הוא אחר מסכום המשכנתא הנדרש למיליון שקל. בהיבט זה, לבנקים למשכנתאות כמו לאוצר המדינה, קיים אינטרס גלוי בהמשך מגמת ההתכנסות לערי גוש דן. במדינת ישראל המונהגת בבשורת מילטון פרידמן, כאשר תחרות שוק חופשי נעשה לשיקול עיקרי וערכי בהנהלת המדינה, ההתכנסות לערי רצועת החוף תלך ותגבר. עמה יתגברו גם איומי הצפיפות התחבורתית, החברתית וההצפות.


גירסה מורחבת של המאמר שפורסם בישראל היום ב-31.1.2018

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *