חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

לחטא העגל היתה כפרה. לא לחטא המרגלים. חטא העגל היה אירוע קשה אבל העגל נותץ והאירוע נסגר. חטא המרגלים הולך ונמשך כדברי משה בספר דברים על חטא זה: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם" (דברים, א', ל"ב). אינכם מאמינים –
בהווה מתמשך, לא בעבר. זה הולך ונמשך עד עצם ימינו. הרמב"ן שם אומר: "בדבר הזה שאני מבטיחכם לרשת את הארץ, ואין עכבה אלא מחוסר אמנה".

את חטא העגל אולי ניתן היה לגלגל על הערב-רב שעלה ממצרים, כמוזכר במפרשים. לא את חטא המרגלים. עשרת מנהיגיי השבטים שחוללו את החטא היו נבחרי האומה. מדובר כנראה בחטא היהודי המובהק ביותר. חטא הנוגע גם לצדיקי הדור. ברגע של משבר, אחרי הכישלון בעי, עם נפילת ל"ו מלוחמיו, גם יהושע התבטא במנגינת חטא המרגלים באומרו: "אהה אדוני, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן." (יהושע, ז', ז')

אין כמו חטא המרגלים כדי להמחיש מהותה של חובת האמונה. אמונתו של הנוצרי עוסקת במופשט, בייחוס אמונה לרעיון. אמונתו של היהודי המאמין נבחנת יותר מכל, בעולם המעשה. במוכנות להעז ולפעול כמו בחובה להיחלץ למלחמה לירושת הארץ, למרות הסיכונים הגלויים והחרדות. אמונה בהיבט זה ניכרת בעיקר בדפוס קבלת ההחלטות, בנחישות הפעולה.

על פרשת ציצית המופיעה בסוף פרשת שלח נאמר שהיא תיקון לחטא המרגלים. התיקון העיקרי טמון להבנתי בציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם." מפרשים עמדו על הממד הלשוני המשותף בין שליחות המרגלים "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ" , לבין האיסור : "ולא תתורו אחרי עינכם". לפנינו ציווי עמוק הכרוך ביסוד היסודות של פעולת אדם מאמין בהוויית המעשה. לפעמים המציאות בנתוניה הגלויים לעין, יכולה לגרום לחרדה, להיסוס עד כדי להצדיק באורח תבוני את הכורח המציאותי להימנעות מפעולה. בעצם הציווי ולא תתורו אחרי עינכם, מונחת תפיסת יסוד והנחיה לאופן בו ראוי לקיים הערכת מצב לקראת פעולה: הממשות האמיתית חבויה על פי רוב דווקא בממדים הסמויים מן העין. הממד הגלוי לעין, עלול להוליך שולל. בכך חטאו המרגלים, בהליכה שבי אחר מראה עיניהם. הערים אכן היו בצורות, והעם נראה עז ובאמת היו שם גם ילידי ענק. אבל זו רק המעטפת החיצונית הגלויה לעין. מה שמתגלה למראה עיניים הוא מה שקורה לא מה שיכול לקרות. הפוטנציאל למה שיכול לקרות בעיקרו סמוי מן העין.

מכאן ראוי ללמוד כיצד ביסוד הפרקטיקה וההתנהלות של אדם מאמין, צריכה להימצא ההבנה כי ברגע שמתחילים לפעול גם המציאות הגלויה לעין משתנה. מכאן באה הבנתו של בן גוריון להדגיש שוב ושוב כי המומחים מומחים בעיקר למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אבל ממש לא למה שיקרה. מה שיקרה תלוי ועומד, פתוח למי שיעז לפעול. בהתנהלותו המעשית בגילום הבנה זו, היה בן גוריון גדול המאמינים, בהדגשה מתמדת כי הקשר בין מה שקורה לבין מה שיקרה אינו הכרחי. זה מה שמעניק סיכוי ותקווה לפעולה החותרת לשינוי המציאות. בראשית ימי מלחמת העצמאות, כאשר המצב הגלוי נראה קשה עד כדי סכנת חורבן, כאשר נשיא ארה"ב טרומן שקל פניה למועצת הביטחון לעכב את יציאת הבריטים מתוך הערכתו שאין ליהודים סיכוי, הסביר בן גוריון למטה הכללי: "שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו. מטרה מורחבת מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד להיכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? (ייחוד ויעוד, עמ' 23)

מלחמת העצמאות בתש"ח, היתה שעה גדולה של תיקון לחטא המרגלים. יומיים לפני הכרזת המדינה בג' אייר בבירור בישיבת מנהלת העם, ניתח בן גוריון את המצב הקשה לאשורו והציג את התרחישים הצפויים להתפתח לנוכח הכרזה על הקמת מדינת ישראל. הוא הציג את האיום לפלישת חמישה צבאות ערב ובין היתר אמר: "ואם לראות את הדברים כמות שהם, לא "אילו היה", אלא כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות. גם לאבדת נקודות וגם אבדת אנשים וגם להזדעזויות קשות בתוך הציבור… תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגויס, ואם נרחיב האימונים ונרבה הציוד, נוכל לעמוד וגם לנצח. ולא בלי אבדות והזדעזויות קשות, ולכך יש להכשיר הישוב." שעתיים לפני מעמד הכרזת המדינה, שיגר חיים ויצמן הנשיא הראשון מיברק תמיכה לבן גוריון ממיטת חוליו בז'נבה: "יש להכריע ומיד. נפרצו לרגע שערי שמיים. אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל".

בהסתכלות מפוכחת על גודל השעה, זו אכן היתה שעה גדולה של אמונה. מאז חזר עם ישראל לסורו, לגילוי הנגע הכרוך בחרדת חטא המרגלים, כמו מחלה גנטית שמונחלת מדור לדור. בתוך כך, כמו אז, ההליכה שבי אחר מראה עיננו בהאדרת ה"איום הדמוגרפי", באמצעותו מבקשים להביאנו לבחול שנית בארץ חמדה, מ"כורח הנסיבות".

כמו גדולי הדור בימי חטא המרגלים, שהובילו את החטא, גם בדורנו החטא מובל על ידי גדולי הדור. ביניהם גם פוסקי הלכה המוכנים בהתייחסותם לחובתנו המעשית לירושת הארץ, לשקול שיקולי "פיקוח נפש", ומבקשים "דעת מומחים". כנראה שגם המרגלים בעומדם על במת הנאומים, העלו על נס את הרעיון המוכר לעייפה: קדושת החיים נעלה על קדושת האדמה. ולמה לסכן חיים?

פרופסור רביצקי סיפר על ר' חיים מבריסק, איך בימי מלחמת העולם הראשונה הגיע אליו יהודי וסיפר על הצרות והתלאות העוברות על יהודיי אירופה בעקבות המלחמה. את דבריו סיים היהודי באומרו: "מי ייתן ויהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח". זו תמצית חטא המרגלים בגלגולו המתחדש, הנמשך עד ימינו. תלמידי הגאון מוילנא, יחד עם קבוצות החסידים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה הי"ט, נהגו אחרת, במאמץ עילאי לתיקון החטא. לתיקון מחודש, נצטרף לקריאת  המשורר שז"ר נשיאנו השלישי: "אייכה כלב?!".

פורסם לראשונה בעלון "עולם קטן" ערב פרשת שלח תשע"ו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *