Browsed by
חודש: מאי 2016

מחיר הריבונות: בין יהדות בזהות קהילתית ליהדות בזהות ריבונית

מחיר הריבונות: בין יהדות בזהות קהילתית ליהדות בזהות ריבונית

אולי בלי להתכוון, נאומו של אלוף יאיר גולן חשף עצב רגיש בזהותנו הלאומית, זה הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות במדינת היהודים. מנקודת מבטם של יהודי הגולה, בעיקר במבטה של יהדות ארצות הברית הליברלית, נמתחת ביקורת על המחיר המוסרי שאנו נאלצים לשלם במאבק זה, עד כדי לשאול עד כמה נכון וראוי לנו להמשיך את מפעל הריבונות היהודית בארץ ישראל. אכן, בין קיומם של יהודי הגולה בארצות המערב בזהות קהילתית לבין קיומנו במדינת ישראל בזהות ריבונית, קיים פער משמעותי שלקראת יום העצמאות ראוי לתת עליו את דעתנו.

המאמץ לכינון ריבונות התהווה כידוע מאז ימי קדם, בשילוב מאזן בין ריבונות בממדיה הפוזיטיביים לבין ריבונות בממדיה הנגטיביים. בממדים הפוזיטיביים ריבונות מתבטאת בתמיכה שמעניקה המדינה המודרנית לאזרח: בהענקת ביטחון, בכינון יציבות, בבניית בתי חולים בתי ספר, סעד בסיסי וביטוח לאומי. בממדיה הנגטיביים ריבונות מתבטאת בהשלטת חוק כפייתית, במנגנון שיפוט וענישה, בהפעלת כוח לצורכי פנים ולצורכי ביטחון.

שוטרים בפיזור הפגנה מול משרדי הממשלה
מחיר הריבונות הנגטיבית.
צילום: Claude Truong-Ngoc / Wikimedia Commons CC BY-SA 3.0,

בשני ימי ראש השנה אנו מזכירים ביום הראשון את הולדת יצחק,  וביום השני את העקידה. שני סיפורים אלה מבטאים את ריבונות האל, המתגלה מצד אחד ביכולתו הבלעדית לברוא ולהעניק חיים, במעשה ההולדה, ומצד שני היא מתגלה ביכולתו השרירותית ליטול חיים בגזירת העקידה. לבסוף, בקריאה "אל תשלח ידך אל הנער", יצחק נולד בשנית. עם כל ההבדל בין האל לאדם, גם ריבון בשר ודם ביקש לממש ריבונותו על פי דגם זה.  את יכולתו ליטול חיים,  נהג לבטא במפגן ההוצאה להורג, בכיכר העיר, ואת יכולתו להעניק חיים הפגין באורח דרמטי, כאשר ברגע האחרון, ברצונו הטוב חנן את הנדון למוות. בשתי פעולותיו אלו באו לביטוי שני ממדי הריבונות, הפוזיטיבי והנגטיבי ובתבונתו נדרש הריבון, מלך בשר ודם, לאיזונים הנכונים בין שניהם.

בעת החדשה, הסביר הפילוסוף מישל פוקו, בהדגשת יתר של ערך זכויות האדם, הלכה והוגבלה אפשרותו של הריבון לממש ריבונותו בממדיה הנגטיביים. לנוכח נכותו, מבקש מאז הריבון הנאור להעצים את דימוי ריבונותו בעיקר במרחב  הפוזיטיבי, בהתמקדות בתמורה שהוא מעניק לאזרח. לא לדיון תיאולוגי כוונה כאן ההשוואה לריבונות האל, אלא להפך דווקא להבנת מגבלותיו של שליט בשר ודם, כהיקש בהגיון 'קל וחומר': אם האל הכל-יכול איננו משתקף בכל מעשיו אך ורק כאלוהי חסד, על אחת כמה וכמה שזהו מצבו של שליט בשר ודם.

נתבונן לדוגמא בסוגיית המסתננים האפריקאים בפער התהומי בין ראיית הסוגיה במיקוד במצוקתו של הפליט הבודד, שאכן קשה לי כאדם להתעלם ממצוקתו ולסלקו מעל פני באכזריות, לבין ראיית הסוגיה מנקודת מבטו הכוללת של הריבון, המחויב להגן על מדינת ישראל מפני הצפת מסתננים. כאן מתגלה השקפת העולם הניאו-ליברלית, בניתוקה מקרקע המציאות. מה לעשות והאמונה שאם רק נחשוב ונפעל חיובי, גם המגמה המתהווה תהיה חיובית, לא תמיד מתממשת. במקום הזה נדרש הריבון גם למשילות מהסוג הנגטיבי.

קל ליהודי ליברל במנהטן או פריז, ממרומי היכלי השן האוניברסיטאיים, לבקר את מדינת ישראל על כך שנקלעה למציאות בה היא נדרשת גם לצעדי משילות נגטיביים. זו נקודת מבטם  כדיירי קבע ב"בבתי המלון" שבהם בחרו להתגורר, באופן שחוסך מהם את השותפות באחריות לניהול כל ענייני תחזוקת המלון. במודע או שלא במודע, בחרו להישאר בניקיון כפיהם, כאשר מישהו אחר הנושא בעול השלטון הריבוני, עושה בעבורם את העבודה השחורה, כמו "גוי של שבת". לילה אחד, כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביליתי עם חניכי הישראלים כאורחי משטרת ניו-יורק, העוצרת מידי לילה כאלף איש. שם, גם כאשר מתעוררת ביקורת כלפי פעולת המשטרה, ברמיסתה סעיפי זכויות אדם, אין זו ביקורת הכרוכה בתסכול יהודי. במדינת היהודים לעומת זאת, מכורח אחריותם הריבונית, היהודים עצמם נושאים באחריות ואף שותפים למעשים קשים. בשונה מארצות הגולה, כאן בארץ ישראל, אלו היהודים עצמם הנדרשים להצדיק מעשים קשים במבחן מוסריותם היהודית.

זו תמצית הפיצול שהתחולל מאז ראשית הציונות ובמשנה תוקף מאז הקמת מדינת ישראל, בין יהדות הגולה, הממשיכה להתקיים בזהות קהילתית תוך הפקדת מטלות הריבונות בידי האחרים, לבין יהודי ארץ ישראל שבחרו בזהות יהודית ריבונית.

בהיבט זה לייבוביץ' כביכול, צדק. אם מרכיבי הזהות היהודית הקהילתית הם אמת המידה לנאמנותנו למורשת אבותינו, כפי שהתפתחה באלפיים שנות גלות, הרי שבהחלט יתכן ונמצא מתחים עמוקים בין המצפן המוסרי היהודי שהבאנו מבית אבא בגולה, לבין האתגר הריבוני. אם לעומת זאת, בחרנו חיי ריבונות במולדת התנ"ך, ראוי לנו לברר ולגבש מחדש בבחינה רעננה, קוים לדמותה המוסרית של ריבונותינו היהודית המתחדשת. לבן גוריון הייתה בסוגיה זו עמדה ברורה, לשם כך כה נזקק לשיבה אקטואלית אל מוסר הנביאים הנפרש במורכבותו הדיאלקטית, הרחק מעבר לבשורת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".


פורסם לראשונה במקור ראשון, ערב יום העצמאות תשע"ו.

אזהרה: רגע לפני קריסת מפעלנו החקלאי

אזהרה: רגע לפני קריסת מפעלנו החקלאי

מתוך שגשוג כלכלי שזכינו למצוא לאחר יותר ממאה שנות מאמץ ביגיע כפינו החקלאי, שכחנו כי חקלאות ביסודה היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל בארץ, במאמץ להעמיד במקומו מפעל עתיר ידע בתחום שניתן להשיג בו עליונות פורצת דרך. לא כך הדבר בהוויה החקלאית.

חקלאות ישראלית
ילדים בגבעת ברנר, שנות ה-40'. מתוך ויקיפדיה

מראשיתו הושתת מפעלנו החקלאי על השקעות תומכות שלא היה ביכולתו של החקלאי היחיד לעמוד בהן. אין לדמיין את אפשרות יסודן של מושבות העלייה הראשונה ללא הגב הכלכלי והניהול הכולל של הברון רוטשילד, כפי שלא היה סיכוי כלכלי להקמת הקיבוצים והמושבים בעלייה השנייה ואילך, ללא הון לאומי כביר שתמך לאורך הדרך. מעניין להיווכח שבימינו דווקא שכננו הערבים מיישמים גישה זו בדביקותם במאבק על אחיזתם באדמת הארץ.

בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. במדרונות ג'בל קטע והר רם, נבנו בעשורים האחרונים מערכות טרסות למטעים שגם במאה שנות יבול פורה, לא יחזירו את ההשקעה הכספית הראשונית. ברור לכל בר דעת, כי ההיגיון המניע למאמץ זה אינו נובע ביסודו מחישובי עלות תועלת כלכליים.

גם במרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות, במימון האיחוד האירופי, שאף הן אינן מוכוונות רק על ידי חישובי כדאיות כלכלית.

במה שקשור אלינו לעומת זאת, מבלי שהוכרז ואולי אף בהיסח הדעת "הוטבלנו" כולנו בדת הרציונל הכלכלי. מי מעמנו יכול כיום להוביל פרויקט ללא תכנית עסקית  משכנעת בממדי חישובי ההצדקה הכלכלית?

גם בממדי השכלול והקדמה החקלאית מקור גאוותינו, עלולה לחול נסיגה. יש להדגיש כי פריצת הדרך שפרצה החקלאות הישראלית, המוערכת בכל קנה מידה בינלאומי, הינה פרי מאמץ לאומי מתמשך אליו נרתמו בהתמסרות עילאית ורצופה, מיטב בניה של האומה. כיום המצב השתנה. גם באוכלוסיית הקיבוצים והמושבים אין יותר מחמישה אחוז חקלאים פעילים, ורובם עברו את גיל 60. מהיכן תפרוץ פריצת הדרך הבאה? בשורה חדשה לא תבוא כנראה מקרב הפועלים התיאלנדים.

בחרתי לפרסם כאן שיר שכתב בני הבכור, יותם הכהן לפני כעשר שנים בשהותו כחייל באבטחת ישובים בבת עין.

החיטה צומחת שוב

כך התרגלה.

זה לא שבאמת אכפת לה.

והאדמה שלקחה יפים ממני וממך

תמשיך לקחת.

באדישותה

והגשם הראשון

שירד לפני יומיים

ובין ערביים תנשב הרוח

וחול וים

והאדם והאדם

אבל החיטה נעקרה

בנו עליה נדל"ן

לא תזרע עוד בדמעה

ולא ישירו את שירה

את הקמח יביאו מאמריקה

וגם את השלום

ואת הכסף ואת ההזדמנויות.

והאדמה מה יהא עליה?

תימשך אחר החיטה

אחר מי שעמל ודומע

אחר מי שחורש וזורע

ושמו לא אורי,

לא אחי הצעיר יהודה

את חלומם חלומנו טמנו בעפר

נותר רק אחד שאוהב את אדמתו

מוחמד, הוא חרש והוא

זרע

והוא קצר.

יותם הקדיש שיר זה ללחם הארצישראלי של שדות בת עין ב'.

לא מאוחר, עדין אפשר לתקן.