Browsed by
חודש: יולי 2017

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

החלטת ראש הממשלה והקבינט לאמץ את המלצת המשטרה בסוגיית הר הבית עוררה גל ביקורת. בהסלמת האירועים, גאתה הביקורת. במשך הימים הדהדה השאלה: כיצד יכול ראש הממשלה להתעלם מאזהרות השב"כ וצה"ל?
נימת הביקורת התייחסה לרה"מ כאילו מדובר בקבלן בנייה שהתעלם מדרישת מהנדסים לכמות הברזל החייבת להשתלב לפי תחשיב הנדסי ביציקת הגג. עם זאת, לגמרי מובן מדוע אזרח מן השורה שואל ומבקש לדעת כיצד מתקבלות החלטות בממשלה. מדובר בסוגיית יסוד מוכרת בניהול ענייני מדינה. המתח המתקיים בין הדרג הפוליטי – בעל הסמכות החוקית להחלטה – לבין הדרג המקצועי, הוא תופעה שגרתית ומוכרת. שאלת היסוד, אם כן, היא עד להיכן מחויב קברניט לאומי להקשיב להמלצת יועציו המקצועיים.
ח"כ ציפי לבני אמרה כי התעלמות הממשלה מהמלצת השב"כ דומה להתעלמות מהמלצות רופא. אבל מה עושים כאשר אנו נדרשים להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות? גם במצבים רפואיים פשוטים יחסית, כמו פריצת דיסק בעמוד השדרה, מטופל יכול להיקרע בין רופא אחד הממליץ על ניתוח והשני המזהיר – "רק לא ניתוח". במקום הזה עוברת ההתלבטות למכלול השיקולים הרחב, המצוי הרחק מעבר לתחומו המובהק של מדע הרפואה. במהרה מתגלה כי אמנם יש שאלות טכניות המצויות במלואן בסמכות המומחים, אבל בגיבוש החלטה ובניהול סיכונים לא הכל יכול להיות מובל רק על פי חוות דעת מומחים.
בתחומי מדיניות וניהול מצבי עימות, סוגיה זו מבטאת את המקום שבו מתגלה בלעדיותו של מנהיג בנשיאה בנטל האחריות. אלמלא היה נדרש להחלטה שמעבר למומלץ על ידי יועציו המומחים, תפקידו היה מסתכם בלא יותר ממזכיר ועדת מומחים.

שאלה של אמון

בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהיתה רצופת מבחני מנהיגות, ידועים מקרים רבים המדגימים החלטות שהתקבלו בניגוד לחוות דעת המומחים. היה זה בן־גוריון שהדגיש שוב ושוב כי המומחים אינם מומחים אלא למה שקרה – לא למה שיקרה.
עוד בטרם הוכרזה מדינת ישראל, באפריל 1948, במתח שנוצר בין בן־גוריון לבין המטה הכללי בסוגיית המערכה על ירושלים, אמר בוועד הביטחון:
"נתעוררה שאלת שיתוף מומחים וחלקם בהנהלת המלחמה. לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים – אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים אלא נציגים ציביליים של העם… החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות – אלא על יסוד הערכה כללית של נסיבות הזמן והמקום כלומר על יסוד הערכה מדינית ועל זו אחראית הממשלה"
"בהילחם ישראל", עמ' 80.
אכן בהחלטה למקד מאמץ עיקרי לירושלים, בציווי למפקדי מבצע נחשון "בכל מחיר לירושלים", ביטא בן־גוריון לא רק שיקולים צבאיים מקצועיים. כפי שהסביר:
"אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה… השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
באופן דומה, את ההחלטה לתקיפת מנע של הרקטות לטווח בינוני של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, קיבל שר הביטחון עמיר פרץ בניגוד להמלצת הרמטכ"ל. בחוכמה שלאחר מעשה, אין עוררין שהיתה זו החלטה נכונה בעיצוב מהלכי פתיחת המלחמה. גם שיקוליו של הרמטכ"ל שלא להמליץ על התקיפה, היו מנומקים במקצועיות ראויה. יתר על כן, הדיון בחן תוכנית מפורטת שהוכנה בחיל האוויר בשנים שקדמו למלחמה, ורא"ל דן חלוץ כמפקד חיל האוויר בתפקידו הקודם, היה באותן שנים זה שיזם והוביל את התכנון. לאחר החלטת שר הביטחון, התוכנית הובאה לקבינט ואושרה. זו דוגמה לדינמיקה ראויה בדיון בין דרג מקצועי לדרג פוליטי כאשר שר הביטחון, במימוש סמכותו שמעבר לידע המקצועי, ביטא את המקום שבו מתקבלת החלטה מנהיגותית מתוך מרחב השיקולים. בתוך כך ביטא גם את האינטואיציות האישיות שאין לבטל את ערכן בקבלת החלטות.

חידת המרחב האסטרטגי

באופן העקרוני לפחות מבחינה חוקית הסוגיה פשוטה: במדינה דמוקרטית ההנהגה המדינית נבחרת על ידי הציבור, ומכאן מקור סמכותה להחליט ולהנהיג. הדרג המקצועי נדרש לסייע במומחיותו לקבלת ההחלטות, אך לא עליו הסמכות הכוללת לסיכום הדיון. במבחן הסמכות החוקית רשאית ההנהגה לקבל את החלטותיה גם בהתעלמות מהמלצות המומחים.
הביקורת הציבורית אינה יכולה אם כן לתבוע בירור מן הממד החוקי. גם לא מן הממד הנוהלי. בכל זאת לגמרי לגיטימי לתבוע בירור בשאלה האם ההגה נתון בידי קברניט שהעם יכול לתת אמון בתבונת התנהלותו.
הסתמכות על מומחים מסייעת בהיבט זה לשכנע כי החלטות מתקבלות באורח הנכון. המומחים יכולים כביכול לחזות ולספר מה הולך לקרות, ולהזהיר את הקברניטים מול מה שנראה להם כ"כרוניקה ידועה מראש". אלא שלא באמת קיימת כרוניקה שכזו, ולפעמים עד שלא נוצר החיכוך אין דרך להכיר את מה שטרם התהווה.
מצפים ממנהיג לאומי לניהול סיכונים אחראי. אלא שלא דומה ניהול סיכונים במערכת סגורה ומוגדרת כמו הנהלת בית ספר, הנדרשת לרשימת תקלות בטיחות כמו מעקה רעוע, לניהול סיכונים במרחב האסטרטגי הפתוח, לנוכח פוטנציאל סיכונים שעוד לא התממש.
כאן מזדקרת במלוא נוכחותה אשליה מודרנית רווחת – האמונה כי בכוח המומחיות המדעית־מקצועית מצוי מזור לחרדת ההליכה אל הבלתי נודע. אדם מודרני נוטה להאמין כי ככל שיובל על ידי המומחים הנכונים, תהיה בידיו יכולת נאותה לראיית הנולד ויכולת להכין עצמו גם לקראת הבלתי צפוי. אבל לא פעם עד שלא נכנסים לפעולה ומחוללים חיכוך – כמו הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית – אין דרך להכיר את פוטנציאל הסיכון וההזדמנויות המתהווה או מתגלה מתוך הפעולה.
מומחים יכולים להזהיר מפני סיכוני החיכוך, הקברניט לעומתם רשאי להחליט להיקלע לחיכוך על מנת למצות ממנו פוטנציאל אסטרטגי. "מזמור לדוד… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע…" (תהילים): זהו מבחן המנהיג – בבחירתו המודעת להיכנס לגיא צלמוות גם אם יועציו מזהירים וממליצים להימנע מכך. מתוקף אחריותו, הוא זה שיעמוד למשפט העם וההיסטוריה במבחן התוצאה.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 28.07.2017.

תמונת הרקע מתוך ויקי שיתוף, תחת רשיון שיתוף-יחוס, הועלתה על ידי משתמש Avraham Graicer.
ארץ ישראל כמערכת אקולוגית אחת

ארץ ישראל כמערכת אקולוגית אחת

הדיון על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, התמקד בעיקרו בשיקולי ביטחון ודמוגרפיה. נקודת המבט האקולוגית לא זכתה לברור ולדיון. במפגש אסטרטגי עם נציגי האיחוד האירופי, העליתי את הנושא האקולוגי ועוררתי התעניינות אוהדת.

בכנס בנושא איכות הסביבה ביהודה ושומרון, שהתקיים באוניברסיטת אריאל ביוזמת בית הספר לארכיטקטורה ובית ספר שדה כפר עציון, הציג אדריכל ישראל גודוביץ', מהנדס עריית תל אביב לשעבר, ביקורת עקרונית על תכנית המתאר הארצית- תמ"א 35. לטענתו, התכנית התעלמה לחלוטין מכל התייחסות למרחב שמעבר לקו הירוק. מדובר בהתעלמות לא רק מצרכי תכנון למרחב שמדינת ישראל פועלת בו, הלכה למעשה, אלא בהתעלמות גם ממערכת הזיקות האקולוגיות המתקיימות בין מדינת ישראל בגבולות 67, לבין יתר מרחבי הארץ ביהודה ושומרון.

בהרצאתי בכנס, הצבעתי על שלושה תחומי פיתוח בתחום התשתיות, הסובלים עד כדי סף קריסה, מהגבלת אופק התכנון הארצי למרחב הלכוד בגבולות 67.

תשתיות תחבורה

במאה השנים האחרונות, התיישבו מרבית היהודים ברצועת החוף. בין נתניה לראשון לציון מתרכזת כיום כ-60% מהאוכלוסייה היהודית בארץ. שלושה כבישי אורך: 2,4,6, עוברים ברצועת החוף מצפון לדרום והם עמוסים במשך רוב שעות היום. בשעות העומס, גם כביש 6 שהיה אמור לפתור את מצוקת התנועה, סובל מעומסי יתר. קיים רק פתרון אחד במרחב פתוח ונוח יחסית, כפוטנציאל בלתי ממומש, הפרוס לאורך צדה המזרחי של שדרת הרי יהודה ושומרון. מדובר בתוואי תחבורה נוסף, הנדרש להיסלל, מהגלבוע לערד, על בסיס ציר אלון, בתווך האמצעי בין בקעת הירדן לשדרת ההר. בתכניות הנושא מוכר ככביש 80 , שסלילתו ממישור אדומים לערד, עוכבה עד כה מסיבות מדיניות. כביש כזה, ברמת כביש 6, הכרחי להסטת עומסי תחבורה בהם משאיות רבות הנעות כיום בין צפון הארץ לדרומה בכבישי רצועת החוף. בנוסף, כביש מהיר בתוואי זה, ישרת בראש ובראשונה את תושבי גב ההר ביהודה ושומרון, הפלסטינים והיהודים, המצטופפים כיום על כביש 60, שפעולת הרחבתו מסובכת מסיבות רבות.

מדובר בפרויקט היכול לעורר עניין בינלאומי. בעת העתיקה ועד תום התקופה העותמנית, שימשה דרך הים ברצועת החוף של ארץ ישראל, כגשר יבשתי בין מסופוטמיה במזרח למצרים במערב. אם יפרוץ לפתע שלום אזורי ומשאיות מבגדד ודמשק יבקשו אפשרויות תנועה למצרים, היכן ינועו? דרך הים כגשר יבשתי, חסומה מכבר. כביש אורך במזרח הארץ, שאינו יורד עד עומק ים המלח, ואינו מאלץ טיפוס משאיות במעלה סדום, מציע גשר יבשתי בינלאומי, כתחליף לרצועת החוף: משאיות וגם רכבות, מארצות המזרח יעברו את הירדן במעבר שיח חוסיין ימשיכו בתנועה דרומה לערד ומשם מערבה לניצנה בואכה מצרים.

תשתיות חשמל

רוב תחנות הכוח הישראליות פרוסות לאורך החוף ומספקות חשמל גם לצרכי הרשות הפלסטינית. נבחנת בניית תחנת כוח נוספת באזור בית שמש שתשרת בעיקר את תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים והיהודים. אם תחנה כזו, תיבנה מזרחית לירושלים במישור אדומים, יחסכו קווי המתח האמורים להימתח כתשתית נוספת על פרוזדור ירושלים העמוס מכבר בתשתיות מרובות. גם זיהום האוויר יתחלק במרחב באופן מאוזן יותר. בכל דרך, פיזור נכסים יועיל בהיבטי ניהול סיכונים לשעת חירום.

מערכות טיהור שפכים וניצול המים

הערים הגדולות בגב ההר: שכם, רמאללה ירושלים וחברון שוכנות על קו פרשת המים. הביוב שלהן זורם בנחלים: מזרחה אל בקעת הירדן וים המלח ומערבה למישור החוף. הביוב של ירושלים המזרחית, זורם אל ים המלח בנחל קדרון. הביוב של שכם ורמאללה זורם ללא טיהור או בטיהור חלקי, אל ערי השרון וגוש דן. הביוב של חברון זורם אל באר שבע. בכל דרך, בין אם הארץ מחולקת לשתי מדינות ובין אם נותרת במסגרת מדינתית אחת מן הירדן לים, נדרשת התארגנות משותפת לאיכות הסביבה, בכלל זה ניקוז וטיהור מי השופכין וניצולם הנכון. מאמץ כולל במסגרת תכנון משותף, ישנה את נופי הארץ לטובת כל תושביה ויצור מרחבי קייט וטבע משוקם, לצורכי האדם החי והצומח. הזרמת מים מטוהרים ומי ים מותפלים בכמות משמעותית לנחלים ולאפיק הירדן, תשפיע לטובה גם על מצבו המתדרדר של ים המלח.

הבנייה בקלקיליה

הסערה שהתחוללה בסוגיית הבניה בקלקיליה היא הזדמנות להעביר את הדיון ממיקוד נקודתי, בכל תכנית בנייה לגופה, אל דיון מאקרו, המעוגן בתכנון סביבתי כולל. מדובר במערכת אחת המחויבת בניהול אחוד באיזון בין מתן מענה למצוקת הדיור לבין שימור המרחב הפתוח. בתכנית מרחבית כוללת תיבחן גם מגמת פיתוח ירושלים מערבה, כמו מיזמי הר חרת ובת הרים, אשר גורמי התכנון הממשלתיים ממשיכים לקדם, בעוד, הרחבת ירושלים מזרחה אל המרחב הפתוח במישור אדומים, יכולה להציל את נכסי הטבע בפרוזדור ירושלים ולהוזיל מחירי הדיור.

תכנית אב ארצית

תכנון מנקודת מבט אקולוגית מוכר לרעה, כמתמקד בהגנה קנאית על נכסי הטבע ובהרחקת האדם מפגיעה בהם. אולם נקודת מבט תכנונית אקולוגית כוללנית, מתמקדת בבחינת מכלול הצרכים האנושיים, בשאיפה להשגת איזון נכון בין כלל צרכי האדם לבין שימור הטבע. זו הנחת היסוד שהוצבה בבסיס תכנית המתאר הארצית – תמ"א 35. ניסוח מטרת העל של התכנית מבטא היטב את נקודת המבט הכוללת, בהגדרת השאיפה הלאומית ל"פיתוח המרחב של ישראל באופן שיאפשר השגת המטרות של החברה הישראלית על מרכיביה השונים, ומימוש ערכיה כמדינה יהודית, כחברה קולטת עליה וכחברה דמוקרטית." בהתאם לכך נוסחו המטרות הביצועיות : "גיבוש הפיתוח היישובי של ישראל במספר קטן של מרחבים מעוירים מוגדרים…פיתוח מערכת של שטחים פתוחים ושלד תשתית תחבורה, פריסה מאוזנת של האוכלוסייה, בין חלקי המדינה השונים…פיתוחה וחיזוקה של ירושלים כבירת ישראל."

לאור מטרות אלה, הדיון על משמעות חלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות, חייב לבחון האם מטרות אלו ניתנות למימוש גם במצב נסיגה לקוי 67?

מדובר למעשה על בחינת המרחב הנדרש לקיומה של מדינה ישראל המתקרבת בעוד כשני עשורים לאוכלוסייה בת 15 מיליון איש? המצדדים בפתרון החלוקה שאלו אותי: "ואיך הסתדרנו לפני 67?" התשובה פשוטה: היינו אז מדינה קטנה בת לא יותר משני מיליון אזרחים. במבחן צורכי המרחב להם נזקקת מדינת ישראל ההולכת וגדילה וקולטת עליה, היא אינה יכולה להסתפק עוד בגבולות רצועת החוף. בניגוד לתכנית אלון ולמתווה רבין, שעמדו על שימור בקעת הירדן במלוא ממדיה בשליטה ישראלית, תכנית שתי המדינות במתווה קלינטון, בהסכמת ראשי הממשלה ברק ואולמרט, דחקה את מדינת ישראל לנסיגה מלאה, גם מבקעת הירדן. הותרת גושי ההתנחלויות בריבונות ישראלית, אינה מעניקה מענה ממשי למצוקת המרחב ברצועת החוף הצרה, הרי מדובר בלא יותר מ- 5% מן השטח שנכבש ב-1967 ולשם כך חויבה ישראל להציע בתמורה שטחים חלופיים. בכל דרך, גם ללא סיפוח מוצהר, נדרשת תכנית מתאר ארצית כוללת לארץ ישראל המערבית, כמערכת אקולוגית אחת.

מפת אנאפוליס
המפה שהוגשה על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט בועידת אנאפוליס מבטאת את מצוקת המרחב במדינת ישראל המתכנסת חזרה לרצועת החוף.    (מתוך מאמרו של עומר צנעני באתר מולד)

 

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

מסמך עמידרור כאיום למפעל ההתיישבות

לתומכים בפתרון שתי המדינות הצטרף אלוף מיל' יעקב עמידרור. במחקר שפרסם על "הגישות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" (מרכז בגין –סאדאת מספר 129) , אמנם הדגיש כי התנאים לכך רחוקים לפי שעה ממימוש, ואף הזהיר מפני צעדים חד צדדיים בטרם עת. אולם על מנת לשמר את האפשרות לפתרון חלוקת הארץ בעתיד ועל מנת לשכנע בזירה הבינלאומית כי מדינת ישראל כנה בשאיפתה לפתרון שתי המדינות, המליץ: "לצמצם את הבנייה לגושי ההתנחלויות".

עמידרור אינו הראשון הממליץ להקפיא בניה מחוץ לגושיי התנחלויות. המלצתו זהה למדי להמלצתם השגורה של מנהיגי המחנה הציוני. אולם לעמדת עמידרור משמעות מיוחדת כראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר בשרות ראש הממשלה נתניהו, וכאדם שמעבר למומחיותו הביטחונית רבת השנים, מזוהה כמייצג עמדת ימין לאומי מסורתית. דווקא בשל כך מסקנותיו צריכות להדהד כסיכון למפעל ההתנחלות. דעתו כמובן לגיטימית, אך רצוי ללמוד ממנה את פוטנציאל האיום לעתיד ההתיישבות.

בנייה בגושי ההתנחלויות
בתים בישוב אפרת

הסיכון המידי בעמדת עמידרור טמון בעצם קבלתו העקרונית את העמדה הפלסטינית הנתמכת על ידי הקהילה הבינלאומית כי פתרון שתי המדינות דורש נסיגה ישראלית מכל השטח שנכבש ביוני 67, בחילופי שטחים תמורת גושי ההתנחלויות, המתכנסים לכדי לא יותר מ-5% מהשטח. ההתיישבות מחוץ לגושים, פרוסה ברובה המכריע בשני מרחבים: הראשון בבקעת הירדן המורחבת המשתרעת על פי תכנית אלון מקו הירדן ועד קווי הרכס המזרחיים בשומרון ביישובים: אלון מורה, איתמר, מגדלים, קידה, כוכב השחר, רימונים. המרחב השני, בפרוזדורים המובילים אל בקעת הירדן במישור אדומים ובציר חוצה שומרון. הפסקת הבניה ביישובים מחוץ לגושים, מבטאת הלכה למעשה מסר מובהק לקבלת מתווה קלינטון כנקודת מוצא להסדר.

יתר על כן, כאשר מדובר על הקפאת בנייה מחוץ לגושים בשטחיי C, מדובר רק על ההתיישבות היהודית. בינתיים, הבנייה הפלסטינית במרחב זה, המתבצעת בחלקה בתמיכה ישירה של האיחוד האירופי, תמשיך לשגשג וליצור עובדות מרחביות חדשות. על אף שעמידרור שולל צעדי נסיגה חד צדדיים, המלצתו יוצרת למעשה ויתור ישראלי חד צדדי: ויתור מראש במאבק על עתידו של המרחב הפתוח. בכך, כהנחת יסוד לגבי קווי המתאר להסדר הקבע, עמידרור קיבל למעשה את ההנחה כי בסופו של יום, היישובים מחוץ לגושי ההתיישבות, לא יוותרו בידינו. זהו סלע המחלוקת, שאלת הדיון בניסוח זה, ממש לא ברורה לציבור ומעולם לא הוכרעה.

יגאל אלון
יגאל אלון ואבות הציונות חשבו אחרת

יגאל אלון שהבין אחרת מעמידרור את אופיו הדינמי של המאבק על המרחב, הסביר:

"אני מסתייג מן הדעה, שאין להעלות יישובים חדשים בגולן ובבקעת הירדן, משום שאין התנועה מסוגלת להבטיח מראש שאמנם לא יינטש אף לא אחד מהם…עם יישובים גדל הסיכוי במאבק המדיני, עם היישובים אולי גם תגדל נחישותנו לעמוד על גבולות בני הגנה."

יגאל אלון, מוקדים, עמ' 83-64.

מדינמיקה זו של מציאות המתהווה מתוך המעשה ההתיישבותי, עמידרור מעדיף להתעלם. באצטלת מומחה לתמונת המציאות קבע:

"כשבוחנים לעומק את ההצעות של הימין לטיפול בבעיה (הדמוגרפית), מסתבר שהם אינם מבחינים בין הרצוי למצוי, בין חלומות לבין העולם האמיתי."

(עמ' 41).

רצוי להזכיר כיצד כל המעשה הציוני מראשיתו, התבסס על האמונה כי במעשה החלוצי טמונים הכוח והיכולת לחולל שינוי, גם במה שנראה כקבוע במציאות ה"אמיתית". השאיפה היתה להפוך רצוי למצוי. לא בהתעלמות מן המציאות, אלא דווקא בחיבור אליה, במיצוי אקטיבי של הפוטנציאל הגלום בה. בנאומו בקונגרס העשרים, אוגוסט 1937, תיאר בן גוריון את המתח בו ראוי להתנהל:

"בכוח האמונה ובכישרון הראיה המפוכחת: עלינו לנקוט בבת אחת גם בריאליות וגם ב'מיסטיקה'. וב'מיסטיקה' אני מתכוון לאמונה ורצון…עלינו להיות בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא חת, ביחס לעתיד עתידנו."

במערכה א', עמ' 242.

בהרכנת ראש בפני המציאות, על האיום הדמוגרפי שהיא מציבה לקיום המדינה היהודית, בתוספת עמדת הקהילה הבינלאומית, עמידרור מקבל את כורח פתרון שתי המדינות. בנוסף קבע כי הוויכוח האידאולוגי בחברה הישראלית, מתרחש בין שתי קבוצות מיעוט, כאשר "במרכזה של החברה היהודית בארץ יש רוב גדול אשר רוצה פתרון ומוכן לשם כך לוותר על הזכות בחלקי ארץ נרחבים, אך רק תמורת הסכם אשר יבטיח את הביטחון והשקט." גם אם מסכימים לתיאורו, ואלה המגמות המאפיינות במציאות הנתונה, מי אמר שהן קבועות?

הסיכון הגדול בהמלצת עמידרור נובע מן המגמה לחולל פיצול בין המתנחלים לסוגיהם, בין המתגוררים בגושים לבין המתגוררים מחוץ להם. המגמה להפריד בין קבוצות המתנחלים, בוטאה לראשונה בהסכם ביילין-אבו מאזן. לראשונה הוצבה מחיצה בין מתיישבים בגוש עציון המערבי, שיזכו להישאר בבתיהם בכל הסכם, לבין מתנחלים ביישובים האחרים. הפירוד פגע בכוח המאבק המלוכד והעצים את בידוד הקבוצה האידיאולוגית. בכל תנועה חלוצית החותרת לשינוי המציאות, קיים יסוד ראדיקלי והוא מובל תמיד בידי מעטים המוכנים לשאת קשיי מאבק, אך זקוקים לתמיכת ההמונים.

הטלת פירוד בין המיעוט החלוצי לבין ההמונים, יוצרת את התנאים לדיכוי כוח הפעולה החלוצי. לשם חותרת המגמה להקפאת ההתיישבות מחוץ לגושים וראוי להכיר בהגיונה המאיים. הבטחת עתיד תושבי מעלה אדומים ואריאל, הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, גם מחוץ למגזר האידאולוגי של תנועת ההתנחלות, כמו הבטחת עתיד הערים החרדיות, ביתר עילית, קריית ספר, הזוכות לתמיכת הציבור החרדי הרחב, נולדה כנראה לא רק משיקולים כלכליים הכרוכים במחיר עקירת יישובים עירוניים גדולים. בשם קונצנזוס מדומיין, מכינים תודעה ציבורית שתאפשר עקירת מעל מאה אלף מתיישבים. בהיבט זה, ההמלצה למיקוד מאמציי הבנייה רק בגושי ההתיישבות, טומנת בחובה סכנה לבידול חברתי ותודעתי הולך ומעמיק של יתר היישובים.

לנוכח איום הבידול, הציווי האופרטיבי המידי הוא להרחיב את תמיכת ההמונים בהתיישבות במלוא המרחב. קהל היעד למשימה זו הוא אותו גוש מרכזי, בתווך שבין האליטות היריבות. מול קבוצה רחבה זו, השואפת ביסוד אמונתה לגאולת ציון, ראוי למקד מאמץ להביאה לידי שותפות למפעל ההתיישבות, ביצירת הכרה ציבורית רחבה כי במרחב הפתוח ממזרח לקו הירוק, טמון עתידנו: לא רק משיקולי ביטחון, אלא גם מצרכי מרחב הקיום הצפוף ברצועת החוף, ההולך וקורס מצפיפות יתר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 7 ביולי 2017.