הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

לאחר שנודע על הפיגוע בברצלונה, מומחים לטרור אסלאמי נקראו, כרגיל, להסביר את התופעה. הפעם ידעו במקרה להצביע על אימאם רדיקלי שהטיף ולכד ברשתו צעירים מהדור השני למהגרים, ארגן רשת טרור, הדריך והפעיל. תהייה אחת עיקרית נותרה ללא מענה. כמו ששואלים ילדים בשיא הפשטות: "אבל למה?" דורות של מחקר אקדמי יעסקו בכך. בינתיים כדאי להתבונן בכמה היבטים הנדרשים להתמודדות המעשית עם התופעה.

בהיבט התפעולי המיידי של מאמץ האבטחה והסיכול, לשאלה מדוע כל זה קורה אין משמעות מעשית. יש בכך דמיון להצלת אדם שעובר התקף לב: ברגע החירום תלויה הצלת החיים בסדרת פעולות טכניות, יעילות ומיידיות; אולם לאחר התייצבות המצב, נדרשת בחינה כוללת של מכלול הנסיבות ואורחות החיים שבהם נדרש שינוי. כאן השאלה "למה זה קרה?" הופכת מעשית. גם ההתמודדות עם תופעת הטרור נדרשת לבחינה בשתי מדרגות אלה: האחת – במבחן התפעולי של מערכת הסיכול והאבטחה, והאחרת – במבחן מכלול הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות והדתיות, המחוללות את התופעה ומניעות אותה.

אומרים שזה קורה בגלל הייאוש והניכור. נכון: מתוך מצוקת עוני ומחסור ברבות ממדינות האסלאם, נוצרה מגמת ההגירה. במחוזות ההגירה נוצרת מצוקת הניכור, בעיקר בקרב בני הדור השני, בשל תסכול מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין מצבם כמהגרים לבין החברה המבוססת. אלא שברצוני להעלות השערה אחרת: לא רק הייאוש והניכור שמחוללים את הטרור החדש, אלא גם התקווה.

ראוי לתשומת לב הנתון הבא, שיכול לעורר ספק בהנחה שהכל נובע מייאוש. פעמים רבות, דווקא אלה שהיתה בידם תקווה להשתלב בשגשוג המערבי הם שהובילו בהצטרפות לטרור. כמה מהטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב במתקפה ב־11 בספטמבר 2001, למדו באוניברסיטאות מובילות. במפגש בינלאומי שבו השתתפתי לאחרונה, למדתי מפי חוקרת ממלזיה כי המובילים בגיוס לדאעש בין הצעירים המלזים הם דווקא הסטודנטים המצטיינים, אלה שתקוות ההצלחה האירה להם את פניה.

אם משליכים הכל על ייאוש וניכור, עלולים להכחיש את קיומם של מניעים משמעותיים נוספים, חיוניים לא פחות להבנת התופעה. להבין את האחר פירושו להבין שהוא לא בהכרח כמוך. מלבד ביטחון ושגשוג, אדם מבקש גם משמעות. זו ליבת הדיון ההומניסטי בשאלת האדם: האם הוא יכול להסתפק בבשורת החיים הטובים שמציעים לו במערב?

המאמין הרציונלי

כאן נכנסת לתמונה הבשורה הדתית שהמערב המודרני אינו יודע להתמודד עימה. בספרו "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה", דן סם האריס בהתמודדות הנדרשת מצד העולם המערבי לנוכח הטרור החדש, המונע ממניעים דתיים. הוא מאשים את הדת בהיותה גורם בלתי רציונלי, "מעיין נובע של אלימות". בשל כך, לדעתו, יש להרחיק את הדת ולהפרידה מן המרחב הפוליטי־ציבורי. יש להודות, הטרור הג'יהאדיסטי אכן פועל בהשראה דתית. הפשטנות החילונית המודרנית תופסת את גורמי ההנעה הדתית כבלתי רציונליים. אך בדיוק כאן נדרשת הבנה לא דיכוטומית.

דווקא על מנת להתמודד בתבונה עם התופעה, מומלץ להניח כי האדם המאמין רציונלי בהתנהלותו. גם פעיל הטרור, על פי רוב, פועל מתוך נקודת מבט רציונלית, לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש ליצור בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעותה. כאדם מאמין הוא מבקש משמעות לחייו, שאותה הוא מבטא במוכנותו להתמסר למימוש חזון שעליו סיפרו נביאיו, חזון שיום יבוא ויתגשם. אלא שהנביאים לא סיפרו מתי תגיע העת, ובנקודה זו נדרש הבירור הגדול, העולה רק במפגש עם המציאות, בשאלת השאלות: האם הגיעה העת הנכונה?

נוטים לומר כי בלהט אמונתו בכוח ההקרבה, מתעלם האדם המאמין מן המציאות. ההפך הוא הנכון. המציאות בתנאי התהוותה היא שמלמדת אותו כי הגיעה השעה – ומעודדת אותו, בכוח אמונתו, לקום ולפעול. כאן טמון הוויכוח המפלג בין ארגוני הג'יהאד הרדיקליים – בין אל־קאעידה לבין דאעש. בין שני הארגונים קיימת מחלוקת על פירוש המציאות, על השאלה אם הגיעה העת. לשיטת אל־קאעידה, עדיין לא בשלו מלוא התנאים הנדרשים. לשיטת דאעש, עכשיו הגיע הרגע הגדול – "נפתחו שערי שמיים", ואסור להחמיץ את המועד. זו לא הדת, שאינה פרגמטית ומנותקת משיקול רציונלי; זו המציאות שמספרת להם כמה רציונלי לפעול דווקא כעת.
בניגוד לסברה הרווחת, גם פעילי הג'יהאד חפצי חיים, ולא ישליכו אותם מנגד סתם כך. גם האדרת המוות שלהם נובעת מתוך תודעת גודל השעה.

לדחות את הקץ

אם רק נדע לזרוע את הספק שמא עדיין לא הגיעה העת, אולי נמנע או נעכב את החלטת פעילי הג'יהאד לפעול. חובתנו, אם כן, לברר מה יוצר את הלך הרוח שבאה השעה.

במידה לא מועטה, תחושת ההזדמנות נובעת מהדרך שבה החברה המערבית מצטיירת בעיני האסלאם: כחברה במגמה של ניוון ושקיעה. מדובר בראש ובראשונה בירידה המשמעותית בילודה, תופעה הנראית כביטוי חולשה וחולי. כשאין ילדים אין עתיד, אין כוח עבודה ואין מאגר כוח אדם שימלא את שורות החיילים. במגמותיהן הליברליות, בהדגשת זכויות האדם כרעיון הגובר על כוחה של המדינה, נדמה שמדינות המערב ויתרו על הכורח לממש את ריבונותן. בכל מדינות המערב מלבד שווייץ בוטל גיוס החובה וצומצמו הצבאות, עד לסף אובדן היכולת הצבאית. גם ההסתייגות הגוברת מהפעלת כוח, וההעדפה להפעלת "כוח רך" מתוך אמונה שרצון חיובי יכול לפתור כל משבר, נתפסות כחולשה. במפגש בין המגמות התרבותיות המנוגדות, מה שנתפס כגילויי החולשה הוא שמחולל בקרב פעילי הטרור את התקווה.

כמו בטיפול בחולה הלב, הנדרש לאחר טיפול החירום לבחינת התנאים הנסיבתיים באורחות חייו, כך גם במאמץ למניעת הטרור: על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי טרם הגיעה העת. זה לא ישנה את חזונם של אנשי ג'יהאד רדיקליים, אך אולי יגרום, מתוך רגישותם לתנאי המציאות, לדחיית מאבקם האלים למועד אחר.


פורסם לראשונה ב'ישראל היום', 25.8.17.

צילום משותף ברישיון מתוך ויקי שיתוף. הועלה על ידי  Frankie Fouganthin.

2 thoughts on “הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

  1. לצערי נחשפתי להגיגיך בכתב ובע"פ רק בשנה – שנתיים האחרונות ואני מוכרח לציין שזה כרוך בהנאה צרופה, יש לך את היכולת הנדירה לשים את האצבע בדיוק על הדבר הנכון והמעניין כולל הניתוחים הנלווים לכך.
    כזה גם המאמר האחרון שלך במוסף של ישראל היום מה 230817 אודות הדלק של הטרור וזאת למרות קורטוב התמימות שבו ו/או העדר עובדות מסוימות ממנו הקשורות בהתפתחות הג'יהאד העולמי.
    אני מתכוון בעיקר למשפט שלך שבו אתה אומר " אם רק נדע לזרוע את הספק שמא עדיין לא הגיעה העת, אולי נעכב את החלטת פעילי הג'יהאד לפעול". אני מניח שאתה מכיר את ההיסטוריה של האסלאם במאה שעברה, מאז דעיכת ונפילת האימפריה המוסלמית/העות'מנית במלה"ע הראשונה ובעיקר בכל מה שכרוך בהתפתחות האחים המוסלמים והג'יהאד האסלאמי בהמשך לכך וע"פ משנתם של רשיד רידא, חסן אל-בנא, סייד קוטב, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן.
    כמו כן אני מניח שאתה יודע כיצד נוצר ארגון אל-קאעידה, ורק אזכיר שהתהליך החל למעשה בפלישת ברה"מ לאפגניסטאן וזאת הייתה הפעם הראשונה שהתפתח אסלאם בינ"ל של מתנדבים מוסלמים שהגיעו מכל העולם לאפגניסטאן ע"מ להגן על הטריטוריה ולהדוף את הפולש הסובייטי. בין השאר ובמסגרת המלחמה הקרה, ארה"ב הצטרפה למערכה הזאת לצד המורדים (המוג'הידין), תוך אימונם וציודם, באמצעות מימון סעודי. לקראת סוף המלחמה הזאת קם ארגון אל-קאעידה ולמעשה איך שלא מסתכלים על זה, ברה"מ וארה"ב השפיעו ישירות על התפתחות הארגון, משני צדי המתרס.
    מעבר לעובדה שברה"מ נאלצה בסופו של דבר לסגת מאפגניסטאן בסוף שנות ה80 ולמעשה הובסה במערכה הזאת, תוך כ 3 שנים נוספות היא גם התפרקה ובא הקץ לשלטון הסובייטי. בהקשר לכך, אי אפשר שלא להבין את תחושת המוסלמים בעולם באשר לניצחון ההיסטורי של האסלאם על מעצמת העל.
    בהמשך למשפט הנ"ל שלך במאמר, אני תוהה אם אתה יודע מה הייתה המטרה האסטרטגית של בן לאדן במתקפת 11 ספטמבר, כעשור לאחר מלחמת אפגניסטאן. אם לא, אזכיר זאת בקצרה. בן לאדן תכנן פיגוע קטלני ברמה כזאת שתאלץ את ארה"ב להגיב באגרסיביות כנגד אפגניסטאן ו/או מדינות מוסלמיות אחרות – ע"מ למוטט את המשטרים המוסלמים המושחתים ולאפשר בסופו של דבר את הקמת החליפות המוסלמית ההיסטורית, ראה ג'ורג' פרידמן, "המלחמה החשאית של אמריקה" 2004. ג'ורג' פרידמן שכתב את הספר בעזרת החוקרים שלו במכון "סטרטפורד", מציין במהלך הספר מספר פעמים שאל-קאעידה לא השיגו את כל יעדיהם ובעיקר לא גרמו להתקוממות ומרידה בעולם המוסלמי ולא להקמת החליפות. אפשר להבין שבזמן כתיבת הספר בשנת 2004, עוד התקשו לחזות את התהליכים שמצפים לעולם הערבי בהמשך, אך האביב הערבי ב2011 והקמת המדינה האסלאמית, לא מותירים ספק באשר לגאונותו של בן לאדן ולעובדה שמטרתו האסטרטגית למעשה הושגה.
    כעת זה כבר לא כ"כ משנה אם המדינה האסלאמית תמשיך להתקיים באופן כזה או אחר ואם אל-קאעידה מתנגדת למהלכים כאלה ואחרים של דאע"ש, השד כבר יצא מזמן מהבקבוק! המוסלמים הביסו מעצמת על לפני כ30 שנה, חלק מהמשטרים המוסלמים המסורתיים והמושחתים התמוטטו ואחרים מתנדנדים – אז איזה ספק בדיוק אתה מתכוון לזרוע להם עכשיו כשהם שועטים קדימה מלאי תקווה מאי פעם?

    1. אכן צביקה אלמוג גם אתה הצבעת על לב הסיפור.
      מי שמתבונן במציאות המתהווה בעיניי המאמין הג׳יהאדי באמת יכול להתעודד.
      המגמה מבחינתם מתפתחת באופן חיובי אף יותר מן המצופה.
      בקיצור זו המציאות במגמותיהם שמלמדת עד כמה אלוהים עמם גם בזכות ההקרבה -״איסתשהאד״.
      את הגלובליזציה האמריקאית במגמת כפר גלובלי מזמן הצליחו לעצור.
      עבדאללה עזאם כמנהיג רוחני החליט נכון להתמקד בזירת אפגניסטן שם נוצרה הזדמנות ומשם להפיץ את המאבק למחוזות אחרים.
      כמו סאדת בצליחת התעלה שמטרתו הראשונה היתה להוכיח שאלללא לא נטש את הערבים כך גם המערב בכיוון ההפוך חייב להתמקד בחילול רוח חדשה שתחייב בחינת מציאות מחודשת. בשאלה האם לא מיהרו בהתלהבות מאבקם לצעד אחד מהר מידי ורחוק מידי. זו החובה הקדושה לגילוי הסבלנות ״סאבר״. בינתיים אלוהים עם אלה המתמסרים לתנופת המאבק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *