חיילי צה"ל – החיילים של כולנו 

חיילי צה"ל – החיילים של כולנו 

במשפט קצר ובמילים ברורות,  העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר  מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית:  חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא הילד של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קאנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של  רועי רוטברג בנח"ל עוז.

דווקא בחוגי ימין לאומיים בחרו למצוא פגם בדבריו.  מעבר לביקורת על העיתוי, יממה לפני הכרעת הדין במשפט אלאור עזריה, שאלו בהתחשבנות מגזרית, מדוע הדברים מתקבלים באהדה בין מובילי השיח הישראלי,  דווקא בהקשר הזה, "במשמרת של עזריה" ולא בהקשרים קודמים, כמו  במחאת ארבע אמהות.

לעומתם, מצאתי בדברי הרמטכ"ל הזדמנות להעצמה מחודשת  של מרכזיות צה"ל בתודעה הישראלית, כמרחב משותף להזדהות ממלכתית חוצת מגזרים.

אכן כל חייל וחיילת הם בן ובת לאביהם  ולאמם.  הרמטכ"ל  בוודאי לא בא לבטל משמעותה של זיקה בסיסית זו.

נכון שגם צה"ל עבר תפנית חשובה בפתיחותו למעורבות ההורים. לפעמים פתיחות זו מעיקה על המפקדים, אבל במקרים רבים השותפות  תורמת ומסייעת.  ביום חורף אחד ברמת הגולן בהיותי סגן מפקד אוגדה 36, הגיע למפקדת האוגדה אב מודאג. סיפר שזה עתה החזיר לגדוד הצנחנים את בנו ואת חברו לפלוגה שהגיעו הביתה כנפקדים.  בנו, שהיה בן יחיד, שרת בגדוד צנחנים שהתאמן  בגולן. האב ביקש ממני לבחון בעצמי האם נכונות טענות בנו על מפקד הפלוגה, או שמא הבן פשוט חלש ואולי לא מתאים לעומס השרות הקרבי.  נסעתי לגדוד, מצאתי את בנו  באחד האהלים נוטפי הגשם בסערה החורפית, שוחחתי עמו והתרשמתי.  חזרתי אל האב בהבעת הערכה שבנו ממש בסדר וטענותיו כלפי המ"פ משותפות גם לאחרים. הנושא היה ראוי בעיני לבדיקה עניינית.  רב אלוף בני גנץ שהיה אז מפקד החטיבה, קיבל  את המסר ערך את בדיקתו והחליט לסיים את תפקידו של המ"פ.  לא למען רגישות "הילדים של כולנו" התקבלה ההחלטה, אלא למען תפקודה הנכון של היחידה ויכולתה לעמוד במשימותיה.  זו היתה וממשיכה להיות רוח צה"ל.

אפשר גם לעשות חסד עם הביטוי "הילד של כולנו", מהמקום בו הביטוי  מבטא אהדה  לחיילינו, בחרדה לאומית משותפת לגורלם, בציפייה לשובם בשלום מכל משימותיהם.  לא את זה ביקש הרמטכ"ל לקחת מן הציבור. הוא בא להדגיש את גודל ציפייתו מן החייל, את משמעות דרישתו הנוקבת כי ברגע של מבחן,  יעשה החייל  כל שביכולתו ואף מעבר לכך, למען עמו ומולדתו.  את זה אין דרך לדרוש מאדם שממשיכים לתפוס אותו כילד.  עם כניסת הנער והנערה הצעירים לשורות צה"ל, הם מחויבים לרגע  בו ימצאו במבחן העליון שבו, כפי שהדגיש בן גוריון, על כתפיהם ממש יהיה מונח גורל האומה.  ברגעי מבחן אלה., להיות חייל זה עניין טוטאלי.  ברגעים כאלה, המתפרצים לעיתים ללא הכנה מוקדמת, החייל  הוא נציג ממלכתי במבחן לאומי הרה גורל.

זרובבל הורוביץ
זרובבל הורוביץ, שיירת נבי דניאל. מתוך ויקי שיתוף

ברגע המבחן הזה עמדו בהצלחה רבבות חיילי צה"ל לדורותיו. זו היתה לדוגמה  גבורת זרובבל הורוביץ, מפקד משוריין פורץ מחסומים בשיירת נבי דניאל בתש"ח.  בשובה של השיירה מגוש עציון לירושלים,  נקלעה למארב ולקרב ממושך. כשהבין זרובבל שרכבו לכוד לבדו בין התוקפים הערבים , חיפה על חייליו הבריאים בנסיגתם אל יתר הכוח, נותר להגן על הפצועים וכשאפסה תקווה לחילוץ,  פוצץ את המשוריין על עצמו וחייליו. על כך עוטר בעיטור הגבורה.  אלו פני המלחמה ברגעיה הקשים והיא באמת לא מקום נעים ומוגן ל"ילדים של כולנו".

כיצד וממתי נהיו חיילי צה"ל ל"ילדינו"? זו אינה שאלה היסטורית.  זו שאלה של השקפת עולם חברתית.  זו אחת התוצאות של השקפת עולם ניאו ליברלית הסוחפת מזה כמה עשורים את העולם המערבי.  לענייננו השאלה מתמצה בסיפור שאנו מספרים על השאלה מדוע מתגייסים בגיוס חובה.  בהשקפת עולם אזרחית ליברלית, המעמידה את בסיס הקיום החברתי על  הפרט וחרותו, גיוס החובה אכן מהווה סוג של נטל, כמו תשלום מיסים.  הנטל מוצדק במסגרת משוואת עלות תועלת המבהירה שכדאי למען מימוש האינטרס הפרטי של כל יחיד ויחיד, שכל אחד יתגייס בתורו, במשמרת שלו, למען הבטחת יכולתו בהמשך, למצות את חייו בדרכו.  לאורך  הדרך, האינטרס הפרטי ממשיך לעמוד במרכז מערכת השיקולים.  בחברה המגויסת, לעומת זאת, כפי שהכרנו אותה בטרם  הקמת המדינה  ובשני העשורים הראשונים לאחר הקמתה, האינטרס המוביל הוא האינטרס הלאומי.  נקודת המבט של צרכי הכלל לא רק קודמת  בהשקפת עולם זו, לנקודת המבט האישית פרטית, אלא אף מעניקה משמעות ותוכן לחיי הפרט.  במקום הזה הגיוס אינו רק כורח מתוקף החוק, הוא קודם כל זכות והזדמנות לשותפות באחריות הלאומית הכוללת.   כשנער ונערה מתגייסים בתודעת הזכות לשותפות באחריות כוללת, הם ממש לא יכולים להסכים שמישהו ימשיך להתייחס אליהם  כ"ילדים".

האלוף במיל' עמוס חורב מספר כיצד בתום הקרב על הר ציון בתש"ח, הגיע עם עוד שני מפי"ם  בפלמ"ח, למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים. נכנסו לחדרה של גולדה מאיר שהייתה במעמד שרת החוץ, התיישבו הדליקו סיגריה והמתינו.  כשנכנסה גולדה מאיר שאלה: "בחורים מה אתם עושים כאן?" ענו לה: "אם לא ברור לכם בהנהגה שאנחנו הולכים לנצח,  באנו לספר שאנחנו מנצחים." זה בעיני הביטוי לתודעת אחריות משותפת ושם צריך להימצא גם החייל הצעיר ברגעי המבחן.

דברי הרמטכ"ל הם הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים  לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי.  עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום, 6/1/17. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *