תפילת חנה-כתמצית תפילת ראש השנה: ביטוי לתקווה הטמונה  במציאות קיומנו הנתונה בשינוי מתמיד

תפילת חנה-כתמצית תפילת ראש השנה: ביטוי לתקווה הטמונה  במציאות קיומנו הנתונה בשינוי מתמיד

"ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון…כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל"

(שמואל א' ב, ז'-ח')

בהשקפת העולם המונחת ביסוד תפילת חנה, מצוי קוד גנטי  להשקפת העולם התנ"כית  על אודות מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. תפילת חנה מבטאת  יסוד מרכזי בהבנתנו את מצב האדם.  מידי יום, הכל מתהווה מחדש ונתון לשינוי:  העשיר עלול ברגע לאבד את עושרו, החזק עלול לאבד את כוחו, ומצד שני, באותו כוח שינוי, העני והחלש יכולים  בהרף עין להיוושע. הכל פתוח להתהוות והיציבות כתופעה, אינה יותר מאשליה בורגנית. זו תפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכל ארעי. אם גם זריחת החמה מידי בוקר חוזרת על עצמה רק מכוח רצון האל וחסדו –  כנאמר: "יוצר אור ובורא חושך…המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – הרי מי אנו ? "מה אנו ומה חיינו…".

סיפור ישועת חנה ותפילתה הנקראים בהפטרת יום א' לראש השנה, נראה על פניו, כסיפור המשך, לפקידת שרה והולדת יצחק הנקראים  באותו היום. אולם  בכריכתם יחד שני הסיפורים יוצרים משהו חדש. בזיקתם זה לזה, הם צובעים  לנו, בקווי יסוד אקטואליים,  תוכן מעשי, הנוגע  למשמעותו האנושית  קיומית של יום הרת עולם, במשמעותו הכפולה.  בממד האחד, יום הרת עולם, מאזכר את ראש השנה  כרגע של הולדת, כיום בו נברא העולם אי שם  בימי בראשית.  בנוסף,  ואולי אף בממד חשוב יותר, יום הרת עולם מדגיש את הממד הדינמי העכשווי:  מידי יום היקום  הולך ונברא מחדש, כל יום הוא למעשה יום הרת עולם. אך במיוחד  בראש השנה, בזיקה הכוללת המתהווה בו, בין  היקום  העומד לגורלו  בידי בוראו, לבין גורלו של כל יחיד ויחיד,

קו רעיוני רציף מחבר בין לידת יצחק, גירוש ישמעאל, עקידת יצחק ותפילת חנה: חיי אדם מיטלטלים בין אסון לבין ישועה, בין לידה לבין סכנת המוות, בין הצלה ניסית ההופכת ללידה מחודשת, לבין הכרת היותנו עפר ואפר. גם ההבטחה הגדולה: "כי ביצחק יקרא לך זרע",  נראית מרגע ציווי העקידה, כארעית ונתונה לטלטלה.

כאן תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח.  השאלה היא כיצד תופסים את השינוי המאיים על היציבות, האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של  תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המנהל התקין", משיב מצב לקדמותו השגרתית הסדורה והיציבה, או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך  טבעו של עולם. התיקון בהיבט זה, הוא למעשה בריאה מחודשת של סדר חדש הנתון אף הוא לשינוי וחוזר חלילה.  בתרבות האירופית מערבית, היציבות מבוקשת  בתור מצב היסוד – כסדר אידיאלי, בר מימוש בידי אדם תבוני. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו טיפול בתאונה, במאמץ להשיב את הסדר היציב אל מסילתו הקבועה. עבור אדם בתרבות המזרח – בכלל זה ביהדות התנ"כית, בתרבות הערבית, בתרבות הסינית ואפילו הרוסית- זה ממש להפך. אין מסילה קוסמית קבועה.  דווקא תודעת אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא נתפסת כתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכל פתוח, הכל בר חלוף.  במצב תודעתי שכזה, אדם חי תמיד בחרדת קיום, ברוח הגיונו של ר' יוחנן שפתח במסכת גיטין את אגדות החורבן באמירה הידועה: "אשרי אדם מפחד תמיד". (גיטין,נ"ז). השקפת עולם כזו, אכן מעוררת חרדה קיומית ומעוררת אימה. למי שאינו מאמין בישועה ממש קשה לחיות ככה.  אם הכל ארעי,  כיצד יוכל  אדם לשאת  את אי הוודאות הכרוכה בשינוי המתמיד? כיצד יעז  לצעוד לקראת  הבלתי נודע, בלי היכולת לייחל לישועה?

דווקא לשבע ולעשיר חשובה תודעת היציבות, היא מאפשרת  להם להאמין שכל מה שישנו בידיהם, יוכל  להמשיך להיות בידיהם גם מחר. בדיוק אליהם מכוונת קריאת ההתעוררות השזורה בתפילת ימים נוראים, המזמינה אדם להכיר בארעיותה המתמדת של יציבות חייו ועולמו.  מצד שני, דווקא בעומק תודעת הארעיות,  טמון פוטנציאל השינוי. עליו נישאת בשורת  הגאולה והישועה, עבור אלה החיים  בסבלות  העוני, הדיכוי והקיפוח. הידיעה שבהרף עין הכל יכול להשתנות, היא איום ממשי למי שמצפים להמשיך להחזיק  בעושרוםובכוחם, אך גם בשורה ותקווה למייחלים לשינוי.  מתוך אמונה זו שרו הפרטיזנים בימי החשיכה הגדולה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה, זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא…"

אכן תפילת חנה מציינת לראשונה את הציפיה לישועה הטמונה בצמיחת קרן משיח  ה' , ומהדהדת במילים המסיימות : "ויתן עוז למלכו,  וירם קרן משיחו" (שמואל א', ב', י'). על רעיון המשיח, כבשורת גאולה אנושית וקוסמית, אמר הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן, שהוא התרומה המשמעותית ביותר של עם ישראל לאנושות .

על יסוד זה של עולם הנתון בהתהוות מתחדשת ובבריאה מתמדת, עומד גם רעיון התשובה. לא כאפשרות לתיקון, כמו תיקון טכני של מצב תאונה, אלא כפוטנציאל שינוי הטמון בכוח להיברא מחדש. כבקשת דוד: "לב טהור ברא לי אלוהים".(תהילים נ"א)

ובכן היקום הולך משתנה ובתוכו גם האדם. עם ההתהוות הבראשיתית המתחוללת מחדש ביום הרת עולם, יכול אדם להשתלב בתנועה הגדולה, יחד עמה נתונה בידו הבחירה להשתנות ולהיברא מחדש לטוב או לרע, מוכוון בבחירתו החופשית בכוח תשוקותיו, חרדותיו, תבונתו ויראת אלוהיו. מתוך ראיית  האדם כישות משתנה, נאמר בפרקי אבות: "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". הכל פתוח לשינוי ואף הבחירה בין טוב לרע, כמו המאמץ לשימור כל מה שהשיג אדם בחייו, כרוכים במאבק מתמיד, המתחדש חדשים לבקרים. באין לאדם בחייו, מקום ורגע  של יציבות ממשית, תפילת ראש השנה ובמיוחד תפילת חנה, מציבות את חרדת אי היציבות, דווקא כמקור  השראה לאמונה ולתקווה.


נכתב לעילוי נשמת אמיר בן צבי וטובה אלטשולר, צדיק נסתר שהלך לעולמו בכ"ב אב תשע"ו. כל חייו היה מופת של ציפייה לישועה.  שנים רבות היה כמעט חסר כל  ועסק באמונה  בימיו ובלילותיו, בצדקה וחסד לרבים. פורסם לראשונה בעלון עולם קטן, פרשת ניצבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *