מחיר הריבונות: בין יהדות בזהות קהילתית ליהדות בזהות ריבונית

מחיר הריבונות: בין יהדות בזהות קהילתית ליהדות בזהות ריבונית

אולי בלי להתכוון, נאומו של אלוף יאיר גולן חשף עצב רגיש בזהותנו הלאומית, זה הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות במדינת היהודים. מנקודת מבטם של יהודי הגולה, בעיקר במבטה של יהדות ארצות הברית הליברלית, נמתחת ביקורת על המחיר המוסרי שאנו נאלצים לשלם במאבק זה, עד כדי לשאול עד כמה נכון וראוי לנו להמשיך את מפעל הריבונות היהודית בארץ ישראל. אכן, בין קיומם של יהודי הגולה בארצות המערב בזהות קהילתית לבין קיומנו במדינת ישראל בזהות ריבונית, קיים פער משמעותי שלקראת יום העצמאות ראוי לתת עליו את דעתנו.

המאמץ לכינון ריבונות התהווה כידוע מאז ימי קדם, בשילוב מאזן בין ריבונות בממדיה הפוזיטיביים לבין ריבונות בממדיה הנגטיביים. בממדים הפוזיטיביים ריבונות מתבטאת בתמיכה שמעניקה המדינה המודרנית לאזרח: בהענקת ביטחון, בכינון יציבות, בבניית בתי חולים בתי ספר, סעד בסיסי וביטוח לאומי. בממדיה הנגטיביים ריבונות מתבטאת בהשלטת חוק כפייתית, במנגנון שיפוט וענישה, בהפעלת כוח לצורכי פנים ולצורכי ביטחון.

שוטרים בפיזור הפגנה מול משרדי הממשלה
מחיר הריבונות הנגטיבית.
צילום: Claude Truong-Ngoc / Wikimedia Commons CC BY-SA 3.0,

בשני ימי ראש השנה אנו מזכירים ביום הראשון את הולדת יצחק,  וביום השני את העקידה. שני סיפורים אלה מבטאים את ריבונות האל, המתגלה מצד אחד ביכולתו הבלעדית לברוא ולהעניק חיים, במעשה ההולדה, ומצד שני היא מתגלה ביכולתו השרירותית ליטול חיים בגזירת העקידה. לבסוף, בקריאה "אל תשלח ידך אל הנער", יצחק נולד בשנית. עם כל ההבדל בין האל לאדם, גם ריבון בשר ודם ביקש לממש ריבונותו על פי דגם זה.  את יכולתו ליטול חיים,  נהג לבטא במפגן ההוצאה להורג, בכיכר העיר, ואת יכולתו להעניק חיים הפגין באורח דרמטי, כאשר ברגע האחרון, ברצונו הטוב חנן את הנדון למוות. בשתי פעולותיו אלו באו לביטוי שני ממדי הריבונות, הפוזיטיבי והנגטיבי ובתבונתו נדרש הריבון, מלך בשר ודם, לאיזונים הנכונים בין שניהם.

בעת החדשה, הסביר הפילוסוף מישל פוקו, בהדגשת יתר של ערך זכויות האדם, הלכה והוגבלה אפשרותו של הריבון לממש ריבונותו בממדיה הנגטיביים. לנוכח נכותו, מבקש מאז הריבון הנאור להעצים את דימוי ריבונותו בעיקר במרחב  הפוזיטיבי, בהתמקדות בתמורה שהוא מעניק לאזרח. לא לדיון תיאולוגי כוונה כאן ההשוואה לריבונות האל, אלא להפך דווקא להבנת מגבלותיו של שליט בשר ודם, כהיקש בהגיון 'קל וחומר': אם האל הכל-יכול איננו משתקף בכל מעשיו אך ורק כאלוהי חסד, על אחת כמה וכמה שזהו מצבו של שליט בשר ודם.

נתבונן לדוגמא בסוגיית המסתננים האפריקאים בפער התהומי בין ראיית הסוגיה במיקוד במצוקתו של הפליט הבודד, שאכן קשה לי כאדם להתעלם ממצוקתו ולסלקו מעל פני באכזריות, לבין ראיית הסוגיה מנקודת מבטו הכוללת של הריבון, המחויב להגן על מדינת ישראל מפני הצפת מסתננים. כאן מתגלה השקפת העולם הניאו-ליברלית, בניתוקה מקרקע המציאות. מה לעשות והאמונה שאם רק נחשוב ונפעל חיובי, גם המגמה המתהווה תהיה חיובית, לא תמיד מתממשת. במקום הזה נדרש הריבון גם למשילות מהסוג הנגטיבי.

קל ליהודי ליברל במנהטן או פריז, ממרומי היכלי השן האוניברסיטאיים, לבקר את מדינת ישראל על כך שנקלעה למציאות בה היא נדרשת גם לצעדי משילות נגטיביים. זו נקודת מבטם  כדיירי קבע ב"בבתי המלון" שבהם בחרו להתגורר, באופן שחוסך מהם את השותפות באחריות לניהול כל ענייני תחזוקת המלון. במודע או שלא במודע, בחרו להישאר בניקיון כפיהם, כאשר מישהו אחר הנושא בעול השלטון הריבוני, עושה בעבורם את העבודה השחורה, כמו "גוי של שבת". לילה אחד, כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביליתי עם חניכי הישראלים כאורחי משטרת ניו-יורק, העוצרת מידי לילה כאלף איש. שם, גם כאשר מתעוררת ביקורת כלפי פעולת המשטרה, ברמיסתה סעיפי זכויות אדם, אין זו ביקורת הכרוכה בתסכול יהודי. במדינת היהודים לעומת זאת, מכורח אחריותם הריבונית, היהודים עצמם נושאים באחריות ואף שותפים למעשים קשים. בשונה מארצות הגולה, כאן בארץ ישראל, אלו היהודים עצמם הנדרשים להצדיק מעשים קשים במבחן מוסריותם היהודית.

זו תמצית הפיצול שהתחולל מאז ראשית הציונות ובמשנה תוקף מאז הקמת מדינת ישראל, בין יהדות הגולה, הממשיכה להתקיים בזהות קהילתית תוך הפקדת מטלות הריבונות בידי האחרים, לבין יהודי ארץ ישראל שבחרו בזהות יהודית ריבונית.

בהיבט זה לייבוביץ' כביכול, צדק. אם מרכיבי הזהות היהודית הקהילתית הם אמת המידה לנאמנותנו למורשת אבותינו, כפי שהתפתחה באלפיים שנות גלות, הרי שבהחלט יתכן ונמצא מתחים עמוקים בין המצפן המוסרי היהודי שהבאנו מבית אבא בגולה, לבין האתגר הריבוני. אם לעומת זאת, בחרנו חיי ריבונות במולדת התנ"ך, ראוי לנו לברר ולגבש מחדש בבחינה רעננה, קוים לדמותה המוסרית של ריבונותינו היהודית המתחדשת. לבן גוריון הייתה בסוגיה זו עמדה ברורה, לשם כך כה נזקק לשיבה אקטואלית אל מוסר הנביאים הנפרש במורכבותו הדיאלקטית, הרחק מעבר לבשורת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".


פורסם לראשונה במקור ראשון, ערב יום העצמאות תשע"ו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *