מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכל. מאז סתיו 1993, עולמנו השתנה. ואם מפליגים אל אוסלו, כדאי לשוב אל נכונותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין להפליג בעצמו אל מגמת ההסכמים ההם. בבסיסה ניצבו כמה הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי. בואו ננסה לבחון את תקפותן אל מול תמורות הזמן.

  • ברית המועצות ועמה ברית ורשה קרסו. תם איום המלחמה הקרה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי.  בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
  • הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי, בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל־דמוקרטית במערב אירופה, נראה כמנצח. השגשוג במערב, בשילובו בערכי חירות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה לאנושות.
  • התהוות האיחוד האירופי, בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות, עיצבו ביבשת תודעת מרחב חדשה. ציפו לחולל בכך מיזוג רב־לאומי ורב־תרבותי, בתקוות מזור ופיוס לסכסוכים עתיקי יומין. הסדר החדש נתפס כביטוי מוחשי לאידיאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית. הכיוון נראה מבטיח מתוך ההנחה, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור, לא ירצה לשוב אל החושך. ההיגיון דאז ניסח את הצפי כי במוקדם או במאוחר יצטרפו למגמת היציאה אל האור כל יתר תושבי תבל.
  • הערבים היו בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם שותפות מקומיות: מצרים, סעודיה וסוריה. יאסר עראפת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסדאם חוסיין, נקלעו למצב משברי. המאמין המוסלמי יודע להכיר מצבי חולשה והוא מצווה להכיל אותם, בהסתגלות לתנאי החולשה. זוהי תודעה מסורתית של ממש. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"ף לתהליך אוסלו.
  • החברה הישראלית באותן שנים עברה שינויים משמעותיים. בהיפתחות מואצת למגמות הכפר הגלובלי, עברנו מתודעת חברה מגויסת אל חברה ליברלית, בחתירה למימוש עצמי.  נוצרה הכרה בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שרוח ההקרבה הלאומית תימוג.

ובכן, די במבט ביקורתי חפוז כדי  לגלות עד כמה תקפותן של הנחות יסוד אלו הלכה ונמוגה מאז 1993.

עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה. רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי ומשפיע.  מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית (כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה), אך מטלטל בלי הרף את היציבות. אירופה מאוימת מן הלחימה באוקראינה. כוחות אסלאמיים רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוחה, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה. הטלטלה במזה"ת חוללה גל פליטים ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי האיחוד שלה.

ומשהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר, שכיוונה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו  בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי הצטמצמה. רעיון השלום ההדדי הוחלף באופק הציפיות הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".

הבקיא בשיח הגרמני יודע שגם בענקית האירופאית השלווה הזו מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה".  כן, ראוי כנראה לחשב דרכנו מחדש, בעיניים פקוחות.

 


פורסם לראשונה בליברל, 13 בנובמבר 2016

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *